לפעמים מנגינה נתקעת לי בראש, לא לחן פופולרי המושמע כל 5 דקות בערך ברדיו, אלא מנגינה נשכחת שאולי שמעתי פעם בינקותי ובעצמי לא ברור לי איך ומתי הזדמן לי להכירה. הדרך היחידה להיפטר מן הניגון הטורד היא לגלות הסיבה שהעלתה אותו מתהומות הנשיה העמוקים כל כך.
.
לפעמים אין זה ניגון אלא ספר, ספר שכל דבר שקורה בחיי השגרה או בחדשות או במרשתת מזכיר חלק ממנו, כל פעם חלק אחר. "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל עושה לי את זה ברגעים הכי לא צפויים כבר לפחות שבועיים.
סמיכות מקרים לא קשורים מאמש והיום כבר גדשה את הסאה: חיפשתי מקור עברי ברשת לקטע מסויים ממנו (ברשותי הספר באנגלית, לא עברית) כדי לנסות לשים אצבע על מה שמפריע באמצעות כתיבה על כך כאן. מצאתי אותו בפוסט שאני מעלה כאן, פוסט שהוא כעין תמרור המצביע על שורש הבעיה שלי: הקצנת ההתבטאויות של כולם לגבי כל מה שעומד על הפרק. לא משנה מה העמדה, מביעים אותה בדרך הכי בוטה ופרובוקטיבית האפשרית בהקשר שלה. להט הויכוח לא מפריע, גם כשלטעמי עבר כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב. מה שמפריע הוא שכמעט כל בעלי העמדות הדומות חוזרים על אותן טענות ואותן דוגמאות (בוטות ומעצבנות במתכוון, כאמור) כמו איזה מנטרה ביוגה.
פרנקל כבר איבחן בדיוק מה קורה לנו ומציע פתרונות אישיים. אילן שנקר מתייחס לבעיה החברתית דווקא – מציע כמה פתרונות אפשריים לבעיה, שזה הרבה מאד יותר מחוסר המודעות הטוטאלי לקיומה הנשקף מכל כיוון.
חלק ממה שהוא כותב כאן טענתי מזמן בקהילה הזאת, בהזדמנויות רבות. לפני שאגבש דעה על החלק האחר, מעניין מה דעתכם?
עדכון:
דברי אלה באים כתגובה, בין השאר, לפוסטים האלה:
בפרק הקודם יצא לי להתחמם קצת על החוסר האמונה של אנשים להשפיע על גורלם, יחזק אותי חבר טוב בשם ויקטור פרנקל, ניצול שואה שפיתח את תחום הלוגותרפיה וכתב את "האדם מחפש משמעות" שיצא לאור לראשונה ב-1946 וספרים נוספים.
פרנקל קורא לחוסר אונים ולתחושת ה"ככה זה" שאני מגדיר בשם הרבה יותר ציורי, הוא קורא לזה "ריק קיומי" ואני מצוטט מספרו:
"הריק הקיומי הוא חזיון נפרץ במאה העשרים, הדבר אינו מפליא. אפשר שתופעה זו נגרמה מחמת שתי אבידות שאבדו לאדם מיום שהיה ליצור-אנוש ממש. בשחר ההסיטוריה האנושית אבדו לאדם כמה מן היצרים החייתיים בסיסיים, הקבועים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון. בטחון ז, כהוויית גן-עדן, נעול פני האדם לעולמים: על האדם לבחור בין דרכים שונות. ואף זאת: התפתחות מאוחרת יותר גרמה לאדם עוד אבידה אחת: המסורת, שעליהן נשענה התנהגותו, מתרופפות והולכות במהירות. שום יצר אינו מורה לו מה יעשה, ושום מסורת אינה אומרת לו איך ינהג. לא יאריכו הימים ולא ידע…
View original post 682 מילים נוספות
המקום הכי טוב: אמצע הדרך! 
תגובות אחרונות