התחלנו דרך כשהיינו ילדים קטנים – ומאז כולנו באמצע הדרך אל משהו. לפעמים מתעכבים לראות הנוף, לפעמים רוצים לנוח מעט עם הולכים אחרים – גם הם באמצע הדרך לאן-שהוא, או לברר כיוונים בצומת דרכים – ואז? אז נפגשים כאן!
חמש שנים עברו והנה מתפרסם פוסט קינה על מות העיתונות הכתובה בישראל, עם אותו דימוי בדיוק –
בפוסט מ-31 בינואר 2019 בפייסבוק. ד"ר גיא בכור כותב: – "זנים נכחדים: תחום העיתונות המודפסת (print) בישראל ממשיך להיעלם באופן מבהיל, מבחינתו; על סף אי כדאיות כלכלית. הציבור לא נוגע, רובו מסלידה. לפי סקר החשיפה המדעי והמקובל TGI החדש – כולם צונחים, אך היומון האנטישמי בעברית יותר מכולם – 4% חשיפה בלבד ("חשיפה" – גם אם נניח סתם מונח בסניף הבנק). מעריב כבר לא קיים עם 2.3% חשיפה, מרקר עם 4.5%, גלובס 4%, ידיעות 24% (פעם 50%!) וישראל היום הממומן, עם 28%. שני הראשונים שועטים לקידומת 1. מבחינת הרוב הגדול של הציבור – התחום הזה לא קיים בכלל. הבנו שהם בין כנפי המלאך, כבר לפני עשור (בקישורנו). שתפו? https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1225" הקישור מפנה אל מאמר שלו מ-2010….
הקדמהבבתים שומרי מצוות ארוחת ליל שבת היא הרבה יותר מסתם ארוחה דשנה וכינוס משפחתי שבועי סביב שולחן אחד. מסביב לשולחן דנים בפרשת השבוע, ובעיקר באספקטים העכשוויים שלה – והמשמעות שהיא נותנת לארועי השבוע שחלף וענייניו. זהו חלק ממה שמכונה "עונג שבת". אני לא גדלתי בבית כזה. אצלנו, עונג שבת היה הסתערות על מאמרי דעה ומאמרי מערכת בעיתונים, התעדכנות באספקטים הצדדיים (אך חשובים לא פחות – לפעמים אף יותר) של ארועי השבוע שחלף. זה היה הזמן היחיד להתעמקות וכתבות מקיפות ומסות מעמיקות של מיטב הפובליציסטים. בין קטע קריאה למשניהו היינו מחליפים דעה עליהם, ממליצים זה לזה ולבני משפחה אחרים או חברים לקרוא את זה או את ההוא… לפעמים בימי השבוע הראשונים עוד היינו ממשיכים לשתף ולדון בזה כשהזדמן – עד שלחצי השגרה וארועי הרגע השתלטו שוב – עד יום שישי… וחוזר חלילה… 🙂 התרגלתי. זה אחד מזכרונות הילדות והנעורים האהובים עלי, הרגל חיובי שכזה – שכאשר לא מתאפשר, זה ממש…
המקום הכי טוב: אמצע הדרך! 
תגובות אחרונות