21965[1]

ל"ג בעומר מה הסיפור שלו?

ל``ג בעומר, מה הסיפור שלו?

מאת: דוד גבירצמן

http://www.breslev.co.il/articles/לג_בעומר__מה_הסיפור_שלו/בגובה_העיניים/חברה.aspx?id=21965&language=hebrewשלום לך דוד,שמי אוריאל ותודה על המאמרים הקודמים. יש לי שאלה שקשורה בל"ג בעומר המסורתי. אני, כמו הרבה יהודים טובים, גדלתי והתחנכתי על העובדה המוסכמת של"ג בעומר הוא יום שמחה שקשורה לרבי שמעון בר יוחאי, מירון, אבל בעיקר למדורות ומנגל אם אפשר. כשהתבגרתי נקלעתי מספר פעמים לחגיגות בהר מירון, ראיתי ל"ג בעומר מסוג שונה ומיוחד. אבל מציקות לי מספר שאלות. ראשית, מה הסיפור של היום הזה? שמעתי שזה קשור איכשהו לפטירתם של תלמידי רבי עקיבא במגיפה. ומצד שני, גם להסתלקותו של רשב"י, התגלות הזהר ועוד דברים. מהי הגרסה הנכונה?ובכלל, מוזר לי קצת. ימי הספירה נחשבים ימי אבל אם אינני טועה. אנשים מקפידים לא להסתפר ולא להתחתן וכו', ולפתע האבל הזה הופך לשמחה. מה בדיוק קורה כאן? וסתם כך, אם אכן זהו יום פטירתו של רשב"י, למה רוקדים שם במירון ושמחים כל כך, אולי מתאים יותר להתאבל…

* * *

אוריאל שלום וברכה.

לפני שניכנס בעז"ה בגוף הנושא המרתק בו נגעת, חשוב לי להבהיר. כל הנושא הזה שנקרא ל"ג בעומר ראוי לדיון נרחב ומורכב בפני עצמו – אם מעוניינים לרדת לעומקו מבחינה מחקרית ועיונית. סביב שורשיו של היום המיוחד הזה, מנהגיו וההיסטוריה השזורה בו, קיימות גירסאות רבות והתנהלו מחקרים מקיפים. במסגרת זו לא נתיימר לעשות בדבר המורכב הזה סדר. רק שתי נקודות בודאי ברורות לנו: ל"ג בעומר וכל מה שסביבו נותר ברובו לוט בערפל. מקורות ברורים בתלמוד ופוסקים קדומים אין לנו בכתב. אך יחד עם זאת, העובדה הפשוטה היא שעם ישראל, על כל רבדיו ושכבותיו, מחובר באופן עמוק שבלתי אפשרי להתעלם ממנו ליום הגדול הזה, ולדמות הענקית החופת עליו – רבי שמעון בר יוחאי. ועוד דבר ברור, שגדולי עולם, צדיקים ומקובלים מכל התקופות סמכו ידיהם על היום הזה, כיום הילולת רשב"י, שהוא יום הסתלקותו הכרוך יחד עם התגלות תורתו הקדושה.

אשתדל להתמקד יותר ברעיון הנשגב אותו מגלם היום הזה, ובקשר שלנו לכל זה.

ל"ג בעומר מופיע בח"י באייר בעיצומם של ימי ספירת העומר, ומהווה בעצם נוכחותו מין סתירה מוחלטת לאווירת האבל האופפת את ימי הספירה בדרך כלל.  כדי להבין את המעבר החד הזה, בין ימי העומר הנחשבים לימי דין, לל"ג בעומר שכל כולו שמחה והילולא, יש ללמוד מעט על חתן ההילולא – רבי שמעון, ועל התרומה העצומה שהעניק לעולם – תרומה שמביאה בעצם לתקופה חדשה לגמרי בהיסטוריה היהודית, המשפיעה באופן ישיר גם על התפתחויות חדשות בגלגולי ההיסטוריה עד לימינו אנו.

בספרים הקדושים ובראשם הזוהר הקדוש, מיוחסים גילוייו של רשב"י להתגלות אורה של גאולה. רבי נחמן מברסלב, במיוחד בפתיחה לספרו הגדול – ליקוטי מוהר"ן, מתייחס לכך באופן מודגש ומיוחד במינו. למעשה, העיד כבר רשב"י בעצמו ואמר "בהאי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא". כלומר, באמצעות הגילויים של ספר הזוהר נצא מן הגלות. יש לאמירה הזו משמעות עמוקה ורחבה מאוד כשנכסים לתורותיו של מוהר"ן מברסלב, משום שגילויי הזוהר, המובילים כעבור כאלף שנים לגילוייו של האר"י הקדוש ומשם להתגלות תורת החסידות והלאה, משמשים בסיס מוצק לכל החידושים הנפלאים והעצות המופלאות אותן מנחיל לנו רבי נחמן מברסלב, וכפי עדותו המפורשת, זוהי הקרקע הממשית להופעת אורו של משיח, משום שגאולת הפרט, כלומר גאולת הנפש הפרטית שלנו, והפורקן האישי שימצא כל אדם באמצעות ספרי הצדיקים, הם הביטוי הפרטי לגאולה, מה שעתיד להוביל גם לביטויה הכללי, בגאולת הכלל.

תורתו של רשב"י מיוחסת בעיקר ל'התגלות', ומכאן גם הקשר ליום המיוחד 'ל"ג בעומר' ל"ג – ג"ל – התגלות. ועל כך נרחיב בהמשך.

עוד מאמרים בגובה העיניים:
דתי פרפקט – יש דבר כזה?
להתחבר אליהם
למה אתם מפחדים מנשים?
סופר, אבל לא מתחבר

בין מגיפה להילולא

מי שמחפש במקורות את הטעם לשמחת ל"ג בעומר ולהקלה במנהגי האבל ביום זה, מוצא בעיקר שני טעמים מרכזיים. מצד אחד, את המגיפה הנוראה שכילתה את עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, ונעצרה בל"ג בעומר (דעות שונות בין הפוסקים והמפרשים לגבי פרטי העובדה הזו). ומצד שני, את יום פטירתו של רשב"י המיוחס גם ליום הולדתו, חתונתו, וכניסתו ויציאתו מהמערה. פולמוסים רבים נכרכו סביב סוגיה זו, כאשר פוסקי תורת הנגלה מדברים יותר על ההקשר בין הפסקת המגיפה לשמחת ל"ג בעומר, ואילו אנשי הסוד והמקובלים מייחסים את ההילולא כמובן להסתלקותו של רשב"י. מעניין לגלות איך רבי נתן מברסלב מעניק ליום הקדוש הזה משמעות מיוחדת במינה המורכבת משני הקטבים הללו, פטירת תלמידי רבי עקיבא והילולת רשב"י.

אבל קודם כל, קצת רקע.

רבי שמעון בר יוחאי הוא תלמידו של רבי עקיבא, אחד מחמשת תלמידיו האחרונים (רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע) והמובחרים שאף נסמכו על ידו להוראה. כתלמידו של רבי עקיבא, מופיע רבי שמעון כממשיך גילוי והנחלת התורה בכלל ישראל. אך מעבר לכך, תורתו וגילוייו העצומים משמשים נקודת ציון חשובה מאוד המסמלת תקופה חדשה בכלל ישראל ובגילוי התורה הקדושה. רשב"י והחבריא קדישא שמלווה אותו בספר הזוהר, מגלים לעולם את תורת הנסתר ומנחילים אותה לכלל ישראל באופן נגלה ומפורש, כפי שלא היה בשום תקופה אחרת קודם לכן. העובדה הזו מחדדת עוד יותר את ההבדל בין תקופת רבי עקיבא לתקופת רשב"י, וכפי שמלמד רבי נחמן מברסלב, בימי רבי עקיבא אמר אחד לחברו "אל תיתן את פיך להחטיא את בשרך". כלומר, הדיבור המפורש בפנימיות התורה היה אסור. לעומת זאת, אצל רבי מעון בר יוחאי, אומר הזוהר הקדוש "אנן בחביבותא תליא מלתא" (אנחנו תלויים וקשורים זה לזה באהבה) ולכן "פתח פיך ויאירו דבריך".

רבי עקיבא, כפי שמלמדת תורת האריז"ל, מיוחס לגבורות וליראה. לכן בימיו לא ניתן היה לגלות את פנימיות התורה ברבים. רשב"י, לעומת זאת, קשור לחסדים, והחיבור והשלום ששרו בין תלמידיו אפשרו את התגלות תורת הסוד באופן נגלה ומפורש יותר.

כדי לא לצלול עמוק יותר מדי, אוריאל, ננסה לפשט את הדברים.

רשב"י הופיע ומאיר את העולם באור תורתו אחרי הסתלקותם הטראגית של עשרים וארבע אלף תלמידיו האחרים של רבי עקיבא, מעניק לעולם תורה באופן 'מתוקן' המאפשר גם לדורות מאוחרים ולאנשים גרועים יותר לקבל את אור התורה. והתיקון הזה קשור מאוד בספר הזוהר אותו הוא 'מוריד' אלינו יחד עם תלמידיו הקדושים ובנו רבי אלעזר. לכן ל"ג בעומר מבטא את המעבר המיוחד הזה, בין תקופתו של רבי עקיבא לתקופתו של רבי שמעון. ההבדל בין התקופות קשור למותם של תלמידי רבי עקיבא משום שהם, לעומת רשב"י, לא זכו להנחיל את תורת רבם הלאה, להמון ולעתיד, משום שלא הצליחו 'להמתיק את הגבורות' של רבי עקיבא – כהגדרת ספרי הקבלה. לא היה ביניהם את השלום הנצרך כדי לקבל תורה אדירה כמו זו שהנחיל רבי עקיבא, לכן מתו במגיפה. רבי שמעון בר יוחאי, לעומתם, זכה וקיבל את תורת רבו ואף פתח שערים חדשים לגמרי להשגת התורה הקדושה, והכל באמצעות השלום המיוחד במינו אותו הנחיל בין תלמידיו. שלום שלא היה תלוי בפעילות חברתית ודברים מהסוג הזה. שלום שנובע מ'השגות' רוחניות וגילויים תורניים המושתתים על עבודה עצמית כנה, המתקת דינים, ביטול, ענווה, וכל העקרונות האחרים הממלאים את ספר הזוהר. ל"ג בעומר מסמל, איפה, את המעבר בין מה שהיה קודם התגלות אורו של רבי שמעון לאחרי ההתגלות.

כעת, אגב, יש לנו משמעות משולבת לשמחת ל"ג בעומר, גם מהנימוק שהציגו בעלי הנגלה וגם על פי נימוקם של בעלי הנסתר, משום שרשב"י בתורתו לא רק הצליח במקום בו נכשלו תלמידו האחרים של רבי עקיבא, אלא אדרבא, רשב"י וחבורתו השלימו, הגשימו ותיקנו את ההתחלה הזו שנגדעה באיבה. תקופת תלמידי רבי עקיבא הראשונים היא התחלה, את ההמשך הנצחי, זה שמלווה אותנו בעצם עד היום, עשו רשב"י ותלמידיו. כעת יש לנו סגירת מעגל. לא רק מגיפה שנעצרה, גם תיקון ותחיה.

המסר של רבי שמעון בר יוחאי
הניגון המיוחד של מירון
הסוד של רבי שמעון בר יוחאי

בין מיסטיקה לקבלה

רבי שמעון מוכר לכולנו כאבי תורת הסוד, אך יש לקביעה הזו משמעות רחבה מאוד. כשאומרים ברחוב 'קבלה', מתכוונים בדרך כלל למיסטיקה, אורות, שמן ונרות. הזיקה של הקבלה לכל הרשימה הזו שולית ובלתי מחייבת. קבלה או תורת הסוד – לפי איך שמלמד על כך רבי נחמן מברסלב, היא התורה הכי נוגעת לחיינו.

סוד הוא כל דבר נסתר מהעין. והעין, מה היא רואה? את מה שנגלה לה, כלומר את החיצוניות, המעטפות והלבושים. פנימיות נקראת סוד, ופנימיות יש בכל אחד מאיתנו. הרחוב רגיל להכיר את עצמו ואת הסובב אותו על פי הרובד החיצוני. אדם הוא איך שהוא נראה. איכות, זה הרושם החיצוני שעושה עלינו המוצר. יופי זו העטיפה וכן הלאה. מי שמחפש פנימיות לא מסתפק ברובד החיצוני הזה, הוא חותר תמיד פנימה, אל הנשמה. וזה מה שמלמד אותנו בעצם רשב"י, לחפש את הנשמה.

ספר הזוהר הוא לא ספר של מיסטיקה במובן המקובל. להיפך, ספר הזוהר מגלה שאין דבר בעולם שאין בו משמעות נסתרת. הזוהר מגלה שהמציאות הפשוטה שלנו היא סוד אחד גדול. ומי שלומד קצת, רואה איך רבי שמעון גילה את כל תורותיו הגבוהות דווקא מתוך דברים פשוטים לכאורה. משיחות של אנשים, ממאורעות 'שגרתיים', ממפגש עם הדומם, הצומח והחי. לדבר כזה קוראים 'תורת הסוד', תורה שמלמדת איך למצוא בכל דבר את הסוד. רבי נחמן מדגיש עוד יותר את הנקודה הזו, והוא מלמד שכל מטרת הזוהר היא לגלות לך ולי איך להביט על עצמנו, על הסובב אותנו ועל העולם במבט נכון. איך לא נניח לחיצוניות לסנוור אותנו לטוב ולמוטב. איך לא ניתן לעליבות חיצונית לגרום לנו לזלזל בנשמה היקרה השוכנת בתוך התדמית העלובה ביותר. ובאותה מידה, איך לא להיסחף ולהתפעל מגירויים חיצוניים שאין בפנימיותם כל משמעות ועניין.

זו בעצם כל תורת הרשב"י – לגלות את הנסתר!

כעת תבין גם מדוע לתאריך ל"ג בעומר ישנה משמעות כה חשובה. ומדוע, שלא כמו בשאר החגים, מיוחס היום הזה לא לתאריך החודשי י"ח אייר, ולא לשום שם אחר, אלא רק להגדרה ל"ג בעומר. כל זה קשור מאוד להתגלות התורה כמו "גל עיני והביטה נפלאות מתורתיך". אבל יותר מכל, קשור ל"ג בעומר להווה שלנו.

רבי שמעון בר יוחאי, כפי שכבר הזכרנו, הבטיח שלא תשתכח התורה מישראל. להבטחה הזו ישנה משמעות מטלטלת במיוחד, לאור העובדה ששנים רבות קודם לכן נאמרה קביעה הפוכה לגמרי על ידי גדולי עולם בני דור קודם. הגמרא (מסכת שבת קל"חע"ב) מספרת שאחרי חורבן בית המקדש התאספו חכמים וגדולי אותו דור ב'כרם ביבנה', כלומר במושב מיוחד בו נכחו חכמים רבים וישבו לדיון משותף שורות שורות כמו כרם, ולאחר דין ודברים נוקב ומרעיד הם קבעו: "עתידה תורה שתשכח מישראל". זהו זו, אין סיכוי יותר. אותם חכמים לא ממש חששו משכחה של קבצי מחשב או אובדן חומר תורני באופן כזה או אחר. הם ידעו וגם ראו ברוח קודשם שארון הספרים היהודי רק יתרחב. החשש שלהם היה על נשמת התורה, האותיות והדפים יהיו בשפע, אבל נשמה – זו כבר שאלה אחרת. למה? מכיוון שבית המקדש חרב ואין כל דרך לשַמֵר את הנשמה בלי בית מקדש.

שנים לאחר מכן, קם רבי שמעון בר יוחאי ומכריז: לא! תורה לא תשכח מישראל. והוא אף מעניק לכך ערובה, את ספר הזוהר.

רק היום, כשההיסטוריה גולשת לקראת תחתית הדורות, ניתן להבין משהו מהאמירה המופלאה הזו. דור עקבתא דמשיחא הוא מה שנקרא 'דור הרגלין', הדור המיוחס למדרגת הרגליים, 'הכי למטה שיש'. בדור הזה מופיעות נשמות בתוך מלבושים נמוכים מאוד, מתבוססות בהתמודדויות קשות ומתישות. סובלות, מבולבלות ומה לא. בלי אורו של הזוהר ושאר הגילויים שבאים בעקבותיו, אין לנו דרך לשרוד! והיום כבר אין צורך להיות בעל רוח הקודש כדי לקבוע זאת. המציאות מוכיחה. גם אנשי תורה מובהקים זקוקים נואשות לרוח מיוחדת ממרום שתציל את הנשמה שלהם, תעניק להם כוח לשרוד את המציאות דבוקים באמונה. רוח שתחדש אותם, תרומם אותם. ושלא לדבר על העם שברחובות…

הזוהר הקדוש הוא שילוב מדהים – גם הכי גבוה, גם הכי נמוך. זאת, משום שבמקום הכי גבוה רק שם ניתן להבין איך השם יתברך נמצא לגמרי גם במקום הכי נמוך. וזה מה שעושה הזוהר ומה שעושים הצדיקים ההולכים בעקבותיו. הוא מגלה איך בכל דבר יש סוד. גם בפושע שפל, גם בגוש בשר עצל, גם ביהודי פשוט, גם בך גם בי גם בנו. רבי נתן מברסלב שמרבה לדבר על כך, מסמיך לרעיון הזה את הפסוק שכתוב ברות המואבייה: "ותגל מרגלותיו ותשכב". ספר הזוהר מגלה את הקדושה השוכנת ברגליים. ולכן גם הספירה של ל"ג בעומר מיוחדת במינה היא נקראת 'הוד שבהוד'. ספירת ההוד מבטאת את הרגליים, הוד שבהוד הוא הרגליים של הרגליים – הכי נמוך שיש. ורק באורו של רשב"י ניתן לרדת לשם וגם לעלות בשלום.

כעת אוריאל, אתה מבין כבר מה עושה שם כל עם ישראל?

לשמחה, מה זו עושה

אוריאל, אתה שואל, אם אכן זו הילולת רשב"י, מה מקום יש לה לשמחה? השאלה הזו מוזכרת כבר במקורות שונים ותשובות שונות ניתנו לגביה. אנחנו נתמקד בנקודה אחרת. ראשית, הילולא ושמחה ביום פטירתו של צדיק זו הנהגה נפוצה ומקובלת בכלל ישראל. כך נוהגים בתפוצות שונות, כמו בני עדות המזרח בהילולות צדיקים, ובעדות אחרות גם כן. כך זה גם אצל חסידים בימי הפטירה של אדמורי"ם ורבנים.

רבי נתן מדבר גם על הרעיון הזה. פטירה בדרך כלל מתחברת לנו עם עצב. מדוע? תלוי. אצל אנשים פשוטים וחומריים המוות שלהם מסיים את מסע החיים. מכאן והלאה לא ברור לאן זה הולך, אז עצובים. יש את העצב של הפרידה מן הנפטר, ואת העגמומיות עליו, על ההחמצה של החיים – בכל זאת, בסופו של מסע כל אחד מבין שניתן היה לעשות כאן הרבה יותר, והרבה יותר טוב. והקטע הזה עגמומי.

אצל אנשים שעסקו במשמעות האמיתית של חייהם, קל וחומר אצל צדיקים שרק ניצלו את העולם הזה כדי להעמיס על העולם הבא שלהם כל טוב, אין מקום לעצב מן הסוג הזה. יש כן מקום לעצב ולצער הפרידה. העצבות עלינו, הנותרים כאן באפלוליותו של עולם החומר. לכן פטירה של צדיק כרוכה בהמון צער ומספד. אבל להסתלקותו של הצדיק יש פן נוסף ועוצמתי במיוחד – החיבור המיוחד שלו עם העולם הזה ועם האנשים שנותרו כאן, חיבור שרק מתעצם אחרי פטירתו.

חז"ל אומרים "צדיקים במיתתם נקראים חיים", מדוע? משום שהם זיככו וטיהרו כל כך את הגוף והחומר שלהם, עד שגם המוות לא יכול להרוג אותם. אדרבא, המוות מסייע להם להיפטר מחוטים טורדניים אחרונים של גשמיות. המוות עבור צדיק הוא דרור, ואז כוחו רק מתעצם יותר. וכאן, מסביר רבי נתן, מתרחש דבר פלא. צדיק, אחרי פטירתו, פורש כנפיים של נשמה ויכול לעוף גבוה, לעולמות טמירים של תענוגים רוחניים. אבל החירות הזו גורמת לו לעשות את ההיפך המוחלט. אחרי הסתלקותו, הצדיק משתוקק לשמור על חיבור קבוע גם עם העולם הזה. הסיבה לכך – בניסוח הקצר ביותר – היא, שלעלות רק למעלה זה לא נקרא לגדול ולהתקדם. לגדול זה להתארך, והתארכות היא נוכחות משולבת, גם למטה וגם למעלה. הזוהר הקדוש אומר: "מיהו צדיק – זה שאוחז שמים וארץ". יותר מכך אומר רבי נתן, כוח ההנעה הרוחני שמסייע לצדיק להתקדם ללא הרף בעולמות עליונים אחרי פטירתו, שואב את תנועתו דווקא ואך ורק מהעולם הזה. כי ככל שהוא חוזר לכאן, צולל לתהומות הנפש של האנשים החיים כאן, במעמקי החומר והגשם, כך הוא יכול לחזור בתנופה רוחנית עצומה יותר ולהתקדם כלפי מעלה. אבל את הסוגיה הזו כדאי לך ללמוד במקורות, בליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב.

כעת תבין מה מקום יש לשמחת ל"ג בעומר. יום הילולא לצדיק הוא יום שמחתו שלו, וגם יום שמחתנו שלנו – האנשים המתקרבים אליו. בכל יום פטירה יש לצדיק עליה רוחנית חדשה, והעלייה הזו קשורה מאוד לעולם הזה, שלנו. בזוהר הקדוש, ל"ג בעומר מכונה "חתונה" של רשב"י, משום שעליה רוחנית דומה לחתונה. העליה של הצדיק היא התחברות, זיווג והתאחדות עם מקור עליון של אור אלוקי עצום. השמחה שלנו היא, בעצם, השתתפות בשמחתו של רשב"י, אנחנו אורחים בחתונה שלו. אך מעבר לכך, יש לנו גם את השמחה האישית במתנות הרוחניות שהוא – החתן, משפיע עלינו. משום שכל עליה שהצדיק עולה כלפי מעלה, מסייעת לו לגלות רחמים עליונים עצומים יותר כלפי מטה.

אתה מבין? אצל צדיק, התעלות היא אמצעי להנחלת רחמים גדולים יותר עבורנו, האנשים הקטנים החיים כאן בעולם. זאת סיבה מוצדקת בהחלט לשמחה וריקודים!

5 מחשבות על “ל"ג בעומר מה הסיפור שלו?”

  1. אוהו… זה הרבה יותר מכמה תשובות לשאלות על ל"ג בעומר, שלא לדבר על כך שכל תשובה מעוררת שאלות נוספות, שכל אחת מהן "שווה" פוסט נפרד.
    אבל אני אוהבת את הגישה: כל כמה שהשיבו לשאלותי על סיבת הילולת רשב"י במירון בל"ג בעומר, בעצם רק עכשיו קיבלתי כאן תשובה למה שבעצם שאלתי. כל התשובות העניינות המצויינות שקיבלתי עד כה נותרו תלויות באויר מבחינתי, כי לא ידעתי דבר על הקשר של הילולת רשב"י לשימור נשמת התרבות היהודית.

    עם זאת, עדיין לא ברור לי למה הכוונה ב"הנחלת רחמים גדולים יותר עבורנו" ומה זה משנה לאנשים חיים שצדיק שנפטר לפני אלף שנה מרחם עליהם.

    אהבתי

  2. הי לאקי

    אני לא מקובל ולא בבא אבל אנסה להסביר מהמעט שאני יודע

    צדיקים במיתתם נקראים חיים

    צדיק כשהוא בחיים הוא מברך ומשפיע חסד עלנו מעצם זה שהוא קשור תמיד עם השם
    כשהצדיק נפטר הוא נפטר מהגוף הגשמי וכך הוא עולה למדרגה רוחנית גבוהה יותר
    וכך הוא יכול להשפיע עלינו יותר חסד

    כמו שאת יודעת, הכל מלמעלה, כל הזזת אבע הכי קטנה מושגחת מלמעלה

    וכך גם הייסורים והדברים הלא טובים (אם כי הכל לטובה)

    הדברים הלא טובים באים כתוצאה של דינים =ציצומים, חסד = שפע על כל המשתמע

    כאשר יש על עם ישראל דינים וקיטרוגים בגלל עוונותינו ,הצדיקים למעלה מסנגרים ומשפיעים עלינו חסד לולי הם אבדנו .

    לכן האדם החי היום מושפע מאבותינו ואימותינו מלפניי 4000 שנה וכן כל הצדיקים בדרך.

    אנחנו הצאיצאים שלהם בדיוק כמו הורים שדואגים לילדיהם.

    האנשים החיים מושפעים גם מהוריהם הישירים שנפטרו ,

    ככל שהיו להורים יותר מצוות לפני שנפטרו כך הם מגיעים לדרגה יותר גבוהה שם למעלה אחרי שהם נפטרים וכך יכולים להשפיע יותר…

    מצד שני, כאשר אנחנו פה מקיימים מצוות ועושים חסדים , אנחנו משפיעים על אבותינו ומעלים אותם לדרגה יותר גבוהה מכל ובכל מעשה חסד ומצווה שאנו עושים.

    הנפטר מעצמו לא יכול לעלות מדרגה לדרגה והוא תלוי בצאצאיו שהשאיר פה .

    זאת אומרת כמו היזון חוזר .

    לדוגמא כל פרק תהילים שאת קוראת כל ברכה והדלקת נרות שבת , כל צדקה לאדם הגון את מעלה את הוריך מדרגה שלא לדבר על הזכויות שלך שאת מקבלת.

    לכן אנשים ביארצייט מרבים בדברי תורה …..

    אני מקווה שהסברתי טוב וב"ה יובן ויתקבל

    אהבתי

    1. לאקי הכוונה שלי בעצם קיום המצוות האדם מושך שפע על אבותיו ובכך מעלה את נשמתם מדרגה לדרגה

      ואז מעצם זה שאבותיו נמצאים בדרגה גבוהה יותר יכולים לעזור יותר, בכל דבר אם ברוחניות ואם בגשמיות ,מהיכן שהם נמצאים

      אהבתי

  3. כן… וגם המעשים של אדם לטוב או לרע משפיעים לטובה או לרעה בהתאם על עתיד צאצאיו עד 7 או 10 דורות קדימה. כל זה עול לא קטן…
    כמו שאמרתי, קשה לעיכול

    אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s