מה שגורם לנו לבקוע מהביצה – מהפכה של תודעה חלק ב'

לפעמים מנגינה נתקעת לי בראש, לא לחן פופולרי המושמע כל 5 דקות בערך ברדיו, אלא מנגינה נשכחת שאולי שמעתי פעם בינקותי ובעצמי לא ברור לי איך ומתי הזדמן לי להכירה. הדרך היחידה להיפטר מן הניגון הטורד היא לגלות הסיבה שהעלתה אותו מתהומות הנשיה העמוקים כל כך.
.
לפעמים אין זה ניגון אלא ספר, ספר שכל דבר שקורה בחיי השגרה או בחדשות או במרשתת מזכיר חלק ממנו, כל פעם חלק אחר. "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל עושה לי את זה ברגעים הכי לא צפויים כבר לפחות שבועיים.
newrule
סמיכות מקרים לא קשורים מאמש והיום כבר גדשה את הסאה: חיפשתי מקור עברי ברשת לקטע מסויים ממנו (ברשותי הספר באנגלית, לא עברית) כדי לנסות לשים אצבע על מה שמפריע באמצעות כתיבה על כך כאן. מצאתי אותו בפוסט שאני מעלה כאן, פוסט שהוא כעין תמרור המצביע על שורש הבעיה שלי: הקצנת ההתבטאויות של כולם לגבי כל מה שעומד על הפרק. לא משנה מה העמדה, מביעים אותה בדרך הכי בוטה ופרובוקטיבית האפשרית בהקשר שלה. להט הויכוח לא מפריע, גם כשלטעמי עבר כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב. מה שמפריע הוא שכמעט כל בעלי העמדות הדומות חוזרים על אותן טענות ואותן דוגמאות (בוטות ומעצבנות במתכוון, כאמור) כמו איזה מנטרה ביוגה.
newrule

פרנקל כבר איבחן בדיוק מה קורה לנו ומציע פתרונות אישיים. אילן שנקר מתייחס לבעיה החברתית דווקא – מציע כמה פתרונות אפשריים לבעיה, שזה הרבה מאד יותר מחוסר המודעות הטוטאלי לקיומה הנשקף מכל כיוון.

חלק ממה שהוא כותב כאן טענתי מזמן בקהילה הזאת, בהזדמנויות רבות. לפני שאגבש דעה על החלק האחר, מעניין מה דעתכם?

עדכון:
דברי אלה באים כתגובה, בין השאר, לפוסטים האלה:

אקטיביזם מהספה

בפרק הקודם יצא לי להתחמם קצת על החוסר האמונה של אנשים להשפיע על גורלם, יחזק אותי חבר טוב בשם ויקטור פרנקל, ניצול שואה שפיתח את תחום הלוגותרפיה וכתב את "האדם מחפש משמעות" שיצא לאור לראשונה ב-1946 וספרים נוספים.

פרנקל קורא לחוסר אונים ולתחושת ה"ככה זה" שאני מגדיר בשם הרבה יותר ציורי, הוא קורא לזה "ריק קיומי" ואני מצוטט מספרו:

"הריק הקיומי הוא חזיון נפרץ במאה העשרים, הדבר אינו מפליא. אפשר שתופעה זו נגרמה מחמת שתי אבידות שאבדו לאדם מיום שהיה ליצור-אנוש ממש. בשחר ההסיטוריה האנושית אבדו לאדם כמה מן היצרים החייתיים בסיסיים, הקבועים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון. בטחון ז, כהוויית גן-עדן, נעול פני האדם לעולמים: על האדם לבחור בין דרכים שונות. ואף זאת: התפתחות מאוחרת יותר גרמה לאדם עוד אבידה אחת: המסורת, שעליהן נשענה התנהגותו, מתרופפות והולכות במהירות. שום יצר אינו מורה לו מה יעשה, ושום מסורת אינה אומרת לו איך ינהג. לא יאריכו הימים ולא ידע…

View original post 682 מילים נוספות

5 תגובות בנושא “מה שגורם לנו לבקוע מהביצה – מהפכה של תודעה חלק ב'

הוסיפו את שלכם

  1. לעיתים… בבסיס במנטרות עומדת איזו אמת, ואם מגרדים את כל השכבות של הניסוחים המרשימים, שיעורים על ההשלכות החברתיות הצפויות או עתידיות לדעתו של מישהו או מישהי, בסופו של דבר… מגיעים לאותה אמת בסיסית שיש מתחת לכל מנטרה, אם חוקרים ומקלפים מספיק.

    מעבר לזה, בעולם שבה הכל, כולל ידע כל כך נגיש… מי שאינו מחוייב עקב קשרים למוסד אקדמי, או אחר, ורוצה לבלוט מעל לאחרים, מנסה להיות זה שישאיר את הרושם הכי גדול. בכתיבה מתורבתת, הרושם שנחרת בזיכרון הוא הרבה יותר קטן לעומת טקסט שיכיל חצי מהטענות, מנוסחות בצורה הרבה יותר פשטנית, אבל שכתוב בצורה פרובוקטיבית.
    כפי שנאמר על ידי אחד מהארבעה הבאים במקור P.T. Barnum, Mark Twain, Oscar Wilde, and Big Tim Sullivan :
    " לא אכפת לי מה כותבים עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון" .

    אהבתי

    1. קאי,
      הכל נכון, אבל..
      כשמכלילים בהתייחס לאדם מסויים – כן, אבל כשמתייחסים לקבוצה? למשל – אל כל הגברים/כל הנשים/כל הילדים? כשכותבים בנוסח "אתם רוצים לעשות לנו" ולכן "אנחנו נעשה לכם"? כשידועה השתייכותו של הכותב בהקשר הדברים, ברור מי זה "אנחנו" – אבל מי זה בדיוק "אתם"??? מעשית, "אתם" זה כל מי שקורא את הדברים ואינו משתייך או מזדהה עם הקבוצה עליה נמנה הכותב. זה בדיוק כמו סלוגן. מתי לאחרונה חווית או נתקלת בדו שיח של חילופי דעות שבו כל המשתתפים רק זורקים סלוגנים/סיסמאות (אולי מלבד אחד, שלא נחשב – כי כולם עונים לו רק בסלוגנים/סיסמאות שחוקות)?

      אהבתי

      1. לאקי, מתי בפעם האחרונה ראית דיון שבו יש יותר מנציג אחד לכל צד או לכל עמדה, שאפשר להתייחס לזה בתור התייחסות לקבוצה? כל אחד רואה את עצמו כמייצג קבוצה, וככה רואה גם את מי שמולו. כל אחד, בד"כ מכליל ממי שמולו על כל הקבוצה שלדעתו אותו אחד מייצג. במצב שכזה, זה לא ממש מפתיע או מוזר לראות הכללות שכאלה… רק אם יש שני אנשים שמשתייכים לאותו מגזר בעיני אחר, ויש להם דעות שונות, אז האחר יכול להתחיל לחשוב..רגע, אז מי מהם מאפיין את המגזר הזה!? והאם באמת כל המגזר הזה חושב ככה, בהתאם לסיסמאות הנבובות שלי!?

        אהבתי

  2. כשסיסמאות מחליפות שיח – , מי שצועק יותר הוא זה ששומעים יותר. סוג של שטיפת מוח. שטיפת מוח היא נסיון למנוע אפשרות חופש מחשבה. זאת משמעות תאריך העלאת פוסט זה בהסטוריה המודרנית: – Autodafe, Germany, May 10, 1933

    אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: