626px-Schachfigur_Bodemuseum_5[1]

פרשת השבוע!

פרשת השבוע …!!

1 מתוך 1 (9 הודעות)
הצטרף13/10/2010
הודעות 447
30/12/2011 11:41

פרשת ויגש

http://www.breslev.co.il/articles/מי_הוא_מלך_אמיתי_פרשת_השבוע_ויגש/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2453&language=hebrew

מי הוא מלך אמיתי?
בעולם של ימינו, בחירות לראשות ממשלה או לראשות עירייה, הם דברים מקובלים ונפוצים. כמעט בכל העולם אנשים מציגים מעומדות לתפקידי הנהגה, ובעקבות זה הם עורכים מסע בחירות ותעמולה שבו הם משבחים ומפארים את עצמם בניסון לשכנע את הציבור מדוע דווקא הם מתאימים לתפקיד. לרוב, מלווה מערכת ההסברה והתעמולה בהשמצות הדדיות ובדיבורי לשון הרע ורכילות. כאשר מערכת הבחירות מסתיימת, ניגשים להצבעה, ומי שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר הוא המנצח בקרב הגדול.
על רקע עגום זה מתעוררת השאלה: כיצד בעצם נבחרים לתפקידים מנהיגי הדור, גדולי התורה? הרי מעולם לא שמענו שתלמידי חכמים הציגו מועמדות לבחירתם לתפקיד זה, וגם לא השמיעו דיברי גאווה של: "אני ואני ואני..". אם כן, כיצד נבחר גדול הדור?
מהרי"ל בלוך בספרו "שיעורי דעת" עמד על מדוכה זו בצורה הבאה. על הפסוק: "ויגש אליו יהודה".
אמרו במדרש: "הנה המלכים נועדו יחדיו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה". וההסבר: "הנה המלכים נועדו", זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו", זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. "רעדה אחזתם שם", אלו השבטים, אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו" (בראשית רבה).
דברי המדרש אומרים דרשני.
א. מדוע נקראו יהודה ויוסף מלכים, הרי יהודה כלל לא היה מלך, ואף יוסף לא היה אלא משנה למלך?
ב. כיצד אפשר להבין שהשבטים נבהלים מאיש לבוש מדים? וכי אדם הנושא משרת מלך, מטיל פחד על גדולי עולם כהשבטים?
האמת היא שבעולם רווחת טעות גסה באשר להגדרה האמיתית של מלך. בני אדם סבורים בדרך כלל שאדם היושב על כסא המלכות וניתן כתר מלכות בראשו, הוא מלך. אך אין זו הגדרה נכונה, כי לא כל מי שעומד בראש העם ויש לו משרתים רבים וארמון מפואר ראוי לתואר מלך. ידוע על מלך שהיה חי בארמון מפואר, וחי תמיד בפחד שמא יבגדו ובו ויהרגוהו. מסיבה זו היו האורות דולקים בכל חדרי הארמון במשך כל הלילה, הוא עצמו שינה את מקום מגוריו בכל שעה ועבר מחד לחדר. הלזה יקרא מלך??? הלא עבד הוא לעבדיו!!!
אם כן, מי הוא מלך?
מלך הוא אדם בעל שליטה על המון העם ועל שריו. ר' ישראל סלנטר זצ"ל מסביר: חז"ל אמרו ש"פני הדור כפני הכלב". כאשר אדם הולך ברחוב וכלבו רץ לפניו, יש מקום לטעות ולחשוב שהכלב מנהיג את האדם הצועד בעקבותיו. אולם כאשר יגיע הכלב לפרשת דרכים, יפנה מבטו לקבל אות מהאיש להיכן לפנות, אזי ניכר מי הוא המנהיג ומי המונהג.
אולם כאשר מדובר במנהיג אמיתי, שונים פני הדברים בתכלית השינוי. הוא קובע ומחליט, והכל מצייתים לו גם כאשר אין הדברים מוצאים חן בעיניהם. וכיצד מקבל העם את מרות המנהיג ונכנע לו? התשובה: הכל תלוי באישיותו של המלך או המנהיג! מנהיג השולט ומולך על עצמו, דהיינו על תאוותיו ורצונותיו, העם מרכין לו ראש. אולם אם לא ימלוך על עצמו, העם לא יקבל את מרותו ולא יחפוץ במנהיגותו.
לאור דברים אלה, יובנו דברי המדרש הנ"ל. מלכותם של יוסף ויהודה, אמנם לא באה לידי ביטוי על ידי כתר מלכות, או שרביט או ארמון. שניהם היו מלכים במובן האמיתי של המילה, הם הוכיחו שליטה על עצמם. יהודה הראה שליטה עצמית כאשר הודה באשמתו בעניין תמר כלתו. היתה לו אפשרות להתחמק מדברי תמר: "הכר נא החותמת והפתילים והמטה האלה". אולם לא כך נהג, אלא יהודה קם בגבורה ואמר: "צדקה ממני". ובזכות זה זכה באמת למלכות, והוא היה אבי שושלת מלכות בית דוד.
כך הוא הדין לגבי יוסף. בנסיון אשת פוטיפר הוכחה שליטתו על עצמו באופן מופלא. בזכות זה זכה להיות משנה למלך מצרים, ובעיקר זכה שמצאצאיו יצא משיח בן יוסף. חז"ל מציינים שאפילו פרעה הכיר במלכות שהיתה טבועה באישיותו של יוסף. כאשר עבדי פרעה שאלוהו כיצד הוא ממנה עבד שיצא מבית האסורים להיות משנה למלך, השיב להם: "גווני מלכות אני רואה בו". עיניו הפשוטות של פרעה הבחינו שיוסף משל בכל איבריו. על כן ראוי גם שיצא ממנו משיח בן יוסף.
עתה מובנת היטב רעדת השבטים. הם היטיבו להכיר את אחיהם יהודה והכירו גם במעלות יוסף, הם ראו בשניהם שלטון עצמי. לכן הם הכתירו אותם בתואר "מלכים", ולכן גם נבהלו ורעדה אחזתם. לא התואר הערטילאי של מלך הרתיע אותם, אלא מדרגתם הגבוהה בהיותם מלכים השולטים על עצמם. שליטתם העצמית הנקנית ונבנית מתוך יגיעתם בתורה במשך מיטב שנות חייהם, היא היא העושה את רבנן למלכים. התורה מזככת את נפשם, והם עמלים על תיקון המידות ועל טוהר הנפש, וכך מושם כתר הנהגת הדור על ראשם.
פרק בנושא אחריות
כאשר שבו בני יעקב ממצרים כשבשורת "עוד יוסף חי" (בראשית מה) בפיהם, מיאן יעקב אבינו להאמין להם. אולם כאשר מסרו לו "את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם" וכאשר ראה את העגלות, אז נאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם". בעיניין העגלות אומר רש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר אשר שלח פרעה". פשוטם של דברים הוא שהעגלות היוו סימן מובהק לכך שאכן שולחם הוא יוסף, לפי שיעקב ויוסף היו היחידים שידעו מה למדו בהיפרדם. אולם יש הרואים בסימן זה אות לעניין יותר עמוק ומהותי.
כאשר שלח יעקב את יוסף לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, הוא ליווה אותו בצאתו לדרכו. כיון שעסק במצוות לויה, לימדו פרשת עגלה ערופה המהווה מקור למצווה זו. והכוונה: אדם היוצא מעיר ללא לויה ובלא צידה, רוחו נכאה, הוא שפל בעיני עצמו וחש בדידות מדכאת, כי סבור הוא שאף אחד אינו מתעניין בו. וברגע שיתקפו אותו לא יהיה לו העוז וזקיפות-הקומה להיאבק עמהם ואף לא לברוח. ולפי הסבר זה מי שלא מלווה אותו ולא נותן לו צידה לדרך, נעשה שותף להורגיו. על מי תיפול אשמה כבדה זו?
כאן מלמדת אותנו התורה פרק בנושא אחריות, ובסוגיא זו עסקו יעקב ויוסף בעת צאת יוסף במצוות אביו לדרוש את שלום אחיו השונאים אותו. יתכן שבלימוד עניין האחריות ביקש יעקב לזרזו לבצע שליחות, למרות הקושי הכרוך בה. כי מתוך הדברים הובהרה ליוסף חשיבות עניין האחריות. ואם היא מחייבת את דרישת שלום אחיו והצאן, יש לעשות זאת גם כשהנסיבות אינן נעימות.
חוש אחריות זה ליווה את יוסף במשך כל שהייתו הארוכה במצרים. לאור דברים אלה, תובן היטב הבשורה שנתבשר יעקב על ידי העגלות. בכך הודיע לו יוסף שעדיין הוא זוכר את עניין האחריות שלימדו בעת הפרידה, ויתכן שהיה בזה אף רמז לכך שעניין חשוב זה מהווה נר לרגליו. בזה נכפלת בשורת "עוד יוסף חי", כי בנוסף להיותה סימן ואות חיים היא מגלה שרושם החינוך שקיבל בבית אבא עדיין לא נמחה. חובת אחריות זו, שהשריש יעקב ביוסף בנו, היא הנהגה שהתורה מחייבת כל אחד מישראל בארבעה מישורים: אחריות כלפי העולם, אחריות כלפי כלל ישראל, אחריות ביחס למשפחה, ואחריות האדם לעצמו.
על כל אדם נדרש לעשות את מירב המאמצים שבאפשרותו, והם גדולים ורבים, במקום שהוא יושב ולומד, עם הכשרונות שלו ובתוך כל הקשיים הנערמים בדרכו. כאשר אדם מגיע להכרה כי "אין הדבר תלוי אלא בי", נפתח בפניו הפתח לעלייתו. כשאדם עושה תחילה חשבונות ומחפש את הישועה בדרכים שונות, לא שב בתשובה. אבל אחרי שמגיע להכרה ש"אין הדבר תלוי אלא בי" – בא לידי תשובה שלמה. ואז מקבל את העזרה משמים אותה הוא צריך, וידע לנצלה לעלות בשעה אחת מן הדיוטא התחתונה, ולהיות בעל תשובה גמור.
הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" – אותו אדם שהגיע להכרה של "אין הדבר תלוי אלא בי", קנה את עולמו בשעה אחת וזכה לחיי העולם הבא. ובא הדבר ללמדנו: אחריות מהי? – "אין הדבר תלוי אלא בי", דהיינו קבלת אחריות על ההוצא לפועל של תפקידנו בעולמנו. לכל אדם תפקידים ומשימות שצריך הוא למלא אותם. כל אחד הושבע טרם צאתו לאויר העולם "תהי צדיק!", תהיה יסוד עולם, תהיה אחראי לשלימות העולם עד כמה שהדבר בהישג ידיך.
אדם הלוקח דברים אלו אל ליבו, וחש תמיד אחריות לעשות שליחותו בעולם, יתקיים בו: "ולקץ הימים, אם עשה שליחותו באמונה, ישוב ובא ברינה ושמחת עולם על ראשו. כעבד אשר שלחו המלך לעבר הים, שאין עיניו וליבו זולתי על דבר שליחותו עד שובו אל אדוניו".
מלך שולט ולא נשלט
יוסף הצדיק זכה שזיכהו בורא עולם להיות מלך שולט ולא נשלט. מדוע? "לפי שנטרתי הברית אשר גרמה לי מלכות זו" –כך ענה יוסף לאחיו. לאיזו ברית התכוון יוסף?
"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו" – וכי למה קרא להם הרי קרובים עמדו אצלו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו שראוהו במלכות עליונה. אמר יוסף מלכות הזאת בשביל זה הרווחתי לה, שהראה להם את ברית המילה. אמר: זאת הברית שגרמה לי מלכות זו, לפי שנטרתי הברית. מכאן למדים אנו שמי שנוטר (שומר) אות הברית, מלכות שמורה לו.
שמירת הברית מביאה את האדם עד למלכות. רואים זאת גם אצל יוסף בנסיון אשת פוטיפר וגם אצל בועז אשר לא נתן ליצרו לשלוט עליו, בהיותו הוא השולט על המחשבה ולא לתת ללב לחמוד את תאוות היצר. מתוך עקשנות לא להיכנע ליצר שאין לו תמיכה מהבורא. עצם הכנעת היצר הוא תיקון הנפש. לכן הכנעת היצר ותאוותיו היא יסוד היסודות המביא לקשר אמת בין אדם לבוראו.
מה רב כוחה של שמירת הברית, שהלא היא חותמו של בורא עולם כי ממנה יסוד תשתית כל העולם – "הנני נותן לו את בריתי שלום" – מכיון שאדם שומר את בריתו, לכן נעשה אצלו שלום, ועל ידי כך הוא יצליח לעשות שלום גם בין אחרים. כך היה אצל יוסף הצדיק אשר עשה שלום לפרעה בפותרו את חלומו, זכה יוסף שעשה שלום לכל מצרים שהחייה אותם. ובעיקר עשה שלום עם אחיו שחזרו כולם יחדיו לשלמותם. כל זאת זכה מכח פיו, כמו בועז שהוציא כל יום מפיו שבועה שהצילה אותו. כך היה אצל יוסף הצדיק, שתפילה היתה שגורה בפיו ובקשה לכל עינייניו ורצונותיו. תפילה לרחמיו של הבורא שיזכה אותו לעבודתו היחידה והחשובה, אותה תפילה הבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועות, שהרי אין כמו התפילה אשר מצילה את האדם מן הנסיונות הקיימים במציאות חייו. כל נסיון הוא בחינת אש יוקדת המבערת את לב האדם. האדם לא יוכל לעמוד בלהט חום זה בשום אופן, כי אז בוער הוא מתוך האש שבתוכו ואש זו מסתעפת לשתי דרכים העומדות בפניו: האם להביא את האש לתכלית המטרה בקדושה? או – האם להביא את האש לתאוות להורידה ולכבותה?
יוסף הצדיק גר בבית פוטיפר, בית שהיה כולו מציאות היצר ותאוותיו, וכדי להינצל מכך קיים שלושה תנאים שעזרו לו לשמור את הברית: סכנה, פחד ותפילה.
החינוך מבית אבא, חינוך של קודש קודשים, הביא אותו לחיות בסכנה, ברגע שראה את אוייבו שלא הניח לו לנשום קדושה. מתוך סכנה זו ראה את עצמו עומד ליפול. על כן, סכנה זו יצרה אצלו פחד חזק שהוא הולך לאבד את כל מה שהוא למד בבית אביו. פחד זה הלך והתגבר עד אשר יצר אצלו את התפילה הבלתי פוסקת, שתהיה כמעיין המתגבר לבקשת רחמיו של הבורא, המתאווה לתפילתו של האדם. זו היתה דרכו של יוסף, מציאות של: "ואני תפילה" כדי להינצל מעצת היצר ומפיתוייו. ברגע שהצליח יוסף לקיים שלושה תנאים אלו ולהישמר בעזרתם מהחטא, ועל ידי זה לשמור את אות ברית-הקודש, עמד הוא בפני אחיו שראו אותו במלכות העליונה, בזכות ברית הקודש ששמר.
על פניו ראו אחיו של יוסף את אור הקדושה בשעה שאמר להם: אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. כאן התגלתה האמת בכל חלומותיו של יוסף אשר הביאו את בני ישראל למצרים. כמו שהתגלה הסוד הגדול של השבטים אשר מכרו את יוסף, שהרי אף אדם בעולם לא ידע זאת מלבדם. והנה יוסף מגלה את הסוד אשר רק הם ידעו ממנו באומרו: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. דבר שהבהיל אותם בראותם את האמת עומדת לפניהם.
שמירת הברית, דהיינו שמירה מפני תאוות היצר ופיתוייו, היא זו אשר הובילה את יוסף הצדיק להיות מלך שולט שאינו נשלט. בעזרת: סכנה, פחד ותפילה התגבר יוסף על יצרו ומנע את שליטת היצר עליו. בזכות זה ראה פרעה את שליטתו של יוסף על אבריו, כיצד הוא מולך על עצמו ולכן העניק לו תפקיד מלוכה. יוסף – מלך שולט היה ולא נשלט.
"ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" (ליקו"מ ח"א, ב)
עיקר כלי מלחמתו של המשיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו וכל מלחמה שיעשה וכל מקום שיכבוש – הכל בזכות התפילה – "בחרבי ובקשתי" – פירש רש"י: בתפילה ובקשה.
כלי זה צריך לקבל על ידי בחינת יוסף – היינו שמירת הברית, וידוע הוא שיוסף ששמר את הברית, על ידי זה נטל את הבכורה שהיא בחינת עבודה ותפילה.
אדם שזוכה לחרב זו, צריך לדעת איך ללחום איתה, כדי שלא יטה אותה לימין או לשמאל וצריך הוא שיהיה קולע ולא יחטיא את המטרה, ויטה אותה אל האמצע. לדבר זה יזכה על ידי בחינת המשפט – "יכלכל דבריו במשפט" – יוסף היה צריך לקבל חרב זו ע"י בחינת המשפט, כדי שיכלכל דבריו במשפט, כי: "משפטיך למלך תן".
וכיצד יזכה למשפט? על ידי הצדקה שבעזרתה אפשר לאחוז במידת המשפט, כמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב" – כי כשנותן צדקה מחסיר ומשפיל האדם ממונו ומעשיר לעני, וזה בחינת: "אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים" – ועל ידי זה זוכה לאחוז במידת המשפט, כי קודם התפילה יפריש צדקה כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט, כדי שיהיה קולע ולא יחטיא את המטרה. אם כן, למה קיבל יוסף את הבכורה? מכיון שכילכל את יעקב במצרים, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" (בראשית מז) – כי היתה התפילה שגורה בפיו של יוסף, וע"י שנתן צדקה (כלכלה) לאביו יעקב, שהוא בחינת המשפט, זכה לבכורה.
"כי פי המדבר אליכם" (ליקו"מ ח"א, יט)
כשנפגש יוסף עם אחיו והתוודה בפניהם שהוא יוסף, אמר להם (בראשית מה): "הנה עיניכם רואות…כי פי המדבר אליכם" – כשם שעיניהם ראו שיוסף היה מהול, כך הוא פיו המדבר אליהם בלשון הקודש. וידוע הוא שלשון הקודש יקרה עד מאוד, כי בלשון הקודש נברא העולם, כי על ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, שכל לשונות העמים נופלים על ידי לשון הקודש. יוסף הצדיק ששמר את הברית וזכה לשלומת לשון הקודש, זכה להתקדש וזכה לרוח קודש – רוח אלוקים שהיא תיקון הברית, כי בלשון הקודש תלוי שמירת הברית – אדם הפוגם בברית מאבד את לשון הקודש.
"יוסף ישית ידו על עיניך" (ליקו"מ ח"א, נד)
להכניע את כוח המדמה הוא על ידי בחינת יד – "ביד הנביאים אדמה". יד היא בחינת שמחה: "ושמחתם בכל משלח ידיכם".
דומה הדבר לאדם המנגן בידו על כלי, שעל ידי זה הוא מקבץ ומלקט בידו את הרוח הטובה, שהיא רוח הנבואה מתוך הרוח הרעה, שהיא רוח העצבות.
המנגן צריך לדעת שכדי לבנות את הניגון שהוא – השמחה והרוח הטובה, עליו לכוין לבנות את השמחה – שהניגון יהיה בשלמות, ועל ידי זה מלקט ומצרף את הטוב מתוך הרע. המנגן צריך שתהא עליו יד הקב"ה, וזה: "וניגן בידו וטוב לך".
נאמר על יוסף – איש אשר רוח בו – רוח אלוקים, על ידי שנשמר מרע, על כן היתה עליו יד ה' וידע לברר הטוב מן הרע ונשמר מכח המדמה, שרוצה לקלקל ולפגום בטוב, לכן נאמר: "ויוסף ישית ידו על עיניך".
"ויגש אליו יהודה" (ליקו"מ ח"א, סב)
עיקר טעות הרחוקים מבורא עולם הוא מחמת שרואים הם שהנהגת העולם, לכאורה, היא על ידי מערכת המזלות ואז נופלים הם בטעותם, כל אחד כפי טעותו. חלק מהטועים חושבים שעל פי הטבע עולם כמנהגו נוהג. ויש כאלה החושבים שצריך את האמצעי – דהיינו סיבה שבעזרתה יוכלו להאמין, סיבה שתקשר, לכאורה, בינם לבין הקב"ה. בטעויות אלו רבים נכשלים ועושים את האמצעי והסיבה כדבר העיקרי. לדוגמא – הפרנסה: על דרך מחשבתם, תהא הפרנסה בשפע רק על ידי שישקיע האדם מאוד בעיניין המשא ומתן ולא בקב"ה, חלילה, שהוא זה המשפיע להם פרנסה.
הצדיק מבטל בתפילתו מעיניין המזלות, ואז נודע יותר הנגלה מאשר הסתום והמוסתר, דהיינו שנמצא שיש אלוקים השומע תפילתו. ועל כן נאמר: "ויגש אליו יהודה" – שהתקרבו שתי מלכויות (יהודה ויוסף – משניהם יצאו משיחים) – ועל ידי התקרבות זו מבקשת השכינה מהקב"ה רחמים על אותם הרחוקים, המאמינים במזלות אמצעים וסיבות, המפרידות אותם מהבורא, ומבקשת השכינה מהבורא – מכיון שלא ידוע לבני האדם אלא רק מהגלוי, ומכיון שזו התגלות הבורא – לכן טעו הם, כל אחד לפי טעותו. אולם ברגע שהבורא מבטל רצונו בשביל הצדיק שנושא תפילה עבורם, אזי מתקיים מה שאמרו חז"ל: הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, שעושה את רצון הצדיק ועל ידי זה נגלית המצאות האלוקים.
"ונפשו קשורה בנפשו" (ליקו"מ ח"א, קלה)
כשאדם מכבד את הימים הטובים, היינו המועדים, זוכה הוא לענווה, ויזכה להרגיש את קדושת הימים-הטובים על ידי שיקשר עצמו לצדיק, כי הצדיק הוא בחינת קדושת הימים-הטובים, וסימן לכך הוא שיש לאדם שיפלות וענווה, ומתבטל מהגדלות הגאווה – כך ידע שהוא אכן מקושר לצדיק. ועיקר התקשרות זו נעשית על ידי האהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה כמו שכתוב (בראשית מד): "ונפשו קשורה בנפשו" – חביבה עליו כנפשו, כמו שנאמר על דוד ויהונתן: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". על ידי זה יוכל לקבל את קדושת היום טוב. כי עיקר קדושת הימים הטובים היא להעלות מלכות הקדושה מבין הקליפות, שהם כוחות הטומאה, ולבטל את המלכות של הסטרא-אחרא (הטומאה).
"כל הנפש הבאה לבית יעקב" (ליקו"מ ח"א, קפא)
כשמתקשרים כמה אנשים וקושרים קשר נגד איש אחד, אפילו אם הוא אדם חשוב יותר מהם, עם כל זאת יכולים הם להפילו, כי מתקבצים חלקי הכבוד שיד לכל אחד מהם ועל ידי זה נתבטל חלק הכבוד שלו, ונופל הוא על ידם. התקבצות חלקי הכבוד והתקשרותם יחד, נעשה על ידי זה חלק זה גדול יותר משל האדם שנגדו קשרו קשר. אולם אם האדם הוא גדול במעלה, יוכל להכניעם ולבטלם למרות שיתאחדו נגדו.
צריך שלא יהיו אנשים אלה רשעים, כי קשר רשעים אינו מן המניין, כמו שאמרו חז"ל: כי רשעים אין להם חלק בכבוד, ויוכלו להפיל את האדם שהם חולקים עליו. על זה התפלל יעקב אבינו, שלא תזיק מחלוקת קורח למשה רבנו ע"ה, וביקש הוא שלא יתאחדו ויתקשרו חלקי הכבוד של עדת קורח, כי אנשים חשובים הם. ברגע שחלקי כבוד אלו לא יתחברו, אז בודאי יוכל משה לעמוד נגדם ולהפילם. ואמר יעקב – כבודי – כי יעקב הוא בחינת הכבוד, בחינות הנפש: "כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה". ודע דבר חשוב: כשמפילים אדם על ידי שקושרים נגדו – נופל הוא לתאוות ניאוף, חס ושלום.

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף21/07/2008
הודעות 4,904
31/12/2011 12:51
 הינדיק:
מלכותם של יוסף ויהודה, אמנם לא באה לידי ביטוי על ידי כתר מלכות, או שרביט או ארמון. שניהם היו מלכים במובן האמיתי של המילה, הם הוכיחו שליטה על עצמם. יהודה הראה שליטה עצמית כאשר הודה באשמתו בעניין תמר כלתו. היתה לו אפשרות להתחמק מדברי תמר: "הכר נא החותמת והפתילים והמטה האלה". אולם לא כך נהג, אלא יהודה קם בגבורה ואמר: "צדקה ממני". ובזכות זה זכה באמת למלכות, והוא היה אבי שושלת מלכות בית דוד.
כך הוא הדין לגבי יוסף. בנסיון אשת פוטיפר הוכחה שליטתו על עצמו באופן מופלא. בזכות זה זכה להיות משנה למלך מצרים, ובעיקר זכה שמצאצאיו יצא משיח בן יוסף. חז"ל מציינים שאפילו פרעה הכיר במלכות שהיתה טבועה באישיותו של יוסף. כאשר עבדי פרעה שאלוהו כיצד הוא ממנה עבד שיצא מבית האסורים להיות משנה למלך, השיב להם: "גווני מלכות אני רואה בו".

מעניין שבלי לדעת כל המובא כאן, דיברנו על כך כבר – מבחינה מעט שונה (לא הרבה) בדיון שכותרתו פיתויים

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
05/01/2012 14:37

נ

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
05/01/2012 15:05

פרשת ויחי 

 http://www.breslev.co.il/articles/צימאון_ותשוקה_פרשת_השבוע_ויחי/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2454&language=hebrew

צמאון ותשוקה

ים גדול ורחב ידיים, נראה כמשתרע על מרחבי אין סוף גם עומקו – מי ישורונו, שכן עמוק עמוק הוא. בתוכנו מתרוצצים אנה ואנה דגים הבולעים בשקיקה כל העת טיפין טיפין מן הים. מובטחים הם במאגרי המים העומדים לרשותם, בבחינת "ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד". אף על פי כן ראו איזה פלא! חכמינו ז"ל מעידים בדבריהם על הפסוק: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח), כי ברדת הגשם של פני הים עולים הדגים לקראת טיפותיו ובולעים אותן בשקיקה, "כמי שלא טעמו מים מימיהון" (בראשית רבה צז ג). יש להם שפע רב, ובכל זאת צמאים הם לכל טיפה היורדת אליהם משמים.

מסיים המדרש ואומר: "כך הן ישראל – גדלין במים, בתורה; כיון שהן שומעים דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דברי תורה מימיהון". אין זה המקום היחיד שבו משמשים הדגים ותכונותיהם משל לאדם וליחסו אל התורה. בנוסף לפסוק "וידגו לרוב", נאמר בנביא (חבקוק א): "ותעשה אדם כדגי הים". ובמאמרי חז"ל מצאנו בכמה מקומות, היבטים שונים של השוואה בין אדם לדגים.

 

"והוי שותה בצמא את דבריהם"

"בתלמוד" – זה הקניין הראשון מתוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ופירש "מדרש שמואל"  -"בהיותו לומד לעולם, כי איזהו חכם – הלומד מכל אדם. ולעולם הוא מחשיב את עצמו חסר, וחושק לעולם ללמוד יותר. זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. למדנו מדבריו שהצמאון הוא המפתח להשגת מעלות התורה. הצמא מהווה ביטוי לתחושת ההעדר, שבעטיה באה ההשתוקקות להשיג את הדבר המרווה. על כן חייב האדם להכיר עד כמה עדיין חסר לו בידיעת התורה, וללמוד בכל עת ומכל אדם. זהו חכם אמיתי, ולא יאה התואר: "תלמיד חכם".

אומר הגר"ח מוואלז'ין, על פי דברי התנא: "והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות פ"א, ד), לא נאמר "שותה כצמא", כי כל דמיון אינו שיוויון ממש, כמו שנאמר "היתה כאלמנה" (איכה א), ודייקו חז"ל: "ולא כאלמנה ממש". לפיכך אמר "בצמא", שיהיה שותה כמים מלוחים אשר ככל ששותים מהם נעשים צמאים יותר. כך גם התורה, כל מה שילמד יותר, יתאווה לו עוד לדעת תורת אלוקיו, לכן אמר התנא "בצמא" – שותה ועדיין צמא.

ועוד נאמר: שתיית מים ולא שאר משקים. למה? כי נמשלה התורה למים, ועליה אמר הכתוב: "הוי כל צמא, לכו למים" (ישיעהו נח). ובמה שונה שתיית מים משאר משקים? לפי שעל מים אמרו: "השותה מים לצמאו" (ברכות מד.), כי בדרך כלל אין שותים מים אלא כאשר צמאים. אי לזאת מלמדנו התנא שהלימוד מתוך צמאון והשתוקקות, הוא תנאי עיקרי בעצם לימוד התורה.

המצוות ניתנו – "לטוב לנו כל הימים"

קו דק מפריד בין נופש ומנוחה לבין פריקת עול והוללות. בעולם הרחב, רבים אינם מבחינם בקו מפריד זה, וימי חופשה הם בעיניהם ימים של יציאה מן מסגרת, המגיעה עד כדי פריקת עול. בברכתו לבניו המשיל יעקב אבינו חלק מהשבטים לבעלי-חיים. את יהודה כינה "גור אריה", את נפתלי "אילה שלוחה", לדן אמר "יהי דן נחש" וכן הלאה. אמנם יש לתמוה: מדוע כינה בשם "חמור גרם" את יששכר אשר שבטו הוא שבט לומדי התורה, הרי חמור הוא בעל חיים בזוי?

בעבר הלא-רחוק, היו הסוס והחמור משמשים את האדם כבהמות עבודה. בכל כפר היו נראים החמורים והסוסים היוצאים עם שחר לשדה, כל אחד לתפקידו ולעבודתו. כאשר היו הבהמות שבות לכפר אחר יום עבודה מפרך, היו בעליהם נותנים להם לפוש מעמל היום. אולם סיגנון המנוחה של שני בעלי חיים אלה, היה שונה בתכלית. את הסוס היו צריכים לשחרר מהרתמות ומהמוסרות שהיו קשורות לגופו, ואז היה קופץ ומשתולל בצהלה. את החמור לעומתו, אפשר היה להשאיר רתום לעול כשכל המשא עדיין עליו, די היה לו לעמוד בפינה שקטה, וזו היתה מנוחתו.

מכאן מבינים אנו, שאם ימי חופשה מבטאים שבירת מסגרות הגובלת בפריקת עול, הרי זו חופשה מסוג החופש של הסוס. בן תורה אמיתי יודע לשמור על מסגרת נאותה גם בימים של חופשה. הנופש שלו הוא עם העול, כסוג מנוחתו של החמור. רעיון זה נרמז בזה שדוקא ליששכר, ששבטו הוא שבט לומדי התורה, נאמר: "יששכר חמור גרם". המסגרות המדוברות הן ההקפדה על זמני התפילות, וההקפדה על דקדוק במצוות בקלה כבחמורה. וכמובן שיש לשמור ולהקפיד על קביעות עיתים לתורה.

חופשה שהיא פריקת עול, כחופשת הסוס, מלווה במעשים של פריקת עול מופגנת. אולם אין זו דרכה של תורה, המנחה את האדם בכל עת ובכל שעה כיצד עליו לנהוג. אמנם ימי נופש מיועדים להחלפת כח על ידי ריבוי שינה ומנוחה, אכילה נאותה ואף טיול, אך כל זה תוך כדי שמירת הצורה והמסגרת המתחייבת מכח דיני התורה והנהגותיה. רעיון זה יש להרחיב לכל ימות השנה ולא רק לימי החופש. על כל יהודי לדעת שהתורה חייבת להיות נר לרגלו – בכל עת, בכל מקום ובכל מצב.

ועל דברים אלו אפשר לאמר: הלא הדברים מפחידים ומרתיעים – וכי יכול אדם לחיות תחת עול תרי"ג מצוות באותה חומרה ורצינות בכל עת ברציפות? התשובה לכך היא – שלפחד מפני העול אין לו מקום!!! הדקדוק בחיי תורה ומצוות הוא זה המביא את האדם אל שלימות הנפש, אל הסיפוק ואל האושר כי: האושר והסיפוק קשורים קשר הדוק עם הנשמה, והיא מוצאת את סיפוקה אך ורק בשמירה על קלה כבחמורה. עלינו להבין שבכל מצב, הן של חופשה והן של עשייה, תפקידנו הוא להשביע את רצון הנשמה כי הנשמה רוחנית, וככל שאדם יחיה על פי התורה, כך יבואו כל תשוקותיו ורצונותיו הפנימיים על סיפוקם, ובכך יזכה לאושר האמיתי, על כן אין לאדם לחשוש לקבל על עצמו עול תורה שירתיע ויפחיד אותו. דוקא חיי תורה מביאים לאדם אושר, סיפוק ושמחה. וידע שכבלי המצוות הינם כבלי אהבה המנחים את האדם בדרכו אל האושר האמיתי.

"ויחי יעקב בארץ מצרים" – מהי חיותו של יעקב אבינו?

חיותו של יעקב אבינו בעולמו של הבורא היה למען שנים עשר השבטים. כאשר מכולם אהב במיוחד את יוסף בנו יקירו כי הוא היה יסודו של עולם. אשר זה יצר אצל יעקב את שלמות השמחה המהווה את רוח הקודש. כי שמחתו היתה שמחת הבורא אשר משפיע לאדם השמח בו יתברך שפע ברכה והצלחה. עד שתשרה עליו רוח קודשו כי ממנו ינבע פרסום האלוקות בכל מעשיו, עד אשר יהיה בחינת: "מגלגלין זכות על ידי זכאי".

כל אדם יכול לזכות להיות מזכה את הרבים במידה והוא לא יהיה נשבר מכאביו הבאים אליו מרוב אהבתו של בורא העולם, ככתוב: מי שהקב"ה אוהב, מדכאו ביסורים כדי לקרבו אליו. אם כן אהבת הבורא ליעקב אבינו היתה אדירה לפי שכל ימיו היה בצער ונמצא בצער. כאשר הצער הגדול ביותר היה איבודו של יוסף שהיה קשור אל אביו, ואביו אליו בקשר נפש בנפש, דם בדם, וחיים בחיים. כשנעלם יוסף מנופו של יעקב אבינו, מאז חייו לא היו חיים ואולי כדי שישיג את כאב צער השכינה על בניה.

לכן כתוב: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כאשר בגימטריה המילה ויחי שווה לסך 34. מספר שנים אלה מלמד שאלו היו חייו היפים והמהנים של יעקב אבינו. שבע עשרה שנה ראשונות אשר היה יוסף יחד עם אביו עד שנעלם מעיניו. ועוד שבע עשרה שנה אשר חיו שוב יחדיו בתענוגי מעדני עולם בבית מלכותו של יוסף. וזאת היתה המטרה של הפירוד בין יעקב ויוסף. על מנת שיוסף הצדיק יהיה בבחינת צדיק הדור המשפיע לכל כסיבה אדירה למשוך את בני ישראל למצרים. ללמדנו, שהבורא מסבב הכל לטובת האדם. כי מאיתו יתברך לא תצא הרעה הנובעת מן האדם עצמו, בהולכו אחרי ההבל של עצת יצרו מחוסר סבלנות ואמונה.

 

"ויקרבו ימי ישראל למות" – דרכו של אדם

את נטיותיו של האדם מאז ראה והרגיש בהתעוררות יצרו מנעוריו, ניתן להבין על פי הכתוב בתורה: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". אם כן במידה והאדם עושה רק טוב כל היום, ידע שכל טובו נובע מרחמיו המרובים של הבורא יתברך הטוב והמטיב אשר רק הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים.

מעשיו של האדם ניכרים בשעת שנתו שיכולה להיות מתוקה, נעימה ורגועה. במידה והתנהגותו במשך היום היתה סבלנית ושקטה בלי לחץ בלי מלחמות איש עם רעהו ובלי דאגות, על ידי כך דמו שבנפשו היה רגוע ושקט, אבל עם עייפות חיובית המצריכה את הלילה שנועד למנוחת הגוף הקרוץ מן העפר. אולם יש אדם שהלילה בשבילו הוא סיוט בשל מעשיו ותעלוליו במשך היום. מתוך מידותיו שלא יודע, או שלא רוצה להעביר את מידותיו לאפיקים הנכונים לעבודת הבורא, על זאת הוא כל היום מתהלך בגאווה וביסוד הכעס, הקנאה ולשון הרע המביאים לעצבנות על כל דבר, דברים אלה גורמים לו במהלך הלילה להפרעות במנוחתו, כי כל הנובע מכך גורם להרתיח את דמו.

מתוך כך אפשר לצייר, להבין ולהשיג אפילו במעט את מושגי העידון של התענוגים הקיימים בגן עדן. לעומת הגיהנום אשר אותו האדם בורא במו ידיו המתבטא ביסורי נפשו, מכיון שהוא לא עומד ומשתדל בנסיונותיו הנשלחים ברחמי הבורא לאדם בימי חייו כדי להטיבו באחריתו.

על כן יש אדם הישן טוב בלילה, בזמן החושך מתוך בטחונו ותענוגו הנפשי בבורא עולם. ויש אדם שלא ישן טוב בראותו היטב את החושך הקיים במציאות הלילה בשל תענוגותיו הנובעים ממידותיו אשר קלקל אותם במשך כל היום. כך שהיום והלילה יהיו אצלו בחינת החושך הרע והמפחיד שרודף אותו. ויבין הוא שכל צרותיו ונגעיו נובעים ממנו, מדרכו הלא נכונה.

כתוב: "ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" – מדוע ויסב פניו אל הקיר? ללמדנו שהתפלל תפילה היוצאת באמת מקירות הלב ישירות לבוראו ללא צורך בקריאה מספר. לפיכך האדם צריך לבוא לבוראו ולדבר איתו ולספר לו את כל כאביו, יסוריו, צרותיו, מלחמותיו, רצונותיו ובקשותיו. אל כל אלה מתאווה הבורא יתברך לשמוע מהאדם המוכיח את הכנעתו בפותחו את ליבו בלי שום הסתרה. כי הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה. בתפילה זו מקריב האדם את עצמו לבוראו, שבודאי יזריח עליו את אור נשמתו שתביא לאדם את השמחה ממנה נפתחים שערי רפואות ושערי ישועות והצלחות.

"ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו.."  – מברך ומשפיע

כתוב: טוב עין הוא יבורך, אל תקרא יבורך אלא יברך. מי הוא טוב עין? זה האדם שאין בו צרות עין הנובעת מרשעות קנאתו של אדם שכואב את הצלחת חברו. מכיון שאינו יכול לראות בטובת כל אדם אחר אשר יפריע לרגיעות מוחו המצטמצם מרוב קנאתו דאגתו מחשבתו המשלימים את דמיונותיו כדי לדעת מה מתבשל אצל חברו. ורק כשלונותיו וחסרונותיו של חברו יחזירו אותו למנוחה קצרה שתביא לו שלווה רישעית. ה האדם שעליו כתוב ספר תהילים: "לולי ה' שהיה לנו בקם עלינו אדם אזי חיים בלעונו" – ללמדנו עד כמה הוא מסוכן האדם בשעה שהוא לא קשור למחשבה הנכונה. כמו החיה אשר היא מסוכנת בשעהשהיא לא קשורה על ידי בעליה. אם כן כמה גדולים הם רחמי הבורא הטוב המצילים את האנשים הטובים מן האנשים ההורסים את כל הטוב הקיים בעולם בשל רשעותם בבחינת אנשי סדום ועמורה.

כאלה אנשים קיימים בכל דור ודור. אולם למרות רשעות זו, הבורא משגיח תמיד! למרות שהיה צריך לבחור ללכת תמיד בדרך של אהבה, מתוך בחירה חופשית, בחינת: "ואהבת לרעך כמוך". כדי שיזכה האדם להיות קשור בעסק בינו לבין הקדושה הנלמדת מתוך התורה הקדושה, וזו המתנה הגדולה שניתנה לאדם. להורות לו את הדרך להגיע למטרת תכליתו וקיומו מתוך שמחתו בשמחת קיום הכלל.

אדם שלא מסוגל להיות טוב עם עצמו ועם הזולת הופך לצר-עין. הצלחת הזולת הופכת אותו לצר עין המעורר את המידות לצד היצר הרע במלחמות על חבריו ועל מכריו. עד שיסוריו יעוררו אותו מכוח רעתו. כי אין דרך אחרת לעצור ולהעמיד את האדם במקומו בפרט מן היסורים המכאיבים את הנפש עד עומקה. כדי שידע האדם שכל המחשבות החולפות במוחו לעשות רע לאחרים, הוא למעשה עושה את הרע לעצמו. ומגיע למצב שיסוריו יחנכו אותו לחיות בפחד הסכנה מלחשוב לעשות רע. ומתוך כך יתחלפו אצלו היוצרות ואז מפיו תצאנה בשמחה הברכות לאחרים.

"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (ליקו"מ ח"א, ז)

דע שעל ידי מצוות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש ומנישואים של רשע, שהם בחינת תאוות ניאוף. כי הציצית שומרת מתאווה זו, כמו שכתוב: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם", ושמלה היא ציצית. "ואת ערוות אביהם לא ראו" – כי הציצית שומרת מעריין.

חם – הוא היצר הרע המחמם את גוף האדם לעבירה, ונקרא ארור הוא, "ארור כנען", כמו שנאמר על הנחש: "ארור אתה מכל הבהמה".

הציצית שומרת מעצת הנחש ומזוהמת הנחש, וזה בחינת: "בן פורת עלי עין" – וזכה לכך מכיון שנשמר מזיווג של הסיטרא אחרא ועמד בניסיון אשת פוטיפר, ולכן זכה לזיווג של קדושה.

פורת – זהו לשון זיווג, מלשון פרו ורבו.

ודע שעיקר תאוות הניאוף בא מהעיניים, וציצית – היא בחינת עיניים, היא שמירה מעצת הנחש. על כן, ברגע שאדם נשמר עם ציצית ושומר על עיניו יכול לקבל עצות מהצדיק שהוא כולו זרע אמת.

ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" (ליקו"מ ח"א, ט)

דע שיש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות, ולכל שבט יש נוסחא מיוחדת ושער מיוחד להכניס דרכו את תפילתם.

"ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" – רגליו – זה בחינת תפילה, כמו שכתוב: "צדק לפניו יהלך" (תהלים פה), והכוונה היא: שהיה אוסף את התפילות ומעלה אותה כל אחת לשורשה. יעקב שהוא כלול בכל שנים עשר השבטים, היה יודע כל שבט ושבט בשורשו, והיה בידו הכוח לתת חלקי עולם ליוסף, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח), כי על ידי תפילתו היה משפיע חיות לכל שלושה חלקי עולם שהם: עולם השפל, עולם הכוכבים ועולם המלאכים. ולכן צריך כל אדם לקשר תפילתו לצדיק הדור, כי הצדיק יודע לכוין ולהעלות את התפילה אל השער אליו היא שייכת.

"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (ליקו"מ ח"א, מז)

בני ישראל מקבלים את השפע דרך ארץ ישראל, ושפע ארץ ישראל הוא הארת הפנים של יעקב, הארת התפילין ולכן נאמר: "הנותן אמרי שפר" – כי שפר זה בחינת פאר, ופאר הוא בחינת תפילין הנותנים לאדם אותיות הארה שיש בהם, ותפילין נקראים גם חיים. לכן נאמר: "נפתלי אילה שלוחה" – כי נפתלי הוא אותיות תפילין.

כשאנו אוכלים שפע אמת שמגיע דרך ארץ ישראל ואחר כך מהללים ומשבחים את הבורא על ידי זה נעשה כוח, בחינת שמים וארץ חדשים, כי השמים החדשים נעשים על ידי הארת פני יעקב, שהוא תיקון ואמת, כמו שכתוב: תתן אמת ליעקב", שהוא בחינת תפילין, כי יעקב הוא תפארת כלליות הגוונים.

"ויפוזו זורעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (ליקו"מ ח"א, נז)

להקים את האמונה הנפולה אפשר לעשות על ידי בחינת יעקב אבינו, היינו על ידי הנדר שאדם נודר (נדר שאומר ומקיים מיד). על ידי הנדר יקים בחזרה אמונתו וישוב לאמונת חכמים, כי כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים, והתיקון לכך הוא על ידי הנדר שנודר ומעלה אמונתו, ועל ידי הנדר עולה האדם לשורש שהחכמים מושרשים שם אל פליאות החכמה, ואז זוכה לדעת ולהכיר את מעלות החכמים, ובדרך זו האדם שב לאמונתו ומאמין בהם.

יעקב אבינו הוא בחינת נדר, והוא ראש כל הנודרים, כמו שכתוב: "וידר יעקב נדר", ולכן נאמר: מידי אביר יעקב" – כי כשרוצה לתקן אמונתו ולתקן המלאך הנקרא אביר, צריך להשתמש בנדר שהוא בחינת יעקב אבינו, כי: "משם רועה אבן ישראל" – כי על ידי הנדר מתקנים את האמונה שנקראת רועֶה, בחינת: "ורעֶה אמונה".

"עד כי יבוא שילה" (ליקו"מ ח"א, קיח)

צדיק הדור הוא בחינת משה רבנו, שהוא בחינת משיח. ולכן כתוב: "עד כי יבוא שילה", היינו משיח, ו-שילה בגימטריא = משה, לכן קראו התנאים אחד לשני משה. כי כשמחדשים דבר בתורה, דברי חידוש אלו הם בחינת משה-משיח, כי חידושי תורה הם בעצמם בחינת משיח, כי שם רוחו של משיח מרחפת.

אמרו חז"ל: משיח סובל עבור כל ישראל "והוא מחולל מפשעינו", כך הדבר לגבי צדיק הדור שגם הוא סובל יסורים בשביל כלל ישראל, כדי להקל מעליהם כי הוא בחינת משה-משיח.

"ומחוקק מבין רגליו" (ליקו"מ ח"ב, ד)

כשהחסד מתעכב אצל הקב"ה ואין משפיעו עלינו, אז הגמול יהי בחינת: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", היינו כפי העשייה והעסקים שעושה האדם, כך ישלם לו הבורא. אולם כשהחסד לא מתעכב והבורא משפיע עלינו חסדו, אז לא היינו צריכים לעשות כלום, אך אי אפשר לקבל את רוב החסד ואת הטוב מבלי לעשות כלי וצינור לקבלתו, כי דבר זה היה מוביל להתבטל במציאות. לכן על האדם להכין כלי לקבלת החסד, וכלי זה נעשה על ידי היראה, וזה בחינת: "מחוקק מבין רגליו" – כי רגל היא בחינת יראה בחינת סוף, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא".

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
19/01/2012 17:52

פרשת שמות

http://www.azamra.co.il/FreeTextPage.aspx?cID=1&aID=379

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה … (שמות א, א)

כשהתחיל לספר גלות מצרים וגאלתם התחיל משמות בני ישראל שבאים לשם, להורות שכל עיקר קיומם בגלות וגאלתם משם, הכל היה בכח שמות בני ישראל שהם ראובן שמעון ולוי וכו', שכל שמותם נקראו על שם שמחת ישראל. כי בשביל זה הקדים ה' יתברך שירדו יעקב ובניו הצדיקים בעצמן מצרימה, כי על ידי קדשתם העצומה שהיו מטה שלמה שהם גלו אלקותו בעולם שזהו עיקר השמחה והחיות, על ידי זה היה להם כח לסבל מרירות הגלות ולבלי להשתקע שם. כי עיקר מרירות
הגלות הוא העצבות וכל מה שמכבידין הגלות מתגבר העצבות יותר, וכן כל מה שמתגבר העצבות שהוא גלות השכינה מתגבר גלות והעבדות הגשמי יותר, ואם כן מאין יבוא עזרנו, אך כל הקיום בגלות והתקוה לצאת משם הוא על ידי הצדיקים יעקב ובניו שירדו מצרימה שהם שמות בני ישראל הנ"ל, שבכחם הגדול יכולים להמשיך אלקותו יתברך ולהחיות ולשמח נפשות כל ישראל בכחם ועצותם העמקות שעל ידי זה מעלין המלכות בכל פעם, שזהו עיקר בחינת הגאלה בחינת

כי בשמחה תצאו וכו' (לקוטי הלכות – הלכות הודאה ו' – אות נ"ז).

ויוסף היה במצרים … (שמות א, ה)

כי העיקר על ידי ויוסף היה במצרים שהקדים ה' יתברך רפואה למכה לשלח מקדם את יוסף למצרים ונמכר לעבד שהוא בחינת מרירת העצבות שהוא בחינת עבדות וכו', ועמד בנסיון והתחזק גם שם בשמחה כמו שכתוב ויהי יוסף איש מצליח כמו שאמרו במדרש שהיה מפזז ומרקד.
כי במרירת הגלות כשמתגבר העצבות ביותר זהו עיקר העצה לעשות מלי דשטותא כדי לשמח את נפשו במרירות כזה. וכמו שכתוב בדוד שהיה משנה טעמו לפני אבימלך שהיה שם בסכנה גדולה בגלות גדול ועל כן עשה שם מעשה שטות ויתו על דלתות השער וירד רירו על זקנו וכו'. ועל כן עיקר קיומם במצרים ויציאתם משם היה על ידי 'ויוסף היה במצרים', שהקדים לשלח את יוסף הצדיק לשם (לקוטי הלכות – הלכות הודאה ו' – אות נ"ז).

ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף … (שמות א, ח)

'יוסף' הוא בחינת כל הנקדות טובות שיש בכל אחד מישראל, שכלם נמשכין מהצדיק בחינת יוסף, שהוא נקדה הכללית שממנו נמשכין כל הנקדות טובות שבכל אחד (כמו שכתוב במקום אחר). ובכל ימי הגליות, שכלם מכנים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו', כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש. והוא נקרא מלך, בחינת מלך זקן וכסיל. וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם, כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו חס ושלום, אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו, בבחינת ויקם מלך חדש. חד אמר: חדש ממש. וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו. ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חולקים ומונעים חדשים ממש, וגם נתחדשין גזרותיו, שבכל פעם גוזרים ואומרים דבורים רעים חדשים שהם כנגד האמת, שרוצים למנע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפלה וכו'. וזהו 'אשר לא ידע את יוסף', עשה את עצמו כלא ידע. שעושים את עצמם כאילו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף, שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל, והם רוצים להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד חס ושלום, להסתכל רק על הרע לא על הטוב, מה שבאמת צריכין להפך (לקוטי הלכות – הלכות עירובי תחומין ו' – אות י"ח).

וימררו את חייהם … (שמות א, יד)

פרעה ומצרים הם בחינת המדמה. וזה עקר הגלות, כשכח המדמה, שמשם כל התאוות והבלבולים וכו', מתגברין על השכל דקדשה. ועקר ההתגברות הוא בתאות ממון, שזה בחינת "וימררו את חייהם בעבדה קשה וכו'", שזה בחינת העבדות והמרירות שסובלין רב העולם בשביל הממון, שממררין את חיי עצמן בעבודה קשה, בחמר ובלבנים, שבונים לעצמן בנינים גדולים כמו פתם ורעמסס כדי למרר חיי עצמן, וגם בכל עבודה בשדה שהם נעים ונדים תמיד עלפני השדה בדרכים רחוקים, וסובלים מרירת השעבוד מאד מאד, מה שהם בעצמן משעבדין בעצמן. והכל בא מכח המדמה, שהוא בחינת גלות מצרים שבכל אדם ובכל זמן, שזה המדמה מטעה את האדם ומשעבד בו במרירות גדול, בפרך ובעבודה קשה וכו', כי עקר העבדות והיגיעות הוא בבחינת המדמה, שהוא בחינת עשיה ועבדות. ועקר התקון לזה הוא צדקה, להרבות בצדקה לעניים הגונים, ועלידיזה נתתקן כל ממונו, עד שנתגלה עלידי הממון דקדשה דיקא גדלת הבורא יתברך, ועלידיזה נכנע המדמה וזוכה לעלות אל השכל דקדשה, שזה בחינת הרכוש הגדול שזכו ישראל בצאתם מארץ מצרים, שזכו בכחו של משה, שהוא הדעת דקדשה, להוציא הממון והעשירות מבחינת גלות מצרים, שהוא בחינת הקלפות והמדמה החופין ומכסין ומעלימין אור הגונין עלאין דקדשה [אור הצבעים העליונים דקדושה – המובאים בזוהר הקדוש] שיש בכסף וזהב דקדשה, עד שעלידי התגברות המדמה הנ"ל נמשכין ביותר אחר תאות ממון, ואז נעלמין ונתכסין עוד ביותר הגונין עלאין הנ"ל. אבל אז זכו להחזיר הממון אל הקדשה, דהינו לישראל, ששם מאירין הגונין עלאין, עד שנתגלה עלידיזה גדלת הבורא יתברך, ונכנע בחינת המדמה, שהוא בחינת קלפת מצרים כנ"ל. וכל זה זוכין בכח הצדקה, כמבאר בפנים. ועלכן צריך האדם לכון כשעוסק במשאומתן, שהוא כדי לגלות גדלת הבורא יתברך עלידי הממון שלו, עלידי שיתן צדקה מממונו, שעלידיזה נתגלין הגונין עלאין הנ"ל. (לקוטי הלכות – הלכות עבודה זרה ג' – אות ד' לפי אוצר היראה – ממון ופרנסה – ל"ט)

ותחיין את הילדים … (שמות א, יז)

צדיקי הדור נקראים מילדות העבריות על שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות של תורה ומעשים טובים. וזה אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמרו רבותינו ז"ל שפרה שמשפרת את הולד. פועה שפועה מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה. כי הצדיקים מחזקים את ישראל ומשפרין אותם על ידי הנקדות טובות שמוצאין בהם, שזה בחינת הנך יפה רעיתי וכו', ועל כן נקראין שפרה שמשפרין את הולד. וכן נקראין גם כן פועה, על שם שפועין והוגין ומדברין עם ישראל ושורקין ומצפצפין אליהם לחזקם ולעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני שפלות וירידות ונפילות שלהם. ומזרזין אותם בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטף, והוא ממש כדרך שמפייסין תינוק הבוכה, כמובן לכל מי שיודע הרחמנות וההתנהגות שמתנהגין הצדיקי אמת עם ישראל. והסטרא אחרא שהיא בחינת פרעה היא בודאי ההפך מכל זה, כי היא רוצה להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד, עד שלא יהיה נכר הטוב שבו ולהמית אותו על ידי זה חס ושלום, וזה בחינת מה שגזר פרעה על המילדות אם בן הוא והמתן אותו כמבאר בפנים. כי הסטרא אחרא רוצה להתלבש גם בהצדיקים שיחלישו דעת ישראל ויפילו אותם חס ושלום. אך המילדות הנ"ל אינם שומעים אליו ותחיין את הילדים, שכל עסקם רק להחיות ולחזק את הילדים שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקדש. שצריכים רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות, שכל זה הוא בחינת ותחיין את הילדים. (לקוטי הלכות – הלכות תחומין ו' – אות י"א לפי אוצר היראה – צדיק – פ"ד)

וירא איש מצרי מכה איש עברי … (שמות ב, יא)

כי עקר גלות מצרים שהוא הגלות הראשון וכן כל הגליות שכלולין בגלות מצרים כמבאר במקום אחר הוא בחינת מה שנפל הכבוד והמלכות אל העזי פנים שבדור שהם העכו"ם והרשעים וכו' והעזי פנים נוטלין לעצמן כל הכבוד והמלכות שמזה נמשך מלכות וכבוד העכו"ם שיש להם כל הכבוד והמלכות וישראל הם שפלים ונבזים. ולא די שאין לישראל כבוד אשר באמת כל הכבוד והמלכות ראוי לישראל כי הכל נברא בשבילם כידוע, אף גם מתגברים העזי פנים עלידי פגם הכבוד הנ"ל ונוטלין לעצמן כל הכבוד של ישראל עד שרוצים לכבש נפשות ישראל בגלות אצלם. כי כשנוטלין לעצמן הכבוד ממילא נמשכין גם כל הנפשות אצלם כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם (עיין לקוטי מוהר"ן א' – סימן ס"ז). וזהו בחינת גלות מצרים וכל הגליות כי בגלות אזי כל הכבוד והמלכות הוא אצל העכו"ם ועלידי זה הם מתגברים עד שכובשים גם הנפשות עצמן של ישראל בגלות עלידי גדל עזותם שעלידי זה לקחו להם כל הכבוד והמלכות שעלידי זה כובשין חס ושלום בגלות גם כל הנפשות כי שרשם בכבוד וכנ"ל. ועלכן היה טובה גדולה לישראל מה שיוסף ירד בתחלה למצרים וזכה שם לכבוד גדול ונעשה שם מלך, ועלידי זה נמשכו נפשות ישראל לתוך מצרים כמו שכתוב והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה. כי יוסף זכה במצרים לכבוד דקדשה שהעלה את הכבוד והמלכות מזהמת מצרים וחזר אל הקדשה ליוסף ועלידי הכבוד דקדשה שזכה שם עלידי זה המשיך לשם את כל נפשות בית יעקב
כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם כנ"ל בבחינת והגדתם לאבי את כל כבודי וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה, שעלידי הכבוד דיקא יבוא אביו עם כל נפשותיו לכאן כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד כנ"ל. וזה היה טובה גדולה לנפשות ישראל כי אם לאו היו חס ושלום ישראל מכרחין לירד למצרים עלידי הכבוד והמלכות של מצרים בעצמן שהיו ממשיכין נפשות ישראל למצרים בעל כרחם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' ועכשו זכו לירד למצרים עלידי כבוד דקדשה של יוסף שהמשיך נפשותם לשם וכנ"ל ועלידי זה היה להם כח וקיום להיות במצרים ולצאת משם. כי הכל בכחו של יוסף הצדיק כי אףעלפי שאחרכך כשמת יוסף וכל אחיו וכו' גברו מצרים והמשיכו לעצמן כל הכבוד עד שכבשו נפשות ישראל בגלות, אףעלפיכן כבר היה להם כח להתקים במרירות הגלות מאחר שעקר ביאתן למצרים היה עלידי כבוד דקדשה של יוסף
כי עקר חיות הנפשות הוא עלידי כבוד דקדשה שהוא שרש הנפש וכנ"ל. ועלכן משה רבנו כשהתחיל לשום לבו על צרתן של ישראל שהם כבושין בגלות זה כמה שנים והגלות נמשך מהכבוד והמלכות שנפל אל העזי פנים שהם מלכי העכו"ם וכו' שלוקחין לעצמן כל הכבוד והמלכות ועלידי זה כובשין נפשות ישראל בגלות כנ"ל, עלכן המעשה ראשונה שראה ששם לבו עליה היה מה שראה שהכו את ישראל כמו שכתוב וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' כי ההכאות והחבלות הם בעצמן בחינת פגם הכבוד והנפש שזהו בחינת הגלות כנ"ל. וזהו ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ויאמר אכן נודע הדבר ופרש רש"י אכן נודע הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך
. ולכאורה הדבר תמוה מאד, וכי בשביל חטא זה של מחלקת והכאות שמצא בישראל בשביל זה ראויים הם לגלות יותר מכל השבעים לשון הלא העכו"ם הם מלאים עוונות ופשעים רבים ועצומים מאלה כי הם מלאים מלחמות ומחלקת ורציחות וחבלות ושאר מעשים רעים הרבה מאד ואכתי קשה מה נשתנו ישראל להיות בגלות וכו'. אבל באמת עקר הכבוד והמלכות והגדלה שיך רק לישראל אשר בשבילם נברא הכל כמו שכתוב לכבודי בראתיו וכו' וישראל נקראים כבודו כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר. ואלו לא היה מחלקת בין ישראל בעצמן לא היה להעכו"ם שום כח לטל הכבוד והמלכות לעצמן רק עקר כחם הוא מחמת שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן עלידי המחלקת וההכאות וחבלות שמתגברין העזי פנים שבדור ולוקחין לעצמן כל הכבוד וחולקין על כבוד הצדיקים והכשרים האמתיים ומבזין אותם בכל מיני בזיונות. (לקוטי הלכות – הלכות חובל בחבירו ג' – אות ה')

ויזעקו ותעל שוועתם … (שמות ב, כג)

וזה בחינת שובבי"ם שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעק לה' יתברך בתפלות וסליחות, כי באלו הימים קורין בתורה בעניין גלות מצרים וגאלתם שהיה על ידי צעקה. וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה. וזהו: "שובו בנים שובבים", שעיקר כל הצרות והגליות, רחמנא לצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משגע ושובב ממש, כמו שנאמר: "וילך שובב בדרך לבו". וכשיבין האדם בעצמו כל זאת איך הוא שובב ומשגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך, ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאלה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן (לקוטי הלכות – הלכות גלוח ה' – ח').

ואל ישעו בדברי שקר … (שמות ה, ט)

כשהצדיק האמת רואה שאין אמת בעולם, עד שמהפכים השקר לאמת ואומרים לרע טוב ולטוב רע; ויש בזה כמה בחינות: כי יש שטועים קצת על ידי זה ובאים על ידי זה לשגיאה דקה; ויש ששוגים על ידי זה ביותר; ויש עוד ביותר, עד שיש שקרנים לגמרי ומחציפים פניהם לומר שהאמת אתם; וכעין שמצינו, כשבאו משה ואהרן אל פרעה, אמר להם: "למה משה ואהרן תפריעו את העם וגו'. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר. הבט וראה עד היכן השקר מתפשט להחליף האמת, עד שפרעה הרשע שענה את ישראל בשקר ובחנם וגמל אותם רעה תחת טובה שעשה יוסף עם כל ארץ מצרים, ובתחילה בא עליהם ברמאות, בפה רך, ואחר כך בפרך ובעבודה קשה כל כך, והחציף פניו כל כך לומר על ישראל: "ואל ישעו בדברי שקר", כאילו דברי משה ואהרן הם בשקר, חס ושלום, והוא חפץ רק האמת שיעבדו אותו בחנם. ואחר כך פגעו דתן ואבירם במשה ואמרו: "ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו וכו', והחציפו פניהם גם כן בשקר נגד משה ואהרן כאילו אצלם האמת והם מקנאים על צרת ישראל, וכאילו אוהבים אותם יותר ממשה ואהרן.
וכן הוא בכל דור ובכל עת, רק שיש בזה כמה וכמה בחינות בכל מדרגה ומדרגה, בבחינת צדיקים, בינונים ורשעים, והכל על ידי האמת שאינו מזכך כראוי כנ"ל. ועל כן מכרח הצדיק האמת לשנות לפעמים ולהלביש האמת בכמה לבושים, ודייקא על ידי זה הוא מכניס האמת בעולם. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: שרי להו לצדיקיא לסגויי ברמאותא עם רמאי [מותר להם לצדיקים להתנהג ברמאות עם רמאי], וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל: מתר לשנות בדבר השלום כמבאר בפנים (לקוטי הלכות – הלכות ריבית ה' – אותיות ט"ז ל' ל"ה ל"ו לפי אוצר היראה – אמת – ל"ב. ועיין אוצר היראה – שלום – י"ט).

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
19/01/2012 17:56
פרשת וארא
                  
יציאת מצרים – יסוד האמונה
יציאת מצרים מוזכרת בתורה למעלה מחמישים פעם! ישנה מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים, אנו מניחים תפילין על היד ועל הראש, כדי שיציאת מצרים לא תמוש מזכרוננו. כמו כן, אומר הרמב"ן: "מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים של ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים".
משמעות הדברים: החשיבות היתירה שמייחסת התורה לעניין יציאת מצרים, היא מכח היותו היסוד לאמונה. כמו שנאמר בספר "החינוך": "ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה (יציאת מצרים), מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו". כיצד? ומוסיף: "לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק, קדמון, חפץ ויכול, פועל כל המצאות אל היש שהם עליו. ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה בטבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".
השליטה של הקב"ה בטבע הבריאה אשר הוכחה על ידי האותות והמופתים במצרים, היתה למעשה התגלות של הבורא יתברך לעין כל. הפיכת מים לדם וכן על ידי שאר המכות, הוכחו בעליל יסודות האמונה. לפיכך ישנה חשיבות ראשונה במעלה לספר, להזכיר ולהיזכר בנסי יציאת מצרים, ולחזק על ידי זה את אמונתנו. על כן חובה קדושה וזכות גדולה כאחת, לחזור ולהתבונן בכל שנה מחדש בניסי יציאת מצרים, שהיא דבר הדורש חיזוק מתמיד במשך כל החיים.
 
דצ"ך עד"ש באח"ב
מחבר ה"כלי היקר" והמלבי"ם מוצאים דיוק נפלא בפסוקים, המסביר את החלוקה של רבי יהודה – דצ"ך עד"ש באח"ב. לפני מכת דם שהיא הראשונה בדצ"ך, נאמר: "למען תדע כי אני ה'". משמעות הדברים היא שג' המכות של דצ"ך באות ללמד את פרעה ואף אותנו לדורות, פרק בהכרה במציאות ה'. יש כאן גם תשובה לפרעה אשר הטיח: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה), וכאן משיבים לו בצורה הברורה ביותר. לפני מכת ערוב שהיא הראשונה בעד"ש ישנה כותרת חדשה – "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". כאן למדים אנו שה' לא רק נמצא אלא גם משגיח על כל מה שנעשה בקרב הארץ. אחרי ההכרה בהשגחת ה', באה מכת ברד שהיא הראשונה בבאח"ב, וכותרתה: "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ". כאן אנו למדים על המדרגה העליונה באמונה שהיא יחוד ה', והיא זועקת "אין עוד מלבדו".
דם – היאור נחשב, כידוע, אלוהים לפרעה, על כן באה מכת דם להראות שיש אלוקים המושל על אלוהי פרעה. אהרן הכה במטה את מי היאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו, והכמות האדירה של מי היאור נהפכת בן-רגע לדם. לא רק מראה המים היה כדם, אלא הם הפכו להיות דם ממש, על טעמו וריחו, ולפיכך מתו הדגים. באותה שעה נהיו לדם אף כל מימי מצרים בנהרות ובאגמים, בכל כלי האיחסון, ואף הלחלוחית שבעצים ובאבנים והוא הדין לרוק שבפה.
קשה לתאר את הסבל הנורא. לא היתה טיפת מים לשתיה, לבישול ולרחצה. בכל מקום בכל מצרים שהיו מים, תפס הדם את מקום המים. המצרים ניסו לחפש ולמצוא מקורות מים חדשים, חפרו סביבות היאור אך לא מצאו מים. כאשר ראו המצרים שלבני ישראל יש מים, דבר שבודאי עשה רושם עצום והראה שיש אלוקים לישראל, בקשו מהם מים לשתות. והיה המצרי ממלא קיתון מתוך גיגית מלאה מים של ישראל, אך כשהוציא את הקיתון מהגיגית הוא היה מלא בדם. כיון שראו זאת המצרים בקשו שבני ישראל ישקו אותם, אך כשהגיעו המים אל המצרים נהיו לדם. גם כשניסו לשתות יחד מאותה הקערה, המצרי שתה דם והיהודי שתה מים. רק כאשר המצרים שילמו כסף עבור המים הם שתו מים. ועל זה אמרו: "ממכת דם העשירו ישראל" (שמות רבה ט). מציאות זו ששניים שותים מתוך כלי אחד והאחד שותה מים והשני דם, מהווה מופת ברור ל"שהכל נהיה בדברו". מכל זה הוכח בעליל, שיש כח עליון יותר ממה שחשבו פרעה ובני עמו.
צפדע –  אחרי שהראו לפרעה שיש אלוקים עליון המכה את האלוהים שלו, באה מכת צפרדע להראות לו שהאלוה המוכה שלו כפוף לפקודת ה' להעלות צפרדעים להשחית את ארץ מצרים. זאת ועוד אחרי שפרעה חילל שם שמים ואמר "לא ידעתי את ה'", הודיע לו היאור כי ראוי לקדש את שם ה'. היאור עצמו הוציא מקרבו דברים המאמתים את מציאות ה', והם קידשו שם שמי בהיכנסם אפילו לתנורים.
"ותעל הצפרדע" – אומרים חז"ל שצפרדע אחת ויחידה יצאה מן היאור. כאשר ראו אותה המצרים היכו אותה להורגה, ויצאו ממנה צפרדעים רבים. רדפו המצרים אחרי כל הצפרדעים והיכו אותם, ומכל אחת מהן יצאו מכוח המכה נחילי צפרדעים נוספים. טבען של הצפרדעים לחיות בביצה ובמים, ובשעות היום הן מסתתרות מעין רואה, ואילו כאן יצאו נגד טבען ליבשה לאור היום. כל מצרים התמלאה מהן. תחילה עלו ובאו אל בית פרעה, ונכנסו לחדרי משכבו ואף לתוך מיטתו. אחר פנו גם אל בתי עבדיו ואל בתי כל עמו. בנוסף, כאשר מזגו כוס לשתות היתה מתמלאת בצפרדעים. כאשר לשו עיסה היתה העיסה מתמלאת בצפרדעים ואוכלות את הבצק.
כינים – המכה האחרונה שבאה להעיד על מציאות ה', היא מכת כינים, הביאה לכך שהחרטומים עצמם אמרו "אצבע אלוקים היא" והודו והמליכו את ה'. היתה כאן הודאת בעל דין שהיא כמאה עדים, החרטומים בעלי הכשפים הודו כאן בפה מלא שמאת ה' היתה זאת. בתנא דבי אליהו מובא שהיו שם ארבעה- עשר מיני כינים. יומם ולילה היו נעקצים האדם והבהמה מהכינים. מוסיף המלבי"ם ששום תרופה טבעית לא הועילה כדי לסלקן, ומכה זו לא סרה מעליהם ונשארה במשך כל הדור ההוא. גם כל עפר הארץ בכל מצרים רחש כינים.
ערוב – כאן אנו עוברים אל המכות אשר באו להראות שהקב"ה משגיח בעולמו, על כל הפרטים הנוגעים לבני אדם. להוציא מלב אלה האומרים: "רם על כל גויים ה'", אותם הגויים האומרים שה' רם מכדי להתעניין במה שנעשה בארץ. אלא האמת היא: "מי הגויים אין הבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עובד, והנה באות מכות עד"ש ומראות בעליל כיצד מפלה ה' בין ישראל ובין מצרים.
מבהיל לחשוב איך כל חוצות ערי מצרים התמלאו בחיות טורפות מכל סוגי בעלי החיים, ובכל מקום שהגיעו טרפו בני אדם. טבע החיות הוא להתחבא ביערות, במערות ובמחילות עפר, כמו שנאמר: "תזרח השמש יאספון". בכל זאת בוקר אחד החלו להופיע בחוצות. תחילה עלו אל פרעה שבו התחילה הפורענות, ואחר כך פגעו גם בעם. בשלב מאוחר יותר נכנסו גם לבתים. כאשר הסתגרו המצרים בבתיהם ונעלו את דלתותיהם בפני הערוב, ציוה ה' על החיה בשם סילונית אשר בים לבוא ולפתוח את כל הדלתות. לסילונית היו זרועות באורך עשר אמות. והיא היתה חותכת את התקרה ומכניסה ידה לתוך הבית ופותחת את הדלת מבפנים. ואז באו החיות אל תוך הבתים. כל ההתרחשות הזאת קוראת רק במצרים, אך לארץ גושן לא נכנסה אף חיה. וגם כאשר הלך אחד מישראל ברחובות מצרים לא היו החיות נוגעות בו לרעה.
דבר – ההוכחה להשגחת ה' על ישראל במכת ערוב, התבטאה רק בהשגחה על ישראל עצמם. לכן עתה מכת דבר, והרחיבה את הראייה להשגחה על מקניהם. ובאמת ההפליה בין ישראל למצרים היתה גדולה וברורה, אפילו בהמות של ישראל שהיו ביד מצרים והיו לישראל טענות שותפות בהן, ניצלו. אף אחד לא יכול לייחס את המגיפה הנוראה אשר פקדה את הסוסים, החמורים, הגמלים ואת הבקר והצאן למחלה או לחידק כלשהו, שכן "ממקנה ישראל לא מת עד אחד!".
שחין – משה זרק פיח כבשן השמימה, והאבק הלך והתפזר והביא שחין בכל ארץ מצרים. בכל זאת נפגעו ממנו אך ורק המצרים, ובישראל לא היה שחין כלל. גם בהמות המצרים לקו בשחין. וכמו מכת כינים כך גם מכה זו נשארה במצרים לתמיד, וכמו שנאמר: "בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא". נקל לשער את הצער והיסורים מחד ואת הבושה אשר פקדו את כל מצרים אשר התמלאו בשחין.
ברד – זוהי המכה הראשונה בין המכות שתכליתן להראות "כי אין כמוני בכל הארץ". כדי לסתור טענת פרעה שיש כביכול שתי רשויות, כשכוונתו למזל טלה והשמש, באו המכות האחרונות והסתירו את אור השמש והמזלות. ברדת הברד היו השמים מעוננים, במכת הארבה נאמר: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ". כמו כן במכת חושך ומכת בכורות שהיתה בלילה, הוסתרו השמש והמזלות לרמוז על היות הקב"ה השליט היחידי.
ברד כגון זה שירד במצרים לא היה כמוהו בכל העולם מאז ימות העולם. תחילה הבריקו ברקים ונשמע קול רעמים והארץ רעדה, לא ירד מטר כי אם ברד. והיה הברד נבקע לשניים ואש מתלקחת מתוך הברד. והיתה גחלת האש נבקעת לשניים וברד יוצא מתוכה. הנזקים שגרם הברד היו גדולים יותר מנזקי כל מכה אחרת. האדם והבהמה שהיו בשדה מתו, מי שרצה להבריח את מקנהואל הבתים לא יכול, כי הברד שנערם על הקרקע חסם את דרכו. האילנות והזרעים נשברו, והאש שרפה את השורשים.
ארבה – משה נטה את מטהו על ארץ מצרים ורוח מזרחית החלה לנשוב ולהביא את החיל הגדול של הארבה. בעביו הגדול החשיך הארבה את מצרים, וכאשר נחת על הארץ מילא את בתי פרעה ואת בתי כל מצרים. לא היתה פינה שלא שכן בה הארבה, והוא החל מיד לכרסם מכל הבא ליד. העצים והצמחים שנאכלו בכירסומו, לא צמחו עוד לעולם. לא נשארה חלקה ירוקה בכל מצרים, הכל היה נראה שומם וחרב. כאשר חדלו הקולות של הברד במכה הקודמת, יצאו המצרים אל שדותיהם וראו את ההרס והשמות שעשה הברד, אולם כשראו שהחיטה והכוסמת שהם מאכל אדם לא הוכו, שמחו בפליטה הנשארת להם. אולם עכשיו כשבא הארבה ואכל את יתר הפליטה הנשארת להם מן הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, נהפכה שמחתם הקודמת לתוגה. גם זה נכלל ב"אשר התעללתי במצרים" – לשמח אותם ואחר כך לאכזבם.
שמחה נוספת אשר הפכה לתוגה, היתה ברעיון שצץ במוחם לאגור ולשמר את הארבה בחביות. הלכו ומלאו קדרות וחביות של חגבים מלוחים, ושמרו אותם לימים יבואו. אמר הקב"ה: "רשעים, במכה שהבאתי עליכם אתם שמחים? מיד, 'ויהפוך ה' רוח ים חזק מאוד, וישא את הארבה…לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים'. אפילו מה שבקדירות ובחביות מלוחין, פרחו והלכו להם".
חושך – ששת ימי החושך התחלקו לשניים. בשלושת הימים הראשונים "לא ראו איש את אחיו", דהיינו חושך רגיל. בשלושת הימים האחרונים לא יכלו לזוז ממקומם מחמת החושך. מי שישב לא יכול לקום, ומי שעמד לא יכול להתיישב. ובמשך כל הזמן הזה, היה לבני ישראל אור במושבותם. עמדו בני ישראל ליד המצרים, לאלה היה חושך ולאלה אור. מה נורא היה הסבל של החיים בחושך, ובמיוחד באותם ימים שגם לא יכלו לזוז ממקומם. עם זאת, מה היה גדול החסד לישראל, אשר בה בשעה שהמצרים היו שרויים בחשיכה היה להם אור. אור זה נוצל על ידי בני ישראל, כמבואר בחז"ל, לחיפושים בבתי המצרים, כדי שיוכלו לתבוע מהם שישאילום כלים ובגדים ביום היציאה ממצרים. כמו כן מתו ונקברו באותם הימים ארבע חמישיות מכלל ישראל, אותם רשעים שלא רצו לצאת.
מכת בכורות – עוד בטרם יצא ה' לנגוף את מצרים, כבר החלו מהומות והרג במצרים. כאשר שמעו הבכורות שאמר משה: "ומת כל בכור בארץ מצרים", הלכו אצל אבותיהם ואמרו להם: כל דברי משה התקיימו, אם כן בואו והוציאו את ישראל מארצנו. כיון שסירבו הלכו אצל פרעה, וביקשו שיוציא את ישראל. מיד פקד פרעה על עבדיו, לקפח שוקיהם של אלה. הלכו הבכורות והרגו את אבותיהם, ונהרגו ששים ריבוא! על זה נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם". משהגיע ליל י"ד נתכנסו בני ישראל בבתיהם, לאחר ששחטו את הפסח במועדו ולאחר שנתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. בהגיע חצות אמרו את ההלל, ומכל עבר נשמעה צעקה גדולה. בבתים רבים מתו כמה וכמה בכורים, כי היו הנשים חשודות בעריות וממילא היה להן כמה בכורים. בבתים שלא היה בהם בכור, מת גדול הבית. גם בכורי מצרים שהיו מחוץ לארצם מתו, וכן שבויים בכורים מאומות אחרות שהיו אסורים במצרים, שלא רצו שישראל יגאלו, מתו עם המצרים. מסיבה זו מתו בכורים שהיו עבדים ושפחות במצרים. בכורים שמתו כבר לפני כן, הוצאו על ידי כלבים מהקברים שהיו בתוך בתיהם, וגם צורת המתים שהיו בבית נשחקו.
בכל אלוהי מצרים עשה ה' יתברך שפטים. הבהמות שהיו לאלוהים, נשחטו על ידי ישראל לצורך קורבן פסח. בכורי בהמות מתו אף הן, כי כשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלוהיה. מסיבה זו נימוחו גם פסלי אבן שהיו להם, ונמסו הפסלים שהיו עשויים ממתכת. וכשהיו המצרים רואים את כל זאת, נתקיים בהם: "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף". פרעה קם ממיטתו (צא וראה עד היכן הגיעה כפירתו, שלא חשש לדברי משה רבינו והלך לישון), חיפש את משה ואהרון ואמר להם: "קומו צאו מתוך עמי". אמרו לו: וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? בבוקר אנו יוצאים. ואז אמר להם פרעה: "לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים: 'הללויה הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה".
סיכום שלושת היסודות שהוכחו על ידי עשר המכות, נמצא בפסוק הנאמר על ידי כל יהודי כמה פעמים בכל יום. הגר"ח ארנטרוי זצ"ל אומר שהפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מרמז על כל היסודות הנ"ל:
"שמע ישראל, ה'" – מציאות ה'.  "אלוקינו"– מורה על השגחתו יתברך.  "ה' אחד" – יחוד ה', שאין עוד מלבדו.
"והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (ליקו"מ ח"א, ז)
דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה" – ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" – דהיינו שפרשן בצילו, והכוונה היא שאלה הם ניסים שהם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כך, והתפילה משנה את הטבע, וזה דבר נס, אולם לזה צריך אמונה. שצריך האדם להאמין שיש מי שמחדש ובידו לחדש כל דבר כרצונו, ועיקר האמונה שהיא בחינת תפילה וניסים אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ובנקודה זו ממש עיקר עליות התפילות (בראשית כח): "וזה שער השמים". יעקב ובניו ירדו מצרימה, שהם בחינת שנים- עשר נוסחאות התפילה והורידם בגלות. מצרים הוא היפוך הניסים (שמות יד): "ומצרים נָסים לקראתו" –דהיינו שאין שם מקום הניסים, ואין שם מקום התפילה. לכן אמר משה (שמות ט): "והיה כצאתי את העיר אפרוש כפי" – לא התפלל בתוך העיר כי היתה מלאת גילולים ועבודה זרה, מקום שלא מאפשר להתפלל, כי הגלויות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצֵרים לישראל, וכשפוגמים באמונה, בתפילה ובארץ ישראל – הוא יורד לגלות.
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ליקו"מ ח"א, ח)
ידוע הוא שהרוח-חיים הוא בתורה, בחינת: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". במצרים בזמן שלפני קבלת התורה לא היה לעם ישראל מהיכן לקבל את הרוח-חיים, על כן נאמר בהם (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" – כי לא היה להם מאין לקבל רוח- חיים שהיא בחינת ארך-אפיים. כשאין ארך-אפיים זה בחינת חיסרון והרוח-חיים היא שלמות החיסרון הנ"ל, זה בחינת: "הרחב פיך ואמלאהו" – כי דווקא לאחר יציאת מצרים: "המעלך מארץ מצרים" – נתבטל הקוצר רוח, כי אז קיבלו את התורה, שהיא הרוח-חיים, ועל ידי כך נשלם החיסרון ואז התמלא פיהם.
"וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ליקו"מ ח"א, כא)
דע, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת. עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם. וכשיודע ומשיג בידיעת ה' יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בשורש, דהיינו בבורא עולם שהוא חי החיים. כל החסרונות שיש לאדם, הן בפרנסה או בנים או בבריאות הגוף וכל שאר החסרונות, הכל הוא בגלל חסרון הדעת. ואף על פי שנראה שיש כאלה שהם חסרים לגמרי מהדעת ועם כל זה יש להם כל טוב, באמת מה שיש להם אינו אלא כלום! וכן להיפך: אדם השלם בדעת אך יש לו חסרונות (הגשמיים), באמת החיסרון אינו אלא כלום. כמו שאמרו חז"ל (נדרים מא): דעת קנית – מה חסרת. ואם דעת חסרת – מה קנית. כי עיקר החיסרון והשלמות הוא בדעת.
כשיתגלה הדעת, ידעו שאין שום חסרון בעולם, ואין שום רע בעולם כלל. רק כולו טוב וכולו אחד. גם הגלות היא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב (ישעיה ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת". על כן היתה גאולת מצרים על ידי משה רבנו ע"ה, שהוא בחינת הדעת, ולכן נאמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" וכו', כי עיקר הגאולה הוא על ידי שלמות הדעת.
"והוצאתי את צבאותי" (ליקו"מ ח"ב, ה)
בחודש ניסן מתחדשת ההתמנות של כל המלכים והשרים וכן של המלאכים, ואז נתחדש הרצון של השם יתברך, כי אז כולם מקבלים התמנותם כפי רצון הבורא ואז יש למלאכים שמחה והם מתחזקים, כי חודש ניסן הוא זמן הגאולה, ובחודש ניסן נגאלו עם ישראל ממצרים. וידוע הוא שעיקר גלות מצרים היתה לתקן את חטא האדם הראשון – (עירובין יח:): 'שהיו שדין מחממים את גופו והוליד שדין' – והחימום הזה נעשה על ידי החלשת המלאך שצריך לקבל את התמנותו ולכן נעשתה הגלות. אולם כשנגאלו בני ישראל ממצרים בחודש ניסן, אז נתתקן חטא האדם הראשון. נמצא איפא שבחודש זה מתחזקים המלאכים, צבאות ה', ועל כן נאמר: "והוצאתי את צבאותי" – בחינת המלאכים שמתחזקים בחודש ניסן, חודש הגאולה, שהוא זמן תיקון וחיזוק שלהם. ודע, שניתן בכל חודשי השנה לחדש את הרצון לחזקם בעזרת השמחה, כי השמחה נותנת חיזוק למלאכים ועל ידי זה מקבלים הם את התמנותם, שעיקרה הוא בחודש ניסן.
והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ליקו"מ ח"ב, ח)
כשהתפילה היא בבחינת דינים, אז צריך שיהיה בעל כוח גדול שיוכל להתפלל תפילה שהיא בחינת דין, כמו פינחס שעמד והתפלל על מעשה זימרי, כי קינא על מעשה זה שהיה בחינת (איוב לא): "כי הוא זימה והוא עוון פלילים" – שזה עוון שצריך לזה תפילה שהיא בחינת דין, פלילים. על כן נאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל" – שצריך שיהיה בעל כוח גדול שיתפלל את התפילה הזו, כי הסטרא אחרא (הטומאה) רוצה לבלוע את התפילה הזו (ותמיד היא רוצה לבלוע תפילות וקדושות), וכשרוצה לבלוע את התפילה, אזי התפילה עומדת לה בבית הבליעה, כי התפילה הזו היא בחינת מטה-עוז העומד בצווארה, דהיינו בבית הבליעה. וכשעומדת שם מוכרחה הסטרא אחרא להקיאה ולהוציא את כל הקדושות והתפילות שבלעה, עד כדי הוצאת חיותה ממש, כי התפילה של הבעל-כוח, שהיא בחינת מטה-עוז, היורד בקרבה ממש וגורמת לה להקיא את כל הקדושות. לכן נאמר: ויפלל – שהם ראשי תיבות הפסוק (שמות ז): "והשלך לפני פרעה יהי לתנין – כי צריך להשליך את מטה העוז, דהיינו התפילה, לתנין – לסטרא אחרא, כדי שתבלע תפילה זו, ותיעמד בבית בליעתה ואז תהייה חייבת להקיא כל הקדושות שבלעה.

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
19/01/2012 17:59

מכות מצריים חייבים לראות

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
25/01/2012 17:31
מעבדות ל"עבדות" – פרשת  בֹּא
מסירות נפש – אבן יסוד בחיים של תורה
כאשר הגיעה עת גאולת ישראל ממצרים, נצטוו ישראל בשתי מצוות – מצוות פסח ומצוות מילה. בענין זה אומר המדרש: היה ר' מתיא בן חרש אומר, מפני מה הקדים הקדוש-ברוך-הוא לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ארבעה ימים? הרי הוא אומר: "ואעבור עליך" וכו'. והגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" – מן המצוות. ונתן להם הקב"ה שתי מצוות, מצוות פסח ומצוות מילה, שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז). "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט). לכך הקדים הקב"ה לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, לפי שאין נוטלים שכר אלא על המעשה.
הכל היה מוכן לגאולה, אולם בני ישראל נחשבו ערומים מן המצוות וחסרה להם הזכות להיגאל. יש להבין: מה מייחד את מצוות מילה ומצוות פסח, עד שדוקא הן עשו את ישראל ראויים להיגאל? זאת ועוד: מה טיבה של לקיחת הפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו? הרי סוף סוף עיקר המצווה היה בשחיטת הקורבן, ומדוע, איפוא, מחשיב המדרש את הלקיחה?
בשולחן ערוך (אורח חיים, סי' תל) ישנה התשובה: ישנה הלכה יוצאת דופן. היא אינה עוסקת באיסור והיתר, אלא בקביעה ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו". ומבאר "המשנה ברורה": "שבשנה שיצאו ממצרים, היה עשרה בניסן ביום שבת. ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו, וקשרו בכרעי מטה…והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם? והשיבו לשחטו לשם פסח במצוות ה' עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם, ולא רשאים לומר להם דבר. מפני שאז היה עשירי בחודש בשבת, על כן קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול".
בשחיטת הפסח לעיני מצרים, היתה מסירות נפש גדולה. כך מתבאר מתוך דברי המדרש: בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: ריבון העולם, הדבר הזה, היאך אני יכול לעשות? אין אתה יודע שהצאן אלוהיהם של מצרים הן, שנאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו". אמר לו הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו את אלוהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלוהיהם כלום. (שמות רבה טז, ג). מסירות נפש זו החלה כבר עם קשירת השה לכרעי המטה.
נמצא שהן השחיטה והן קשירת השה לכרעי המטה ד' ימים לפני הבאת הקורבן, היו בבחינת סכנת נפשות ממש. נוסף לזה הציווי לצלות את הפסח, פירסם את השחיטה, שכן ריח הצלי נודף למרחוק, ועל ידי כך יכלו המצרים לדעת מה עשו ישראל לאלוהיהם. גם האיסור לשבור עצם, גרם לכך שלא יוכלו להעלים מעיני המצרים את שחיטת הקורבן ואת אכילתו.
בדומה למצוות הפסח, גם קיום מצוות המילה היה כרוך במסירות נפש. ביום י"ד בניסן, ערב היום הגדול של היציאה לחירות, נצטוו ישראל למול את עצמם. כאשר ראה הקב"ה את כנסת ישראל מתבוססת בשני דמים אלה – דם הפסח ודם המילה, אמר הקב"ה: "בדמיך חיי". כאן הוא מקור החיות של ישראל. עתה משהראו נכונות ללכת אחרי ה' ולשמוע בקולו עד מסירות נפש, נמצאו ראויים לגאולה.
מסירות נפש זו שגילו עם ישראל, העידה על שתי מעלות יסודיות וחשובות אשר בלעדיהן לא יתכנו חיי תורה אמיתיים. היסוד הראשון הוא אמונה שלימה ובטחון גמור בה'. כאשר עם שלם מוכן לקיים ללא היסוס את המצוות הדורשות התגברות גדולה עד מסירות נפש, אין לך מופת גדול מזה למידת שלימות האמונה והבטחון בה'. הם אמרו לעצמם: אמנם יש סכנה ופחד בקיום מצוות אלה, אך אם ה' ציווה אנו נקיימם בכל מחיר. כי קיום רצון ה' הוא הטוב האמיתי, ואין זולתו.
היסוד השני קשור לחיי היום יום של כל יהודי ויהודי. כולנו יודעים שהנכונות למסור את הנפש על קיום המצוות, היא מעלה נשגבה. בכל הדורות היו קדושים אשר עלו על המוקד בגבורה, ובמיתתם קידשו שם שמים ברבים. אבל ישנה מעלה גדולה יותר מאשר למות על קידוש השם, והיא – לחיות על קידוש השם! למעשה כל התגברות, אפילו הקטנה ביותר, בשעה שאדם עומד בפני הנסיון ומתפתה לחטוא, הינה מסירות נפש.
עתה מובן מאוד מדוע נבחרו שתי מצוות אלו כדי לזכות את ישראל בגאולה. בכך נבחנה שלימות אמונתם, ובזה נבדקו גם אם יש להם נכונות לקיים מצוות מתוך מסירות נפש. בדיקה נוספת עברו ישראל קודם מתן תורה, כאשר נשאלו אם הם רוצים לקבל את התורה. בניגוד לשאר האומות, אמרו ישראל: "נעשה ונשמע!". משמעות הדברים היא, אנו מוכנים להקריב כל קורבן שיידרש לקיום מצוות בכל מצב שהוא.
רבים טועים מאוד כאשר הם חושבים שעיקר החיוב לקיים מצוות, הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. מתוך השקפה מוטעית זו סבורים הם שכאשר מזדמן קושי מסויים הנובע ממצב בריאות או ממזג האויר וכו', יש מקום להקל ואף להיפטר מהחיוב. ואם הם מקיימים את המצווה על אף הקושי, הם חושבים שעשו בזה מעשה התנדבות גדול בבחינת "אינו מצווה ועושה".
לאור דברים אלה נבין שזוהי טעות מרה. אדרבה, עיקר קיום המצווה בשלימות, הוא דווקא כאשר האדם עומד בפני קושי מסויים ומתגבר עליו ומקיים את המצווה. כל ביאתנו לעולם היא כדי לעמוד בניסיונות ולהתגבר על הקשיים, זוהי המסירות נפש היום-יומית הנדרשת מכל אחד מאיתנו. וחשוב לדעת שכאשר באים לקיים מצוות נתקלים לעיתים קרובות בקשיים, אך כאשר יש קשיים אין פורשים מקיום המצוות, אלא נלחמים ומתגברים על הקושי. ישנם קשיים, והם באים לאדם כנסיונות, ועל האדם להתמודד עמהם ולהתגבר עליהם. דברים אלה ממחישים לנו את מסירות הנפש הנדרשת מאיתנו בחיי היום-יום.
בעל התניא מבאר את דברי חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.), באופן זה: לבני אדם רבים מישראל יש הכוח והנכונות למסור את חייהם על דברי תורה ולמות על קידוש השם. אולם רבים מהם נכשלים בדבר עבירה, ואינם עומדים בנסיון של המסירות נפש הקטנה יחסית. כיצד אפשר להבין זאת? האם זה הגיוני שאדם ימסור את חייו למען תורה ומצוות, ולא יוכל להתגבר על תאוות קטנות ולהמית אותן (בבחינת: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה)? על זה אמרו חז"ל: אכן אין זה הגיוני, וההסבר היחיד לכך שאדם עובר עבירה הוא, שנכנסה בו רוח שטות.
הפסוק: "ואומר לך דמיך חיי" – שנאמר על ישראל שעמדו בנסיונות הגדולים של מצוות פסח ומצוות מילה, צריך לשמש לנו סיסמה בכל הדורות. חיי התורה דורשים מהאדם להיות מוכן להתגבר תמיד על תאוותיו, רצונותיו ונוחיותו, כאשר התורה דורשת זאת ממנו. וכך היא דרכה של תורה, להיות מוכן אפילו למצב של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (פרקי אבות ו). מי שמוכן לכך, נאמר עליו: "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (פרקי אבות).
מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה
הבטחת- "אחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו) שניתנה לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, מקפלת בתוכה מובנים שונים של רכוש שבהם זכו ישראל בצאתם ממצרים. המובן הפשוט של הבטחה זו הוא, כמובן, ביזת מצרים וביזת הים, שמהם התעשרו ישראל עושר ממוני. בד בבד עם הרכוש החומרי, זכו יוצאי מצרים לשני קיניינים רוחניים המהווים רכוש גדול ועצום. האחד הוא הנסים, שלא לשעתם בלבד נעשו אלא היוו יסוד לאמונת ישראל לדורות. על זה נאמר בתחילת פרשת בא: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי וידעתם כי אני ה'". אבות ובנים, סבים ונכדיהם, ישיחו לדורות עולם בנסי יציאת מצרים. כך תעבור מורשת האמונה מדור לדור, וכלל ישראל לדורותיו יגיע על ידי כך ל-"וידעתם כי אני ה'".
הקניין השני הוא קבלת עול עבדות המתחייבת מכוח היציאה לחרות, שנאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ). ומבאר הרמב"ן: שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה, שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה לאלוקים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם (ויקרא כה): "כי עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".
קניין התורה – עולו של הקב"ה
היסוד של קבלת עבדותו יתברך, הונח, כאמור, בדיברה הראשונה מעשרת הדיברות. הקב"ה הוציאנו מעולו של מלך רשע, מעבדות חומר ולבנים של בשר ודם, כדי להכניסנו בעול מלכות שמים. עצם השחרור מבית עבדים, חייב קבלת עול עבדות והשתעבדות למלך מלכי המלכים המטיב אשר גאלנו. על עבדות זו דובר עוד בהיות בני ישראל במצרים, תחת העול הקשה של השעבוד. בתחילת שליחותו של משה, אומר לו הקב"ה: "בהוציאך את העם מצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג). ומפרש רש"י: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו מצרים", ומוסיף הספורנו: "שהם עתה בלתי ראויים לכך", וממשיך רש"י: "דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלושה חודשים שיצאו מצרים". עיון בדברים, מורה שקבלת התורה לכשעצמה, נקראת בלשון עבדות. והדבר תמוה לכאורה, וכי איזו עבודה יש בעצם קבלת התורה?
השיב הספורנו: "אף על פי שאינם ראויים, הם מוכנים לעבוד את האלוקים על ההר הזה, בהוציאך אותם מבין פושעים אלה". קבלת עול מלכות שמים לכשעצמה, היא העבדות. זוהי גם משמעות: "וכולם מקבלים עליהם עול" (תפילת שחרית) – אנו מקבלים על עצמנו את כל התורה כעול, ולא משום שכך נוח לנו או טוב לנו, אנו עושים זאת כעבד, שאינו שואל את רבו מדוע הוא מטיל עליו עבודות אלו ואלו. באותה מידה אנו מודדים גם את מהות היותנו עבדי ה' – מוכנים ורוצים לקיים את כל מה שהאדון ברוך הוא מצווה אותנו.
אומות העולם שאלו: "מה כתיב בה (בתורה)?" וסירבו לקבל את התורה, הואיל וחלק ממנה לא התאים לאופיים ולתרבות חייהם. לעומתם, בני ישראל, התעלו ולא שאלו, אלא אמרו: "נעשה ונשמע!", תחילה נקיים, ורק אחר כך- "נשמע", דהיינו: ננסה להבין דברים שאנו מסוגלים להבין. קבלת התורה נקראת איפוא, "עבדות", כי היא טומנת בחובה קבלת עול מצוות.
נמצא, שהתוצאה המתחייבת מיציאת מצרים היא – היותנו עבדים לבורא עולם. וכך אומר אבן עזרא על הפסוק: "אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים" – "אתה חייב, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים, להיות לי עבד שתעבדני…עבדים היינו לפרעה. והוא (הקב"ה) עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבים לשמור כל מה שיצוונו. אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו". כאן אנו למדים שכל התורה היא עולו של הקב"ה. ומובן גם שיסוד העבדות של אדם לבוראו, הוא לשמור ולעשות גם מה שאין ליבו חפץ.
מדברים אלה נגלה טפח מכוחות הנפש של האדם. ניתן ללמוד שיתכן שאדם יקיים תורה ומצוות, ובכל זאת כשיבדוק את עצמו היטב ימצא שהוא עושה רק דברים שטיבעו מניחו, אבל כאשר יזדקק לעשות דברים הדורשים ממנו ויתור על נוחיות, הנאה, או על הגבלה כלשהי, או שעליו לכבוש את יצרו ולעבוד על מידותיו, בזה כבר אינו מסוגל לעמוד. אדם זה הינו עובד את הבורא למחצה, כי אינו עובד את ה' באופן מושלם. אם כן תישאל השאלה: עבודת ה' לחצאין אין לה מקום? והתשובה: החובה האמיתית היא להתייגע בכל כוחו לעבודת ה', ולא להסתפק במה שטיבעו מניחו. ודווקא במקום שאנשים סבורים שהוא קצה גבול חובת העבודה, שם מתחילה עבודתו של עבד ה'  – לשבר את הרצונות ולעשות מה שאין ליבו חפץ!
חינוך לעבודת הבורא
כיצד מחנכים ומתחנכים לקיום חובתינו כראוי? בפרשת "ואתחנן" אנו מוצאים את שאלת הבן החכם: "והיה כי ישאלך בנך מחר, לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם" (דברים ו). שאלתו המפורטת זוכה לתשובה קצרה בלבד: "עבדים היינו לפרעה במצרים", מבלי להיכנס לפרטים. ובאמת, תשובה זו מכילה את הכל. האב אומר לבנו: היינו עבדים לפרעה, ועתה אנו עבדי ה' יתברך. אחרי שנדע שאנו עבדי ה', אין מקום לשאלות על העדות, על החוקים המשפטים וכו'. לכן התשובה קצרה וחד משמעית – נכנסים תחת עולו של יתברך ומקיימים את כל מה שהבורא מצווה. כך מחנכים ומתחנכים לקבלת עול עבדותו יתברך, כך גדלים להיות עבדים נאמנים של הבורא יתברך.
זאת ועוד: לא רק את החוקים אנו מקיימים מתוך עבדות, אלא גם את העדות והמשפטים המובנים לנו בשכלנו. וממשיך הפסוק: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה", לכאורה יש להבין: הבן שאל על עדות, חוקים ומשפטים – והתשובה ניתנה לו רק על החוקים! אלא בוודאי עלינו לומר שזוהי תשובה על כל חלקי השאלה, וכך אומר האב: אנו מקיימים את כל מה שציוונו הבורא, ורק בגלל שציוונו ולא משום הבנתנו. כי גדר קבלת עול, הוא לקיים גם דברים שאינם מובנים.
זה העיקרון וזה הקו המרכזי להתחנך ולחנך. יש לקיים את רצון התורה ואת הוראות החכמים כלשונם, בין אם הם מובנים לנו ובין אם לאו. בעולם שבו אנו חיים ישנם, לצערנו, רבים המתנהגים בדרך הפוכה בתכלית. חסרת משמעת, חסרת דרך ארץ ואין קבלת מרות, לא לאלוקים ולא לאנשים. על רקע מצב זה עלינו להישמר שבעתיים לבל ניפגע. על כן זכירת היותנו עבדי הבורא-יתברך הינה תריס בפני פורענות.
אם כן, זוהי למעשה תכלית יציאת מצרים – "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". "תעבדון" – היינו: קבלת עול מלכות שמים. העבדות במצרים לימדה אותנו פרק במושגי עבדות, שם היינו מסורים ומופקרים לעריצותו של פרעה. עתה, משיצאנו ממצרים, נדע כיצד עלינו להיראות כעבדי ה'. ככל שנשריש בנו עובדה זו, כך נשכיל להתגבר על הנסיונות וללכת בדרך הישרה, כיאה לנושא התואר הנכבד – עבד ה'!.
"ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא השליח, אני ה'" (ליקו"מ ח"א, נו)
דע, שבכל אחד מישראל יש בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו – כך יש לו בחינות מלכות. יש אדם השורר בביתו, ויש אחד שהוא מושל גם מחוץ לביתו וכן הלאה – כל אחד לפי נקודת המלכות שלו, בין אם מלכות זו היא בנגלה ובין אם מלכות זו היא בנסתר, כי יש אדם שהוא בחינת מלכות מושלת גבוהה בהסתרה וכן נקודת מלכות מושלת בגלוי.
כל אחד צריך בנקודת מלכות זו להשתמש בה בבחינת בן-חורין ולא כדי למלא תאוותו להנאתו ולצרכיו. צריך כל אחד שנקודת מלכות זו תהיה בחינת מרדכי = מר דרור, דהיינו שלמלכות זו יהיה דרור וחרות לא לצרכיו הפרטיים, כי אם לעבודת השם-יתברך, כמו שכתוב (עובדיה א): "והיתה לה' המלכות", וצריך כל אחד להשתמש בנקודה זו כדי להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנמצאות בנקודת המלכות שלו, להוכיח את אותן הנשמות הכנועות לו.
לתוך מלכות זו צריך להמשיך אריכות ימים על ידי הארת הדעת, כדי שיוכל לדעת כיצד להזהיר ולהוכיח כל אחת מכל אותן הנשמות, ולזה יוכל להגיע על ידי עסק התורה: "כי אורייתא שמא דקודשא בריך הוא" – כי כשהוגה בתורה וזוכה לדעת, זוכה האדם להשפיע אריכות ימים על נקודת המלכות שלו.
על מרדכי נאמר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר הנשים" (אסתר ב), דהיינו:
מרדכי – הוא בחינת המלכות.
ובכל יום ויום – זו בחינת התורה שעל ידה ממשיכים את החיות.
חצר הבית – זו החיצוניות והפנימיות, דהיינו המחשבות והדיבורים שבכולם נסתר השם יתברך.
וזה: חצר בית הנשים – מלשון "שנשו וקפצו ממקומו של עולם" – שנתרחקו מהשם יתברך, כי יש כאלה שהתקרבו והיו אצל השם-יתברך, אך כבר שכחו אותו ונתרחקו.
וזה: הנשים – לשון שיכחה, כמו שכתוב (בראשית מא): "כי נשני אלוקים".
יש כאלה שזוכרים את הבורא יתברך, אולם נשתה גבורתם ואין לאל ידם להתגבר על יצרם. ולכן נקראים בשם נשים משלוש בחינות: בחינה א': נשו וקפצו. בחינה ב': שיכחה. בחינה ג': ונשתה גבורתם. על כן הם רחוקים מהבורא, והבורא נסתר מהם.
מרדכי – שהוא בחינת נקודת המלכות – הוא יכול להוכיח ולהזהיר אותם על ידי עסק התורה ולהביאם על ידי זה לדעת, ועל ידי הדעת זוכים לגלות את ההסתרה שבתוך ההסתרה, ואת זה עושים מתוך עסק ולימוד התורה.
ודע, שהתורה המלובשת בהסתרה שבתוך ההסתרה היא תורה גבוהה מאוד, דהיינו שיש בה סתרי ורזי תורה, ומכיון שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, והכוונה בתוך אותם האנשים שעברו הרבה, עד שהם מגיעים למצב של הסתרה בתוך הסתרה – על כן חשב השם יתברך מחשבות לא להלביש שם פשטי-תורה (את הפשט), אלא את רזי התורה, וכל זאת כדי שיוכל הבורא למנוע מהקליפות (הטומאה) לינוק את התורה הזו שנמצאת במקומות נמוכים אלה, שזה מקומן של הקליפות (הטומאה) כדי שלא יהיה חלילה פגם גדול. על כן מסתיר השם יתברך את פשט התורה על ידי תורה גבוהה מאוד (עם רזים וסודות).
לכן אמר הקב"ה למשה רבנו בעניין מכת הבכורות (שמות י): "ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שליח, אני ה'"  –  כי מצרים היא מקום הקליפות, על כן שם מלובש ומוסתר השם יתברך עצמו, דהיינו רזי התורה והתורה ממש. ודווקא מההסתרה שבתוך ההסתרה – כשזוכה האדם להפוך אותה לדעת של ממש ולהמשיך חיות לנקודת המלכות שלו, זוכה הוא שתהיה מהסתרה זו תורת ה' ממש, כי דווקא במקום נמוך כזה נסתרת תורה ה' ורזיה.
"ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו..וידעתם כי אני ה'" (ליקו"מ ח"א, סד)
הקדוש-ברוך-הוא מחמת רחמנותו הגדולה ברא את העולם, ולמעשה בעצם בריאת העולם גילה את גודל רחמנותו, כי אם לא היתה בריאת העולם, על מי היה מראה ומגלה רחמנותו?
על כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר, ועד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי – וכל זאת כדי להראות רחמנותו.
כאשר רצה הבורא לברוא את העולם, לא היה מקום לברוא אותו מכיון שהכל היה אור אין-סוף, על כן צימצם את האור לצדדים, ועל ידי צימצום זה נעשה החלל הפנוי. בתוך החלל הפנוי נתהוו כל הימים והמידות שהם למעשה בריאת העולם, והחלל הפנוי הזה היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלעדיו לא היה מקום לבריאה כלל.
לכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו", דהיינו:
פרעה – הוא בחינת חלל הפנוי – כי פרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם". פרעה הוא גם לשון התגלות – החלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל.
בתוך החלל הפנוי הזה, שהוא פרעה, יש כבדות לב, על כן נאמר: "הכבדתי את ליבו" – כי במקום זה אי אפשר להשיג את הבחינות וההשגות שנמצאים בחלל, כי כל החוכמות שמגיעות משם יש בהם כבדות לב ואז נוצר מצב שנשארים בקושיות על השם-יתברך, ואי אפשר למצוא שם את השם יתברך מכיון שפינה אלוקותו משם על ידי הצימצום, כדי שהבריאה תוכל להתהוות.
לכן אמר "ויאמר ה' אל משה בא" – אל משה דווקא שהוא יבוא אל פרעה, שהוא בחינת החלל הפנוי – כי לחלל הזה אסור להיכנס, אלא רק אחד שהוא בחינות משה – ובחינות אלה הן הצדיק המעלה את הנשמות שנפלו לתוך החלל הזה והגיעו למצב של אפיקורסיות וכבדות הלב. והצדיק מגיע לחלל הפנוי עם הניגון המיוחד שיש לו, לכל חוכמה וחוכמה של אפיקורסיות, כי לכל חוכמה וחוכמה אפיקורסית יש ניגון וזמר המיוחד לה, ורק הצדיק שהוא בחינות משה יודע אותן, ורק הוא יכול להעלות אותן עד לנקודה העליונה ביותר שהיא נקודת האצילות.
לכן, רק לצדיק שהוא בחינות משה יש את האפשרות להיכנס אל החלל הפנוי, אל אותו מקום שיש בו כבדות הלב – כי משם באות החוכמות והקושיות על השם יתברך, חלילה, והצדיק בעזרת הניגון המיוחד שיש לו לכל חוכמה וחוכמה, מעלה את הנשמות שנפלו לאפיקורסיות בתוך החלל הפנוי.

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

הצטרף13/10/2010
הודעות 447
17/02/2012 04:44

פרשת משפטים

http://www.breslev.co.il/articles/נעשה_ונשמע_פרשת_משפטים/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2413&language=hebrew

חוקי התורה והעולם הנאור

עולם נאור גאה במערכות המשפט הקיימות בו. אם נציץ לפרשת משפטים, נראה כמה דוגמאות ממשפטי התורה, המראים לנו כיצד ירדה התורה לסוף דעתו של אדם, והתחשבה בנימי נפשו הדקות ביותר, אז נוכל להשכיל ולהבין עד כמה מרוממים ונעלים משפטים אלו והחיים המתנהלים על פיהם.
הדין הראשון המובא בפרשה, הוא דינו של עבד עברי. מדובר באדם שנכשל בעוון גניבה. עונשו, כידוע, הוא תשלומי כפל, עונש זה עושה את הגניבה לבלתי משתלמת. ויש להניח שהגנב שיחוייב להחזיר את הגניבה ולשלם כפול בוודאי ימנע מלעשות זאת בעתיד, כי כאשר אין לו ממה לשלם, הוא נמכר לעבד.
לפי החוקים הרווחים בעולם נידון גנב למאסר. לכאורה יש בעונש כזה כדי להרתיע את העבריין מגניבות. אולם המציאות טופחת על פנינו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, רוב האסירים הולכים ומדרדרים שם. (מן הסתם בבית הסוהר גנב פוגש פושעים ותיקים ומועדים, אשר לא פעם מלמדים אותו בין חומות הכלא שיטות 'מתוחכמות ומשוכללות' של פשע וגניבה. התוצאה היא כשהאסיר משתחרר מהכלא, הוא מלומד יותר בפשע וממשיך לחטוא).
על פי דין תורה אין כלל עונש מאסר על פשעים כאלה. אם אין לגנב כסף כדי לשלם את גניבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה. שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום לא זכה לבית חם, ויתכן שבגלל זה הלך לגנוב, הרי עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו החייב לדאוג שיהיה לו טוב עימו.
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל מצביע בספרו "לב אליהו" על הבחנה דקה מאוד של התורה בכוחות הנפש של האדם. בדין של גנב שטבח או מכר, אומרת התורה: "חמישה בקר ישלחם תחת השור וארבע צאן תחת השה". רש"י מביא את דברי ר' יוחנן בן זכאי: "חס המקום על כבודן של הבריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו".
אין ספק ששופט הדן על פי שכל אנוש היה פוסק כאן בדיוק להיפך. גונב השה הנושאו על כתפו, הרי הוא גנב מועד ואדם גס ובזוי, אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כאשר שה מורכב על כתפיו. לדעת הבריות, אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב השור אשר אינו מתבזה כל כך. אולם דעת התורה אינה כך. אדרבה, חס המקום על כבוד בריותיו וניכה מגונב השה חמישית מעונשו. מובאת בחשבון הבושה שהיתה לו בנושאו את השה על כתפו בפהרסיא, ולכן הבושה הינה חלק מהעונש.
ונשאל בתמיהה: וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? הרי הוא עצמו, בגסותו ובשיפלותו, לקח את הביזיון על כתפיו, ובלבד שיוכל ליהנות מגניבתו. האם הוא חש בזה רגש כל-שהוא של פחיתות כבוד?! לא מיניה ולא מקצתיה! בודאי הולך לו הגנב עם שללו על כתפו, שמח וטוב לב וזמר בפיו על ששיחקה לו השעה, וכל האנשים כאין לנגדו. אם כן מהו המקום להתחשב בבזיונו של הגנב ולנכות חמישית מעונשו?
אלא, ירדה התורה לסוף דעתו של אדם, שכן כל אדם מורכב מגוף ונשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוך תוכו של אדם שפל זה, נאבקים כוחות החומר עם כוחות הרוח. במעמקי נפשו עדיין חבויים רגשי קלון ואי נוחות. רגשות אלו מעלים סומק סמוי בגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על הכתף לעיניי בני אדם אשר אינם שותפים לדעותיו הנפסדות. ואם כי הוא אינו מודע להרגשת הבושה, הרי הקב"ה, חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר בעומקי ללבו וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה. וכיון שאליבא דאמת אין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב"ה דבר זה בחשבון עונשו, והוא ישלם ארבע צאן תחת שה. מה נפלאה דרכה של התורה ומשפטיה, אשר ירדה למעמקי מעמקים של כוחות הנפש, והוציאה משפט אמת!
עוד נאמר בפרשת משפטים: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כו). מבואר במסכת בבא מציעא (דף לב:) – שיש כאן הלכה מיוחדת של "חמור שונאך". כאשר מזדמנות לאדם שתי מצוות כאחת, מצווה של פריקת בהמה הרובצת תחת משאה, ומצווה של טעינת בהמה שמשאה נפל ממנה, יש להקדים פריקה לטעינה, הואיל ולגבי הבהמה הרובצת תחת משאה, יש עניין של צער בעלי חיים, כי כל זמן שהמשא עליה היא מצטערת. בכל זאת אמרו חז"ל שכאשר הבהמה רובצת שייכת לידיד והבהמה השנייה העומדת להעמסה היא של שונא, יש להקדים טעינה לפריקה. והסיבה לכך: כדי לכוף את יצרו של האדם. ניתן לראות כיצד דין תורה מביא בחשבון גם את הצד החינוכי-מוסרי, ובמקרה הנ"ל מחנכים את האדם לכוף את יצרו ולסייע לשונאו.
ואם בחינוך ומוסר עסקנו, נפנה לדבר נוסף שמעלה פרשת משפטים: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב). נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בעניין: רבי עקיבא אומר שמדובר כאן דווקא באלמנה ויתומים, ורבי ישמעאל סובר שנקט הכתוב אלמנה ויתום הואיל ומצוי לענותם, אך למעשה הכוונה לאסור את עינויו של כל אחד. רש"י נוקט כשיטת רבי ישמעאל: שהזהירה התורה שלא לענות ולצער אף אדם.
במציאות של ימינו ישנם כאלה המזלזלים באיסור זה, ועוקצים הם את הזולת ומתבדחים על חשבונו של אדם אחר מבלי להתחשב בצערו. יתירה מזו – 'המצטיינים' בעקצנות ובדחנות זו נחשבים 'החבר'המנים' ותופסים מקום מכובד בחברה. התורה מזהירה אותנו לא ללכת בעקבותיהם. לפי דעת התורה עלינו להוקיע מעשים כאלה ולא להתחבר אל המענים והמצערים את הזולת.
הקפדת התורה על צער הבריות
בזוהר הקדוש מסופר על אדם צדיק ותלמיד חכם, אשר התגלה אחר פטירתו לרבי שמעון בר יוחאי וסיפר לו שאין מניחים אותו להיכנס למתיבתא דרקיעא. כאשר שאלו רבי שמעון: מדוע? השיב לו: משום שפעם למדו בני החבורה בישיבה, ואחד מהם הרצה דברים בפני שאר בני החבורה. בשלב מסויים ראיתי שהלה עומד לטעות בדבריו, והיה באפשרותי למנוע אותו מטעותו, אך הנחתי לו להמשיך בדבריו ולהגיע לכלל טעות. בגלל מעשה זה מעכבים אותי זה שלושים יום מלהיכנס למתיבתא דרקיעא.
התורה מזהירה אותנו לא לצער את הבריות, לא במעשה ולא בדיבור. דבר זה לכשעצמו דורש מאיתנו זהירות יתירה בכל מעשה ובכל דיבור, לבל ייגרם על ידינו צער לזולת. אולם לא די באזהרות אלו, עדיין צריכים אנו ללמוד מהי מידת הרגישות לצער הנדרשת מאיתנו. זאת נוכל ללמוד מסיפור של דברי חז"ל:
רבי ישמעאל ורבי שמעון היו יוצאים ליהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבת אותו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה אם 'ענה תענה' – אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו: ניחמתני רבי.
דוגמא זו מלמדת אותנו שצער הזולת עלול להיגרם לעיתים קרובות גם על ידי בעלי מידות טובות, ולא רק על ידי אדם בעל מידות מושחתות, אשר לא ישית ליבו לצערם של בני אדם. כי די בהיסח דעת או במעט תשומת לב כדי שייגרם צער לאחרים. לפיכך נדרשת מהאדם עבודת זיכוך בתיקון המידות, כדי להעלות את מידת רגישותו כלפי שאר בני אדם, ומתוך כך יפעל את פעולותיו במשנה זהירות, לבל יפגע מהן איש.
לעיתים צער הזולת יכול להיגרם גם על ידי אי-שימת לב הנובעת מתוך כוונה לשם שמים. לעיתים אדם המקבל על עצמו לפקוח עיניו על צעדיו כדי להימנע ממעשים הגורמים צער לזולת, חייב לבדוק תחילה היכן וכיצד הוא עלול להיכשל. כאשר יפשפש במעשיו, עליו לתת תשומת לב מיוחדת לפח שמטמין לנו היצר – צער הנגרם כתוצאה מקיום מצוות ומעשים טובים. השוחד של כוונה לשם שמים מעוור לעיתים את עיני האדם, ומרוב להיטותו לעשות טוב הוא אינו שת ליבו לכך שהמעשה הטוב שלו נעשה על חשבון צערו של הזולת.
להמחשת הדבר, שרטט הגה"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל את התרחיש הבא:
אדם המשכים לאמירת סליחות, כדי להיות זריז במצוות, ותוך כדי הזריזות לדבר המצווה הוא נכשל בכמה עבירות, ואין זה מקרה נדיר. האיש הזריז יקים רעש בקומו. כתוצאה מכך יקיצו משנתם בני הבית, ואולי גם השכנים. לפעמים יש ביניהם חולים ותינוקות, שהוא גורם להם בזה צער ומכאובים. ויש אשר יאיץ "בעוזרת" לקום בעוד לילה להכין לו כוס תה. ואם היא יתומה או אלמנה, כרגיל ברוב המקרים, הרי הוא עובר בזה גם משום "כל אלמנה ויתום לא תענון".
בהיחפזו להגיע לבית הכנסת בזמן, שופך מיודענו מי שופכין למקום שרבים מהלכים בו, ובכך הוא גורם תקלה ברשות הרבים. כאשר הוא יוצא מהבית הוא טורק בחוזקה את דלת הכניסה שהרי אצה לו הדרך, ואז מתעוררים אף שכנים אשר עדיין לא התעוררו מהרעש שהקים בתוך הבית. בבואו לבית הכנסת הוא עלול לא למצוא את "העמוד" שלו במקומו, ואז הוא נוזף בשמש לעיניי הרבים הנמצאים שם. בזה הוא עובר על לשון הרע ומלבין פני חברו ברבים. לפעמים נמצא שהאשם "בנדידת עמודו" הוא דווקא תלמיד חכם שהיה ער כל הלילה והגה בתורה, ובנוזפו בו הוא מצער ומבזה תלמיד חכם. כך מנה הג"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל שבעה לאוין חמורים, שעלול אדם לעבור במקרה זה מבלי להרגיש כלל, ואחרי הכל הוא יהיה שבע רצון מהתלהבותו באמירת 'סליחות' ומהישגיו בתשובה, מבלי לדעת כלל שיצא כל שכרו בהפסדו. הכתוב אומר: "מצוות ה' ברה, מאירת עיניים. יראת ה' טהורה עומדת לעד. משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו" (תהילים כא). וההסבר: מתי מתקיימת מצוות ה' ברה ויראת ה' טהורה? – כאשר "צדקו יחדיו" גם מצד משפטי ה'. כלומר אם אין בהן כל פגם מבחינת דיני המשפטים שבין אדם לחבירו!
התחשבות בצער הזולת שווה כל מחיר
כאשר הקב"ה אמר למשה ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, סירב משה וטען לפניו: "בי ה' שלח נא ביד תשלח" (שמות ד). ואמרו חז"ל: אם סבור אתה שמא עיכב משה שלא רצה ללכת? אין הדבר כך, אלא כמכבד לאחיו אהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם (לעם ישראל) במצרים שמונים שנה. כל השנים האלה היה אהרן מתנבא ועכשיו אני נכנס לתחומו של אחי, ויהיה מיצר. לכן לא רצה ללכת. אמר לו הקב"ה: לא איכפת לאהרן בדבר הזה, לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח. תדע לך שאמר 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו', אינו אומר ושמח בפיו או שמח בלבד, אלא ושמח בליבו.
הסבא מסלבודקא זצ"ל בספרו "אור הצפון" אומר: הקב"ה שולח את משה לגאול את ישראל מעבדות לחירות, להצילם מעבודת פרך קשה המכלה את הגוף והנפש ומעינויים איומים ונוראים, כדי לבחור בהם לממלכת כוהנים וגוי קדוש ולתת להם תורה מן השמים, שהיא עילת חוקות שמים וארץ, ולהכניסם לארץ הבחירה ולהקים בה את בית המקדש, מקום השראת השכינה. ויש איפוא בשליחות זו פיקוח נפש של אומה שלמה, עם הסגולה, וגם מטרת כל הבריאה ותכלית מעשה בראשית. והנה משה רבנו, אוהב ישראל, רעיא מהימנא, המוסר עצמו עליהם ונותן בעדם דמו ונפשו שאומר: "ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תינזק ציפורנו של אחד מהם" (דברים רבה ז, י) –מסרב לקבל עליו את התפקיד הנשגב הזה. למה? משום שהוא חושש שמא יגרום בזה צער לאהרן אחיו. בשעה גדולה זאת, כשעומדת לפני משה משימה כבירה וזכות נצחית נפלאה כזו, והקב"ה מתגלה לפניו באורח פלא ומטיל עליו את המשימה, הוא אינו מתעלם מצער כל שהוא של יחיד ומוותר על שליחותו ויעודו, על כל הישגיו וזכויותיו! – הרי לנו כאן דוגמא נפלאה עד היכן צריכה להגיע ההתחשבות בצער הזולת, באשר האדם נברא בצלם האלוקים והוא חלק אלוק ממעל, וכל הפוגע בו כאילו פוגע בשכינה, כביכול, ועל כך נאמר (סנהדרין נח:) – "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה".
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ליקו"מ ח"א, ז)
אמרו חז"ל (קידושין לה. בבא קמא טו.) – הושוו אישה לאיש. ובמכילתא נאמר: התלמידים יכולים ללמוד ואינם מבינים – כלומר: אשר תשים לפניהם – שתערוך את הדברים לפניהם כשולחן ערוך.
דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ולאמונה אפשר להגיע רק על ידי האמת, ולאמת אפשר להגיע רק על ידי התקרבות לצדיקים – לשמוע בקולם וללכת בדרך עצתם, כי על ידי שמקבל האדם את עצת הצדיק נחקקת בו האמת, כמו שכתוב (תהילים נא): "הן אמת חפצת" – כשאדם חפץ באמת, אז: "ובסתום חכמה תודיעני" – כי העצות שמקבלים מהצדיק הם בחינת נישואין וזיווג, ועל כן הושוו איש לאישה. אולם כשמקבלים עצות מרשעים זה בחינת נישואין בטומאה, כמו שנאמר (בראשית ג): "הנחש השיאני" – מלשון נישואין, כי עצות הנחש שקיבלה חוה היו בחינת נישואין, ועל ידי נישואין אלה הטיל בה זוהמא. אולם במעמד הר סיני פסקה זוהמתם של עם ישראל, כי קיבלו את התורה ואז הדבר נעשה להם נישואין בקדושה.
העצה – למה נקראת בחינת נישואין? אמרו חז"ל (ברכות סא.) – כי הכליות יועצות, וכליות הן כלי ההולדה, דהיינו כלי הזרע. נמצא איפוא, כשמקבלים עצה מאדם, מקבלים ממנו, כביכול, זרע – והכל תלוי במדרגתו של האדם – האם רשע או צדיק הוא.
ואיך ינצל האדם מעצת הנחש, דהיינו מנישואין של רשע? – על ידי מצוות ציצית השומרת אותו מפני תאוות הניאוף.
ולכן נאמר:
ואלה – כל מקום שבו נאמר "ואלה", זה בחינת מוסיף – בחינת יוסף הצדיק שהוא סמל שמירת הברית = ציצית.
המשפטים – בחינת 'כולו זרע של אמת', כמו שכתוב (תהילים יט): "משפטי ה' אמת" – כשזוכה האדם להגיע ולקבל את עצת הצדיק, הוא זוכה להגיע לבחינת האמת.
אשר תשים לפניהם – זאת הבחינה של "הושוו אישה לאיש" – כי האיש והאישה הם בחינת התחברות אמת ואמונה ובכך תלויה הגאולה. על כן יכול להיות שהתלמידים לומדים אך לא מבינים, אבל אם עורך לפניהם את הדברים כשולחן ערוך, שזו הגאולה, אז בעתיד יתגלו כל החוכמות כשולחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה יא): "ומלאה הארץ דעה".
"ויבוא משה בתוך הענן" (ליקו"מ ח"א, נח)
כתוב בזוהר (בראשית לב:): תלת נפקין מחד. חד בתלתא קיימא חד בין תרין. תרין ינקין לחד. חד יניק לכמה סיטרין.
משמעות הדברים: באר, ענן ומַן – כולם חזרו בזכות משה רבנו. ואמרו חז"ל (תענית ט): "ואכחיד שלושת הרועים בירח אחד" – בחודש אחד נפטרו שלושה, ותירצו זאת כך: בעת הסתלקותם של אהרן ומרים נסתלקו הענן והבאר, אולם חזרו בזכות משה. אך כשנסתלק משה רבנו מן העולם בחודש אדר – אז הבאר, הענן והמן נסתלקו אף הם, והיה הדבר כאילו נסתלקו שלושתם (אהרן, מרים ומשה) בחודש אחד, ולכן נאמר בזוהר: תלת נפיק מחד – דהיינו שהבאר הענן והמן היו בשביל אחד – בשביל משה רבנו.
ומשה רבנו – היתה נשמתו כלולה משלושת האבות והיה לו הכח להשפיע את שלושת ההשפעות הנ"ל.
באר מים חיים – זהו אברהם אבינו, מימי החסד – כי אברהם אבינו התחיל לחפור את הבארות.
ענן – זה בחינת יצחק אבינו – "חושך ענן וערפל" – 'ותכהינה עיניו מראות'.
מן – זה בחינת יעקב אבינו – (תהילים עח): "לרעות ביעקב עמו".
משה שהיה כלול משלוש נשמות אבותינו עליו נאמר: וישב משה על הבאר (שמות ב), ויבוא משה בתוך הענן (שמות כד), ויאמר משה אליהם הוא הלחם – שבזכותו אכלו את המן. – בעזרת הכוח שקיבל משלוש בחינות אלו היה יכול להילחם כנגד עמלק ולהכניעו.
"ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" (ליקו"מ ח"ב, א)
כשקיימת השפעת הנבואה בעולם, על ידי זה נגאלת ונפדית התפילה, כי התפילה היא דבר גבוה מאוד, ובני אדם מזלזלים בה, וכשעומדים להתפלל חפצים הם לפטור אותה מעליהם – ולכן אמרו חז"ל: אלו דברים העומדים ברומו של עולם (התפילה) ובני אדם מזלזלים בהם. אולם על ידי נבואה התפילה נעשית בשלימות, כי התפילה היא בחינת (ישעיה נז): "בורא ניב שפתיים" = נבואה.
כשזוכה האדם לפדות את תפילתו, אז אין הוא צריך כלל לרפואות, כי התפילה היא בחינת (תהילים לג): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" – כלומר התפילה היא דבר ה' שהוא שורש הכל, ועל ידי כך זוכים לקבל את כל הרפואות – על ידי דבר ה' שהיא התפילה. על כן נאמר (שמות כג): "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – ועבדתם זוהי עבודת התפילה, ובהמשך: "וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" – כלומר שרפואה יכולה להיות אפילו על ידי לחם ומים, מכיון שהם מתברכים משורש הכל, שהוא דבר ה', שזו התפילה.
"ורפוא ירפא" (ליקו"מ ח"ב, ג)
אמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא: חֵמָה עזה בעולם. (סנהדרין קא) – כי לא היה מי שיוכל להמתיק את הדינים מאחר והיה צריך לעשות פדיון נפש כדי להמתיקם, ולא נמצא.
"ורפוא ירפא" (שמות כא) – משמעו פדיון נפש – כי עיקר רפואתו של האדם היא על ידי פדיון נפש שעל ידו ממתיק את הדין, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס) – מכאן שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, כלומר לאחר שאדם עושה פדיון נפש (ע"י נתינת צדקה) ניתנת הרשות לרופא לרפאות אותו. אולם בטרם נעשה הפדיון לא ניתנת לו הרשות למרות הרפואות והתרופות שעושה למען האדם.
"ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים היתם" (ליקו"מ ח"ב, ח)
בראש השנה התפילה היא בחינת דין ומשפט, כי: "המשפט לאלוקים הוא" – ועל ידי זה מוציאים את כל חִיות התפילה שבלעה הסיטרא-אחרא (הטומאה) וינקה מדעתם ומתפילתם של עם ישראל – כלומר שמוציאים את כל המזון שינקה הטומאה בעזרת התפילה שהיא בחינת דין ומשפט הנקראת מטה-עוז, המושלכת אל פיה של הטומאה, והיא בולעת מטה זה וכך מקיאה את כל הקדושה שבלעה.
כשמחזירה הטומאה את קדושת הדעת שבלעה, אז המוח והדעת נעשים בשלמות, וזה בחינת ראש השנה – שהוא תיקון המוח והראש, מכיון שמוציאים מהטומאה את הקדושה, מוציאים ממנה את כל החִיות שספגה בתוכה – ודבר זה הוא בחינת גֵרים. על כן נאמר (שמות כג): "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים היתם" – סופי ראשי תיבות: תשרי, כי על ידי הגֵרים נתגלה הכבוד ומתגלה הנבואה, ועל ידי כך זוכים שהאמונה נתתקנת ונעשית בקדושה ומתבטלות כל האמונות השיקריות.
"וכי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה" (ליקו"מ ח"ב, כ)
על ידי המחלוקת שיש בעולם, נעשים מפורסמים קודם זמנם, כלומר כשאדם מתקרב ונכנס לעבודת הבורא, הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד אשר יתפרסם בעולם. אולם על ידי פגם המחלוקת הוא מתפרסם קודם זמנו ונגרם לו היזק והפסד, שנעשה מפורסם קודם זמנו, כמו כן נגרם נזק לדרך עבודתו ולכל מה שהיה רוצה לגלות בעולם, ועל ידי זה גורמים מיתה לבעלי המחלוקת, אולם כשאין הפגם גדול כל-כך נגרמת עניות.
בפסוק (שמות כא): "וכי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה" מבואר הסוד מהתורה: כשאדם מתחיל להתקרב ולהיכנס לעבודת הבורא – הדבר הוא בחינת הריון, וצריך הוא להתעלם שם, שזה בחינת עיבור, כי עדיין לא נתגלתה דרך זו בעולם, אלא שהאדם צריך להיכנס אליה ולגלותה, בחינת (משלי ד): "בדרך חוכמה הוריתיך" = הריון. וצריך האדם לשהות ולהתמהמה שם ולחמם עצמו כמו עובר הנמצא במעי אימו, עד אשר יגיע זמנו לצאת לאויר העולם ולגלות את הדרך הזו. אולם כשיוצא טרם זמנו – זה בחינת נֶפֶל – פגם שנעשה על ידי המחלוקת וכך נעשים מפורסמים טרם זמנם כמו נפלים.

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקלתאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחדלא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחדמפחד מכל אחד

26 מחשבות על “פרשת השבוע!”

  1. לאקי תודה

    מאת: הרב מנחם אזולאי

    התבוננות, התפעלות וחזרה בתשובה

    http://www.breslev.co.il/articles/יש_ממה_להתפעל_פרשת_תזריע_מצורע/פרשת_השבוע_עם_מנחם/פרשת_השבוע.aspx?id=7100&language=hebrew

    הפרשות שלנו מדברות בעיקר על נגע הצרעת. אדם שחשוד כי נגוע הוא, בא אל הכהן "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים". ולעיתים לא מספיק שבוע, לכן "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית".

    ושואלים: מהו כאן עניין שבעה ימים? ונראה להסביר כך: כל יהודי צריך להתבונן בכל דבר שעובר עליו, בין לטוב ובין להיפך, כמו שכתוב במשנה (ברכות פרק ט, משנה ב): "ועל בשורות הטובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת".

    הפרשה פותחת ב"אישה כי תזריע וילדה זכר". כמה ניסים נעשו לה, עצם העובדה שנפקדה, זכתה לחוות את ההריון והלידה, ולאחר הלידה מיד כשיוצא העובר לאויר העולם הדם שהיה בדדיה נהפך לחלב, ועוד. בזמן זה שהאישה חובקת בן זכר והשמחה רבה, התורה אומרת לאישה: תשבי שבעת ימים ותתבונני בנפלאות הבורא, ומתוך התפעלות זו תחזרי בתשובה.

    כך גם אומרים לחתן ולכלה: תשבו שבעת ימים ללא עבודה, ללא טרדות ותעשו תשובה מתוך שמחה. וכפי שאמרנו, בין טוב ובין להיפך.

    גם אדם שלקה בנגעים יושב שבעה ימים. כאן רומזים לאדם: יש לך נגעים. יש לך יסורים. תעצור. תתבונן מדוע באים עליך יסורים אלו. ולאחר שבעה ימים אם תעשה תשובה "ושב ורפא לו". ואם רואה הכהן שהנגעים ישנם עדיין, אומר לאדם תשב עוד שבעה ימים, כנראה שלא התבוננת מספיק.

    לכן גם אדם שנפטר לו אחד משבעה קרובים, לא עלינו, יושב שבעה ימים כדי שיתבונן על תכליתו בעולמו והיכן צריך לשים כל מגמתו. ולמה דווקא שבעה ימים? כי כל יום כנגד יום בשבוע וכך יקיף את כל החיים.

    יש פה מסר חשוב מאוד. לא צריך להמתין לדברים הגדולים, כמו לידה, חתונה או אבל ח"ו, כדי להתפעל מצד אחד, ולהבין מדוע באים עלינו יסורים מצד שני. החיים שלנו מלאים נסים. ה' יתברך עושה לנו כל כך הרבה טובות כל יום, כל שעה. לכן צריך להתבונן, להתפעל ולומר תודה. ואי אפשר להתפעל מנפלאות הבורא אם לא נלמד להתפעל מהדברים הקרובים אלינו, כגון מהבית – בעל, אשה וכו'. וכן כאשר דברים הולכים שלא כשורה, כאשר יש תקלות ח"ו, יסורים שעוברים על האדם – על כל אלו גם צריך להתבונן, להבין לְמה זה קרה (להבדיל מלָמה זה קרה) ולעשות תשובה. שום דבר לא קורה סתם. כמו כן ראוי בהתבוננות זו להשתמש בדיבורים שיש בהם אמונה, כגון "איזו השגחה פרטית", "איזה נס ה' עשה לי", ולא בדיבורים חסרי אמונה, כגון "איזה מזל" או "איזה צירוף מקרים".

    צרעת, לשון הרע וגסות הרוח

    רוב הנושאים של פרשת תזריע-מצורע עוסקים בענייני נגעים ומצורעים, ופרשת שמיני רובה עוסקת במאכלים אסורים, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלים אסורים משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן 'לבלוע' את חברו על ידי דיבורי לשון הרע עליו. לכן הוסמכה פרשת מאכלים טמאים לענייני המצורע, ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלים טמאים תזהר גם בזה.

    בטומאה אחת בלבד ציוותה התורה הקדושה: "בדד ישב", וזוהי טומאת הצרעת. טומאה קשה שבאה על לשון הרע. ומדוע בדד ישב? אומר רש"י הקדוש: הואיל והוא הבדיל (הפריד) בין איש לאשתו, ובין איש לרעהו, לפיכך אף הוא ייבדל וישב בדד.

    לאחר שיצא אל מחוץ למחנה ונרפא, מצוה אותו הכהן לקחת "שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב". ציפורים על שום מה? לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לכן צריך לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול (בקלות ראש, ללא מחשבה והתבוננות). עץ ארז על שום מה? לפי שהנגעים באים גם על גסות רוח וגאוה. ושני תולעת ואזוב? כדי שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב וזו תהא תקנתו ויתרפא.

    השבת והמילה

    בפרשה (פרק יב, פסוק ג) אנו מצווים למול את בנינו ביום השמיני. מדוע דווקא אז? חז"ל במדרש שואלים זאת, והם עונים שממתינים עם התינוק "עד שיהיה בו כוחו". רק לאחר שהתינוק מקבל את הכוח לעמוד בברית מילה, רק אז מלים אותו (דב"ר ו, א).

    מהו אותו "כוח" שמקבל התינוק ביום השמיני? בעל "אור החיים" הקדוש זי"ע מזכיר בפסוק זה את דברי הזוהר הקדוש, שלא מלים תינוק לפני מלאת שמונה ימים "כדי שיעבור עליו שבת". אם נמול ילד לפני מלאת לו שמונה ימים, הרי ייתכן שהברית תתבצע לפני שחלפה עליו שבת בעולם. רק כאשר מלים ביום השמיני, אנו יודעים שהתינוק כבר שהה בשבת קודש בעולם.

    במהלך השבת, לא ניכר בהתנהגות התינוק שום שינוי – אבל דברים גדולים מתחוללים אז!, כך כותב "אור החיים" בהמשך הדברים: "ותגיעהו נפש החיונית, הנשפעת בעולם ביום השבת, כידוע, ואז יהיה בן קיימא (בן קיום)".

    למרות שהתינוק "לא יודע בין ימינו לשמאלו" הוא כבר זוכה שהשבת תשפיע עליו עד כדי כך. השבת הופכת אותו לבן קיימא", לבר קיום. ורק אז – לאחר שהוא קיבל את כוח הקיום – ניתן להעביר אותו בברית ולא לחשוש לשלומו. הניתוח יצליח, יש לו את הגנת השבת.

    מעניין לציין את מה שגילו רופאים, בבדיקה מדעית לחלוטין: חילוף החומרים בגוף עובד בצורה כזו, שרק תינוק בן שמונה ימים מסוגל לעבור ברית בשלום. לפני זה הדבר עלול להיות מסוכן! הרופאים גילו רק את כוחו הפיזי של תינוק בן שמונה ימים, אבל חז"ל לימדו מהיכן שואב התינוק את הכוח: משבת המלכה.

    לקבל את היסורים באהבה

    "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" וכו'. אומר המדרש: כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה: אל תתייראו, אלו (הנגעים) לרשעים, אבל אתם – לאכול ולשמוח, שנאמר: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים לב).

    משה רבנו מרגיע את ישראל ואומר שהנגעים עבורם יהיו מקור שמחה, לאכול ולשמוח. ונראה לפרש את המדרש על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה): "יסורין ממרקין עוונותיו של אדם", ולכן אמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד). כי גם בדבר הנראה לעיני האדם שהוא דבר רע, יש בו מן הטוב, שממרק את עוונותיו, וממילא יצמח מזה דבר טוב, וזה בדיוק כמו הרופא המנתח את החולה שזה לטובת החולה. כך במחלות ונגעי הנפש, היסורים הם הניתוח שעל ידו מתרפאת הנפש.

    זאת ועוד, דרכי ה' נעלמים מעיני כל אדם, וכך כתב התוספות-יום-טוב (בפירושו על המשניות, בשם הרמב"ם) וז"ל: "לפי שיש דברים רבים נראה בתחילתם טובה ויהיה אחריתם רעה, ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם, כשתבוא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה". וזה פירוש הפסוק: "רבים מכאובים לרשע", היינו היסורים הבאים על הרשע, המה לו אך למכאוב, כי אינו רואה בהם שום תועלת ותכלית. אך "הבוטח בה' חסד יסובבנו", כי הבוטח בה' יודע כי מאיתו יתברך לא תצא שום רעה אלא הוא מאמין כי היסורים יסבבו לו חסד.

    וזו כוונת המדרש. כיון ששמעו ישראל את פרשת נגעים ונתייראו פן יבואו עליהם ויצטערו בהם, אמר להם משה: אל תתייראו, עליכם לקבל אותם באהבה מפני שהם יסבבו לכם רק טובה (אבל אתם – לאכול ולשמוח). ועל זה הביא ראיה מהפסוק "רבים מכאובים לרשע", כי לרשע הפגעים והיסורים המה לו למכאוב, מה שאין כן "הבוטח בה'" ומאמין שהכל בהשגחתו – "חסד יסובבנו", כי מאמין בו יתברך שמהיסורים תצמח לו טובה וחסד. ("ויאמר אברהם").

    כדי שנוכל להתעלות עלינו לקבל את היסורים באהבה. זהו המרור של החיים וזהו מבחן האמונה. היכן שקשה לך – שם הנסיון שלך. וזה: "יונתי בסתר המדרגה…השמיעיני את קולך": כשהכל נסתר, נחרב לך ח"ו (לסתור מלשון להרוס), נראה אז למי אתה משמיע את קולך, למי אתה פונה כשצר לך. וכדי שנוכל לעמוד במרורים הללו כל השנה, אנו נוסעים לאומן בראש השנה כדי לקבל את הכוח מהצדיק. (הרב ברלנד שליט"א).

    יהי רצון שנזכה להתפעל מהסובבים אותנו כדי שנוכל ללמוד להתפעל ממעשי הבריאה, מהנסים שקורים לנו בכל רגע, לברוח מלשון הרע וממלשינות, לקבל את היסורים באהבה מתוך אמונה שהכל קורה לנו בהשגחה פרטית ולטובתנו הנצחית.

    שבת שלום

    אהבתי

    1. הינדיק,

      התודה לך על העלאת דבר-תורה לפרשת השבוע.
      העובדה שנזקקת לקישור ממני כדי לאתר דיון זה כאן בהחלט המריצה אותי לנסח מדריך התמצאות נוח וקל בביתנו החדש. הוא יועלה בימים הקרובים בעז"ה.
      תודה גם שהפנית תשומת ליבי לחומרת הבעיה ודחיפותה.

      שבת שלום!

      אהבתי

  2. המפתח לאושר – פרשת השובע וישלח

    הינדיק
    הצטרף 13/10/2010
    הודעות 449

    08/12/2011 15:55

    פרשת וישלח

    http://www.breslev.co.il/articles/המפתח_לאושר_פרשת_השובע_וישלח/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2450&language=hebrew

    הדרך אל האושר

    כולנו רוצים להיות מאושרים. האמת היא שכל אחד מבאי העולם הזה חותר, שואף ומייחל לחיים מאושרים. אלא שבפועל אנו פוגשים רבים שאינם מרוצים ממצבם, והאושר מהם והלאה. האם הם אשמים בכך? האם כל אחד יכול להביא את עצמו אל האושר והסיפוק? התשובה לשאלות אלו טמונה בנקודה יסודית והיא השאלה – מהו העיקר בחיים ומה הטפל? כאשר אדם הולך בדרך הנכונה ויודע להוקיר ולהעריך את הדברים שהם בעלי הערך האמיתי בחיים, הוא נמצא על המסילה המביאה אותו אל הסיפוק והאושר.

    בפרשת "וישלח" נפגשים יעקב ועשו, אחרי שדרכיהם נפרדו שנים רבות לפני כן. וכשאנו מציינים שדרכיהם נפרדו, יש לכך משמעות כפולה. כבר ראינו שבתקופה של "ויגדלו הנערים", כאשר היו בני שלוש עשרה, הלך יעקב לשבת באוהלי תורה ואילו עשו יצא לחיי בטלה בשדה. בנוסף לכך הם נפרדו וחיו במקומות שונים, במשך עשרות שנים. כאשר הם נפגשים ויעקב שולח מנחה לעשו אחיו, אומר לו עשו: "יש לי רב". יעקב ממשיך להפציר בו לקחת מנחתו מידו, ומנמק את דבריו ב"כי חנני אלוקים וכי יש לי כל".

    מה ההבדל בין "רב" לבין "כל"?

    אומר "החפץ חיים" שכאן באות לידי ביטוי השקפותיהם של יעקב ועשו על העולם הזה. וניתן להוסיף ולומר שאפשר לראות גם את מידת אושרם וסיפוקם מהחיים, והא בהא תליא. עשו אומר: "יש לי רב" – יש לי הרבה. בין השיטין אנו שומעים שהוא עדיין לא הגיע אל סיפוקו, וכאילו אומר: יש לי הרבה אמנם, אבל יש עדיין מקום לשיפור מצבי הכלכלי. לעומתו אמר יעקב: "יש לי כל" – לא חסר לי מאומה. אני שמח בחלקי, לכן אני עשיר, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד): "איזהו עשיר השמח בחלקו"?

    הג"ר אליהו לופיאן זצ"ל הסביר את שורש ניגודים זה בביאור הפסוק: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד). לכאורה יש לתמוה: וכי אכן זוהי המציאות כי לדורשי ה' לא חסר מאומה? והרי ידועים לנו דורשי ה' מדורות רבים שחיו בעוני ובתנאים קשים!. הכוונה היא שלא נאמר שלדורשי ה' יש כל טוב, אלא "הכל טוב", ז"א אינו חסר להם והם שמחים בחלקם. ומדייק לשון הפסוק: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" וכן נאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג), הוא שבע ממה שיש לו.

    זוהי דרכו של יעקב וזוהי השקפת התורה – העיקר בחיים הוא קיום תורה ומצוות, חיזוק האמונה והיראה ותיקון המידות. אמנם התנאים הגשמיים נחוצים כדי לשמש אמצעי עזר להשגת המטרות הנעלות בחיים, אך הם טפלים לעומת העיקר הגדול. לפיכך, כאשר יש לעובדי ה' רכוש, מזון ובגדים, במידה מספקת כדי שיוכלו למלא את המשימות הרוחניות בחייהם – הם מרוצים. הם לעולם לא יתפעלו ממצבם הגשמי: לא יתרברבו כאשר יהיה להם שפע, ולא יתאוננו כאשר ייקלעו לקשיים. לכן אמר יעקב: "יש לי הכל" – בגשמיות לא חסר לי מאומה!

    דרכו של עשו ושל רבים מבני העולם ההולכים בדרכו, שונה לחלוטין. הם רואים את חיי העושר והתענוגים כעיקר, ולכן הם נמצאים כל העת בשאיפה מתמדת לשיפור רמת החיים. גאוותם היא על רכישת דירה מפוארת ורכב חדיש, הם אינם מוותרים על חיי רווחה ומותרות, וזוהי עיקר מגמתם בחיים. כאשר השאיפה היא בכיוון הזה, לעולם לא יגיעו לסיפוקם. על כגון זה אמרו חז"ל (קהלת רבה א, יג): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". לפיכך אין פלא שעשו אומר ליעקב "יש לי רב" – יש לי הרבה אך עדיין חסר לי! אם כן, הכל נובע מההתייחסות לענייני העולם הזה, כי במצב כזה קשה לאדם להיות שמח בחלקו. ואמר ר' אליהו זצ"ל: "ובטן רשעים תחסר" (משלי יג), חסרה להם, כביכול, בטן נוספת כדי לספוג עוד ועוד תאוות ומנעמי העולם הזה. והוסיף הגר"א בתיאורו את האדם של העולם הזה כאחד ששותה מים מלוחים להרוות צמאונו.

    השמח בחלקו הוא לא רק אדם עשיר, אלא אדם מאושר. ברגע שאדם אינו מוטרד ממצבו הגשמי והוא מרוצה ממה שיש לו, הוא רגוע יותר, שלו יותר, והוא בדרך אל האושר. מקור הסיפוק נמצא בנשמה – ככל שהיא באה על סיפוקה, האדם מאושר יותר. וכידוע אין הנשמה ניזונת מעושר ומרמת חיים גבוהה, אלא מתורה ומעשים טובים. לפיכך ככל שאדם יחשיב פחות את העניינים הגשמים וייקר תורה ומצוות, יתקרב ויגיע אל האושר האמיתי בחיים.

    המפתח לאושר

    בפרשת "וישלח" מוצאים אנו כיצד טרח יעקב להחדיר לבניו את ההשקפה האמיתית על העיקר והטפל בחיים. על הפסוק: "ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות". – וכי מן הראוי לקרוא למקום מסויים על שם דיר או אורווה ורפת שהוקמו שם? ענה המלבי"ם: שהיתה ליעקב בזה כוונה עמוקה, ומבאר: "ויבן לו בית" – לו עצמו בנה בית קבוע, שישב שם לעבוד את ה', אך למקנהו עשה סוכות ארעיות. כי העסק במקנה וקניין היה אצלו טפל וארעי, כפי שהסוכה ארעית.

    בזה רצה יעקב לסמל את היחס שצריך להיות לענייני הרכוש כיון שהרכוש ושאר עינייני העולם הזה הינם טפלים, לכן יש לעסוק בכך בצורה ארעית. עלינו להבין שכל ישיבתנו על קרקע העולם הזה הינה ישיבה ארעית. עיקר תכלית חיינו היא להתכונן על ידי חיי תורה ומצוות לחיי העולם הבא.

    יעקב אבינו אמר: "יש לי כל" – מגלה לנו את יסוד הגישה הזו על פי התייחסותו לעינייני הרכוש והחומר. חיזוק לדברינו אנו מוצאים בדברי הרשב"א שכתב על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כדלהלן: "בכל לבבך" – היא מידתו של אברהם אבינו ע"ה, שניתן לו בן לעת זיקנתו ואפילו נטילת נפשו בקיום המצוות, הרי זו מידתו של יצחק. "ובכל מאודך" – היינו למאוס כל ממונו אם יצטרך לכך לקיים עבודתו יתברך, כיעקב אבינו שמאס בעושר בית אביו ובחר לו להיות יושב אוהלים, ואמר: "וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך". ובמדרש: "בקברי אשר כריתי לי" – שנתן כל נכסיו שהביא מחוץ לארץ בקניית המערה. שוב רואים אנו שיעקב הוא המורה הגדול ליחס הנכון שיש ליחס לענייני הרכוש והגשמיות בעולם הזה.

    כיצד נילחם עם היצר הרע?

    כל היוצאים למלחמה יודעים שאין לצאת לקרב ללא תכנון מוקדם של מהלכי המלחמה. התכנית מורכבת בהתאם לאופיו ולחוזקו של האוייב, ובעיקר לאור דרך הלחימה שלו וטכסיסיו. בעל "חובות הלבבות" מכנה את המלחמה הצבאית בשם "המלחמה הקטנה" ואילו את התואר "המלחמה הגדולה" הוא מעניק למלחמת היצר. אם כן אם כדי לנצח במלחמה הקטנה יש צורך להכיר את האוייב, ובמלחמת היצר על אחת כמה וכמה.

    בהצעת עשו ליעקב: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", יש לראות את עצת היצר. עשו מזמין את יעקב לחיות עמו חיים משותפים, וזה מהווה, כמובן, סכנה רוחנית לבית יעקב. אמנם היה מקום לחשוב שכנגד הסכנה שבדבר, ישנו גם סיכוי שיעקב ובניו ישפיעו על עשו וביתו השפעה חיובית. אולם נושא זה הועלה כבר על ידי שרה שאמרה לאברהם לגרש את ישמעאל מחשש להשפעה רעה על יצחק, אף על פי שאין ספק שהיה בכוחו של יצחק להשפיע השפעה טובה על ישמעאל. ציווי הקב"ה לשמוע בקול שרה לגרש את ישמעאל, מהווה הוראה לדורות שאכן יש לחשוש לסכנת הקילקול.

    אם כן, יעקב עומד בפני השאלה, כיצד להשיב לעשו על הצעתו הנדיבה. האם לסלקו מעל פניו ולומר לו שחיים משותפים אינם באים בחשבון, או שמא להתחמק ממנו ולהמנע מהתנגשות ישירה. ספק זה חוזר פעמים רבות, במחלחמת היצר. לעיתים קרובות למדי אנו עומדים בפני השאלה: האם לצאת למלחמה גלויה עימו, או להעדיף להערים עליו ולסכל את עצתו בדרכים עקיפות.

    יעקב אבינו בחר להתמודד עם הצעת עשו, בדרך העקיפה. הוא לא אמר לעשו שהוא דוחה על הסף את הצעתו ללכת יחדיו, אדרבה, הוא נתן לו להבין שהדבר בא בחשבון: "יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – הוא אומר לעשו שלא כדאי לו להתעכב, ומוסיף שהוא יבוא בעקבותיו ויגיע מאוחר יותר, כשכוונתו לימות המשיח.

    ה"חפץ חיים בספרו "אהבת חסד" מביא עצה כיצד יזרז אדם עצמו ללימוד תורה. לעולם, ידמה לעצמו שלושה דברים: א. שלא נותרו לו לחיות אלא יום אחד בלבד. ב. שמוטל עליו ללמוד רק את דף הגמרא או פרק המשניות שבהם הוא עוסק. ג. שהוא היחיד בעולם כולו המצווה על לימוד התורה, ובו תלוי קיום כל העולם.

    מחשבות מעין אלה מסוגלות לזרז כל אחד בעבודה ה' ובלימוד התורה. ויש לראות בזה גם טכסיס כנגד היצר הרע, שכן כל זמן שאדם חושב שעליו להאריך עוד ימים רבים על התורה ועל העבודה, הוא עלול להיתפס לעצת היצר שיוביל אותו להרפות ידיו, כי היצר עלול להעלות באדם מחשבות, שאינו מסוגל להקדיש ימים ושנים ללימוד התורה ולעבודת ה'. אך כאשר יאמר לעצמו שלפי שעה זה היום היחיד העומד לרשותו, מקטין הוא את הנסיון.

    צימצום חובת הלימוד לכמות מועטת של דף אחד גמרא, מצילה את האדם מעצלות. עתה לא תהא אמתלא ליצר הרע להרפות את ידיו בטענה שבלאו הכי לא יספיק לגמור את כל הש"ס, הסדר או המסכת.

    גם המחשבה השלישית, אודות אחריותו על קיום העולם על ידי לימודו, מהווה תשובה ניצחת ליצר הרע המטעה את האדם ואומר לו שהעולם מתקיים גם בלעדיו, כי בודאי ישנם עתה אנשים רבים המקיימים את התורה כראוי, דבר זה מפורש בדברי חז"ל שאמרו: שחייב אדם לומר- בשבילי נברא העולם. פעמים שהעולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם יתווספו מצווה אחת או חטא אחד, יוכרע העולם כולו לזכות או לחובה.

    אם כן, העצה להלחם ביצר, כפי שבחר יעקב בפרשה זו היא, לא להילחם מלחמה גלויה, אלא להערים עליו, להראות לו כאילו קיימת מעין הסכמה לדברי הפיתוי שלו, אלא שברגע זה איננו מקבלים את "הצעתו" מפני סיבות צדדיות, כאילו איננו מבטלים את דבריו, אלא דוחים אותם לזמן מה. כך עשו אבותינו שהיו ענקים במדרגתם, ואף על פי כן בחרו בדרך שאינה מצריכה התמודדות ישירה. נלך גם אנו בדרכם, וכך נצליח בעזרת ה' יתברך.

    עלינו להבין שה"סחורה" שמשווק היצר הרע ללקוחותיו, לעומת האושר שבחיי התורה אשר "טוב סחרה מכל סחורה", תגרום לנו להסתנוור מהזוהר המדומה שמציע היצר, ואילו בחירה בדרך התורה תיתן לנו דרכים לבלום את פיתויי היצר וחילותיו, כי התורה היא אמת, ואמת היא מציאות! וכאשר מדובר במציאות קיימת, אין צורך להאריך במילים על אודות תכונותיה ומעלותיה, לכן התביעה המופנית אלינו היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", וכשיקיים זאת ויזכה לחוש מתיקות גדולה והתעלות יזכה גם: "לאשרי הגבר יחסה בו".

    אל יפול האדם קורבן לתעמולה הדימיונית וימלא עצמו בתאוות, כי עד מהרה יגיע למסקנה שה"סחורה" שהובטחה לו לא סופקה. הציפייה לסיפוק והנאה גדולים, אך האמת טופחת במלא העוצמה על הפנים. אומנם האדם נהנה, אך הוא עדיין מצפה ליותר, לכן היצר מנצל את האכזבה ושב ומדרבן את לקוחותיו לסתום את "החלל" שנוצר, על ידי הנאות נוספות. ולכן אמרו חז"ל: מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". עלינו להבין: שאין אמת בדברי היצר, הכל דמיון בעלמא. ברגע שיחליט האדם לכבוש את יצרו כדי לא להיות להוט אחר התאווה, יחוש סיפוק עילאי.

    "קח נא את ברכתי כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" (ליקו"מ ח"א, א)

    על ידי התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של עם ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל הצריכים, הן ברוחניות והן בגשמיות, כי התורה נקראת: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה), המעלה חן על לומדיה, תפילותיהם ובקשותיהם שמתקבלות. יעקב אבינו שזכה לבכורה ולחכמה והוא נקרא ראשית, בחינת – ראשית חכמה, זכה שהאירו לו חכמתו ושכלו את דרכיו, כי: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח). יעקב שהוא בחינת השכל המאיר, זכה לחן שמעלה התורה על לומדיה, ועל כן ברך את השבטים בחן כמו שכתוב (בראשית לג): "כי חנני אלוקים" וכן: "הילדים אשר חנן".

    "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, יט)

    לשון הקודש שאיתה נברא העולם היא יקרת ערך, ועל ידי לשון הקודש רוממנו הקב"ה מכל הלשונות (האומות), וכן הרע הכולל שיש בכל לשונות העמים נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין לו שליטה על ישראל. וזה בחינת – לשון נופל על לשון.
    והרע הכולל – שהוא תאוות ניאוף נופל ומתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקודש, כי בכל מקום שתמצא גדר ערווה תמצא קדושה, וזה בחינת תיקון הברית, כי בלשון הקודש תלוי תיקון הברית והם תלויים אחד בשני.
    אדם הפוגם בברית מאבד את לשון הקודש ומאבד הוא גם את כבודו ומקבל חרפה ובזיונות התלויים במקום עריין, כי במקום עריות אין בושה, כמו שכתוב: "ולא יתבוששו", על כן אמרו בני יעקב (בראשית לד): "כי חרפה היא לנו", במעשה דינה על יד שכם בן חמור.

    "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, לד)

    כשהלב משוקע באהבות רעות, היינו בחרפות ובזיונות נקרא הדבר – ערלת לב. וזה בחינת שבירת הלוחות, (שהם לוחות הברית) וכך נגרמת חרפה = ערלה. לכן נאמר (בראשית לד): "לא נוכל לתת…" וכו'. – כי זו אהבה שבורה ונפולה, וידוע הוא שהיצר הרע והקליפות מתהווים משבירה זו.

    כתוב ב"עץ החיים" (היכל הנקודים שער שבירת הכלים פ"ג): "כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה", כוונת הדברים: בינא היא הלב, והאור והחסד שנשאר ביסוד האצילות הוא בחינת – צדיק יסוד עולם.

    נמצא איפא, שאהבות רעות באות משבירת כלי החסד שהיא ברית האהבה שבין האדם לקדושה, ועל ידי כך נעשית חרפה שהיא עורלת הלב. אולם כשמקשר את הלב אל הנקודה, שהיא הצדיק, ששם נמצא ושורה אור האהבה הקדושה, אזי מתבטלות האהבות הרעות שהן חרפות ובזיונות ועורלת הלב, כי: "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י). לכן צריך האדם לדבר עם קונו כדי לבטל את עורלת ליבו ואת החרפה והביזיון, וזאת יעשה בעזרת ההתקשרות לצדיק.

    "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (ליקו"מ ח"א, עז)

    כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא ולעבדו שכם אחד, וכדי שכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו לקב"ה – התנאי לכך הוא שהדבר יעשה על ידי השלום הקיים בכל דור ודור, כי ע"י השלום שיש בין בני אדם אשר חוקרים ומסבירים זה לזה אמת – על ידי כך ישליכו כל אחד את אלילי כספו ויתקרבו אל האמת. כדי להגיע לבחינת שלום זו צריך שתהיה הארת פנים והדרת פנים, ולכן נאמר (בראשית לג): "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" – היינו לעובדו שכם אחד על ידי השלום, שהוא בחינת יעקב אבינו אשר לו הארת הפנים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מבקשי פניך יעקב".

    "ולמקנהו עשה סוכות" (ליקו"מ ח"א רסו)

    דע, מיתת בהמות וחיות שלא בזמנן נעשה כשאין נזהרים במצוות סוכות כראוי, שזה בחינת – "אמא דמסככא על בנים" (תיקונים ד"ג) וכן: "אם לבינא תקרא" (משלי ב). כאן ניתן להבין את ההבדל שבין גדר אדם לגדר בהמה.
    אמרו חז"ל (ברכות י): "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" – שעשה הקב"ה דדים לאישה במקום הבינה (ליד הלב), אבל הבהמה יונקת מדדים הנמצאים למטה, וזהו ההבדל. לכן כשפוגם האדם במצוות סוכה, נופל הוא מבחינת דדי אדם שהם במקום בינה ("אם לבינא תקרא") והם בחינת סוכה, לבחינת דדי בהמה ומשם יונק. יניקה זו היא השפע של הבהמה, וביניקה זו יונק האדם את חיותם של ואז מתים הם טרם זמנם ונוטל את השפעתם. נפילתו של האדם תהיה כפי הפגם שפגם במצוות סוכה וזה בחינת (בראשית לד): "ולמקנהו עשה סוכות" – כי הסוכה היא בשביל מקנהו, הבמהות והחיות.

    "ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (ליקו"מ ח"ב ד)

    מה שנותנים לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) הוא גם כן בחינת צדקה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט): "ונוגשייך צדקה". ועל ידי הצדקה נעשה תיקון לנפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי הימים שאינם כראוי, ומשם יונק מצח הנחש שהיא הטומאה. על ידי הצדקה מוציאים את כל היניקה והחיות של מצח הנחש שהוא חכמת הטבע, והופכים למצח הרצון שהופך את טבע האכזריות והרוגז לרחמנות, ונופל ונכנע קול החיות הרעות ומתגלה הרצון ונעשית יראה, ועל ידי היראה אפשר לקבל חסד. כששופע החסד אין צורך בשום מלאכה ועסק כי הכל נעשה מהצדקה.

    נמצא, שתועלת הצדקה גדולה מאוד! לכן אמר יעקב לעשו (בראשית לג): "ולקחת מנחתי מידי" וכו', ועל ידי זה הפך טבעו האכזרי לרחמנות, כי המנחה שנתן יעקב לעשו היא צדקה ממש, כי על ידי צדקה זו נתגלה הרצון העליון (רחמים עליונים) שנשתלשלו לרצון של מטה ונעשה רצון זה גם בעשו.

    חזור לדף הבית של על פרשת השבוע

    אהבתי

  3. פרשת אמור

    עיקר מבחנו של האדם

    http://www.breslev.co.il/articles/זכור_את_העני_פרשת_השבוע_אמור/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2423&language=hebrew

    בפרשת "אמור" עוסק פרק שלם בענייני המועדים: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בפרק שה אנו מוצאים פסוק אחד שלכאורה נראה שאינו קשור כלל לעניין. וכך נאמר בו: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזור אותם" וכו'.

    חז"ל הרגישו בקושי זה, וכדי ליישבו מביא רש"י את דברי אבדימי ב"ר יוסף, "מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה יום כיפורים וחג הסוכות מכאן? ללמדך שכל הנותן לקטן שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרובנותיו בתוכו" – יוצא מכאן מסמיכות עניין מצוות הנתינה לעני לפרשת המועדות, ולמדים אנו מה רבה חשיבותן של מצוות הנתינה לעני.

    אך עדיין יש מקום לשאול מדוע חשיבותן של מצוות אלו היא כה רבה?

    הגמרא במסכת יבמות אומרת: גר שבא להתגייר, מנסים בתחילה לדחותו, כדי לברר אם אכן כוונותיו רציניות. לכן אומרים: דע לך שעם ישראל סובל מאוד בין האומות, רודפים אותו ומענים אותו. אם אומר "יודע אני ואיני כדאי", כלומר: אני יודע שהם סובלים, והלואי שאהיה ראוי לסבול עמהם – מקבלים אותו מיד, ומיידעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. "ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני…ומודיעים אותו עונשן של מצוות" וכו'.

    גם כאן מתבקשת מאליה השאלה – מדוע צריך להזכיר לו דווקא לקט שכחה ופאה, הרי אלו הן מצוות קלות מאוד, להשאיר שניים או שלושה שיבולים, ומדוע מקומן כאן בין עיקרי היהדות הנוגעים באיסורי כרת ומיתה בידי שמים? אלא, בקושיה עצמה מונחת התשובה: דווקא בעניינים אלו האדם נבחן.

    הגמרא במסכות עבודה זרה מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים, ומלמד תורה גם בשעת גזירות הרומאים. פעם אחת חלה רבי יוסי בן קסמא, ונכנס רבי חנינא לבקרו. אמר רבי יוסי לרבי חנינא: מדוע אתה מקהיל קהילות ברבים בשעה שהרומאים אוסרים זאת, הרי זו סכנת נפשות? "מן השמים ירחמו" – ענה לו רבי חנינא. הכיצד? – שאל רבי יוסי, כיצד אתה סומך על הנס ואומר 'מן השמים ירחמו', הרי למדנו שאין לסמוך על הנס? והוסיף: תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש.

    במקום לענות – שאל רבי חנינא את רבי יוסי – מה אני לחיי עולם הבא? כלומר: הא ישי סיכוי שאזכה לחיי עולם הבא. ענה לו רבי יוסי: כלום מעשה בא לידך? כלומר, האם הזדמן לך לעשות מעשה של מסירות נפש, עמידה בניסיון? ענה רבי חנינא – כן, פעם אחת הכנתי סכום כסף לסעודת פורים וסכום נוסף למתנות לאביונים. קרתה טעות וסכומי הכסף התערבבו, ולא ידעתי מה שייך לעניים ומה מיועד לסעודת פורים, ומספק נתתי הכל לעניים. אמר לו רבי יוסי לרבי חנינא: כיון שעשית מעשה זה, מזומן אתה לחיי עולם הבא.

    שתי נקודות צריכות ביאור:

    הראשונה – כאשר רבי יוסי מחפש מעשה טוב שעשה רבי חנינא, כדי לראות אם הוא ראוי לחיי העולם הבא, הוא אינו מתייחס כלל למה שמסר נפשו על הרבצת תורה ברבים. והדבר לכאורה נראה תמוה: הרי זו מסירות נפש מופלאה של רבי חנינא, לימד תורה וסיכן את עצמו בעונש מוות.

    השניה – ישנה התייחסות מיוחדת במינה למעשה פעוט של תרומת כסף לעניים, וכי בגלל מעשה כה פעוט זכה רבי חנינא לחיי העולם הבא?

    לשתי שאלות אלו ישנה תשובה אחת:

    המשנה במסכת מכות אומרת: רבי חנינא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". – מדוע אם כן צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי העולם הבא, הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העולם הבא לעם ישראל?

    מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות: "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה, המצווה תחיה את נפשו באותו מעשה".

    הדברים ברורים ומאירים, אומר הרמב"ם שעל ידי קיום מצווה אחת בשלמות ללא כל כוונת אישיות, כבוד, כסף וכו', אלא לשם שמים בלבד – יזכה האדם לחיי עולם הבא. ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות, אפשרויות רבות להגיע לחיי העולם הבא. כדי שנצליח לבצע בשלימות לפחות אחת מתוכן.

    ממשיך הרמב"ם ומביא ראיה לדבריו: "וממה שיורה על העיקר הזה – מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך', כלומר: נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן. השיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא" – דבריו אלו של הרמב"ם מוכיחים מהמעשה הנ"ל: רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצווה בשלימות, ללא כוונות כבוד, בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק. התשובה היתה חיובית, קיימתי מצוות צדקה בהידור, ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשיי.

    ומעתה מתורצות כאחת שתי השאלות ששאלנו. חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה, משום שעקב פרסום המעשה ייתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבת שלא לשמה. אך מאידך גיסא, המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים, נתינה שקטה ללא כל כבוד ופרסום, זהו מעשה קטן אך מושלם! לשם שמים ממש, לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי העולם הבא.

    מכאן נחזור לעניין שבו פתחנו מאמר זה – כאשר גוי בא להתגייר, מודיעים לו גם את מצוות לקט שכחה ופאה. הוא צריך לדעת שצריך להתרגל לוותר, וזהו חלק מהמבחן אם הוא מסוגל להיות יהודי, כי יהודי נבחן בפרטים קטנים. זוהי הסיבה שעניין לקט שכחה ופאה מוזכר בפרשת המועדות, הימים שבהם אנו עסוקים במצוות המיוחדות לכל חג באשר הוא. בפסח ישנן מצוות הקשורות באיסור כרת, ובכל זאת גם אז מצווה אותנו התורה – זכור את העני! זכור את הפרטים הקטנים, לקט שכחה ופאה.

    אנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, ומתכוננים לקבלת התורה. קבלת התורה מורכבת מפרטים קטנים, ולא רק מעניינים גדולים. נאמנותנו לתורה אינה נבחנת דווקא בביצוע המשימות הגדולות והמרשימות, אלא דווקא במשימות הקטנות המצטרפות לגדולות. שורה ועוד שורה מצטרפות למסכת, ולכן כל שורה חשובה. כל מעשה טוב מוסיף לאישיותו של האדם. כשכל הפרטים מצטרפים בלימוד ובמידות, אז צומחת דמותו של אדם אמיתי עם דרך תורה. ישנם החושבים שהתלמידים המבריקים המפרסמים את עצמם ואת כישרונותיהם, יהיו תלמידיו המובהקים של ראש הישיבה ואף אלו שנועדו לגדולות. תלמיד שאינו כזה עלול לחשוב שאם אינו בולט ואינו מפורסם, אין לו חלילה סיכוי לעלות ולהתעלות. הדבר אינו נכון כלל וכלל! אדרבה, המעשים הקטנים והצנועים המתבצעים בהסתר ובצינעה הם אלה המובילים את האדם למדרגות גבוהות, וכך לגבי כל תחום בחיים ובכל מצב.

    ידוע על רבים מגדולי ישראל שבצעירותם לא היו מהתלמידים הבולטים, אלא שקדו על תלמודם בשקט ובצינעה הרחק מזרקורי הפרסום, וכך גדלו. מאידך גיסא, היו רבים שבצעירותם בלטו והכל סברו שהם עתידים להיות נמנים על גדולי הדור הבא, ולמעשה לא התפתחו כפי שציפו מהם.

    עלינו להעריך את כוחו של המעשה הקטן והצנוע, ולהשתדל לקיים את המצוות כראוי, כדי להגיע לעשיית המצוות בשלימות וכך נוכל לזכות לחיי העולם הבא, ולנחת שמחה שלווה ואף להיות אדם אמיתי גם בעולם הזה.

    פרשת אמור וימי ספירת העומר

    מה גדול הוא הכאב! מה מאוד קשה היא הגזירה! "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא…כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב:). אסון נורא לכלל ישראל, מאורע קשה מנשוא לר' עקיבא. במשך שנים ארוכות גידל וטיפח דור של "בניך" – אלו התלמידים. תלמידי-חכמים שהיו אמורים להיות מעתיקי השמועה לדורות הבאים. את כולם שיכל ר' עקיבא בין פסח לעצרת, "והיה העולם שמם" (שם).

    אין בידינו כלים לשער את גודל האבידה, ואת עומק היגון והכאב. עד ימינו אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים שבין פסח לעצרת, לציון חורבנה של תורה וכדי לדאוב על חוליית מעתיקי השמועה שנעקרה.

    ודאי לא במקרה אירע הדבר דווקא בימי ההכנות לקראת קבלת התורה, ימים הנקראים ימי קדושה והכנה. וזו לשון הרבמ"ן בפרשתנו (ויקרא כג, לו) על הימים האלה: "ומנה ממנו" – מחג המצות (פסח) – "ותשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג. והימים הספורים בינתיים, כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג. והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו החכמים בכל מקום חג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".

    מדבריו למדים אנו שהימים שמפסח ועד לשבועות, מהווים חטיבה אחת – היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, וכל שבוע שבינתיים הוא כנגד יום אחד של חול המועד. בימים נעלים אלה עלינו להחדיר ולבסס בקרבנו את ההכרה שקיבלנו מההתבוננות ביציאת מצרים בחג הפסח. התעשרות רוחנית זו, מהווה בסיס לעבודה נוספת המוטלת עלינו בימים אלה – הכנה לקראת יום קבלת התורה. זהו אם כן, חוט השני המחבר את שני הרגלים פסח ושבועות, וזוהי עבודת היום בימים הנחשבים לדברי הרמב"ן כימי חול המועד אריכתא.

    מאז מות תלמידי ר' עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נוהגים אנו בימים אלה מנהגי אבילות. וכבר הזכרנו שאין זה עיתוי מקרי, ולכן עלינו להבין את הקשר שבין האבל לבין ההכנה לקראת יום מתן התורה, וממסקנת הדברים נוכל אף להבין את העבודה המוטלת עלינו בימים אלה.

    במה חטאו תלמידי רבי עקיבא?

    נאמר בגמרא: שנים עשר אלף זוגים היו לו רבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם (שנשתכחה תורה – רש"י), עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהוד ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם-הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב:).

    דברים אלו אומרים דרשני! וכי רק משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מגיע להם עונש כה חמור? זאת ועוד: מוצאים אנו במדרש הסבר שונה לסיבת מיתתם, וזו לשון המדרש: "י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא…וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" (בראשית רבה סא). יש להתבונן אם ישנה מחלוקת בין המדרש לבין הגמרא, או שמא שניהם לדבר אחת נתכוונו?

    הגר"א קוטלר זצ"ל אומר בספרו "משנת רבי אהרון" – שאיננו רשאים לפרש חס ושלום דברים נגד מעלתם של גדולי עולם, מה שרשאים אנו לומר הוא רק בבחינת "אולי", מתוך השתדלות להבין את דברי חז"ל על התביעה שהיתה עליהם. מכל מקום ברור שחטאם היה דק מן הדק.

    הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", מביא בשם הרב מפוניבז' זצ"ל – שאכן דברי הגמרא והמדרש משלימים זה את זה. לדבריו, הגמרא מציינת את עצם מעשה העבירה שלהם, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואילו המדרש יורד לשורש החטא, ומגלה לנו שהגורם לאי מתן כבוד זה לזה, היתה צרות עין!

    יוצא, איפא, שכלפי חוץ לא נראה עליהם אלא שלא כיבדו איש את רעהו לפי ערכו ומיעטו בחשיבות הזולת, ונראה שהם עצמם לא הבינו שהדבר נבע מצרות עין. צרות עין היא חוסר יכולת לסבול את טובת הזולת. כל אחד חושש שמא זולתו נבנה על חשבונו, ונטל ממה שבעצם מגיע לו. כתוצאה מכך, אין האחד מכבד את השני כפי הצורך, כי כל העת הוא מתייחס אליו כאל מי שמתחרה עימו ונוגס מחלקו על חשבונו. מכל מקום יתכן, שרבי עקיבא ותלמידיו לא הבחינו כלל שהיתה בהם צרות עין.

    בפשטות נדמה כי צרות עין הינה מידה, הפוגמת רק במערכת החיובים שבין אדם לחברו, אך האמת היא שבנוסף להיותה מידה רעה, היא עומדת בסתירה למ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם!

    כתב הסבא מקלם זצ"ל בספרו "חוכמה ומוסר" – שאדם הרוצה להתעלות בתורה, חייב להכין בית קיבול. אדם שטבעו גס, אין התורה שוכנת בו כי הוא אינו מתאים להיות כלי קיבול לתורה. מי שאין לו לב טוב ואינו ונושא בעול עם חברו ואינו לומד לייקר כראוי את חברו הוא אדם "אנוכי". בכך הוא מאבד זיקה לתורה ואינו יכול להיות כלי לקבלתה. רק מי ששובר את טבעו, מתעדן ומזדכך, יזכה לרדת לעומקם של דברים.

    התבוננות מעמיקה במידה רעה זו, מגלה רק עד כמה גדול החיסרון של צרות עין, ונראה שמי שנגוע במידה זו עלול חס ושלום להיחשב שונא ה'. ומתאר זאת רבינו יונה ז"ל: ועניין "שונאי ה'" נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירות במעשה ולשון (שערי תשובה ג). כלומר, יתכן שיהא האדם צדיק גמור המדקדק במצוות ונשמר מכל דבר רע, ובכל זאת ייחשב לשונא ה'. מי הוא זה? ממשיך רבינו יונה ואומר: אם נפשם רעה, ובקרב ליבם יקשה להם כאשר חבריהם העוסקים בתורה, וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו, כי הוא שונא את המלך.

    זהו בעל צרות עין הנחשב לשונא ה'. מי שמתקשה לסבול שחבירו גם כן עובד את ה', אינו יכול להיחשב אוהב ה', כשם שמי שאין דעתו נוחה ממה שאדם אחר עובד את מלכו במסירות, מראה בזה שהוא שונא את המלך.

    מכאן ניתן להבין עד להיכן צרות עין יכולה להביא את האדם! התוצאה עלולה להיות שגם אנשים העובדים את ה' בכל ליבם ומוסרים עצמם לעבודת ה' וללימוד התורה, יתדרדרו למצב שייקראו שונאי ה', זאת ועוד: אי יכולתם לסבול את הצלחת הזולת מחמת צרות עין, גורמת שמטרת עבודת ה' שלהם מתהפכת מן הקצה אל הקצה. כי תכלית העבודה היא לפעול למען ריבוי כבוד שמים, כמו תכלית הבריאה כולה, כמו שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו ואף עשיתיו" (ישעי' מג). במקם זה הם עושים למען כבודם האישי!

    המבחן לאדם אם הוא דורש את כבוד ה' או את כבוד עצמו, הוא בעת שיראה את חברו מצליח בכל מעשי ידיו. אם ישמח בכל ליבו, הרי זה סימן שהוא רוצה באמת בכבוד שמים, ואם ההיפך חלילה, הרי רוצה הוא בכבודו שלו.

    אם כן עתה נבין כי תלמידי רבי עקיבא שעינם היתה צרה, איבדו את זכות הקיום שלהם ומתו. כפי שאמרו חז"ל "ודאשתמש בתגא – חלף" – כלומר מי שמשתמש בכתר התורה נאבד מן העולם, אף הלומד תורה כדי להתכבד בה ומשתמש בכיתרה של תורה – עלול לאבד את חייו.

    רבי עקיבא שהבחין בכך ובסכנה הגדולה הכרוכה בהחלפת כבוד שמים בכבוד עצמי (לפי רום מדרגתם) ראה לנכון להזהיר את תלמידיו החדשים (שכבר באותה העת היו תלמידי חכמים עצומים), וכך אמר להם: "תנו דעתכם" – שימו לב והבחינו בדקות העניין – "שלא תעשו כמעשיהם".

    לפי זה אפשר להבין גם מדוע מתו הם דווקא בימים שבין הפסח לעצרת. כי ימים אלה, ימי חול המועד הארוך שבין פסח לעצרת, מורים על כבוד התורה ועל עלייה במדרגותיה. אנו סופרים בכל יום לקראת קבלת התורה, עליה אחר עליה, עד שער החמישים. קבלת התורה דורשת הכנה, ועלינו להתחזק בכל יום מימי הספירה באחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ויום המ"ט כנגד הכל, דהיינו חזקה על כל הקניינים. תלמידי רבי עקיבא נתבעו על כך שלא זו בלבד שלא הכינו את עצמם כראוי (לפי מדרגתם כמובן!), אלא שנשארו בטבעם. לכן היתה מידת הדין מתוחה עליהם, ולכן מתו דווקא בפרק זמן זה.

    צרות עין הינה רעה חולה, הגורמת לקנאה, שנאה ומחלוקת. כל מקום שיש בו בצרות עין בין בני אדם, לא תיתכן בו אחווה וריעות. כל זה, בנוסף לכל מה שהוזכר לעיל בעניין תלמידי רבי עקיבא, שלפי מדרגתם נידונו על צרות עין ולא נמצאו ראויים להעביר את התורה לדורות הבאים.

    אנשים נשברים מאוד כאשר רואים את זולתם מצליחים. על כן יש לחנך ולהתחנך שלא להסתכל על הישגי הזולת, כי לא על זה נאמר קנאת סופרים תרבה חוכמה. וכדי להימנע מצרות עין יש להימנע מלתור אחרי הצלחות הזולת, ולצורך זה יש לחזק את ההכרה שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא הנימה. על כל אחד מוטל לחזק את עצמו בעזרת אמונה – שכל אחד מקבל את המגיע לו, ונכונים הדברים בכל תחומי החיים ולאו דווקא בלימוד התורה – כל אחד נוחל את החלק המיועד לו ו"אין מלכות אחת נוגעת בחברתה", ועל ידי זה כל אחד יוכל לזכות לחיים טובים ויפים, ולהבין שכל מה שיש לנו אנו מקבלים מבורא עולם, והבורא בטובו משפיע על כל אחד ואחד את המגיע לו, ואין אף אחד שיכול להיבנות על חשבון חברו.

    אדם החי את חייו מתוך השתדלות להאמין שאין אדם נוגע במוכן לחברו, יכול לצפות בשוויון נפש בהצלחת חבריו ואף לשמוח בשמחתם. חייו יהיו שלווים והוא יהיה מרוצה ממה שיש לו וישמח בחלקו, ובזה תתוקן מידה מגונה זו של צרות עין, ויינצל האדם מלהיקרא שונא ה', חס ושלום, על כל הכרוך בזה. בדרך זו (ובעקבות המקרה של תלמידי רבי עקיבא) נוכל להשריש בנפשנו את הידיעה שאין ויתור על עבירות במידות. תלמידי רבי עקיבא נענשו על שהיה בהם פגם דק במידות, על כן עלינו להתעורר ולהיטיב דרכנו, ולתקן עצמנו להיות כלי לקבלת התורה, על ידי תיקון מידותינו.

    "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו" (ליקו"מ ח"א, ד)

    עיקר כלי מלחמתו של המשיח הוא התפילה, שהוא בחינת חוטם כמו שכתוב (ישעיה מח): "ותהילתי אחטם לך" – ומשם עיקר חיותו וכל מלחמתו וכל מה שיכבוש, שנאמר (ישעיה יא): "והריחו ביראת ה'", ופירש רש"י (בראשית מח): "בחרתי ובקשתי" – כלומר בתפילה ובקשה.

    ואיך יקבל כלי מלחמה זה?

    צריך לקבל כלי מלחמה זה על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת שמירת הברית (שזכה לעמוד בנסיון גדול מאוד עם אשת פוטיפר) ושמר את בריתו ולא פגם.

    כשזוכה לקבל חרב זו, צריך לדעת איך ללחום איתה כדי שלא יטה אותה לימין או לשמאל, אלא שיהא קולע אל השערה ולא יחטיא. ואי אפשר להגיע לכך, כי אם על ידי המשפט ("יכלכל דבריו במשפט"), כי המשפט הוא "עמודא דאמצעיתא" – כלומר האמצע שאליו צריך להטות חרב זו.

    ואיך אפשר לזכות לבחינת המשפט?

    על ידי הצדקה, כי על ידה זוכים לאחוז במידת המשפט, בחינת (דברים לג): "צידקת ה' עשה ומשפטיו", וכן (תהילים צט): "משפט וצדקה ביעקב" – כי צריך להפריש צדקה קודם התפילה (שהיא המשפט), כדי שתהיה לו אחיזה במידת המשפט. וצריך לשמור מאוד על אחיזתו במידת המשפט ולא לקלקל את המשפט על ידי המחשבות הזרות שמקלקלות את העיניים, בחינת (דברים טז): "כי השוחד יעוור עיני חכמים" – כלומר אלו הן המחשבות הזרות שבתפילה, שהם עננים המכסים על העיניים.

    וצריך כל אחד להישמר מזה ולזכות ולכוון בתפילה ולקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה-משיח (וכבר מצאנו שצדיקים קוראים זה לזה משה). וכל תפילה ותפילה שזוכה כל אחד להתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן. וצדיק הדור, שהוא בחינת משה-משיח, ידע לעשות ממנה קומה שלימה, כי רק על משה רבנו נאמר "ויקם את המשכן" – הוא ולא עם ישראל.

    וכל הלימוד והתורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות שבלימוד זה הם ניצוצי נשמות, המתלבשים בתוך התפילה ונתחדשים וזוכים להיות מוארים.

    על כן נאמר (ויקרא כא):

    אמור אל הכהנים – שזה בחינת תפילה, כי הכהנים הם בחינת תורה, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" (מלאכי ב).

    אהרן – הוא בחינת המשפט – "ונשא אהרן את משפט בני ישראל" (שמות כח) – כי צריך להביא את כל התפילות לבחינת משה-משיח ואז הוא יקים את המשכן. ופירש רש"י: להזהיר את הגדולים והקטנים כאחד, שצדיק הדור הוא בחינת משה-משיח המאור הגדול, והתפילה היא בחינת המאור הקטן.

    ולנפש לא יטמא בעמיו – דהיינו על ידי שמירת הברית והטהרה, שלא יפגום בברית, כי כששומר בריתו זוכה האדם לתפילה בחינת "תהילתי אחטם לך" – כי עיקר הריח תלוי בטהרה, ואמרו חז"ל (סוטה מח.) – משבטלה הטהרה בטלה הריח, כמבואר בסיפור שסופר שם – אמר: "ריחא דחינוניתא אני מריח", אמר לו: בני, טהרה יש בך.

    "כל אשר בו מום לא יקרב" (ליקו"מ ח"א, יד)

    כל אדם, לפי בחינתו, יכול לדעת ולזכות להעלות את הכבוד לשורש היראה, ואת זה ידע לפי הכבוד שמכבד את יראי ה', כמו שנאמר: "ואת יראי ה' יכבד" – כי כל זמן שהכבוד בגלות, הוא מזלזל ביראי ה'. והעיקר הוא שידע לכבד את יראי ה' בלב שלם, ואמרו חז"ל (קידושין לב:) – דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלוקיך – כי שם עיקר הכבוד (היראה).

    כשזוכה האם להחזיר את הכבוד לשורשו, שהוא מקום היראה, אזי זוכה לשלום. וישנם שני סוגים של שלום: האחד – שלום בעצמיו, והשני – שלמות העולמות.

    תחילה צריך האדם לראות שיהיה שלום בעצמיו. יש פעמים שאין לו שלום, כמו שכתוב (תהילים לח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" – ועל ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו. וכשיש שלום בעצמיו הוא יכול להתפלל, כי עיקר התפילה הוא על ידי היראה, כמו שכתוב (משלי לא): "אשה יראת ה' היא תתהלל" – על כן נאמר (ויקרא כג): "כל אשר בו מום לא יקרב" – כי כשאין בו מום והוא שלם בעצמותיו אזי יכול להתקרב לעבודת ה' וזוכה ליראה שעיקרה בלב. כשמגיע לבחינת התפילה ביראה – זוכה לשלום הכללי (שהוא הסוג השני של השלום) – שלמות העולמות.

    "אלה מועדי ה'" (ליקו"מ ח"א, ל)

    אדם צריך שיהיה לו שכל שהוא בחינת מלכות (כלומר: שיהיה לו חוכמה שהיא השכל התחתון שאיתו הוא מנהיג כל עולם ועולם).

    אולם כשיש לאדם אהבת ממון והוא מתאווה ומתשוקק אחר הממון, הוא מאבד את החיות שיש בחוכמה זו ונופל למרה שחורה (עצבות).

    אדם שיש לו חוכמה, צריך לראות ולדעת איך להמשיך אליה חיות ולהחיות אותה, כל אחד כפי מדרגתו וחוכמתו, כפי בחינת השכל והחוכמה שיש בכל עולם ועולם אותו הוא מנהיג. ועיקר החיות מגיע מאור- הפנים, כמו שנאמר: "באור פני מלך חיים". ועיקר אור הפנים נעשה על ידי השמחה, כמו שכתוב: "לב שמח ייטיב פנים" – שמחה הבאה מתוך הלב (ששם עיקר מקומה) על ידי המצוות שהאדם עושה. כי כל המצוות שעושים בכל השנה מתקבצים בלב, שזה בחינת שלושת-הרגלים, כמו שנאמר בפרשתנו: אלה מועדי יי – ראשי תיבות "אִמי" שהיא אם לבינה, והבינה היא הלב. לכן שלושת הרגלים הם ימי שמחה – "ושמחת בחגך".

    על כן נצטווינו שלוש פעמים בשנה: "יראה זכורך את פני ה' אלוקיך" – כדי לקבל את אור הפנים ולהחיות את המלכות, שהיא החוכמה המקבלת מאור פני המלך, ועל ידי זה זוכים לשמחה שבלב ולקיום המצוות שנאמר: "פיקודי (מצוות) ה' ישרים משמחי לב".

    "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ליקו"מ ח"ב, ד)

    עיקר היראה נעשית על ידי התגלות הרצון, שנאמר (תהילים קמה): "רצון יראיו יעשה", כלומר כשמגלים שהכל מתנהג ברצון הקב"ה, כי הוא ברא הכל מרצונו בלי שום חיוב כלל (ולא על פי הטבע) והוא זה המחייה ומקיים הכל ברצונו יתברך. אולם כשאין מתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע (שהכל מתנהג על פי הטבע חלילה) אז גם אין יראה.

    התגלות הרצון בעיקרה נעשית על ידי הימים-הטובים, שהם המועדים. כי כל אחד מהמועדים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהל על פי רצון הקב"ה ולא על פי הטבע. כי בכל יום טוב עשה הבורא עימנו אותות ומופתים נפלאים, שהם ההיפך מהטבע: בפסח – יציאת מצרים. בשבועות – מתן תורה (מעמד הר סיני). בסוכות – היקף ענני הכבוד. על כן נאמר (ויקרא כג): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" – שמועדים אלה הם התגלות הרצון ועל ידם נעשית היראה.

    אהבתי

  4. ו
    פרשת בחוקותי

    לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת בחוקותי

    http://www.breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1211218345&ucat=36

    רדו בכם שונאיכם … וכשלו איש באחיו (כו,יז-לז)

    בעניין אשר בדורות הקודמים קצת השתדלו בזה האפיקורסים הידועים ומפורסמים (ובדורותינו אלה פשתה המספחת גם בין הכשרים קצת) להביא ראיות מדברי רבותינו ז"ל שצריכים ישראל ללמוד לשונות העכו"ם [=שפות זרות], וכל דבריהם המה מהבל יחד; כי היעלה על הדעת שכאשר נמצא אחד שצמחה ישועה על ידו על ידי שהיה מבין בלשונותם, שמחמת זה יהיה חובה על כל ישראל ללמוד לשונותם? הלוא מצינו כמה אנשים שמבינים לשונותם ולא באה תשועה על ידם? בפרט בדורותינו אלה, שידוע כי אדרבא על פי רוב הם הם היו בעוכרינו, ורוב הצרות וגזרות על ישראל באו על ידם כידוע ומפורסם, ונתקיים בנו בעונותינו הרבים מה שכתוב בתוכחת בחוקתי: ורדו בכם שונאיכם, וכמו שפרש רש"י: איני מעמיד שונאים עליכם אלא מכם ובכם, וכן מה שנאמר: וכשלו איש באחיו, ואי אפשר להאריך בזה.

    ובדורות הראשונים דייקא, שלא היו רגילים ללמוד לשונותם, ואף על פי כן היו כמה צדיקים שהושיעו את ישראל ישועות רבות ונפלאות. וכבר ידוע ומפורסם מה שהתווכח אחד מהם עם חכם אחד מכשרים שבישראל, ורצה להוכיח לו החיוב על ישראל ללמוד לשונותם, מהנס שהיה בימי מרדכי ואסתר, על ידי שהגיד לאסתר מה שקצף בגתן ותרש וכו', ודרשו רבותינו ז"ל, שזה היה מחמת שמרדכי היה יודע בלשון טרסי וכו', והשיב לו החכם: אין מביאין ראיה ממרדכי, שהיה מהסנהדרין, שהיו מחויבין להכיר בשבעים לשון. ולא עוד, אלא אדרבא משם ראיה לדברנו! כי הלוא אדרבא עיקר הנס היה מחמת שבגתן ותרש לא נזהרו שלא לדבר לפני מרדכי, כי סברו שמסתמא אינו מכיר בלשון טרסי, כי לא היו ישראל רגילין כל כך בלשונות העמים; ואם שאחר כך היה הנס אז, מחמת שמרדכי היה מכיר בלשון טרסי, זה היה רק ברצון השם יתברך שתהיה הישועה לישראל על ידי סיבה זאת.

    וכן גם כן בדורות אחרונים, אם נמצא איזה פעמים שהיה ישועות ישראל על ידי צדיק אחד שהבין לשונותם כי כך עלה ברצונו יתברך, ומחידוש לא ילפינן [=אין מביאין ראיה מדבר חידוש], והרבה רווח והצלה לפניו, ואם חס ושלום ה' לא ישמור עיר, ושווא תשועת אדם, בפרט הבוטחים בלשונותם, לשון מדברת גדלות, אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו.

    (אוצר היראה, אמונה רח)

    וזכרתי את בריתי יעקוב (כו,מב)

    צריכין עתה גאולה שלמה שאין אחריה גלות כלל, על כן מתארך הגלות כל כך, וסוף כל סוף תהיה הגאולה בזכות אבות ובמתנת חנם למענו יתברך. וכמו שכתוב: ואף גם זאת בהיותם וכו'. וכמו שכתוב: וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. וכתיב למעני למעני אעשה. אך ה' יתברך רוצה שעל כל פנים נתעורר מעט, כל אחד ואחד ממקום שהוא, להתקרב אליו יתברך, וכבר יש לנו כח גדול לזה על ידי הדעת הקדושה שקבלנו מאבותינו ורבותינו וכל הצדיקים הקדושים שהיו לנו בכל דור ודור עד עתה, ועל ידי זה נזכה לגאולה שלמה בקרוב במהרה בימינו, אמן.

    (ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת, א,לח)

    ולא געלתים לכלותם (כו,מד)

    רק זה נשאר לנו בגלותינו הארוך והמר, שרצונינו וכוספינו ותקותינו ותוחלתינו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך ולארצו ולתורתו. כי אף על פי שעובר עלינו מה שעובר – בכלליות על כל ישראל ובפרטיות על כל אחד ואחד – אשר כמעט אפסה תקוה חס ושלום, כי צרות מצרות שונות מתחדשות בכל עת בגוף ונפש וממון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ואין לנו שום חיות, כי אם התקוה והתוחלת והרצון החזק שהוא בחינת הארת הרצון, כמו שכתוב ואומר אבד נצחי, זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. וזה בחינת השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהם אומות העולם, כמו שפירש רש"י שם, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, היינו שישראל אומרים לכל המונעים מן הקדושה, שהם בחינת עכו"ם וסטרא אחרא, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה שביני למקום עד שתחפץ, כי לא תועילו כלום בכל מיני הסתות ופתויים ומניעות שאתם מונעים אותנו מתורתו ועבודתו יתברך, כי אף על פי שנדמה לכם שפעלתם הרבה, מאחר שבטלתם אותנו מכמה קדושות בכלליות ובפרטיות, כי החרבתם בית מקדשינו והגליתנו מארצינו, ועדיין אתם מרקדים ומשתררים עלינו חינם בכמה מיני מניעות והסתות, ומבטלים ישראל הרבה מתורה ותפלה, אף על פי כן לא תועילו כלום! כי מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, כי לא תוכלו לקלקל את האהבה שבינינו למקום, כמו שפירש רש"י שם עד שתחפץ – בעוד שתחפוץ, כי עוד החפץ והרצון והכיסופין שלנו חזקים ותקיפים מאד מאד אליו יתברך, ומאחר שהרצון חזק בוודאי לא תועילו כלל ברעש המניעות והבלבולים שלכם, כי הרצון עולה על הכל כמו שמבואר בדברינו כמה פעמים עוצם מעלת הרצון עד אין סוף (ועיין מזה בהלכות ערב הלכה ג). וזה בחינת ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ומובא בזוהר לכלתם חסר [המילה 'לכלותם' הכתובה בחסרון האות ו'] לשון כַּלה עיין שם. ובזה נוכל לפרש לעניינינו, כי כלה לשון רצון וכיסופין, כמו שכתוב כלה שארי ולבבי, היינו שבעוצם גלותינו בארץ אויבינו, מבטיח השם יתברך את ישראל ואומר ואף גם זאת לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, 'לכלתם' דייקא בשביל בחינת הכליון עינים והתקוה והרצון והכיסופין החזקים שיש להם לשוב אלי.

    (שם, יורה דעה, פדיון בכור, ה,כז)

    אהבתי

    1. רדו בכם שונאיכם … וכשלו איש באחיו (כו,יז-לז)

      האם זה אומר שהכותב דברים אלה במקור ממנו הם מובאים וגם כל גדולי התורה שהוא מזכיר ידעו רק עברית? – שהרי כל שפה שאינה עברית, כולל יידיש, לדינו וכו' – הכוללות בעיקר מילים/שיבושי מילים מלשונותם, גורס הכתוב שלא רק שאין צורך לדעתה – אלא ידיעתה אף מזיקה לעם ישראל.

      אהבתי

      1. לא למשל אנשי הסנהדרין היו חייבים ללמוד 70 שפות

        אבל מסופר על החפץ חיים שמלך פולין גזר שתלמידי הישיבות יילמדו לימודי חול (ליבה) והרב וכל גדולי ישראל התנגדו …. ואירגנו משלחת למלך לבטל את הגזרה

        אא מה שהחפץ חיים לא ידע פולנית רק אידיש ועברית ולכן הביאו מתורגמן

        החפץ חיים שהיה גדול הרבניםצ דיבר ראשון אחרי שגמר להסביר את הדברים באידיש

        רצה המתורגמן לתרגם ואז אמר המלך לא צריך הבנתי והגזירה מבוטלת

        הדברים מצויים בספר אוםף מכתבים של החפץ חיים

        הכבנה היא לשפת גויים אידיש היא שפת יהודים

        אהבתי

      2. הינדיק,
        שפה היא חלק מתרבות. אם חברי הסנהדרין היו חייבים לדעת 70 שפות, כלומר היו חייבים להכיר 70 תרבויות שונות של גויים במידה המאפשרת להבין שפה (שזה לא מעט) – כיצד יכול בר דעת יהודי כלשהו לבוא ולטעון שידיעת שפה זרה מזיקה, או להתנגד ללימודי חול (מן הטעם שזה כולל גם לימודי תרבות זרה) – במיוחד כשהם באים לאחר שניתן בסיס יהודי?

        אהבתי

  5. פרשת במדבר

    http://www.breslev.co.il/articles/האמת_שמתחת_לקליפה_פרשת_השבוע_במדבר/על_פרשת_השבוע/פרשת_השבוע.aspx?id=2425&language=hebrew
    האמת שמתחת לקליפה

    בשבת שלפני חג השבועות קוראים בתורה את פרשת "במדבר", וכפי הנראה יש בה מסר והדרכה אותם יש לשנן לקראת מתן תורה.

    סניגורם של ישראל, הגה"צ רבי לוי יצחק מברדישטוב זצ"ל כתב: "אם אדם זוכה, שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזים 'אנוכי ה' אלוקיך' – ומובן שאין צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקב"ה, שכמה אלפי רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חיל ורעד ורתת וזיע מאימתו יתברך, ומכל שכן אנחנו כבני אדם, בני ישראל. ולא די בשלושה ימים בלבד, ואפילו אם יכין את עצמו כל השנה לא די!"

    סיפורים מעין אלה סופרו על גדולים ורבים אחרים, כך סופר גם למשל על רבי נחמן מברסלב:

    ליל שבועות, ליל קדוש ונשגב, ומי יכול לשער ולהעלות על דעתו את עבודתו הקדושה והנוראה של רבי נחמן מברסלב באותו לילה.

    לאחר לילה של עבודה בקדושה ובטוהרה, הלך רבי נחמן עם תלמידו למקווה טהרה. צעד אחר צעד פסע לו רבי נחמן מעדנות, שקוע כל כולו בשרעפיו ופניו יוקדות אש קודש.

    תלמידו הנאמן פוסע לצידו, כולו רועד ורוטט. קשה היה לו להיות במחיצת רבו בשעות נעלות אלו. עודם הולכים, נענה הצדיק ואמר לתלמידו הגדול: "האם הינך שומע קולות וברקים?" – "לא" – השיב התלמיד הנרגש. פעמים מספר חזר הצדיק על שאלתו, ותלמידו הנבוך משיב בשלילה. לפתע פנה הוא אל תלמידו ושאל: "כיצד יתכן שלא לשמוע את הקולות הללו?…

    לבסוף שאל הרבי את תלמידו: "שמא הקולות המגיעים לאוזני – קולות של זמר הינם בקרבת מקום?" אך התלמיד בשלו: "אינני שומע כלום".

    היטב היטב ידע התלמיד, כי לא זמר ולא כלי זמר הם הקולות המגיעים לאוזני רבו, אלא קולות וברקים של מתן תורה…

    אין אנו מתיימרים לרכוש השגות ומדרגות כאלו, אולם לא בכדי סיפרו לנו הצדיקים מעט מזעיר ממה שאפשר להעפיל ולהתגלות בלילה זה. ומכל מקום לא בכדי נקבעה קריאת פרשת "במדבר" לפני חג מתן תורה, מסתבר שיש בה הכוונה להכנה הנדרשת לקבלת התורה.

    יתר על כן, בשבת הקודמת שמענו את אזהרת התוכחה הנוראה. אף קריאתה כוונה דווקא למועד זה, כדי שמתן תורה יפתח דף חדש, בבחינת "תכלה שנה וקללותיה". כי כל יהודי המקבל עול תורה יוצא מאפילה לאורה, מכלל 'ארור' לכלל 'ברוך'. אבל המעבר מקללות התוכחה לברכת התורה, עובר דרך פרשת "במדבר" החוצצת ביניהם, פרשה בה גלום סוד הפיכת הקללה לברכה.

    בפרשת "במדבר" מסופר, שלכל שבט היה דגל משלו, ולכל דגל צבע משלו וסמל נפרד – "צבעו של זה לא כצבעו של זה" (רש"י). כי כל שבט התייחד בתכונותיו ומידותיו, איפיונו וסגולותיו. זו הסיבה וזה הטעם לכך, שכל שבט התברך בנפרד, בברכה שהפיקה את המירב מאופיו ותכונותיו.

    שבט אשר – עבד אדמתו, זבולון – עבר אורחות ימים לפרנסתו. שמעון – מצטיין בחינוך ושבט יששכר – בהוראת הלכה. גד – בגבורה ויהודה – בשררה. מגזרים שונים בעם, כל אחד ממצה עצמו לפי כישוריו ויכולתו. מנצל את מתנת הבורא להצטיין בתחומו. מה מאחד את השבטים, מה המשותף לכל המגזרים?

    עונה על כך הכתוב: אומנם כל שבט חונה בנפרד, במקומו המוגדר, אבל גם כאשר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל – מנגד, סביב לאוהל מועד יחנו". כולם פונים למרכז אחד – לאוהל מועד מקום עבודת הבורא, לארון העדות ובו התורה ולוחות הברית! זה הבריח התיכון, זה המאחד, וזה המרכז והציר סביבו סובב העם, שבלעדיו – שבטים תלושים הם, קרעים פזורים.

    כל זה משל נוקב הוא לאדם עצמו: שנים עשר איברים ראשיים באדם (מהר"ל 'נצח ישראל'), ושתים עשרה מידות עיקריות בו ('קדושת הלוי'). כל אבר ותפקידו, כל מידה ופעולתה. לכולם מקומם המוגדר וייעודם. ככלות הכל, "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". בני אדם אנו, וחייבים לאכול לשתות ולישון, לעמול לפרנסתנו ולהרוויח לחמנו – ואף מצווים אנו על כך, ובנוסף נקבל על כך שכר. אולם לכך יש תנאי: שכל פעולה וכל מידה יהא לה תחום מוגדר, כחניית השבטים המסודרת, כמו שנכתב בקהלת: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים". ועוד נאמר: "סביב לאוהל יחנו" – שנדע, שיש ציר סביבו פועל הכל, יש מרכז אליו פונה הכל: עבודת הבורא ועשיית רצונו!

    ואמר החבר למלך כוזר: "שעת התפילה עבור עובד ה', כי כגרעין הזמן וכפִּריוֹ. ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות לשעה זו, שלבואה הוא מצפה….וכשם ששלוש זמני התפילה שבכל יום הם 'פרי יומו', כך יהיה לו יום השבת ל'פרי השבועי', כי יום זה מוזמן להתדבקות בבורא" – והאריך להסביר כי התפילה ולימוד התורה לנפש הן כמזון לגוף הנותן, לו כוח ומעניק חיים עד לארוחה הבאה. כך שיעור התורה ביום, כך מאירה השבת את השבוע, כך מאירים החגים את השנה.

    באספקלריה זו נקבל את התורה: כמרכז החיים, כציר סביבו הם סובבים. נדע ונכיר שהכל הוא כקליפה סביב הפרי האמיתי, האמת שמתחת לקליפה!

    הצנע לכת עם אלוקיך!

    "וכיסו בה את ארון העדות" (במדבר ד)

    לא פעם עושה אדם מצווה אך בליבו פנימה מסתתרת כוונה לא רצויה, אם זו תאוות הכבוד ובקשת תהילה, או כל דבר כיוצא בזה. אף שלכאורה הרי זה מעשה נאצל, בכל זאת, אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו 'דרכי מוסר' – שלא לרצון יעלה הדבר לפני המקום, הואיל וכוונות זרות נתערבו בו.

    כנגד זה יש והאדם עושה מעשה מצווה צנוע בכמות, אבל הכוונה טהורה לשם שמים. מעשה זה יעלה לרצון על מזבח ה', וכמו ששנינו: "אחד המרבה ואחר הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לשמים". כך נבין גם את התפעלותו של של שמעון הצדיק מאותו נזיר, כמסופר במסכת נדרים (ט:): ואותו נזיר שהיה יפה עיניים קיבל על עצמו נזירות. כשהלך למלאות מים מן המעיין וראה את בבואתו משתקפת במים, פחד שמא יגבר עליו יצרו. וכשבא שמעון הצדיק נשקו על ראשו, באומרו: עליך הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'".

    לכאורה אפשר לתמוה, במה נתייחד אותו איש? וכי מניעה משתיית יין ומגילוח השיער במשך שלושים יום דבר קשה הוא? וכבר ראוי לומר עליו 'איש כי יפליא' – מלשון פלא, כמבואר במפרשים?

    אומנם כן, המעשה מצד עצמו קטן הוא, אבל הכוונה לשם שמים וה'הצנע לכת' שנילוו אליו, עמוקים הם ביותר. בודד עמד בעת הנדר מול בבואתו הנשקפת במים, איש לא ראהו אז, ואף איש לא שמע את דברי ההתעוררות שנזעקו מפיו. היתה זו קבלת נזירות זכה ומזוקקת בטהרת כוונתה לשם שמים. את זה הבין שמעון הצדיק מתוך הסיפור התמים שסיפר הרועה על עצמו, ולפיכך אמר לו: 'עליך אמר הכתוב איש כי יפליא'. ומוסיף שם 'התוספות': "וכתיב קדוש יהיה – כיוצא בך קראו הכתוב קדוש".

    ואם יפתה אותך יצרך על הפסד הרווחים מן הצד אשר ישנם לכאורה לדברים הנעשים ברעש גדול, פנה לתשובתו של מחבר 'אורחות צדיקים' שאומר: גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: עתה הרואים אותך, בני האדם, יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובות, ויש רווח גדול בזה, מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך. – אך דע שכל זה הבל! דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם, גם אם לא תחשוב כך, כי אין קבלת התוכחה תלוייה במחשבות האדם!

    על מעשים מצוות וחסדים הנעשים בצינעה או להיפך, נוכל ללמוד משיחה אשר נאמרה בבית מדרש של חסידי ברסלב (מתוך שיח שרפי קודש): בתפילת הימים הנוראים מתפללים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' – בדייקם על המילה 'מעולם' – שאלו הן המצוות שמשתדל האדם לעשותן בהסתר, וחפץ בעילומן בכדי שלא יתפרסמו ויפול לגאווה חלילה, אותם הדברים הקב"ה זוכר ביותר, מכיון שאלו הדברים שאף אחד לא יודע אותם מלבד הקב"ה, והם הנקראים באמת 'נשכחות', כי אין יודע מזה איש, ועל זה אנו משבחים אותו שאותם הדברים הנשכחים זוכר הוא אותם לבדו, וביום הדין מצרפם ללימוד זכות, ואף שאלו הדברים נשכחו כבר מהאדם עצמו ואינם מצרפם, אך בורא עולם זוכר כל הנשכחות – "וכיסו בה את ארון העדות" – ציוותה התורה, ארון העדות, שהיא תורת הקב"ה וכל המסתעף ממנה – 'וכיסו בה', כלומר בהצנע לכת ובהסתר!

    מידת הענווה

    לפני שניתנה התורה על הר סיני נתקבצו כל ההרים לפני הקב"ה, וכל אחד מהם שטח בפניו סיבות כאלה ואחרות שבגללן ראוי לתת עליו את התורה. אחד טען שהוא ההר הגבוה מכולם, אחד אמר כך והאחר טען כך. בסופו של דבר החליט הקב"ה שהתורה תינתן על הר סיני מכיון שהוא ההר הענו מכולם (דברי המדרש).

    מדוע מידת הענווה כה חשובה, עד כדי כך שאפילו ההר שעליו ניתנה התורה נבחר לקיום מטרה זו, רק בגלל היותו ההר הענו מכל שאר ההרים?

    מידת הענווה מהי?

    בני אדם אוהבים כבוד, רודפים אחריו ומוכנים לוותר הרבה למען קצת כבוד. מהיכן נובע צורך זה, שלעיתים גובה מחיר כל כך גבוה? שהרי בשל כך הפסידו שאר ההרים את הכבוד הנעלה מכל – נתינת התורה עליהם!

    המילה כבוד באה מהשורש כ.ב.ד. אדם המחפש כבוד רוצה להרגיש כבד, להרגיש שהוא "שוקל", שהוא שווה משהו, שיש לו ערך, חשיבות, שהוא תורם למציאות, ובלעדיו המציאות חסרה. זוהי נטיית נפש פנימית שבלעדיה לא היה ערך לחיי האדם. הידיעה וההרגשה – אני חשוב, אני מועיל, אני מקדם את מציאות החיים לפי כשרונותיי ויכולותיי – הן הנותנות לאדם לחיות ולפעול, אלא שכאן יש לעשות הבחנה חשובה מאוד בין שני סוגי כבוד: כבוד פנימי אמיתי מול כבוד חיצוני שיקרי.

    הכבוד הפנימי

    מתקיים כאשר האדם מעריך ומחשיב את עצמו כפי שהוא, רואה את עצמו כ"כבד", כבעל משקל, בראייה אמיתית ואידיאלית כפי ערכו הוא. הוא מכיר את כישרונותיו, נותן להם כבוד וחשיבות לפי מדרגתם הנכונה, לא פחות ולא יותר, ומנסה לממשם בחיים, כלומר בפועל. הוא יודע שזהו תפקידו, זהו צלם האלוקים שבקירבו, זהו כבודו. אין הוא תלוי באחרים ובתשבחותיהם, הוא אינו חי ממחמאה למחמאה, ואינו מתמוטט מביקורת המוטחת כלפיו. הוא מאמין בעצמו ובדרכו ובכך הוא חי חיים אמיתיים ועצמאיים. אדם כזה יודע מה הוא 'שווה' ויודע גם את מקומו.

    הכבוד החיצוני

    הוא היפוכו הגמור של הכבוד הפנימי. זוהי התהדרות חיצונית והרגשת "כבדות" מדומה בין מה שיש באדם ובין מה שאין בו. זהו כבוד הנובע ממעמד כלכלי, חברתי, תחושה שלהיות "אִין" בצורת לבוש, סגנון דיבור, מראה חיצוני וכו'. כבוד זה המושתת על סממנים חיצוניים אלו הוא שיקרי ומזוייף. אף אם לעיתים נוצץ הוא מרחוק, הריהו ריק ועכור בדרך כלל מקרוב. הוא אומנם נסמך על דברים חשובים, אך הם רק כלים ואמצעים חיצוניים שכל עניינם לגלות דרכם את כבודו האמיתי של האדם. אדם המנהל את חייו על פי כבוד חיצוני כזה או דומה לו, תלוי כל הזמן ב"מה חושבים עלי", "איך הסתכלו עלי אתמול" ו"מה יאמרו עלי מחר". משפטים הקובעים בדר"כ את השקפתו ורצונותיו, התנהגותו ומעשיו, שאיפותיו ומטרותיו – הכל על פי המקובל בחברה ההמונית חסרת "עמוד שדרה" אמיתי עצמי ופנימי. חיים של אדם כזה הם מוחצניים וכל הזמן תלויים "ברייטינג" ההצלחה המקובל בחברה.

    מובן הדבר שכאשר אין הכבוד (שהוא הערך העצמי) מופיע בצורתו האמיתית והנכונה, ינסה האדם להשלים את "כבדותו" שהוא ערכו וחשיבותו בלבושים חיצוניים שונים ומשונים. כל זמן שהשלימות הפנימית (ערכו האמיתי של האדם) יותר חסרה, כן הטבע (הצורך הנפשי הטבעי שבאדם) מחפש להשתלם לצד החיצוני (באופן החיצוני). רק במעמד שיפלות הנפש (כשאין האדם מממש את עצמו באמת ונפשו נמצאת במצבה הבוסרי, כלומר השפל), יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים בין מה שיש בו ובין מה שאין בו.

    מצב זה הינו מצב מסוכן שאינו פוסח על שום אדם גם אם שייך הוא ללימוד תורה ולקיום מצוות, וכמו שנאמר במדרש: שלא יהא אדם לומד תורה על מנת שיקרא רבי! וביתר חריפות, כמובא בגמרא בשם רבי אסי (שבת קמה ב): "מפני מה חכמים שבבבל מצויינין? (מסביר רש"י – מציינים עצמם בלבושים נאים שנראים חשובים) – מפני שאינם בני תורה (מסביר רש"י – שאינם בני תורה כל כך לכבדם מחמת תורתם, ומכבדים אותם מחמת לבושיהם שנראים חשובים).

    רבי יוחנן נזף על דברים אלו של רב אסי, אולם רבינא ורב אשי מצאו לנכון להכניסם לגמרא כדי ללמדנו יסוד גדול וחשוב זה.

    מדברים אלו מובן, כשמדובר על מידת הענווה מחובתנו להעריך את עצמנו במשקל הנכון הפנימי ללא החצנה מדומה ומיותרת מכל סוג שהוא. הענוותן האמיתי חי חיים שלמים, מלאי כבוד עצמי אמיתי ופנימי, המאפשרים מחד, לא לשקוע בענווה פסולה הגורמת לעצבות, רשלנות, אי לקיחת אחריות וממילא מדכאת את כוחות החיים, ומאידך, לא להתגאות ולהתהדר בכבוד חיצוני מכל סוג שהוא.

    נמצא איפא, שכל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה וגבורה וכבוד פנימי אמיתי! הענוותן האמיתי מודע לכישרונותיו וליכולותיו, אך יחד עם זאת יודע שכל כוחותיו ניתנו לו כמתנת חינם מהקב"ה. ועל אדם כזה ניתנה האחריות להוציאם מהכוח אל הפועל, כי יודע הוא מצד אחד שגדול הנהנה מיגיע כפיו וכי יש בכוחו לעשות חיל, אך מצד שני הוא זוכר תמיד כי הקב"ה הוא זה שחנן ונתן לו את הכוח הזה כדי שיהיה בידו טובו.

    אדם מתמלא בסיפוק ובשמחה על מאמציו והישגיו וזהו כבודו של צלם האלוקים שבקירבו, המייחד אותו מכל הבריאה כולה, ויודע הוא שאינו צריך להתגאות כלל, משום שכל ענייניו לגלות את היש הבוסרי שבו ולהעלותו ליש מפותח ובשל, ובכך יזכה להגשים את תפקידו ולהועיל לעם ישראל ולעולם כולו.

    מדברים אלו נוכל להבין בפרשתנו את הסדר וההתארגנות של השבטים במחנה. כל אחד מן השבטים ידע את מקומו ולא יצר ויכוח או ריב עם שאר השבטים. לכל אחד התפקיד הייחודיות והכישרונות שלו גם בזמן עמידתם במעמד כה חשוב. כך גם לגבי כל אחד כפרט – שידע את מקומו ויעריך את עצמו במשקל הנכון, ורק כך יוכל להתקדם בדרגות הרוחניות אליהן הוא שואף. כך גם לגבי הר סיני, שידע את מקומו ולא שטח בפני הקב"ה תירוצים וסיבות למה דווקא עליו צריכה להינתן התורה, וזכה שהתורה ניתנה עליו.

    מתוך ליקוטי הלכות – ברכת הפירות הלכה ה

    קבלת התורה היא בחינת השגת מעשה מרכבה. כי על ידי התורה זוכים להיות מרכבתו של הקב"ה, עד שיכולים לזכות ולהיכלל באדם העליון היושב על הכיסא, שזה בחינת שלמות המרכבה. וזה בחינת זאת התורה אדם – כי עיקר קבלת התורה היתה על ידי אוהל מועד ששם קיבל משה את התורה ומסרה ליהושע.

    עיקר ההלכות של התורה הקדושה הם בחינת הבקיאות בהלכה של דרכי התשובה, כמו שנאמר: "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך" – כלומר צריך האדם להתחזק בהשם יתברך בכל אשר עובר עליו הן בעליה והן בירידה, ומכל מקום שהוא אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו חס ושלום, אף על פי כן לא יתייאש כלל, רק יקיים "ואציעה שאול הינך", ויחתור משם לשוב אל הבורא יתברך.

    כי זה עיקר ההלכות של התורה, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. ולבקיאות זאת צריכים את הפשיטות של כל ההלכות של התורה עם כל פרטי הדינים שבכל הלכה והלכה. כי צריכים כל מיני מטעמים של התורה הקדושה להחיות את הנפשות החלושות, כי כל אחד טעה והגיע למקום שהגיע מטעותו, על כן צריך לחזק ולהחיות את נפשו בכל מיני מטעמים של התורה הקדושה, כי כל מצווה ומצווה וכן כל דין והלכה בפרטיות שיש בכל מצווה, יש לה כח פרטי להחיות את הנפש, כמו שנאמר: "כי היא חייך" – על כן צריכים להתמיד בלימוד התורה, כי היא משיבת הנפש ממש, ולפעמים אדם זוכה להחיות את עצמו בהלכה זאת ולפעמים בהלכה אחרת, ובפרט בלימוד הפוסקים שהם הלכות פסוקות שמברררים את הטוב מהרע, את ההיתר מהאיסור וכו'. בדרך זו אין לכוח הרע להפיל את האדם וזוכה הוא להישאר קיים על עומדו, וראוי לו לאדם ללמוד הרבה ספרי אמת המדברים מעבודת הבורא יתברך, ולהיות בקי בהם היטב היטב כדי שיוכל להיות בקי בהלכה, שזה עיקר שלמות ותכלית כל ההלכות שבתורה.

    אהבתי

    1. אהבתי ונהניתי לקרוא כל הכתוב, כמעט: –

      – יש קטע אחד שלא הבנתי בכלל:

      קבלת התורה היא בחינת השגת מעשה מרכבה. כי על ידי התורה זוכים להיות מרכבתו של הקב"ה, עד שיכולים לזכות ולהיכלל באדם העליון היושב על הכיסא, שזה בחינת שלמות המרכבה. וזה בחינת זאת התורה אדם – כי עיקר קבלת התורה היתה על ידי אוהל מועד ששם קיבל משה את התורה ומסרה ליהושע.

      מה זאת אומרת "בחינת"?
      מה זה "האדם העליון היושב על הכיסא"? אדם עליון??? ביהדות???
      וגם השאר נשמע לי כמו קטע סיני ששורבב לדבר תורה בעברית

      אהבתי

      1. הי לאקי

        הקטע לקוח מלקוטי הלכות ספרים משכתב רבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן שבם הוא מסביר את דברי רבי נחמן לפי שולחן ערוך

        המושגים הם מהקבלה

        בחינה זה משהו כמו: זה דומה / חלק מה /זה כמו

        אכן זה נשמע כמו סנית , כך גם לי היה בהתחלה אך כשלומדים את זה מגלים חוכמות מופלאות על העולם ועל נפש האדם…

        אני ממליץ לכל מי שרוצה ללמוד על נפש האדם שילמד מזה

        אהבתי

  6. פרשת נשא

    http://www.breslev.co.il/articles/%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2_%D7%A0%D7%A9%D7%90/%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2.aspx?id=2426&language=hebrew

    וצאים לדרך –

    חיים של תורה

    היום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים, נקרא בפי רבותינו "אסרו חג", על פי הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". יתכן שיש לשם הזה משמעות כפולה, שהיא בעצם אחת. אפשר לפרש "אסרו חג" – קשרו את החג. משמעות הדבר עבורנו היא, שהלקח המופק ממנו ילווה אותנו בחיי היום-יום. ואפשר לפרש שכמו שנאמר אצל פרעה: "ויאסור את רכבו", ופירושו שקשר את הסוסים לרכבו – כך גם אנו אומרים, הבה נרתום את מרכבת החיים שלנו, אל סוסי האש של החג, כדי שהחג ינהיג אותנו בהמשך דרכנו בחיים.

    כאשר אנו יוצאים מחג נפלא כמו שבועות, נמצא ברשותנו מטען ורכוש גדול וחשוב שיכול ללוות אותנו בדרכנו בחיים. משמעות מיוחדת יש לדברים אלו כשהם נאמרים לתלמידים צעירים הנמצאים בראשית דרכם, ומבקשים לעלות על הדרך הסלולה של חיי התורה. על כן ננסה להעלות כאן נקודה חשובה ביותר, אשר אותה אנו יכולים לקחת עמנו מחג מתן תורה.

    אם נרצה לתמצת ולהגדיר מה הם חיים של בן תורה, נוכל לעשות זאת בעזרת התבוננות בהבדל שבין ישראל לבין אומות העולם בשעה שהקב"ה הציע להם את התורה. בעוד שהאומות שאלו "מה כתיב בה", עמדו ישראל ואמרו "נעשה ונשמע". בפשטות כל אחד מבין שההבדל הוא שהגויים רצו לדעת מראש מה התורה דורשת מהאדם, ואילו ישראל הראו מיד הכנעה והתבטלות כלפי ציווי הבורא.

    כשנעמיק בעניין, נבחין בנקודה נוספת, עמוקה יותר. כאשר הגויים שאלו "מה כתיב בה", הם הראו התעניינות, ויש לציינם לשבח על שלא דחו את העניין על הסף, אלא היו מוכנים לדון בנושא. אך השבח הוא קטן מאוד, לעומת החיסרון הגדול בשאלה זו. כי משמעות השאלה היא שהם מוכנים לקבל תורה אך ורק אם היא תפריע להם במהלך חייהם. כל עוד יוכלו להמשיך בחיי התאווה שלהם, לאכול, לדבר לקרוא ולעשות כל מה שהם רוצים, אבל אם התורה תדרוש מהם לוותר על משהו, הם לא יהיו מוכנים.

    לפיכך השיב הקב"ה לכל אחת מהאומות תשובה שונה. לבני עשו אמר שכתוב בתורה "לא תרצח", לבני ישמעאל אמר "לא תגנוב", ולבני עמון ומואב אמר "לא תנאף". ובאמת, בפני כל אומה הציע הקב"ה את הדבר שטבוע בה, כדי שיבחנו אם אכן הם מסוגלים לוותר על מאווי נפשם ולהסתגל לחיי התורה.

    כאשר שמעו זאת, הודיעו מיד: הדבר אינו מקובל עלינו. לעומת זאת, ישראל הבינו שהאדם צריך להתאים את עצמו אל התורה. מי שמקבל את התורה, צריך להיות מוכן לוותר על מה שמתחשק לו ולהתגבר על התאוות שלו. כי התורה מורה לאדם כיצד להתנהג, ובן תורה הוא אדם שאינו מודרך על ידי שום דבר אחר מלבד התורה. ולכן אמרו "נעשה ונשמע", וזכו לקבל את התורה.

    נמצא, שישראל הלכו לפי ההשקפה האמיתית, האומרת שאדם צריך לכוון דרכו בחיים לפי התורה ורק לפי התורה. בכל רגע מימי חייו, הוא צריך ללכת לאור מה שהתורה מורה לו. זהו בן תורה שלעולם אינו מתנתק מהתורה, כשם שבן לא יוכל אף פעם להסיר מעליו את ההתייחסות אל אביו ואל אימו. לעומת זאת, הגויים סברו שתורה הוא דבר גמיש, חס ושלום, שאפשר להתנהג עמו כפי הרצון והנוחות האישית. הם חשבו שכאשר נוח להם לציית לתורה הם יצייתו, וכאשר יתקלו בקושי כל שהוא הם יפרשו ממנה.

    על זה אמרו חז"ל: "חכמה בגויים – תאמין" – חכמה היא מערכת מושגים שאינה מחייבת התנהגות מסויימת, לכן היא מצוייה אצל הגויים. אבל "תורה בגויים – אל תאמין" – הם לא היו מוכנים לקבל תורה המורה ומכתיבה כיצד לנהוג בכל עת. מסופר על אריסטו שהיה מגדולי חכמי יוון, שמדי פעם מצאו אותו כשהוא מתנהג כאחד השפלים. וכאשר העירו לו ושאלוהו: כיצד דבר זה מתאים לך? השיב להם: עזבוני, עכשיו אינני אריסטו. זהו "חכמה בגויים". אצל חכמי ישראל לא תמצא דבר כזה, שגדול בתורה יאמר: עכשיו אין התורה מחייבת אותי.

    בגמרא (נדרים ט:) מצאנו דוגמא מאלפת לאדם שכיוון את כל מעשיו על פי התורה, וכך מבואר שם: שמעון הצדיק העיד על עצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא, כי הוא חשש שכאשר הנזיר נטמא ועל ידי כך מתרבים ימי נזירותו, הוא מתחרט על קבלת נזירות, ויש חשש שהקרבן שהוא מביא הינו חולין לעזרה. ולכן נמנע שמעון הצדיק מלאכול אשם נזיר טמא.

    מוסיף שמעון הצדיק ומספר: שפעם אחת ויחידה אכל מקרבנו של נזיר טמא. היה זה כאשר בא אליו נזיר אחד מן הדרום, יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו היו סדורות לו תלתלים. אמר לו שמעון הצדיק: "בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה?" והשיב לו הנזיר: "רועה הייתי לאבא בעירי וכשעמדתי על שפת הנהר וראיתי דמותי נשקפת בתוך המים, פחז עלי יצרי – כלומר התעורר אצלי יצר הגאווה – וביקש לטורדני מן העולם, ואמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?! שעתיד להיות רימה ותולעה. העבודה (מלשון שבועה) שאגלחך לשמים!". מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על מצחו ואמר לו: "ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל".

    כבר הקשו חז"ל, מהו הדבר המיוחד שמצא שמעון הצדיק בנזיר הזה? יש מפרשים שהדבר שמצא חן בעיניו כל כך, היה הביטוי – "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?" כלומר, אותו רועה הגדיר את כל מה שנוגע ליופי ולהחשבת הגוף, כעולם שאינו שלו. כלומר העניינים האלה הם אצלו מחוץ לתחום, אין להם כל חשיבות וממילא גם אין מה להתגאות בהם. לכן גער ביצרו ואמר לו: אתה מפתה אותי להתגאות במה שיש לי בלורית יפה ותלתלים מסודרים? הרי לדברים האלה אין כל חשיבות, לא בזה יש להתגאות. יש מקום לגאווה (פנימית בלב) על ידיעת מסכתות בש"ס, על מידות טובות, על אמונה ובטחון בקב"ה, אך לא על עניינים חסרי כל חשיבות.

    מה חשוב ומה לא חשוב?

    על כך יש תשובה ברורה בדברי הנזיר. הכלל בזה הוא שכל דבר יש לבדוק אם אחרי פטירת האדם תהיה לו תועלת ממנו. לימוד תורה וקיום המצוות מלווים את האדם אחרי מותו. כסף וזהב, יופי ובגדים וכדומה, אין להם מקום בעולם הבא. לכן, המשיך הרועה ואמר: "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך – שעתיד להיות רימה ותולעה", ומיד נשבע: "העבודה שאגלחך לשמים". כלומר, הוא קיבל על עצמו להיות נזיר. נמצא שהנזיר הזה הבין שרק העולם של תורה ומצוות הוא העולם שלו, וחוץ ממנו אין שום ערך לכל דבר אחר בעולם. לכן נשקו שמעון הצדיק על מצחו ואכל מקרבנו, כי הוא הבין שעולם החטא אינו העולם שלו, רק עולמה של תורה.

    בפרוס חג השבועות היה נוהג לספר רב של קהילה מסויימת בחו"ל את המשל הבא:

    בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. במקביל הכריזו על תחרות בין הנשים, ואמרו שהאישה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת הספר להיכל. כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מדי. האישה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה: 'נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל'. אמר הרב: 'חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה, את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל'.

    סיים הרב את דרשתו ואמר: ישנם בני אדם המקבלים עול תורה בחג השבועות ושמחים עמה בשמחת תורה, אך הצרה היא שהם כורתים חלקים מהתורה ומתאימים אותה לרצונם. כלומר, יש כאלה שלומדים יפה ואף באים ממשפחות טובות, וחושבים שיאה לקרוא להם בני תורה. עלינו לדעת שאין די בכך כדי לשאת את התואר הנכבד הזה. אם אותם אנשים מזלזלים פה ושם בדקדוק במצוות, או שמפעם לפעם הם מקניטים את חבריהם ומרשים לעצמם לדבר לשון הרע וכדומה, אזי הם אינם בני תורה. כי הם לוקחים את התורה וחותכים ממנה חלקים, כלומר, הם קובעים בלב שקט שחלק מהדברים שהתורה דורשת מהאדם, אינם מכוונים להם. קשה להם להתאפק, קשה להם להתגבר, ואין להם מטרה להיות שלמים בכל. בני אדם כאלה הולכים בדרכן של האומות, שרצו לחתוך מהתורה חלקים שלא היו נוחים להם, כדי שתתאים "למעיל" שלהם.

    ננתקה את מוסרותימו

    אומות העולם היו מוכנים לקיים מצווה כל זמן שהיא מותאמת לנוחיות שלהם. אבל ברגע של קושי קטנטן הם צועקים: "ננתקה את מוסרותימו" – ננתק את האזיקים! כי הם מוכנים לעשות רק מה שנוח להם, וכל השאר הוא מעין בית סוהר עם עבודת פרך. אבל עם ישראל יודעים שעיקר עבודת הבורא היא כאשר הקב"ה מנסה אותנו, כאשר קיום המצוות אינו "חלק", ויש קשיים בקיום המצוות, ועלינו מוטל להשתדל בכל יכולתנו להתאמץ ולהתגבר ולהתאים את מעשינו ואת דרכנו לדרך התורה. כאשר ניתקל בקושי, נעודד את עצמנו בעובדה שגדולה מצווה בצער ממאה מצוות שלא בצער!

    מרכבת החיים!

    חיים של תורה הם חיים של "נעשה ונשמע". ומה הוא "נעשה ונשמע"? זו היא הצהרה שאנו מוכנים לקיים כל מה שהתורה תדרוש מאיתנו, ושלא נציית לשום קול אחר. לא נלמד מאומות העולם התנהגות, דיבורים או סגנון חיים. אנו נקבל על עצמנו להתאים את עצמנו לגמרי אל התורה. זהו הרכוש שנקח עמנו מחג השבועות. נרתום את עצמנו אל מרכבתה של תורה – מרכבת החיים, ובדרכה נלך ולא ניטה ימין ושמאל.

    מעלת וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, עח)

    דע, שהדיבור הולך עם האדם אפילו עד למקומות המטונפים, כמו האם, ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור "אם הבנים". וזה שנאמר: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" – כלומר אפילו שהאדם מונח היכן שהוא מונח, חלילה, במקום שהוא, ואפילו שהוא בשפל המדרגה ונמצא במקומות מטונפים, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך. כלומר, אפילו שהוא נמצא היכן שנמצא, אם יתחזק גם שם (במקום נמוך זה) לדבר דיבורים קדושים של תורה תפילה והתבודדות, על ידי זה יכול הוא להזכיר את עצמו בהשם יתברך, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את הקב"ה. כי כל זמן שיש בו דיבור של השם יתברך, שהוא דיבור בקדושה, דיבור זה אינו מניח אותו להיות נשכח מבורא עולם, כי הדיבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בקב"ה במקום בו הוא נמצא. והבן היטב הדבר, עד כמה כוח יש בזה הדיבור, וזו עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי, חלילה.

    מעלת התורה הקדושה והלימוד בה (על פי ליקו"מ ח"א, עח)

    התעסקות ולימוד התורה, הוא עיקר החיים של האדם, כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא, וכנפי הריאה הם בחינות התורה (חמישי חלקי הריאה כנגד חמישה חומשי תורה).

    יש באדם שני מיני תבערות מדורת אש – לטוב ולהיפך, ושניהם אינם טובים. לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאוד לקב"ה כיקד יקוד אש, אבל הוא יותר מדי, עד שהיה אפשר להיות אוקיד כל גופא. ואף על פי שבוער ליבו לבורא עולם והוא יותר מדי, דבר זה אינו טוב. ואי אפשר לקרר ולצמצם התלהבות זו שתהיה במידה הראויה, כי אם על ידי התורה וההתעסקות בה, שהיא תגן עליו ותציל אותו, שיזכה לצמצם את ההתלהבות כראוי (זאת התלהבות המושכת את האדם לימין יתר על המידה).

    וכן יש חס ושלום להיפך – עד שגם כן היה אוקיד כל גופא, אולם כשלומד תורה היא מגינה עליו ומצילה אותו מהתלהבות האש הרע של התאוות, שהיה רוצה לשורפו לגמרי (זאת התלהבות המושכת את האדם לשמאל יתר על המידה).
    נמצא, שבלא תורה, חלילה, לא היה האדם מתקיים כלל, כי היה נשרף ומתבטל מריבוי התבערות שיש בכוחו לימין או לשמאל עם התלהבות שאינה כראוי.

    עוד מעניין וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, קעח)

    דע שצריך לעשות וידוי דברים ולפרט את החטא, וצריך האדם להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה. ויש לזה מניעות רבות. לפעמים נשכח מהאדם החטא, ויש פעמים שהדבר מכביד עליו מאוד וקשה לו להוציא את הדיבור ולהתוודות, וכן יש לזה מניעות רבות.

    כדי לקיים וידוי דברים צריך שמחה של מצווה, כגון חתונה או שאר מצוות שנעשות בשמחה, כי השמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל כן כשהאדם שמח או מרקד, צריך לראות שיעבור בכל השמחה, מראש ועד עקב, כי פעמים השמחה היא רק ברגליים, או רק בלב וכו'. אולם עיקר השמחה – שיעבור בכל השמחה, כלומר בכל הקומה שיש בשמחה, ולכך צריך מצוות רבות, כי שורש נקודות כל המצוות הוא השמחה, כמו שנאמר (תהלים יט): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", וכל מצווה מתרי"ג המצוות יש לה איבר מהשמחה, כל מצווה לפי בחינתה. לכן אם פגם האדם באיזו מצווה, אזי כששמח ועובר בכל קומת השמחה ומגיע לאיבר זה שנפגע מעוון כלשהו, אי אפשר לו לשמוח בנקודה זו, מכיון שפגם שם. ולכן הוא נופל לדאגות שזה היפך השמחה, בחינת (תהלים לח): "אדאג מחטאתי", ועל ידי זה מרגיש ונזכר בחטא שעשה מקודם. אולם על ידי ריבוי המצוות (כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון) מתבטלת הדאגה של החטא המונעת את השמחה, ועל ידי זה יוכל להתוודות ולתקן את הדיבור. כשזוכים לתקן את הדיבור זוכים לבחינת "עושי דברו" ועל ידי כך אף "לשמוע בקול דברו".

    "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ליקו"מ ח"א, רכג)

    כשהצדיק צריך לבקש מאת השם יתברך, יכול להיות שלא ימלאו את בקשתו, כי "זימנין דשמע וזימנין דלא" (זוהר וירא דף קה:) – כלומר פעמים ששומע ופעמים שלא. אבל יש צדיק שיכול לגזור ולומר: אני אומר שיהיה כן! וזה בחינת (במדבר ו): "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" – כלומר, שאני אומר שכן יהיה, ויתקיים "יברכך ה' וישמרך" וכו'.

    "בכתף ישאו" (ליקו"מ ח"ב, לא)

    על ידי הנגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה. והסימן לכך הוא (במדבר ז): "בכתף ישאו", ודרשו רבותינו ז"ל (ערכין יא): אין ישאו אלא מלשון שירה, שנאמר 'שאו זימרה ותנו תוף'. ומקרא זה נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאים בכתף את ארון הקודש, כלומר נשאו עול תורה.

    אהבתי

  7. מה אתם מזמינים? -פרשת בהעלותך

    כאשר נמצאים בסעודת חתונה, מזדמן לעיתים להיווכח בתופעה מצערת. המוזמנים מתיישבים סביב לשולחן ערוך בכל מיני מטעמים, לחמניות, סלטים שונים, משקאות וכדומה. היחס של המשתתפים בשמחה אל המעדנים הרבים, שונה מאדם לאדם. יש המסתפקים במועט ונוטלים לעצמם רק חלק מתוך השפע המוצע להם. יש כאלה ה"מהדרים" ומשתדלים שלא להחמיץ את ה"הזדמנות" הנפלאה, להעשיר את הצלחת שלהם מכל מסוג וסוג הנמצא על השולחן. ויש את ה"מהדרין מן המהדרין" שסורקים גם את השולחנות הסמוכים, כדי לוודא שלא קופחו במשהו, חלילה, וכאשר מתברר שעל אחד השולחנות נמצא תבשיל שאינו נמצא על שולחנם, הם מזדרזים להביא את העניין לידיעת המלצר ודורשים ממנו לתקן את המעוות. אלה וגם אלה מקפידים מאוד שלא לעבור על "בל תגרע" ומשתדלים לצאת מהשמחה ללא שמץ של עוגמת נפש, עקב אי ניצול כל ההזדמנויות לקבל את כל המנות האפשריות.

    אולי הדברים נשמעים מוגזמים מעט, אך לעצרנו מי שפוקח מעט את עיניו, יכול להתקל בתופעות כאלה כמעט בכל שמחה. קטנים וגם גדולים, נמנים על ה"מהדרין" שתוארו כאן. לעומת מחזה עגום ונפוץ זה בענייני העולם הזה, נדיר לראות בני אדם המקפידים על שלימות מעין זו, כאשר מדובר בעניינים רוחניים. אם יבוא אדם ובידו "חבילה" של הצעות למעשי חסד, לקביעות עיתים לתורה או לקיום מצוות אחרות, ויציע את "סחורתו" לציבור, הוא לא ימצא קופצים רבים, וכל שכן לא ימצא קופצים שיתחננו לפניו לקבל עוד ועוד "מנות" של מצוות. גם אם יימצאו בודדים שיואילו בטובם להתנדב לאחת מפעולות של המצווה או החסד, נדירים הם המקרים שבהם יבואו בני אדם ויבקשו "תוספת". במקרה הטוב ביותר יקח כל אחד לעצמו את הדבר הקל ביותר לביצוע, ובזה הוא יצא ידי חובתו. רק יחידי סגולה יחששו כאן ל"בל תגרע" ויעשו מאמץ לשלימות.

    בדרך כלל אותו אדם המהדר להגיע לשלימות במעדני החתונה, הוא גם המסתפק במועט בעיניינים רוחניים. ולכאורה זוהי סתירה, אם הוא נמנה על מחפשי השלימות, מדוע אינו עושה זאת בעניניים הרוחניים? ואם נוטה הוא להסתפק במועט, מדוע אין הדבר מוצא את ביטויו גם כאשר מדובר במילוי התאוות הגשמיות? למעשה אין זו סתירה, אלא אדרבה, זה בזה תלוי, כפי שנבאר בהמשך.

    בפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים ייצוג לשתי הקבוצות שהזכרנו לעיל. קבוצת המהדרים בענייני העולם הזה וקבוצת המהדרים בענייני העולם הבא. בתחילת הפרשה אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלא גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

    הקשה הרמב"ן: "מדוע התקנא אהרן בנשיאים על שהם הקריבו קורבנות והוא לא? הרי כל שבעת ימי המילואים הוא הקריב קורבנות רבים, ובקורבנות אלה לא היה לנשיאים כל חלק?"

    על קושיה זו משיב הגר"י לוינשטיין זצ"ל ואומר: "בודאי היו לאהרן קורבנות, אך הוא ראה שהנשיאים מקבלים עוד "נתח" של מצווה, סוג קורבן שהוא לא זכה להקריב, והיה קשה לו שלא נמנה עמהם, ולכן חלשה דעתו".

    דוגמא נוספת מובאת בגמרא (מנחות): מסופר על רבי עקיבא שהיה דורש על כל תג שבתורה תלי תלין של הלכות. והנה אותו רבי עקיבא שהיה מלא וגדוש בתורה, אומר בשעה שהוציאו אותו להורג: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי". הרומאים הרשעים סרקו את גופו במסרקות ברזל, והוא אומר את הפסוק "שמע ישראל" כדי לקיים מצוות קריאת שמע בזמנה. שאלוהו תלמידיו: רבנו עד כאן? והוא משיב להם שלרגע הזה הוא חיכה כל חייו, לרגע שבו יקיים "ואהבת – בכל נפשך". רבי עקיבא קיים מצוות רבות, אך עדיין הצטער, מה היה חסר לו? מצווה שממנה עדיין לא "טעם": "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך".

    אצל מי אנו יכולים לראות צימאון מעין זה? דווקא אצל האנשים המלאים והגדושים בתורה. לכאורה היה המצב צריך להיות הפוך, הריקים ממצוות היו צריכים להשתוקק לקיים מצוות, והנה הם הם הצמאים רק למשקה מרענן ותאבים לארוחה דשנה. מדוע הם שבעים ממצוות? על כך אמרו חז"ל (ברכות): שאכן, בעוד שבעניינים הגשמיים כלי ריק מחזיק, וכלי מלא אינו מחזיק, הרי שבעניינים הרוחניים ההיפך הוא הנכון – כלי מלא מחזיק, כלי ריק אינו מחזיק.

    ביאור הדברים הוא: לאחסן דברים אפשר רק במיכלים ריקים, בתוך כלי מלא אין מקום לדברים נוספים. כמו כן קרקע יבשה קולטת מים כשמשקים אותה, אבל קרקע ספוגה ורוויה במים אינה מסוגלת לקלוט מים נוספים. אבל בתורה ובמצוות ככל שהאדם ריק מתוכן רוחני, הוא אדיש ואינו צמא להוסיף מצוות ומעשים טובים. לעומת זאת מי שמילא את עצמו בתורה ובמצוות, מבקש תמיד להוסיף עוד ועוד.

    דוגמא נוספת לכך מתוך הפרשה. נאמר: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא…ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". יש בודאי התמהים על אותם אנשים ושואלים – מה איכפת להם שפטרו אותם מלהקריב קורבן פסח? הם צריכים לשמוח שהתורה פטרה אותם, ואין להם חיוב לטרוח ולהביא את הקורבן.

    חז"ל מלמדים אותנו שאחרי שמשה רבנו ענה להם: "אין קדשים קרבים בטומאה", הם המשיכו להתווכח והעלו כיצד בכל זאת יוכלו להביא קורבן פסח. אנשים אלה היו מהסוג הנעלה שאינו מקיים את המצוות רק כדי לצאת ידי חובה, אלא מלאי תשוקה לחטוף עוד ועוד מצוות. ואכן חז"ל אומרים ומסיקים מכוח דברי האנשים ההם: "מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות", בדיוק באותה מידה שהריקים "חרדים" על סלט אחד או על מנת גלידה שהחמיצו, כך האנשים הכשרים חרדים, להבדיל, על המצוות.

    דוגמא נוספת מפרשת השבוע, מאירה לנו את הצד השני של המטבע. כמובן אסור לנו לשכוח שמדובר כאן באנשי דור המדבר שהיו בעלי מדרגה נעלה ביותר, וכל חטאיהם היו דקים ביותר. מכל מקום תורה היא, ואנו צריכים ללמוד מהם כיצד צריכים להתנהג וממה עלינו לפרוש ולהיזהר. על הפסוק "ויסעו מהר ה'", אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני): שנעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. כלומר, אחרי שחנו שנה שלימה למרגלות הר סיני, כאשר רק ניתן להם הציווי להמשיך במסעם מיהרו להסתלק מהמקום. חז"ל המשילו אותם לתינוק שאינו אוהב ללמוד, לפיכך כאשר ניתנת לו ההזדמנות הוא בורח מבית ספרו. ונשאלת השאלה, הרי הקב"ה ציווה אותם לצאת לדרך, אם כן מה התביעה על שמיהרו לשמוע בקול הקב"ה?

    הסבא מסלבודקה זצ"ל מבאר זאת: אומנם היה מותר להם להיחפז לקיים את ציווי הקב"ה, ולהשתדל להגיע במהירות לארץ ישראל. אבל בשמים ראו שבתוך ליבם לא היה להם צער על שהם עוזבים את המקום שבו הם למדו תורה. לכן גם אם הלכו כדי לקיים את ציווי הבורא – ללכת לארץ ישראל, מכל מקום היו צריכים לעשות זאת מתוך צער מסויים על הפרידה ממקום נתינת התורה.

    התביעה הזו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מעיינים בפסוק: "ויסע משה את ישראל מים סוף" (פרשת בשלח). מפרש רש"י: "הסיעם בעל כורחם", משום שהיו עסוקים בביזת הים. הם ליקטו תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות שבהם עיטרו המצרים את סוסיהם, אשר היו פזורים על שפת הים. מדוע שם נאלץ משה רבנו להסיע אותם בעל כורחם, ואילו בנסיעתם מהר סיני לא היה להם שום קושי להיפרד מהמקום? זאת היתה התביעה, על כך נמשלו "לתינוק הבורח מבית הספר". לפי מדרגתם, נתבעו הם על שמץ של תחושת השמחה ששמחו לצאת מהמקום שבו קיבלו עול תורה. הנהגה זו היא הפוכה מהנהגתו של אהרן הכהן, שהשתוקק לקורבנות נוספים. היא גם מנוגדת לחרדים שהצטערו על שלא ניתן להם להקריב קורבן פסח. כאשר היתה להם הזדמנות נוספת לאסוף כסף וזהב הם לא מיהרו לצאת, ולעומת זאת ממקום שבו הוענקה להם תורה שהיא טובה מאלפי זהב וכסף – הם ברחו. על כך היתה התביעה, על העיוות בהשקפה.

    גישה זו מזכירה לנו את הגויים לעתיד לבוא. הגמרא אומרת שלעתיד לבוא יבואו הגויים ויאמרו לקב"ה: לעם ישראת נתת אפשרות לקבל שכר, נתת להם תרי"ג מצוות, ולנו לא היתה אפשרות. אילו אנו היינו במעמד הר סיני, היינו מקבלים את התורה. על כך יאמר להם הקב"ה: מצווה קלה יש לי, סוכה שמה.

    מיד כל אחד יבנה לו סוכה בראש גגו. אחר כך יקדיח הקב"ה את החמה, ויעשה מזג אוויר שרבי מאוד, עד כדי כך שלא יוכלו לשהות עוד בסוכה. מיד יצאו ויבטעו. כך יוכיח להם הקב"ה, שאינם ראויים לקבלת התורה.

    מקשה הגמרא: הם הרי צודקים, שהרי המצטער פטור מן הסוכה. ועונה הגמרא: השאלה היא כיצד יוצאים. המשנה אומרת שאם ירדו גשמים ואדם מצטער והוא פטור מן הסוכה, עליו לצאת ממנה בהכנעה כעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון בפניו. זהו ביטוי לצער גדול על שלא זכינו לקיים מצווה. ואילו הגויים יוצאים בהרגשה ש"ברוך שפטרנו".

    מסופר על הגר"י גלינסקי כשבא ללמוד בישיבה בנובהרדוק, שלחו אותו לשבת בבית הכנסת ולהמתין שם לחבר שיבוא ללמוד עמו. לפתע שמע קול מעזרת נשים, קול הקורא בנעימה מיוחדת את דברי הגמרא: "האי עלמא לבי הילולא דמיא" (העולם הזה דומה לאולם חתונות), חטוף ואכול חטוף ושתה". הקול חזר ושינן את דברי הגמרא פעמים רבות. לבסוף התברר שהיה זה מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל, שחזר על הדברים בהתפעלות רבה. משמעותם של דברי הגמרא היא, שאנו שוהים בעולם הזה זמן קצוב וקצר. כמו שבחתונות האוכל נמצא לזמן קצוב, ומי שרוצה עליו להזדרז ולאכול. כך בעניין קיום המצוות, עלינו להזדרז ולחטוף מצוות ככל האפשר, כי העולם הזה אינו ניצחי.

    יהי רצון שיהיה חלקנו תמיד עם הרצים לחיי העולם הבא, ועל ידי כך נזכה לעשות את רצון הבורא ולחיות חיים טובים ומאושרים.

    "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – ופירש רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה – (ליקו"מ ח"א, כא)

    נאמר בתהלים: "אחור וקדם צרתני". יש שכל, שהאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם 'אחור'. ויש שכל, שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלוקי, ושכל זה מכונה 'קדם', בשם פָּנים.

    התלהבות הלב נוצרת מחמת תנועות השכל, וכך נולד החום שבלב. נמצא שעל ידי השפע האלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, כי על ידי מהירות זו, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה!

    אולם להגיע לבחינת שפע אלוקי זה, אי אפשר לבוא אלא אם כן יקדש האדם את שבעת הנרות שבראשו, כלומר את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – כי הם הם המאירים לו את השפע האלוקי הנ"ל. כלומר, על האדם לשמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ושתהיה לו יראת שמים שהיא בחינת חוטם ("והריחו ביראת ה'"), ושתהיה לו אמונת חכמים התלויה באוזניים ("שמע דברי חכמים"), ויעצום עיניו מראות ברע – כי כל אלו הקנים הם המעוררים את השפע האלוקי – וכל האברים האלו תלויים במוח, והם מעוררים את המוח, שיהיה בבחינת 'קדם', בבחינת פָּנים.

    כי שבעת אברים אלו הם שבעת הנרות: הפה, שני נקבי האף, שתי עיניים ושתי אוזניים. המנורה היא המוח, ופני המנורה הוא השפע האלוקי הנ"ל.

    "שטו העם ולקטו" (ליקו"מ ח"א, נו)

    דע, שלפי גודל הדעת, כך תהיה הפרנסה בקלות. כי פרנסה בנקל (בקלות) תלויה בדעת. נאמר בפרשתנו (במדבר יא): "שטו העם ולקטו" – כלומר בשטותא, כי כל מי שחסר דעת ביותר, יגע וטורח אחר הפרנסה ביותר. גם לפי הגדלת הדעת נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת עד שנאמר: "וגר זאב עם כבש בשלום" – כלומר שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו שני הפכים גמורים לגור ביחד. כי כשהדעת גודלת מתבטלים הכעס והאכזריות, הנובעים מחוסר דעת, ככתוב (קהלת ז): "כעס בחיק כסילים ינוח", וככל שמתרבה הדעת כך מתרבים השלום והרחמנות, ולכן הפרנסה יכולה להיות יותר בקלות, שנאמר (תהלים קמז): "השם גבולך שלום – חלב חיטים ישביעך".

    "ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים" (ליקו"מ ח"א, סא)

    דע, שיש מנהיגים שנקראים רבי, ולא די שאינם יכולים להנהיג אפילו את עצמם ומכל שכן אחרים, הם אף נוטלים גדולה לעצמם להנהיג את העולם. צריך לדאוג ולראות שלא להסמיך אותם, ולא לתת להם תוקף ועוז, ושלא יהיו מכונים בשם 'רבי', כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג את העולם, וצריך מאוד להישמר מזה, כי אלו הנותנים להם תוקף ועוז ונסמכים על ידם כדי שיהיו אף הם נקראים בשם 'רבי', עתידים לתת דין וחשבון על כך.

    כאשר מסמיכים רבי שאינו הגון, על ידי זה נחלש כתב ידנו, ואין לו שום תוקף ונותנים כוח בכתב ידם, וישראל יהיו מוכרחים ללמוד את כתביהם, והם אף מגרשים את ישראל ממקומם אל מקומות שלא היו שם ישראל מעולם. כי הסמיכה שסומכים את הרב והכתב, הם מבחינה אחת, מכיון שהסמיכה בידיים, כמו שכתוב (דברים לד): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", "כי סמך משה את ידיו עליו"- וזה בחינת הכתב שהוא גם מבחינת החוכמה, כי באותיות הכתב נבראו כל העולמות – "בדבר ה' שמים נעשו", "כולם בחוכמה עשית" – בכל אות ואות יש חוכמה שהיא מחוכמתו והנהגתו של הבורא יתברך שעל ידם נבראו כל העולמות.

    כשהחכם הראוי לסמיכה נסמך בשם רבי, והנהגתו נעשית בבחינת משפטי אמת, אזי על ידי הסמיכה מקבל את החוכמה שהיא בחינת יד ה', המביאה הארה וכוח בכתב ידנו, כי הנסמך מקבל שכל מאת הבורא, וזאת היא בחינת הסמיכה. על כן נאמר (במדבר יא): "ותנח עליהם הרוח בכתובים"- כלומר שעל ידי שנסמכו אז וקבלו הרוח בחוכמה, על ידי זה הביאו הארה בכתובים, כלומר בכתב ידנו, ואין כתב ידנו נכנע למשפטם והנהגתם.

    "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קל)

    נאמר בגמרא (סוכה נב): "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". דע שעל ידי הענווה ניצול האדם מניאוף וזוכה לשמירת הברית, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:): "כל המתגאה, לסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד". מכאן אפשר להסמיך את מה שנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" לפסוק: "ותדבר אהרן ומרים במשה" – כי הם דיברו על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי כושית על שם יופיה נקראת (ספרי, ומובא בפירוש רש"י), ואמרו הם שמשה לקח אותה בגלל יופיה ולכן דיברו על עניין הפרישות, כי הם לא רצו להאמין שאפשר להיות פרוש. על זה השיבה התורה וסמכה תיכף: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם" – כי על ידי שהיה ענו מכל האדם, היה אפשר לו להיות פרוש לגמרי. וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין יט:): "תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז. תוקפו של בעוז – ענוותנותו של פלטי בן ליש". כי זה תלוי בענווה, מכיון שעל ידי ענווה ניצול מפגם הברית. ולכן אמרו: כל הגדול מחברו – זה שיש לו גדלות, יצרו גדול ממנו – מתגבר עליו היצר הרע בתאוות ניאוף. כי זה עיקר היצר הרע כפי שמובא בזוהר: "עיקרא דיצרא בישא לגלאה עריין".

    "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קמז)

    כשאדם הוא עז פנים, אין לו חלק בתורה, ואמרו חז"ל (חגיגה יד): דבר ציווה לאלף דור – שביקש הקב"ה לתת את התורה לאלף דורות, וראה שאין העולם מתקיים, על כן נתנה לעשרים ושישה דורות, ועמד ושתלן.

    נמצא, שעזי פנים אינם נכללים בתורה, כי הם מהתתקע"ד דורות שלא היו ראויים לקבל את התורה, ואמרו חז"ל (נדרים כ): מי שיש בו עזות פנים, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה, ואין בו שום עזות של קדושה, גם לו אין חלק בתורה, ואמרו חז"ל (ביצה כח:): מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עַזים.

    צריך האדם שתהיה בו עזות של קדושה, כמו שנאמר: "והוי עז כנמר", כי על ידי עזות בקדושה שיש בו, הוא זוכה לקבל עזות של קדושה מהקב"ה, וזה בחינת (תהלים מח): "תנו עוז לאלוקים, אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם" – כלומר, על ידי שיש לעם ישראל עזות שבקדושה, הם מתגברים בעזות גדולה כנגד אוייביהם הקמים עליהם כדי למנוע אותם מעבודתם, ועם ישראל מתגברים עליהם בעזות גדולה זו כנגדם, ובדרך זו נותנים עם ישראל, כביכול, עוז וכוח למעלה וכך מתעוררת עזות עליונה המושפעת על עם ישראל. הקב"ה הוא זה שמשפיע עלינו עזות בקדושה זו, ונותן לנו עוז ותעצומות לעמוד כנגד עזות הסטרא-אחרא של כל עזי הפנים שבדור, מבלי להיות עזי פנים מצד הסיטרא, חלילה, שזו מידה רעה ומגונה, על כן צריך האדם שתהיה בו מידת ענווה. ועיקר מידת הענווה היא – שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" – שזו מדרגת הענווה בתכליתה.

    "ויצעק משה אל ה' לאמור: אל נא רפא נא לה" (ליקו"מ ח"א, קעד)

    כשהדינים מתגברים על האדם, חלילה, אין לאדם המתפלל עבורו להזכיר את שמו, כדי שלא יתגברו הדינים. כמו שנאמר על נוח – שלא קרא לו אביו שם בעת לידתו, משום שהיה אז העולם בדינים, על כן לא רצה אביו לתת לו שם, כי על ידי השם יהיה ניכר ומסומן בין המקטרגים, ויוכלו הדינים להתגבר עליו.

    על כן התפלל משה רבנו על מרים (כשקיבלה את מחלת הצרעת), ולא הזכיר את שמה, אלא רק אמר (במדבר יב): "אל נא רפא נא לה" – מכיון שהיו הדינים גוברים עליה, לא רצה להזכיר את שמה בפירוש, ואף על פי כן העלים את שמה ברמז נפלא בתוך תפילתו, כי המילים: "נא רפא" בגימטריא הן "מרים יוכבד", כלומר שם החולה ושם אימה, כפי שצריך להזכיר על החולה כשמתפללים עליו.

    "ותדבר מרים ואהרן במשה" (ליקו"מ ח"א, קצז)

    דע שלשון הרע של העולם מזיקה למידת הענווה. כי על ידי לשון הרע שהעולם מדברים, על ידי זה נפגמת מידת הענווה של הצדיקים. פגם לשון הרע מפריד בין ענווה לחוכמה ולכן נפגמת מידת הענווה, וגם אם יהיה אדם ענו הרי הוא בלא חוכמה. וזה ידוע, שהענווה בלא החוכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענווה להראות את עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא ענו, מכיון שזו ענווה פסולה.

    עיקר מידת הענווה – כשהיא בחוכמה, ועל ידי פגם לשון הרע נעשה פירוד בין הענווה לחוכמה. אולם משה רבנו, שאותו שיבחה התורה שהיה במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו לשון הרע לא הזיקה לענוותנותו, וזה שכתוב (במדבר יב): "ותדבר מרים ואהרן במשה" – דיבור של לשון הרע. אך למרות זאת, נאמר מיד: "והאיש משה ענו מאוד" – כי היה משה רבנו במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו פגם לשון הרע לא הזיק לו ולא למידת ענוותנותו.

    "ואדוני משה כלאם" (ליקו"מ ח"ב, א)

    אדם צריך להיזהר מאוד מהרצון להתמנות, כי כשאדם זוכה ליראה יש לו רצון והשתוקקות להתמנות. אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, ומכיון שדבריו נשמעים הוא רוצה לקבל מינוי, אך צריך לשמור את עצמו מזה מאוד, כי ההתמנות גורמת להפסד השפעת הנבואה, שהיא בחינת המלאך הנברא על ידי תיקון שלמות היראה שבלב, והוא זה המשפיע נבואה לכלי הנבואה.

    לכן כשאמר יהושע למשה: אלדד ומידד ומתנבאים במחנה (במדבר יא): "אדוני משה כלאם". פירש רש"י: הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם. דבר אחר: תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ – כי צרכי הציבור, כלומר ההתמנות, מכלה ומפסידה את הנבואה. על כן נעשה מאותיות "מלאך" "כלאם".

    אהבתי

  8. פרשת שלח לך

    הבחירה

    אחד הדברים החשובים שניתן ללמוד מפרשה זו, הפותחת בפרשת המרגלים, הוא עניין הבחירה שהשם יתברך נותן לנו, וכן על האמונה שקשורה לבחירה.

    נתבונן בחטא המרגלים:

    אומר רבי נתן (ליקוטי הלכות, שבועות, ב, טז):

    "וזה בחינת חטא המרגלים, שנתן להם השם יתברך מקום לטעות, מכיון שרצו לחקור יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל: "אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות"…ואף על פי שכבר ראו אותות ומופתים נוראים ונפלאים כאלה, אף על פי כן אמרו – "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ".

    "כי כן דרך השם יתברך, שהוא עוסק ברחמיו לקרב את האדם בכמה דרכים, אך אף על פי כן, הוא מניח לו מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה. וכשמתחזק באמונה שלימה, על ידי שמסתכל על האמת, על כל החסדים שעשה ה' יתברך, והאיר בו מרחוק רמזים בכמה דרכים, להודיעו היכן האמת, בודאי יזכה לכל טוב אמיתי וניצחי.

    "אבל אם ירצה לבקש תואנות לפירוש, נותן לו השם יתברך מקום לטעות יותר ויותר. ומי שרוצה להסתכל על האמת, על ידי כל מה שכבר התחיל השם יתברך להאיר בו, יוכל להבין היכן האמת ויתחזק באמונה על כל מה שאינו יכול להבין, ובזה תלויה עיקר הגאולה בפרטיות ובכלליות, כי עיקר הגאולה תלויה באמונה, והבן היטב אם תרצה לחוס על חייך הנצחיים".

    ומה כל זה אומר לגבי החיים שלנו?

    הקב"ה מנסה לקרב כל יהודי אליו בהרבה דרכים ורמזים. אדם שמחפש את האמת לא יכול שלא לראות את הרמזים הללו, מכיון שעדיין קיימת בחירה, והקב"ה מניח לו לאדם מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה. לכן, בנקודה זו צריך אמונה. אולם כשאדם מסתכל על כל החסדים שעשה עמו הקב"ה ועושה עימו בכל יום ובכל רגע, בכל נשימה ונשימה ובכל צעד וצעד, על ידי זה מבין ורואה את האמת הנפלאה הזו.

    גם אדם שזכה להתקרב לה' יתברך ומקיים כבר חיי תורה ומצוות, אף הוא יכול לחפש את האמת שלו – מה הבורא יתברך רוצה ממנו, מה התכלית של חייו וכדומה. אך לעיתים, יש לאדם ספיקות בעניין מסויים והוא מבקש מהקב"ה שיראה לו את האמת, והקב"ה אכן מראה לנו ומרמז לנו בכל מיני דרכים: ספר שקוראים, שיחה בין שני אנשים שלכאורה לא קשורה אלינו, אולם לפתע אנו שומעים משפט אחד שהוא התשובה שאנו מבקשים ומחפשים. כמו כן הרגשת הלב, והשמחה שבלב גם היא דרך של ה' להראות לנו את האמת, ואין סוף ואין גבול לדרכיו של הקב"ה לדבר אלינו, לרמוז ולהאיר לנו את האמת.

    אך יש פעמים בהן אנו נמנעים מלראות את האמת. מדוע? מכיון שזה קשה. זה לא נוח לנו משום שאנו בתוך הגאוה והכבוד של עצמנו, וידוע גם שמידת הניצחון גוברת על האמת.

    אומר "אור החיים" הקדוש, כי גם למשה רבנו ניתנה בחירה בפרשתנו, ולכן נאמר "שלח לך אנשים" – לך, כלומר לדעתך. אין הקב"ה מצווה את משה על השליחות של המרגלים, אלא תולה לו את השליחות על פי שיקול דעתו. כי כך הוא מנהגו של בורא עולם – לתת לאדם יכולת בחירה במעשיו שיתנהג כפי רצונותיו, כי אם לא היתה ניתנת זכות הבחירה הרי שמוכרחים היינו כולנו לעובדו בלבב שלם, ובזה היינו נפסדים משכרנו הצפוי לנשמתנו בעולם הבא. לכן, הבא ליטהר מסייעין בידו, ולהיפך – הבא להטמא פותחין לו.

    מסירות נפש

    את עניין מסירות הנפש נוכל ללמוד מכלב בן יפונה.

    לאחר שהמרגלים הוציאו דיבה רעה על הארץ, רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה עמדו בנסיון ואף יצאו נגדם. על כך אמר הקב"ה למשה: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה".

    שואל "אור החיים" הקדוש: מדוע רק כלב בן יפונה זכה לתואר הנכסף "עבד ה'", הלא גם יהושע בן נון עמד בנסיון? ומתרץ: יהושע בן נון עמד בנסיון בזכות הברכה שבירכו משה רבנו ע"ה ולא מעבודה אישית. מה שאין כן כלב בן יפונה, שזכה והתאמץ מאוד, וכשראה שהיצר הרע שלו משכנע אותו להצטרף לחטא המרגלים, רץ מיד לחברון והשתטח על קברי האבות ובכה והתחנן שלא יפול בעצת מהרגלים, והועילה לו תפילתו". רק מסירות נפש כזאת מכתירה את עושיה בתואר הנכסף – "עבד ה'".

    זה עתה קיבלנו מחדש את התורה, ביום מתן תורה, ואומר המדרש: בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר.

    באש – אברהם אבינו נזרק לכבשן האש על אמונתו הטהורה, ובזה נטע את הכוח של מסירות הנפש בבניו שאחריו.

    במים – עם שלם קופץ למי ים-סוף בציווי ה', עד לרגע שקורה הנס הגדול של קריעת ים סוף, ואז חוצים אותו עם ישראל בבטחה.

    ובמדבר – לא רק בנסיון של רגע, אלא הליכה של תקופה ממושכת במדבר עם הקב"ה ושליחו לארץ הקודש. והרי ידוע שהמדבר הינו מקום שממה השורץ חיות רעות, נחשים ועקרבים. לכן נאמר: "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).

    רואים אנו, שכדי לקבל את התורה צריך מסירות נפש: באש, במים ובמדבר – כל אחד כפי כוחותיו והמקום שבו הוא נמצא. "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל", ומפרשים חז"ל: אין אדם זוכה ללמוד תורה אלא אם כן ממית עצמו עליה.

    הרצון

    "כי עיקר קדושת איש הישראלי ועיקר עבודתו – הוא רק הרצון והכיסופין דקדושה", אומר רבי נחמן מברסלב בכמה מקומות, וממשיך: "ואי אפשר לזכות לשום דבר שבקדושה כי אם על ידי זה, על ידי רצון וחשק והשתוקקות וכיסופין וגעגועים חזקים, ולא ירפה את הרצון בשום אופן, רק כל מה שהמניעה מתגברת ביותר, יראה לגבור את עצמו בחשק וכיסופין וגעגועים ורצונות חזקים ביותר ויותר וכן לעולם, עד שיזכה, כי המניעה היא רק בשביל החשק" (ליקו"מ ס"ו).

    כלומר, אדם רוצה להגיע למשהו בקדושה והוא לא מצליח, יש לו מניעות ועיכובים, אנשים מונעים אותו מלעשות את רצונו (לא מתוך רוע חלילה), בקיצור – המחסומים הפנימיים והחיצוניים גדולים מאוד. אולם, אומר רבי נחמן, אם יתמיד ברצון ולא ירפה – סופו שיזכה.

    אומר רבי נתן זצ"ל, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, בהתייחס לפרשתנו:

    "מה שטועים העולם לפעמים ואומרים שהמניעות גדולות מהרצון, היינו שהמניעות גדולות כל כך עד שאי אפשר לשברם בשום באופן בעולם, אפילו אם ירצה בכל הרצונות החזקים שבעולם – זה נמשך מפגם המרגלים, שאמרו תחילה שבח הארץ – דבר המורה על גודל הארת הרצון, וסיימו – "אפס כי עז העם"- היינו, שהמניעות גדולות כל כך עד שאי אפשר לשברם בשום רצון בעולם, ועל ידי זה פגמו מאוד וגרמו לחורבן בית-המקדש ובכיה לדורות, אולם יהושע בן נון וכלב בן יפונה אמרו: "עלה נעלה", וזאת האמת לאמיתה, כי אין השם יתברך מזמין לאדם מניעות כאלו שלא יכול לשברם על ידי התגברות הרצון והחשק שבקדושה".

    גודל מעלת הביקור אצל הצדיק

    העליה וההשתטחות על קברי צדיקים, להתפלל ולעורר רחמי שמים בזכותם, ולבקש מנשמותיהם לעמוד ולהמליץ זכות עבור החיים, נהוגות היו מימי קדם, עוד מימי אבותינו הקדושים.

    המעשה המפורסם ביותר, אותו מזכירים ספרים רבים בעניין קברי צדיקים, הוא סיפורו של כלב בן יפונה, שהלך להשתטח על קברי האבות ולהתחנן על נפשו, וממנו נוכל ללמוד על גודל מעלת הביקור אצל הצדיק.

    כששלח משה רבינו ע"ה מרגלים לארץ, כתוב בעניין זה: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון", ושואלת הגמרא (סוטה ל"ד): "ויבואו מבעי ליה", כלומר אם התחיל הפסוק בלשון רבים "ויעלו" היה צריך להמשיך גם כלשון זו ולכתוב "ויבואו" ומדוע כתב, אם כן, "ויבואו" בלשון יחיד – "ויבוא"? ומתרצת הגמרא: "אמר רבא: מלמד שפרש כלב מעצת המרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המרגלים".

    "טוב ללכת על קברי צדיקים ולהתפלל שם, ואומנם הצדיקים אשר קברותיהם נעלמים מבני אדם ואינם ידועים להם אלא לפרטים, הנה התפילות שאדם מתפלל עליהם הם יותר מתקבלות לפני הקב"ה ויותר נשמעות" (שער רוח הקודש).

    אלמלא תפילת המתים לא היו החיים מתקיימים בעולם אפילו חצי יום! (הזוהר הקדוש, פרשת שמות).

    "זכות גדול הוא להשתטח על קברי הצדיקים וטוב ומועיל מאוד הדבר הזה, שעל ידי זה יכולים לזכות לתשובה שלימה ולהינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות"! ("מגן האלף").

    "על ידי השתטחות על קברי צדיקים, הקב"ה עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך" (רבי נחמן מברסלב, ספר המידות).

    כל האמור לעיל הוא לאו דווקא בארץ ישראל, כי אם גם בחוץ לארץ, כפי שמובא ב"שדי חמד": "מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, מצד שהיא מצווה רבה".

    ואומר רבי נתן ע"ה (ליקו"ה, הלכות הכשר כלים, ה"ד):

    "עיקר המניעות מלבוא אל הצדיק בחיים חיותו או לבוא על קברו הקדוש, העיקר הוא מניעת המוח. וגם מה שיש אנשים שאינם מאמינים שגם הם יכולים לקבל תיקון לפי עוצם ריבוי קילקולם, גם זה הוא בחינת מניעת המוח, שאינם מאמינים בגדולת חסדי ה' אשר לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם, ובגדולת הצדיקי אמת, שיש להם כוח לתקן הכל, יהיה איך שיהיה, בפרט אחר הסתלקותם, שעולים בכל פעם למדרגות עצומות כל כך וממשיכים חסדים נפלאים חדשים בכל פעם, עד אשר כל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות ולהתתקן אף אם הוא כמו שהוא".

    הצדיק זכה לבטל את ה"אני" שלו לגמרי ורק אצלו אפשר לקבל את מידת הענוה והשפלות, שהיא המטרה, היא התכלית של חיינו והיא שורש כל המידות הטובות.

    אצל הצדיק אפשר לזכות בטהרת המחשבה ולהתגבר על בלבולים ומחשבות זרות בעת התפילה, ועל מחשבות רעות שיש לנו על בני אדם שונים, ח"ו. לכן, בראש השנה, זמן שבו צריך לחשוב אך ורק טוב, נוסעים רבים לרבנו הקדוש באומן, כדי לזכות בין היתר בטהרת המחשבה.

    הצדיק הוא שמחת כל ישראל. ניתן לראות את השמחה הזו ממש ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי זצ"ל במירון, וכן בראש השנה באומן אצל רבי נחמן מברסלב זצ"ל. וכשמגיע האדם אל הצדיק יכול לזכות למידת השמחה.

    הצדיק מלמד זכות על כל יהודי ומוצא נקודה טובה בכל אחד מעם ישראל, ועל ידי זה ממתיק את כל הדינים.

    כפי שיהודי הגיע לבית המקדש, אל הכהן הגדול – להקריב קורבן ולהתוודות על חטאיו, או מכל סיבה שהיה עליו להגיע לבית המקדש ולהקריב קורבן ועל ידי זה לזכות בקדושה ובטהרה – כך אנו כיום אצל הצדיק.

    כהן גדול = צדיק.

    בית המקדש, אבן השתיה = ציונו של הצדיק, קברו.

    קורבן = תפילה. "ותיעתר תפילתנו לפניך כעולה וכקורבן".

    יהי רצון שנזכה למלא תמיד את נקודות הכח הטמונות בנו ועל ידי זה להתעלות ברוחניות. שנזכה להרבות בביקורים אצל הצדיקים האמיתיים הקדושים, ובפרט אצל רבנו הקדוש, רבי נחמן באומן, ונזכה לכל הישועות במקומות קדושים אלה במהרה בימינו, אמן.

    http://www.breslev.co.il/articles/הטיפה_האחרונה_פרשת_השבוע_שלח_לך/פרשת_השבוע_עם_מנחם/פרשת_השבוע.aspx?id=6750&language=hebrew

    אהבתי

  9. פרשת קורח

    מאת: הרב אליעזר רפאל ברוידא

    אין קנאה וחמדה ללא פזילה לעבר חפצי

    הזולת. אם העין לא תסתכל, אין הלב חומד –

    לא מאכלים מיותרים, לא ממון ומותרות,

    ובודאי לא עריות. מכאן שהלב רוצה כל מה

    שהעין רואה.

    הזוהר הקדוש מגדיר ש"צדיק" הוא זה ששומר אות ברית קודש. אמרו חז"ל שעין רואה ולב חומד, ומתוך הן שומעים לאו, דהיינו מה שאין העין רואה אין הלב חומד. לפי עקרון חשוב זה, מי ששומר עיניים לא יבוא לידי מכשול חס ושלום, ולכן קל להבין שהוא צדיק. וידוע היטב שצדיקים אמיתיים ואנשי קודש הצטיינו קודם כל, שבעניין ראיית העיניים, התקדשו במה שמותר להם.

    והנה, דתן ואבירם קיללו ואמרו "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במדבר טז, יד). דתן ואבירם תלו את קללתם בזולת, כפי שמפרש רש"י זצ"ל שם. מהי כוונת המאמר המגונה הנ"ל, ומה הלימוד כאן?

    לפנינו עדות שדתן ואבירם היו נגועים בשלוש התאוות המפורסמות, ראשי תיבות אש"ם – אכילה, שגילה, וממון, שמקורן באי-שמירת עיניים: הסתכלות לעבר מה שלא שלהם או לעבר מה שאסור להם. "ויותרו אנשים ממנו עד בקר" (שמות טז, יט), הוכחה שדתן ואבירם היו בעלי תאוות אכילה ובעלי עיניים גדולות. דתן ואבירם אמרו למשה רבינו ע"ה: "הלהרגני כאשר הרגת את המצרי" (שם ב, יד), אותו המצרי שעבר עבירה ידועה עם אשת איש עברי. אילו דתן ואבירם היו מוקירי קדושת יסוד, לא היו מלשינים על משה רבינו ע"ה, אדרבה, היו אומרים לו יישר כוחך. העובדה שהלשינו מראה שהשלימו עם מעשה המצרי, שהם בעצמם היו בעלי אותה התאווה. וכאן בפרשתנו, הם רדפו שררה כעמדה לצבירה ממון. נמצא, שדתן ואבירם נפלו לתוך כל אחת משלושת התאוות המפורסמות – אש"ם.

    שמירת עיניים מביאה לידי קדושה, ומתקנת את שלושת התאוות הנ"ל. אם העין לא תסתכל, אין הלב חומד – לא מאכלים מיותרים, לא ממון ומותרות, ובודאי לא עריות. ובכן כלל גדול הוא בתאוות, ש"העין רואה והלב חומד" (ראה רש"י במדבר טו, לט, ד"ה ולא תתורו), מכאן שהלב רוצה כל מה שהעין רואה.

    אין קנאה וחמדה ללא פזילה לעבר חפצי הזולת. זוהי נקודת הנפילה של דתן ואבירם, שבכל מקום תרו אחרי עיניהם והתערבו בעניינים של אחרים. בכך, מעשיהם היו טעונים תיקון רציני, וניתן להבין מדוע קיללו כמו שקיללו. הצהרת דתן ואבירם היא שעיני הזולת תנקרו, אבל הם ימשיכו בהסתכלויות אסורות.

    "לא נעלה", הינה הכרזה במצח נחושה שלא מעוניינים בעליה רוחנית, ובודאי לא בהתקשרות עם צדיק הדור. למה? משום שקשר עם צדיק אינו עולה בקנה אחד עם רדיפת תאוות, ורצונם להמשיך בתאוותיהם. רבנו ה"אור החיים" הקדוש זי"ע לומד מכאן, שטובת הצדיק, דהיינו להעלות את עם ישראל לארץ ישראל, שנואה לרשע יותר מניקור עיניים, ע"כ יסודו. הצדיק פועל על פי דעת עליון, וזוהי דעת תורה אמיתית. אין הצדיק עושה מאומה על דעת עצמו, כפי שאמר משה רבינו ע"ה, "בזאת תדעון כי ה' שלחני" (פסוק כח). נמצא שדעת תורה, שהיא רצון השם כאמור, שנואה בעיני הרשע יותר מניקור עיניים.

    דתן ואבירם היו רשעים עד כדי כך, שאומר רבנו חיים סנואני זצ"ל (מקום מקדש, פ' קרח), אין להם גלגול אפילו, עד כאן יסודו. ואם תרצו לשאול, הרי דתן ואבירם גרמו נזק עצום וחורבן בכל העולמות, איך אפשר לתקן ללא גלגול? בעזרת השם, צריך להבדיל בין גלגול לתיקון. גלגול אין, אך תיקון יש. למה הדבר דומה? גלגול דומה לאחד ששבר מפרקת ביד. אם שמים את הגבס על ידו של הזולת, אין בעל השבר מתרפא, שצריך לתקן את מפרקת יד החולה. תיקון דומה לאחד שלכלך ריצפה, שכל אחד יכול ליטול מטאטא ביד ולנקות. זאת ועוד, היות וכל ישראל ערבים זה לזה, אחד יכול לתקן את נזקו של השני, כמו שדור עם אהבת חינם יכול לתקן דור של שנאת חינם, או דור של חוזרים בתשובה יכול לתקן דור של משכילים ומתרחקים.

    חזרה לענייננו, דתן ואבירם העדיפו ניקור עיניים על עשיית רצון השם וציות לדעת תורה. להבדיל אינסוף הבדלות, העולם זכה לאורו של תנא קדוש שהעדיף לנקר לעצמו עיניים מאשר לעבור על רצון השם יתברך. זהו התנא הקדוש רבי מתיא בן חרש.

    רבי מתיא בן חרש "היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאישה בעולם" (ילקוט שמעוני, פ' ויחי, רמז קסא). השטן נתקנא שיש צדיק בעולם שלא חטא מעולם, והקב"ה מעיד שהוא צדיק גמור. ובכן, ביקש השטן רשות לנסות אותו, והקב"ה הסכים. מספר המדרש שם, שהשטן "נדמה לו כאישה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת".

    רבי מתיא הפנה עורף וסירב להביט. השטן קפץ אל מול עיניו. אך רבי מתיא הפך פניו לצד השני. שוב קפץ השטן אל מולו.

    אמר רבי מתיא, "שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני. מה עשה אותו צדיק, קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר". רבי מתיא תקע את המסמרים בעיניו, ועד כדי כך מסר נפשו להישמר מעבירה שנזדעזע השטן ונפל אחורנית. באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל, שילך לרפא את עיני הצדיק. "בא ועמד לפניו, אמר לו מי אתה, אמר לו אני הוא רפאל ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך, אמר לו הניחני, מה שהיה היה. חזר לפני הקב"ה אמר לפניו ריבונו של עולם כך וכך אמר לי מתיא". הקב"ה אמר לרפאל, לך ואמור לו שאני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. מיד התרפא, עד כאן מעשה רבי מתיא בן חרש, זי"ע.

    בעזרת השם, אולי אפשר לומר שרבי מתיא תיקן את החורבן של מאמר דתן ואבירם, העיני האנשים ההם תנקר, וישנו רמז המעיד על כך: שני שמות הרשעים בצוותא ובדילוג אותיות הוי ד- ת – ן – א – ב – י – ר – ם, אותיות מתיא! כמו כן, כשעושים בירור בשמות של דתן-אבירם ובוררים את הטוב, דהיינו שם "מתיא", נותרת הפסולת, אותיות "דברן", המעיד על הפטפטנות ואיסורי הדיבור של שני הרשעים האלה.

    הצדיק לעומתם, עושה הרבה ומדבר מעט, לא שומע ולא מקבל לשון הרע, כל שכן לא מדבר לשון הרע. זהו רמז נוסף למתיא, שהוא בן חרש, בחינת חרש לאיסורי דיבור. אם לא טעיתי, זהו כוח הצדיק, לא רק שמגן על דורו, אלא מתקן פגמים מדורות קודמים. כך, מרוב קדושתו של מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב זי"ע, ניתן להבין איך הוא נהר המטהר מכל הפגמים. כן נזכה לטהרה ולשמירת עיניים באמת, אמן.

    http://www.breslev.co.il/articles/לב_חומד_פרשת_השבוע_קרח/פרשה_ולעניין/פרשת_השבוע.aspx?id=7631&language=hebrew

    אהבתי

    1. קוראת מה שהעלית כאן… ובעצם לא באמת קוראת: זה כל הזמן מזכיר לי ספר שהצדיקות כפי שמתוארת כאן היא נושאו, שסיימתי לקרוא רק לפני מספר ימים –
      אל המקום שהרוח הולך / חיים באר

      אהבתי

      1. התורה היא תורת חיים. האם סומא וחרש הם מגיני הדור? האם מי שעיניים לו ולא יראה , אוזניים לו ולא ישמע, יכול לתקן מה שאינו רואה ואינו שומע?
        לא. הצדיק רואה ושומע טוב מאחרים: הוא רואה כיצד קלקול הוא תיקון הפגם ועושה: בעצמו מכוון הדברים לכך – או יודע להסביר לאחרים והם אלה שמתקנים למעשה.

        אין אפוטרופוס ליצר הרע. יש חוסן רוחני, המאפשר לאדם להפוך הרע לטוב, יצר ליצירה, לפריון, לשבח לאל והאדרת שמו.
        הטלת מום בעצמך אינה כלולה בזה, בודאי שלא להכריח אדם כלשהו להטיל מום באדם אחר (כולל עצמך) או בכל דבר שהוא שהאל ברא – מעשה כזה גורם ללא ספק קלקול רוחני חמור ביותר.

        אהבתי

        1. לאקי התורה היא תורת חיים אך החושים שלנו לא ערובה למעשים סתם לדוגמה משה מגמגם שמשון הגיבור לא היה מר עולם הוא היה נכה ברגליו הכח שניתן הוא לא מהבריאות הפיזית שלנו אלה ממנו שם למעלה(כמו ששמשון ביקש תן לי כח פעם אחרונה) ….נחום איש גמזו (רבו של רבי עקיבא ) היה נכה ללא רגלים וללא ידים לאחר שביקש מהשם לאבד אותם מאחר שכאשר עני ביקש תרומה משהו לאכול הוא אמר לו שניה אני ארד מהחמור ועד שירד העני מת , ולא נתן לו ישר שביקש

          התורה היא תורת חיים אך מהם חיים? הרי יש לנו יהרג ובל יעבור כלומר החיים הם מעל הכל… כמעט

          לא כולם ברמה של רבי מתיא ורבי גמזו אבל היום ההטלת מום המתבקשת מאיתנו היא בהזזת המבט ועקירת העניים מדברים מסויימים

          עקירת היד מלגעת .

          עקירת הרגליים מללכת למקום לא טוב.

          אטימת האוזניים מלשמוע

          אטימת הפה מלדבר

          סתימת האף מלהריח

          אפילו עקירת הלב מלהרגיש דברים לא טובים או עקירת הלב מכיוון שלא מרגישים בכלל

          וכמו ששאומרים בברסלב הפיכת הלב מלב של אבן (שלא מרגיש) ללב בסר (מרגיש) ואמרו חזל אל תקרא בסר תקרא בשר

          וזו הסיבה שרבי נחמן בחר בברסלב כעיר החסידות שבשם זה מסתתר לב בסר (בשר)

          אהבתי

          1. זאת תמצית ההתנזרות וההגיון שמאחורי התנזרותו של כל נזיר באשר הוא. אבל, התורה אוסרת להתנזר ומצווה להנות ממה שמותר – כלומר להשתמש בגוף ובחושים כל הזמן, תוך שמירה על הוראותיה – הן בעשיה והן בהמנעות מעשיה.
            מי שאומר שאינו יכול להרשות לעצמו להשתמש בגופו ובכל חושיו, שמא יעבור על איסור מאיסורי התורה – כופר בה: שהרי הכלל המעשי הראשון בתורה הוא שהיא תורת חיים – וכל מה שהיא דורשת הוא אפשרי ובר ביצוע בדיוק כפי שהיא דורשת שזה ייעשה.

            אהבתי

          2. לאקי את צודקת וזה מה שאמרתי כנ"ל . כל מה שאמרתי זה להתרחק מהרע בכל דרך . ולהידבק בטוב בכל דרך סור מרע עשה טוב . כמו שאמרת עשה הכל תהינה אבל לפי הכללים . תוכל בשר ..כשר שתה יין .. כשר ובמידה תתחתן תביא ילדים אבל תגדל אותם להיות אנשים טובים וכבד את אשתך …
            איך סור מרע עשה טוב

            אהבתי

          3. אני מאמינה לך שזה מה שהתכוונת, אבל אתה דיברת על מניעת עיניים מלראות, איטום אוזניים מלשמוע: זה דיבור מסוכן. יותר מדי אנשים לוקחים דיבורים כאלה ברצינות ועושים את זה, בחושבם שהם מקיימים מצוות. אין טעות גדולה מזה: זה בדיוק ההיפך מן הנדרש מיהודי!

            אהבתי

  10. ולא הפרס העיקר – פרשת השבוע פנחס

    ישנם אנשים הרודפים אחרי תאוות

    העולם הזה ומבקשים לצבור הון כדי

    להשאיר ירושה לבניהם, מגונים מאוד

    כמובן, ונקראים ממלאי בטן.

    המתים יורשים את החיים

    בעלי תשובה רבים, הן מן הארץ והן מחו"ל, כותבים לי ושואלים: מה לומר להורים שמתנגדים לתשובת הבנים? בעזרת השם המענה בפי הוא, לומר להם שהנכם כרטיס הכניסה שלהם לגן עדן ולחיים נצחיים, ואין כיבוד אב ואם למעלה מזה. בעזרת החונן לאדם דעת יתברך שמו, אפרט:

    כתוב בתורה: "אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבֹתם ינחלו" (כו, נה). מפרש רש"י זצ"ל כאן, "שינה נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים". הדבר טעון ביאור. ראשית, כיצד מתים יורשים את החיים? שנית, מדוע דווקא בנחלת ארץ ישראל המתים יורשים את החיים? ושלישית, כיצד מוריש הבן החי לאב המת?

    ה"ילקוט יוסף" פוסק (חלק ז', הל' אבלות, סימן כג, או"ק ד), כי "עיקר הנחת רוח שאדם עושה להוריו אחר פטירתם הוא בלימוד תורה, מבלי קביעות עיתים לתורה מידי יום, תועלת הקדיש מועטת, לכן על האדם להתחזק בלימוד תורה", ומציין שם את צוואת הרידב"ז שכתב לבניו, "כי לא תעשו נחת רוח לנשמתי באומרכם קדיש בלי לימוד גמרא, תיזהרו בזה". מהר"י יוזפא קובע (ביוסף אומר, מצוטט בילקוט יוסף, שם, הערה ז), כי עצם אמירת הקדיש הוא תיקון לעמי ארצות, וכי לימוד תורה מועילה שבעתיים, "ועל ידי כן מכניסים את המת לגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה, אין ערך לכבוד שזוכה אביו על ידי זה בישיבה של מעלה".

    "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ע"ב), "שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד). מלמד בעל ה"מאור ושמש" (פרשת בהר, סוף ד"ה וידבר), שארץ ישראל מקודשת משאר ארצות ולכן מסוגלת לתורה, לזיכוך הנפש ולתשובה, אבל היא לא מגושמת כשאר הארצות ולכן אינה מועילה כל כך לגשמיות, "רק לקיום גופם שיוכלו לעסוק בתורה ועבודה ולא לשם תאוות עולם הזה ולא להרבות הון", עד כאן יסודו. ועוד, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וההיפך בחו"ל (כתובות קי, ע"ב). מכאן מסקנה מאלפת: הרוצה שבניו יגדלו בצלם א-להים, יחכימו, ילמדו תורה, יזככו את נפשם, ויהיו לעבדי השם יתברך – יגדל את בניו בארץ ישראל, או ידאג לשלוח את בניו לא"י. כך, מגלה האב למפרע מה היתה כוונתו במצוות פריה ורביה, לשם מה הביא ילדים לעולם.

    קל להבין אפוא את הרה"צ ה"יסוד ושרש העבודה" שכתב לבניו, (הצוואה הקדושה, סימן מו), "בני אהובי, תשוקתכם יהיה בתמידות ליסע לארץ הקדושה, ובודאי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו". וב"סדר היום" הנערך על ידי הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד, על פי דעת וספרי מוהר"ן מברסלב זי"ע, נאמר (אות כז, ארץ ישראל), "כל ימי חייו יתגעגע, ויתפלל, וישתדל להתיישב בארץ ישראל וכו' ולהמשיך עליו את כלליות הקדושה".

    "ברא מזכי אבא" (סנהדרין קד, ע"א) – הבן מזכה את האב. מסביר ה"ראשית חכמה" (גידול בנים, אות יח), "גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת אבות לבנים, שהאבות אין מצילין את בניהם אלא מן הייסורין בעולם הזה בלבד וכו' אבל ליום הדין אינן יכולים להצילם מדינה של גיהנם…אבל הבנים מצילין אבותיהם מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים". לפיכך מובן היטב מאמר חז"ל (פסחים קיג, ע"א), המונה את הדר בארץ ישראל ואת המגדל בנו לתלמוד תורה בין שלושת נוחלי העולם הבא. וכידוע, תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא – הם עניין אחד, בחינת "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל" (ברכות ה, ע"א).

    רבי נחמן מברסלב זי"ע מלמד (ליקו"מ תנינא, תו' לז), שיש סוג אנשים הרודפים אחר תאוות העולם הזה ומבקשים לצבור הון כדי להשאיר ירושה לבניהם, מגונים מאוד כמובן ונקראים ממלאי בטן. ישנם אחרים העובדים את השם יתברך בתמורה לעולם הבא, בודאי חכמים מאלה הרודפים אחרי העולם הזה, אך עדיין נקראים ממלאי בטן, שרוצים למלא את בטנם מהעולם הבא. אבל הצדיקים השלמים מחפשים רק למלא את רצון השם, שזה עיקר תכלית החיים, עד כאן יסודו.

    עבד השם מגדל בנים לשם שמים ולכבוד שמים, ושלא להנאת עצמו. מעשי אבות סימן יפה לבנים: אב הבורח מן הגשמיות ומגדל את בניו לקדושת צלם א-להים, אזי הבנים בודאי ישתוקקו להגיע לארץ ישראל ולהשלים את עצמם בתורה ובעבודת השם. האב שעובד את השם שלא על מנת לקבל פרס, שעיקר מטרתו לעשות רצון השם ולגרום נחת רוח, עד כדי כך שאינו חושב כלל על הגמול שמצפה לו לאחר מותו, הקב"ה מעניק לו נחלה בלי מצרים על ידי תורת בניו.

    נמצא שהמת יורש את החי, וזוכה לתוספת עליית הנשמה בגן עדן בעבור שגידל את בניו לתורה, בחינת ארץ ישראל, כי אין תורה כתורת א"י. כאמור, ארץ ישראל, התורה, ועולם הבא – הם עניין אחד. מובן היטב ש"מתים היורשים את החיים" הינו עניין מיוחד של נחלת ארץ ישראל. על ידי ארץ ישראל, המסוגלת לתורה ולזיכוך הנפש, הבנים רוכשים צלם א-להים, ומזכים את הוריהם. זהו הנרמז בפסוק: ה'ארץ ל'שמות מ'טות א'בתם י'נחלו – ראשי תיבות א-להים.

    לאור כל הנ"ל, מובן היטב שבן או בת החוזר(ת) בתשובה הינה המתנה הכי יקרה אליה יוכל לקוות הורה. כוחן של מצוות הבנים להציל את הוריהם מדין קשה ומבעל דין קשה. זו הבטחת חז"ל מפורשת, שעליה ניתן לסמוך היטב. מי ייתן ותתחזק ותתחדש רוח התשובה בארץ ובתפוצות, אמן.

    אהבתי

  11. מאת: הרב מנחם אזולאי
    http://www.breslev.co.il/articles/שבעת_השערים_פרשת_השבוע_שופטים/פרשת_השבוע_עם_מנחם/פרשת_השבוע.aspx?id=6841&language=hebrew

    פרשת שופטים

    נושא א – שבעה שערים באדם

    הפרשה פותחת בפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

    אומר השל"ה הקדוש: "שבע שערים יש באדם שבהם הוא מתקשר אל העולם (ספר יצירה), והשערים הם: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי האף והפה, שדרכם עוברים הרשמים החיצוניים לתוך תוכו של האדם, ורומז על זה הכתוב: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", תשים לב, שדרך השערים הללו לא יעברו כל דברי תיעוב, העיניים לא יראו ברע, והאוזניים לא ישמעו דברי בלע, והנחיריים לא יריחו נבלות, והפה לא ידבר תהפוכות". עד כאן דברי השל"ה הקדוש.

    ברוח דברים אלו, מגלה לנו רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה כא), כי אי אפשר לזכות בשפע אלוקי מן השמים אלא אם האדם מקדש את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו. כלומר, שומר על שבעת הפתחים הנ"ל, הן לגבי מה שנכנס דרך פתחים אלו והן לגבי מה שיוצא מהם, וכלשון רבנו: "היינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים שהוא בחינת חוטם ("והריח ביראת ה'), ויהיה לו אמונת חכמים התלוי באודנין (אוזניים) בבחינת "שמע דברי חכמים", ויעצים עיניו מראות רע – כי הן הן המעוררין את השפע האלוקי הנ"ל לבוא".

    במהלך השנים שמענו שוב ושוב מרבותינו כי עבודה זו, לשמור ולקדש את שבעת הפתחים, היא היא הפתח אל הקדושה, וצריך להתפלל ולהתחנן על כך יום יום, במשך כל ימי חיינו.

    עיניים

    לראות טוב בכל יהודי. המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל, כי זהב וכסף ונחושת הם בחינת הטוב שיש בכל אחד מישראל, שזה "ישראל אשר בך אתפאר". ואם ה' יתברך מתפאר בנו – גם אנו צריכים להתפאר בחברינו.

    יהודי עלול להפסיד את כל הקדושה שלו אם ילך ברחוב ללא שמירת עיניים ח"ו. כשאדם הולך ברחוב עליו לשמור את עיניו מלהביט אל תוך חלונות של בתים – זה לא שייך אליו. כשאדם נוהג במכוניתו, ועוצר לפני רמזור, – יתגבר על הנטיה הטבעית הזו להפנות מיד את ראשו ולהביט אל תוך המכונית שלצידו. (עצה מעשית: השתדל לעצור תמיד קצת לפני או אחרי כדי שלא תוכל להביט לצדדים). כמה חשוב לשמור על צנעת הפרט ולא לחדור במבטים לתוך מקומות שאינם שייכים לנו.

    אוזניים

    להקשיב לדברים שבקדושה, לדברי חכמים. לאטום את האוזניים כדי שלא ניאלץ לשמוע שיחה שלא קשורה אלינו, או כל דיבור אחר שעלול להזיק לנו. ומאידך – ללמוד להקשיב לחבר. לא לקטוע את דבריו כפי שרבים מאיתנו רגילים לעשות. גם לא לחשוב תוך כדי דיבורו על התשובה שלנו לדבריו, פשוט להקשיב, "להיות כולי אוזן". לנסות להקשיב גם למה שהוא לא אומר כדי לעזור לו להבין את עצמו.

    אף

    בעניין האף אנו מדברים על שני דברים:

    האחד – ארך אפיים, סבלנות. ללמוד להמתין, לא לדחוק את השעה, כפי שמלמד אותנו רבינו (ליקו"מ, תורה כ): "אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו ה' יתברך – יתן, ואם לאו – לאו", "כי מי שדוחק את השעה, השעה דוחקתו" (ברכות סד). החיים יכולים להראות לגמרי אחרת ללא הלחץ הזה.

    כאשר אדם זקוק באמת לישועה – ה' יתברך יזכה אותו ויאיר לו את הדרך. על האדם לדעת שלא אני מנהיג את העולם, ח"ו. הקב"ה הוא זה שמנהיג את העולם ולכן צריך ללמוד לא להתעקש כאשר הפתח סגור, לא להילחם ולהשיג דברים בכוח.

    הרבה פעמים אנו רואים אדם שמתפלל ומתעקש לקבל דבר-מה ולא פותחים לו משמים, ואילו כעבור זמן מסויים, ולעיתים אף כעבור מספר שנים, נפתח הפתח והוא זוכה לקבל את מה שכל כך ביקש בעבר, ואז רואה האדם שזהו הזמן המתאים ביותר. כי אם היה מקבל את אותו הדבר מספר שנים קודם לכן, כשהתפלל וביקש, הרי זה היה הרבה פחות טוב, הרבה פחות מתאים.

    השני – יראת שמים, "והריחו ביראת ה'". עלינו לדעת שמסתכלים עלינו. אנו יכולים לקרב אנשים אל ה' יתברך או, חלילה, להרחיק אותם – והכל תלוי בהתאם להתנהגות שלנו. יהודי צריך לשים לב לכל מעשיו: לאכילה שלו, למלבושיו, לדיבורו ולכל בחינה ובחינה בהתנהגותו. זאת, משום שאפשר לקדש שם שמים כאשר מכניסים יראת שמים וקדושה לכל דבר שאנו עושים ואחרים רואים אותנו.

    פה

    לקדש את הפה, הן בדיבור והן באכילה. לדבר הרבה עם ה' יתברך, וקצת פחות בטלפון הנייד. זה לעומת זה.

    כשאדם הולך ברחוב – בדרכו אל הישיבה או לביתו, במקום לדבר בטלפון הנייד – דבר עם ה'! תודה לו על מה שזה עתה עברת ותבקש על העתיד לבוא. תרגל את עצמך לעשות כך לפני כל פעולה ופעולה.

    לא דומה תפילה או כניסה הביתה או שמיעת שיעור תורה – כשמקדימים להם מספר קטן של דקות לתפילה ובקשה, לאותן פעולות ללא תפילה, ללא דיבור עם ה'. "זכה אותי להתפלל בדבקות בלי מחשבות זרות", "זכה אותי להיכנס הביתה בשמחה, להאיר פנים לבני ביתי", "זכה אותי לשמוע את השיעור ולהבין מה נאמר לי באופן אישי" וכן הלאה.

    ולעניין האכילה – עלינו לאכול לאט, בנחת ובמתינות כאילו אנו מתארחים בשולחנו של המלך. לרוב, בני אדם נוהגים לאכול יותר ממה שהגוף צריך כדי להתקיים. רבי דוד בן יהושע מימוני הנגיד, דור שישי לרמב"ם, אומר: "ידע, שהמעלה הראשונה אל סולם הקדושה הוא רעב ונדודי שינה. כי הרעב ממעיט את דם הלב ומלבינו, ובמידה שהוא מלבין כך הוא מפיץ אורו בתוכו. הרעב מביא לידי עירנות בלילה מאחר שהשובע מביא לידי שינה, ושינה מקשה את הלב" (מתוך "מורה הפרישות ומדריך הפשיטות").

    רבי נתן אומר: אכול לאט, מעט, בדקדוק ובצמצום. גם אם אנו לא נמצאים במדרגה זו חשוב לדעת שזה הכיוון, זו הדרך לקדושה.

    לשבעת הפתחים הנ"ל שהזכרנו, מוסיף רבנו את עניין המחשבה, ואומר (ליקו"מ תורה כ', חלק שני): "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שתי מחשבות ביחד כלל, ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי, והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר. כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפסה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי".

    רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, הלכות מעקה ושמירת הנפש, א, א): "כי צריך לשמור המוח מאוד, לבלי להניח השכל והמחשבה שבמוח לצאת ולהתפשט חוץ לגבול הקדושה, לחשוב מחשבות ח"ו". עוד אומר רבי נתן (הלכות תפילין ו, לב), "כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה, שבאים למה שבאים, רחמנא ליצלן, מחמת שנדמה להם כאילו אין מחשבתם בידם ח"ו. ובאמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד".

    בנוסף לכך, מגלה לנו רבנו (ליקו"מ, תורה לה): "כשאדם מכניס בתוך שכלו הקודש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו, כפי תפישת המקום של חכמה חיצונית, שכל חיצוני בתוך הקודש, כמו קנה נעוץ בתוך השכל ועליו מתלקטים ומתחברים המידות הרעות ומגונות".

    לרבים מאיתנו נדמה כי עניין שמירת המחשבות לא כל כך חשוב ולא פעם אומרים "הלא מעשי מתוקנים וכשרים, והרהור קטן לא יכול לפגוע בי", או חושבים שעבודה זו, של שמירת המחשבה, שמורה רק לצדיקים מופלגים. אולם עבודה זו הכרחית לכל אחד מאיתנו!

    פעמים רבות אנו מסתכלים על עצמנו או על אחרים, בפרט בעיתות של ישוב הדעת או זמני תשובה הממשמשים ובאים, ושואלים את עצמנו בתימהון ובצער: "איך הגעתי למצב כזה?" כולנו הרי רוצים להיות טובים, ובדרך כלל גם משתדלים פחות או יותר לא להיסחף. ואם כן, איך קורה שבמבט לאחור אנו רואים לא פעם ולא פעמיים שנסחפנו הרחק מחוף המבטחים של הקדושה? (הרב ארז משה דורון).

    אחת התשובות היא – אי שמירת המחשבה. רבי ישראל הבעש"ט הקדוש זצ"ל אומר: "היכן שהאדם חושב – שם הוא כל האדם".

    יהי רצון שנזכה לקדש את שבעת הפתחים שבנו, יחד עם המחשבות שבמוחנו, ונזכה להוסיף עוד ועוד קדושה לחיינו, כאותו "היהודי הקדוש" שעליו נאמר, שההבדל אצלו בין יום אחד למשנהו הוא כהבדל בין יהודי וגוי.

    נושא ב – תמימות

    נאמר בפרשה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

    רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, מעונן ומנחש, הלכה ג):

    "אי אפשר להשיג שום עצה כי אם מה' יתברך שהוא מקור ושורש כל העצות שבעולם, כי שם הוא עצה אחר, בחינת כולו אחד וכו', וכל העצות האמיתיות הנכונות נמשכין משם, ומי שרוצה לקבל עצה שלימה אי אפשר לו לקבל שום עצה כי אם שמקשר אחר הבריאה בקודם הבריאה, דהיינו שיקשר כל דבר בשביל ה' יתברך. כי העולם הזה הוא עולם הפירוד ואין שום עצה שלימה. וזה בחינת מעונן ומנחש, שרוצה לקבל עצה מגשמיות העולם הזה. וזהו "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", שתראה להיות תמים ושלם עם ה', דהיינו שתקשר עצמך וכל הבריאה כולה לה' יתברך, שזהו עיקר השלימות והתמימות".

    מהי תמימות? על כך נוכל ללמוד מסיפור המעשה "מעשה בחכם ותם" ("סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב).

    התם, בתמימותו, היה גאון שבגאונים. הוא תפס את הנקודה הפנימית של החיבור עם ה' ולא זז ממנה. הוא לא התלונן. הוא תמיד היה שבע רצון משום שלא רצה לכפור חלילה במשפטי ה'. נראה כי הוא קשר את עצמו בחבלים כדי לא לזוז מנקודה זו.

    הוא שמח ורקד עם כל מה שעבר עליו. עד כדי כך ששמחתו לא היתה תלויה בגורמים אובייקטיבים. זוהי שמחה בה', וזו השמחה הגדולה ביותר, והיא השמחה היחידה.

    התם הלביש את הנופת צופים של הנשמה, את האור האלוקי שבו, על המציאות החשוכה ועל ידי זה האיר את המציאות באור יקרות. הוא התייחס אל הלחם שקיבל מאשתו כאל כל מיני מאכלים ערבים וטעימים לחיך, למרות שתמיד קיבל אותו לחם, והוא כל כך שמח בלחם הזה. הוא מתייחס אל המעיל האחד שיש לו כאל כל מיני סוגי מעילים שמתאימים לזמנים שונים ולארועים שונים, וכל כך שמח במעילו האחד והפשוט שהיה לו.

    הוא מקיים את מה שאנו קוראים – להכניס קדושה לחול. אין אצלו חול, יש אצלו חיבור תמידי ונפלא אל ה' יתברך. כמו כן, לא איכפת לו שצוחקים ממנו והוא אף לא מסתכל לצדדים. מה לו במעשיהם של אחרים, וכדבריו "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" – זה משפט שהוא חוזר עליו שוב ושוב. (וזהו אחד השכלים העצומים שהוריד רבנו הקדוש לעולם – "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי").

    הוא בטוח שה' יושיע אותו, והבטחון המושלם הזה בא לידי ביטוי במשפט, שהוא אולי המשפט החשוב ביותר בסיפור זה: "אצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין".

    הוא מבין שלא מספיק חכמה, אלא צריך גם מעשים. צריך לעשות חסד עם הזולת והוא מפנה את הבית הדל שהיה לו כדי שיוכל לארח ולשמח את חברו, החכם, חבר-ילדות, שלכאורה היה לו הכל אך לא היה לו כלום.

    אדם שמצדיק בצורה כזו את משפט ה' וחי את חייו בשמחה מתמדת, קרוב לודאי שיקבל את מבוקשו הרבה לפני מה שנגזר עליו מלכתחילה. כי בעצם, הניסיון שלו הסתיים, הוא מקבל הכל בשמחה, הוא כמעט שוכח מהחסרונות שלו, וכשהוא מתפלל לבקש על החסרונות – אזי המתיקות שבה הוא זוכה בתפילה מסייעת לו לשכוח את כל חסרונותיו. ואם כך, מדוע לעכב עוד משמים את מבוקשו?

    התם אינו טיפוס מסתגף. הוא אוהב מלבושים ומאכלים טובים, אך מקבל באהבה את משפט ה' ובטוח שישועת ה' קרובה וכהרף עין.

    כשקוראים את סיפור המעשה הזה מבינים שהתמימות הינה שער אל ה'.

    ***

    בתחילת דברינו ציינו את הצורך לקדש את שבעת הפתחים שבפנים ואת המחשבות, והמשכנו ודיברנו על התמימות. יהודי שחי באופן הזה זוכה להכין לו "צידה לדרך". לדרך אל העולם הבא, עולם הנצח, עולם שכולו טוב, כפי שאומר הפסוק בפרשתנו: "תכין לך הדרך" (יט, ג).

    כדי להמחיש את עניין ה"צידה לדרך", נסיים עם סיפור על רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, ש'הכין לו הדרך':

    ותשחק ליום אחרון

    ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. (אבות, ו).

    נוהג היה רבי משה לייב מסאסוב להשיא חתנים וכלות עניים על חשבונו. הוא שמח מאוד בהכנסת הכלה לחופה בכלי זמר, ואמר אז לעומדים סביבו: "מי יתן כשיגיע יום פקודתי, יוליכוני בניגון זה לבית מועד לכל חי".

    עברו הרבה שנים מאותו זמן, והדבר נשתכח לגמרי. ויהי בהגיע יום פטירתו, ביום ד' שבט תקס"ז, נסעו מנגנים עם כלי הזמר שלהם לעיר ברודי לחתונה. פתאום התחילו הסוסים לרוץ עם העגלה, עלו הרים, ירדו בקעות, ולא היתה אפשרות בשום אופן לעכבם ממרוצתם. עד שבאו סמוך לבית העלמין ושם עמדו הסוסים.

    ראו המנגנים עם רב מישראל, והבינו שיש כאן לויה של אדם חשוב, ושאלו: "איזו לויה היא זו, ומי הוא הנפטר?" השיבו להם שהנפטר הוא הרבי הקדוש רבי משה לייב. נזכרו המנגנים בדברים ששמעו מפיו באותה חתונת עניים. ונזכרו גם בניגון שהיו מזמרים שם אז, כי הם עצמם היו המנגנים באותה חתונה. הושיבו בית דין לפסוק את הדין, אם רשאים לנגן את הניגון כעת, מאחר שכך יצא מפי רבי משה לייב. פסקו הבי"ד שינגנו, וכך עשו.

    יהי רצון שנזכה כולנו, לקראת ימי הדין הקרבים ובאים, להוסיף קדושה ותמימות לחיינו.

    אהבתי

  12. הכר את הכוח שלך כי תצא
    מאת: הרב מנחם אזולאי

    http://www.breslev.co.il/articles/הכר_את_הכוח_שלך_פרשת_השבוע_כי_תצא/פרשת_השבוע_עם_מנחם/פרשת_השבוע.aspx?id=6850&language=hebrew

    נושא א – המלחמה ביצר הרע

    הפרשה שלנו פותחת בפסוק "כי תצא למלחמה על אוייביך" וכו', ומפרשים כי הכתוב מדבר על המאבק בין האדם ובין אוייבו הנצחי – היצר הרע. רבותינו ז"ל אמרו: "יצרו של אדם מתגבר עליו יום ויום, אלמלא הקב"ה עוזר לאדם, לא היה יכול לו" (קידושין ל).

    משמע, שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר הרע. אם כן, דבר זה עלול להחליש את ידיו של האדם מללחום ביצר הרע, לכן אמר התורה "כי תצא למלחמה על אוייביך", כלומר – אם רק תצא, אם רק תתחיל לנהל את המלחמה, כבר אתה יכול להיות סמוך ובטוח ש"ונתנו ה' אלוקיך בידיך". מן השמים יסייעו לך לנצח, שכן כתוב: "הבא ליטהר – מסייעין לו מן השמים".

    אנו רואים כי כל עבודה פנימית שאדם עושה במטרה להוסיף קדושה לחייו, צריך שתהיה לו התעוררות מעצמו, אולם אי אפשר להשלים את העבודה ללא סיוע משמים.

    אומר רבי נתן (ליקוטי הלכות): "כי זה כלל בכל הדברים שבקדושה, כשאדם רוצה לעשות איזה דבר שבקדושה כדי לזכות לתכלית הטוב שזוכין על ידי מצוה הזאת, אזי אי אפשר לו להגיע לקדושה זאת כי אם כשמסייעין לו מן השמים ומאירין עליו ההארה בהעלם משורש הקדושה הזאת שהוא רוצה להגיע אליה, ובלא זה לא היה אפשר לו לעולם להגיע לקדושה זאת, למשל, לעניין קיום מצוה אחת, כגון כשאדם רוצה לזכות לקנות אתרוג נאה ומיניו ויש לו מניעות רבות על זה, כגון שאין אתרוגים מצויים. או שהם ביוקר גדול והוא עני ואין לו ממון לקנותו. והוא משתוקק ומתגעגע ומתייגע ביגיעות ומחפש דרכים איך להשיג ולהגיע לקנות האתרוג, אזי הבא ליטהר מסייעין לו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

    "והסיוע דלעילא (מלמעלה) הוא ממקור שורש הקדושה של המצוה הזאת שהוא עוסק להגיע, דהיינו לעניין זה שרוצה לקנות אתרוג אזי שולחין עליו הארה מלמעלה. משורש קדושת האתרוג, וזאת הקדושה הולכת לסייעו ולחזק את רצונו נגד המניעות שמתגברים עליו, עד שזוכה למצוא האתרוג.

    "וזה בחינת הבא ליטהר מסייעין לו, כי הסיוע הוא משורש הקדושה הזאת שהוא רוצה להשיגה. וכן היא בכל המצוות. ולולי זאת לא היה באפשרי להאדם לעמוד כנגד המניעות העומדים כנגדו למנעו מן הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אלמלא הקב"ה עזרו – היה נופל בידו. והעזר והסיוע הוא מזאת הקדושה בעצמה, כנ"ל".

    הקב"ה עוזר לנו ושולח לנו סיוע משמים, אך זאת לאחר שנתעורר פה למטה ברצונות חזקים ומתוך אמונה בכוחנו.

    ועל כך אומר רבי נתן:

    "כי באמת, בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו, כי אם לא היה כוח באדם לעמוד כנגד היצר הרע לא היה הקב"ה נותן לו יצר הרע כזה, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכמו שאמר רבנו ז"ל שאין מי שיהיה לו מניעות שלא יוכל לעמוד בהם, וכמו שכתוב: "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". אם תרצה תתגבר עליו, עיין שם בפירוש רש"י.

    "על כן צריכין לדעת ולהאמין שבודאי כל אחד ואחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע שלו. ועיקר כל החטאים והתאוות שהאדם נלכד בהם, חס ושלום, היא רק מחמת שטות שאינו יודע מכוחו וכו'.

    "כי אין זה דרך הענוה להקטין כוחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים, כאילו אין בידו להיות איש כשר או צדיק, כי ענוה כזו אסורה והיא ענוה פסולה ואין זה ענוה כלל, רק מוחין דקטנות שצריכין להתרחק מזה מאוד מאוד, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, רק אדרבא, צריך כל אחד לומר בדעתו שיש לו נשמה גבוהה מאוד, כי הנשמה של הפחות שבפחותים שבישראל היא גבוהה מאוד מאוד.

    "וצריך לומר בדעתו שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות חס ושלום, מכל שכן וכל שכן לעבור איזה עבירה חס ושלום, כמו שכתוב: "ויגבה ליבו בדרכי ה'". שצריכים להגביה ליבו בדרכי ה', כי כל אחד מישראל רחוק בשורשו מאוד מאוד מעבירה חס ושלום, כמו שכתב רבינו ז"ל במאמר "כי מרחמם ינהגם", כי כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהן, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו.

    "נמצא, שבאמת כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול, רק שלאו כל אחד זוכה לידע מכוחו, ולפי נפילת כל אחד לבחינת מוחין דקטנות, דהיינו מה שאינו יודע מכוחו, כמו כן נופל לתאוות, והעיקר לתאות ניאוף שהיא עיקר היצר הרע".

    בעל תשובה שומע במהלך השנים שוב ושוב מרבותיו, כי היצר הרע זה לא הוא, כי "הוא" זו הנשמה היקרה שבו, וצריך להילחם ביצר הרע שמנסה לפתות אותו ולהכשיל אותו.

    רבנו אומר לנו שרצונו שנהיה כמוהו ממש. ומגלה לנו שהכל תלוי ברצון. "כי עיקר קדושת איש הישראלי ועיקר עבודתו הוא רק הרצון והכיסופין דקדושה…שצריך להתגבר שיהיה לו תמיד רצונות חזקים וכיסופין גדולים לעבודת ה' יתברך".

    אנו זוכים לראות במהלך חיינו יהודים שזכו לקדש את האכילה, את העיניים, את הדיבור. יהודים שזכו לביטול גמור ולתכלית הענוה וההכענה. יהודים יקרים שנותנים לנו דוגמא חיה לאן יכול להגיע יהודי עם רצון חזק, עם מסירות נפש, עם עקשנות של קדושה. יהי רצון שנזכה גם אנו.

    נושא ב – הגוף והנפש

    נאמר בפרשה "לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך".

    "יש מי שזוכה לילך בדרך הקודש כראוי, לבטל הגוף לגמרי לגבי הנפש, אזי הנפש היא בבחינת מלך, כי הוא מולך על הגוף, ואז הוא בן חורין, בבחינת: כל ישראל בני מלכים הם. אבל כשאין מבטל הגוף לגמרי נגד נפשו, אזי הנפש אצל הגוף כעבד, שעושה הנפש כל פעולות הגוף כעבד וכשכיר, ואזי צריך האדם לרחם על נפשו, שעל כל פנים לא יגזול ולא יעשוק חס ושלום לגמרי את נפשו, וליתן לו על כל פנים שכירות ביומו, דהיינו שעל כל פנים יתן להנפש בכל יום כמה מצוות ומעשים טובים ותורה ותפילה, כפי חובת היום.

    "כי בודאי מן הראוי שיעשה רק צרכי הנפש ויבטל הגוף לגמרי, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: זכאה מאן שלא אתנהי מדיליה כלום (אשרי מי שלא נהנה כלום משלו). כי צריך לסתום עיניו מהסתכלות העולם הזה לגמרי, ואז הוא בבחינת מלך ובן חורין כנ"ל.

    "אבל כשלא זכה לזה, והנפש בבחינת עבד ושכיר, אזי צריך להזהר על כל פנים שלא לעשקו ושלא לגזלו לגמרי, חס ושלום. וזה בחינת "לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך, ביומו תתן שכרו". שלא תאמר: היום אי אפשר להתפלל! היום אי אפשר ללמוד ולעסוק בעבודת השם! ודוחים עצמם מיום ליום" (אוצר היראה, יראה ועבודה קמ"ח).

    יש פה פירוש נפלא של רבי נתן לציווי "לא תעשוק שכר עני". לא לעשוק את הנפש של אדם שאצלו הגוף גובר, והנפש עושה את רצון הגוף, מכיון שהנפש זקוקה למזון שלה, לחיבור שלה אל ה'.

    איך אפשר לחיות בלי שלוש תפילות שהן זמן של חיבור מתוק לה' יתברך? בלי התבודדות, לפחות מספר דקות ביום כשאי אפשר יותר? בלי לימוד תורה? אומרים לנו רבותינו שאין יום כזה שעליו אפשר לומר: ביום כזה באמת אי אפשר ללמוד. גם ביום שעוברים לדירה חדשה, גם ביום של נקיונות ועזרה בבית לקראת פסח. כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה הזו לאחר שעות של עבודה או עיסוק אחר שלא בתוך עבודת ה' ממש – אותו צימאון, אותה השתוקקות למשהו שיחבר אותנו למקור החיות שלנו, לחמצן שלנו.

    צריך להתייחס אל הנפש היקרה שלנו בכבוד, ולתת לה לפחות את שכר היום שלה, אם עדיין לא זכינו להמליך אותה לגמרי על הגוף.

    להלן שני סיפורים הממחישים כל כך יפה "מה זה יהודי", מה זו רחמנות של יהודי ומהי שמחת המצוות אותן הוא מקיים, וכיצד הוא זוכה להמליך את היצר הטוב – את הנפש על הגוף:

    הגאון רבי מיכאל בער וייסמנדל זצ"ל מספר בספרו "מן המיצר" על מעשה מרגש ביהודי שנשלח למוות, שכבר בהיותו בתוך קרון הרכבת, שלתוכה נדחפו המוני יהודים כדי להסיעם למחנה ההשמדה – גילה את הלב היהודי המיוחד כיצד הוא מקיים "ורחמיו על כל מעשיו".

    באחת מעיירות הונגריה, נקהלו גויי העיירה אף הם ליד תחנת הרכבת וצחקו בשמחה ובהנאה גלויה על כך שלוקחים עוד "טרנספורט" של יהודים לגיא ההריגה. משהחלה הרכבת לנסוע פרצו הגויים במחיאת כפיים, לצידם עמדו מספר יהודים מן העיירה, שעליהם לא חלה גזירת הרשעים, אבל באו למקום כדי להיפרד מקרוביהם שהועמסו על הרכבת.

    ברגע שהרכבת החלה לנסוע, הוציא יהודי אחד את ראשו מחלון הקרון וקרא לאחד מידידיו: "שמע, שכחתי להאכיל את התרנגולים, עשה לי טובה, היכנס לביתי והאכל אותם".

    כמה גדול ההבדל המבדיל בין יהודי לגוי. מצד אחד – עומדים גויים ומוחאים כפיים מרוב שמחה על שלוקחים אנשים, נשים וטף להישרף, ומן הצד השני – קורא יהודי הנשלח לשריפה לחברו ומבקשו שיאכיל את התרנגולים, אכן מי כעמך ישראל, רחמנים בני רחמנים.

    ***

    הסיפור השני קשור למצוות התורה המוזכרת בפרשתנו "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", וגם הוא מאיר באור יקרות את היהודי ששמח עד אין קץ בקיום המצוות.

    מעשה שסיפר ה"חתם סופר" זצ"ל, על רבו הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל:

    פעם אחת בימים שבהם ישב ה"חתם סופר" בפרנקפורט שבגרמניה ולמד תורה מפי הגאון רבי נתן אדלר, הגיעו בערב שבת חנוכה שליחים מבוהלים אל רבי נתן, מקהילת אדנבדל.

    "באנו", הכריזו מתנשמים ומתנשפים השליחים, "גזירת גירוש נגזרה עלינו ורק רבי נתן יוכל להצילנו, אם יאות לבקש עלינו רחמים מעם השר מדלברג". וזאת לדעת, השר מדלברג, אשר קהילת אדנבלד היתה במחוז שלטונו, ידיד ורע היה לרבי נתן אדלר.

    עם צאת השבת התכונן רבי נתן לנסוע אל אחוזת השר. הדרך מפרנקפורט אל ביתו של השר היתה ארוכה והדרכים מכוסות בשלג גבוה, ואף אחד מבעלי הסוסים לא ניאות להשכיר לרב את סוסיו שיסעו בשלב הגבוה שכיסה את הדרכים. החליט איפוא רבי נתן לנסוע בלילה צונן זה במגררה פתוחה – אף שסיכן בכך את בריאותו. "אסור לדחות את הנסיעה אפילו לשעה קלה, שכן, יש בכך משום 'לא תעמוד על דם רעך'" – אמר בלהט לסובבים אותו. וכידוע, מצוה הבאה על ידך – אל תחמיצנה.

    תלמידו ה"חתם סופר" לא השלים עם יציאת רבו למסע מסוכן שכזה, הוא טרח וחיפש עד אשר הצליח להשיג כרכרה סגורה רתומה לסוסים תמורתה שילם ממון רב. לאחר הפצרות מרובות הסכים רבי נתן לכך שרבי משה סופר, תלמידו יתלווה אליו בנסיעתו, וכן בנסיעה זו זכה ה"חתם סופר" להיווכח בגודל צדקתו וקדשותו של מורו ורבו.

    כל זמן הנסיעה, סיפר ה"חתם סופר", לא פסק רבי נתן מלשנן בעל פה את דברי הראשונים והאחרונים – כאילו קרא מתוך ספר. בעוד ה"חתם סופר" מתפעל מעוצמת המראה, לפתע שקעה העגלה בתלולית של שלג ונעצרה, שני הסוסים כמו שקעו בבור עמוק מבלי יכולת להחלץ.

    "אולי ניתן להתיר את אחד משני הסוסים", הציע רבי נתן לעגלון, "ולרכוב עליו אל הכפר הסמוך, ושם לשכור סוס או שניים כדי שהללו יחלצו את הכרכרה מתוך השלג וימשיכו להסיעה?" תמורת מתת כסף הגון הסכים העגלון לקבל את העצה, הוא חילץ את אחד הסוסים ופנה ברכיבה אל הכפר הסמוך. בתוך הכרכרה התקועה בתלולית השלג נותרו רבי נתן ותלמידו. שלוש שעות ישבו שם יחדיו, עד אשר ראו את העגלון קרב ועמו שני שוורים.

    חפץ העגלון לרתום את שני השוורים והסוסים יחד. כשראה זאת רבי נתן, קפץ מבוהל מתוך הכרכה, נשרו נעליו מעל כפות רגליו והוא נותר בגרביים בלבד. מה הופתע ה"חתם סופר" לראות את מורו ורבו מרקד בשמחה בתוך השלג העמוק. 'לשמחה מה זו עושה?' – התפלא ה"חתם סופר", וכל כולו חרדה לבריאותו של רבי נתן. הן בדרך כה חלש וחולני הוא ועתה מרקד יחף בשלג, מי יודע מה יקרה לו חס וחלילה!

    כהרף עין זינק ה"חתם סופר" מן הכרכרה ומשך את רבו פנימה, אך רבי נתן כמו נאבק עמו ולא הירשה לו להפריעו מריקודו, "כלום אינך רואה את מעשה העגלון?" קרא לעבר ה"חתם סופר" בצהלה, והורה בידיו על השוורים העומדים להירתם אל הכרכרה.

    "יוהן", קרא ה"חתם סופר" אל העגלון, "על פי תורתינו הקדושה אסור לרתום שוורים וסוסים יחדיו". יוהן נעץ בו עיניים בלתי מבינות והתכוון להמשיך הלאה במלאכתו. "אל תעשה זאת", הפציר בו עתה רבי נתן, "אנא חזור אל הכפר והבא שני סוסים", ובאומרו זאת הושיט לעגלון צרור נוסף של שטרות כסף.

    שוב נותרו רבי נתן וה"חתם סופר" בכרכרה במשך שלוש שעות. בשעות אלו נודעה ל"חתם סופר" הסיבה מדוע רקד רבו ומדוע כה שמח: "מיום שעמדתי על דעתי", אמר רבי נתן אדלר, "לא עלה בדעתי לקיים מצווה דאורייתא של 'לא תחרוש בשור וחמור יחדיו', כלומר להימנע מן העבירה של רתימת שור וסוס יחדיו. ועתה צא וראה, כמה טירחות טרחו בני עירנו למנוע ממני את הנסיעה הלילה, אך לא נשמעתי להם, בזכות מצוות הצלת נפשות שעליה לא ויתרתי זיכני ה' יתברך במצוה שניה – מצוה שמימי לא קיימתי, וכי לא אצהל וארקוד על כך?!"

    ***

    ימי אלול ופרשתנו

    ימי אלול הם ימי רצון. כאשר נמצאים בימי רצון אפשר להשיג הרבה מאוד. אפשר להתקדם ולהצליח בדברים שבשאר ימות השנה אי אפשר להצליח בהם. בימים אלו אדם יכול לזכות מלבד למחילה על עוונותיו, להיות רצוי ונאהב לה'. בזמן שישנה אהבה קל יותר להשיג השגות גם כאלו שלא מגיע לנו.

    הקדמונים מצאו כמה רמזים בכתובים על מעלת חודש אלול: "אני לדודי ודודי לי", "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך", "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ובינתיים שמעתי שאנשי שלומינו הוסיפו עוד משמעות: "אוי לי וי לי" (על כל הפגמים והעוונות שלי) – ראשי התיבות של כל הפסוקים הנ"ל הם אלול.

    סופי התיבות של "אני לדודי ודודי לי" הם בגימטריא – ארבעים. ארבעים יום מיוחדים מראש חודש אלול ועד יום כיפור. סוף הפסוק הוא "הרועה בשושנים" – לשושנה יש שלושה עשר עלים המרמזים לנו על הנהגת שלוש עשרה מידות של רחמים שהקב"ה נוהג בהם בימים אלו.

    עוד רמז לימדו אותנו הקדמונים: "ומל ה' אלוקים את לבבך ואת לבב זרעך" – שיש בימים אלו, של אלול, סיעתא דשמיא מיוחדת להסיר את ערלת הלב, להסיר מעל האדם הנהגות רעות שדבקו בו. יש אפשרות מיוחדת לחזור בתשובה ולהיטהר ולהתגבר על המונעים אותנו מקירבת ה'.

    עוד רמזו לנו: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – אהבת רעים, חסד וצדקה, הם סיבה גדולה לעורר את אהבת ה' אלינו. ככל שאדם שלם יותר באהבת חברים, כך גדולה אהבת ה' אליו. התעלות באהבת רעים, בצדקה וחסד מהווים הכנה גדולה לזכות בדין הבא עלינו לטובה. רואים בעולם כאשר שוררת אהבה ואחוה בין האחים, יש להורים הרבה עונג ושמחה מכך, ואם חס ושלום שורר פירוד בין האחים, צער ההורים גדול מאוד. כך גם אבינו הקב"ה שש ושמח כאשר אנו בניו חיים באהבה ואחוה.

    יהי רצון שבעצם ימים חשובים אלה, ימי אלול, ימי תשובה שלקראת הימים הנוראים, נזכה להתחזק ברצונות טובים, להמליך את הרוח על החומר, את הטוב על הרע, את האחדות על הפירוד, ובדרך זו לגרום נחת רוח גדולה לאבינו שבשמים

    אהבתי

  13. פרשת לך לך

    לך לעצמך ולנשמתך

    רבי נתן, בספרו "ליקוטי הלכות", מבאר את הציווי "לך לך" כהליכה אל נשמתנו, אל מקור מחצבתנו, וכלשונו:

    "וזה שאמר ה' יתברך לאברהם, שמרמז בזה לכל אדם שבעולם "לך לך" – שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא 'אני' הוא רק הנשמה. וזהו שמזהרת התורה את האדם "לך לך", שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך, שכל הילוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם – בכולם תכוון לילך לך למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם. וזהו "מארצך", מארצך דייקא, היינו מתוך ארציות וגשמיות שלך וכו', "ומבית אביך" שהם המשפחה והשכנים וקרוביו וכו', ולפעמים על ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכולם אתה צריך לצאת ולילך לך לנשמתך וכו', וזהו "אל הארץ אשר אראך" שהוא ארץ ישראל, שהיא כלליות הקדושה ששם בית המקדש ששם מקור כל הנשמות, ועל זה מזהירו "לך לך" לנשמתך" (אורחות חיים, הלכות שבת, ז).

    אנחנו, זה הנשמה שלנו המשתוקקת ונכספת אל יוצרה, הקב"ה. היא לא מוכנה להתפשר או להסתפק בפחות. לכן צריך כל אחד לזכור שהוא זו נשמתו. ואם, חלילה, נופל האדם לתאוות העולם הזה, או פוגם במחשבות רעות, או בקנאה, גאוה וכעס, עליו לדעת שזה לא הוא, אלא היצר הרע שהשתלט עליו, מכיון ש'אני', כלומר נשמתי, תמיד שואפת אל הטוב, לכן מה שעובר עלי מהבחינה הזו לא בא מצד הנשמה הקדושה.

    על הפסוק "לך לך מארצך וכו'" ישנה שיחה על רבינו הקדוש עם אדם עשיר לפני נסיעתו של רבינו לארץ ישראל, וזה תוכנה:

    מספרים על איש עשיר ומיוחס שרצה להתלוות אל רבינו בנסיעתו לארץ ישראל. כששאל אותו רבינו: "מפני מה אין אתה נוסע?" השיב לו: "אם תקחו אותי עמכם אסע עמכם מיד". רבינו הזדעזע ואמר: "כשרוצים באמת לבוא לארץ ישראל אומר 'אם אקח אותו יסע?' כך רוצים לבוא לארץ ישראל? הלא כשרוצים לבוא לארץ ישראל צריכים ללכת רגלי, כי ה' יתברך אמר לאברהם "לך לך" – לך דייקא, שצריכים ללכת רגלי ממש כדי לזכות לבוא לארץ ישראל". ואמר זאת בהתלהבות גדולה מאוד. (מתוך ימי מוהרנ"ת).

    ללכת אל הנשמה זה כמו ללכת לארץ ישראל, אל הארץ הקדושה, ששם מקור כל הנשמות. לכן צריך לכסוף לבוא לארץ ישראל וצריך להתעקש ולהגיע אל הנשמה שלנו, למרות כל מה שעובר עלינו.

    לפעמים, צריך לעבור בחושך כדי להגיע אל האור הגדול. הנשמה יודעת זאת והיא מוכנה לעבור כל דבר כדי שתוכל בסופו של דבר להתחבר עם ה'.

    הפרשה שלנו מספרת על ירידתו של אברהם אבינו למצרים, "כי כבד הרעב בארץ". אומר על כך הזוהר הקדוש: לא ציווהו הקב"ה לרדת למצרים, כנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה", אלא הוא ירד מעצמו.

    אומר הרב צנעני שליט"א: אברהם אבינו הגיע למצרים כי ידע בפנימיותו שרק אחרי שיגיע לחושך הגדול ביותר יוכל לצאת לאור גדול ביותר. הרעב היה רק סיבה חיצונית למסע הזה (שבת "לך לך" תשס"ה).

    זו גם הסיבה שה' יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, שהרי אמר לו "לך לך…אל הארץ אשר אראך" ואברהם אכן יצא לדרך בלי לדעת לאן הוא הולך, וכדברי רבי נתן: "כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו יתברך היטב, כדי שיהיה נבוך ומסופק ואעפ"כ יחפש ויבקש אחר רצונו, ועל ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה" (נפילת אפיים, ו', ח').

    זהו בעצם סוד החיים. מהחושך הגדול, מהחיפוש המבוכה והספק, להגיע אל האור הגדול. והנשמה, שמכירה את האמת הזו, מוכנה לעבור הכל כדי להגיע אל האור ולהתאחד עם בוראה. "כי באמת בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש, צריך להמשיך עצמו אל נקודת האמת לאמיתו המושרש בו מצד נשמתו שהיא חלק אלו-ה ממעל, שהוא עצם האמת, וזהו עיקר עצמיות האדם, כי כשאומר האדם: "אני", או "לי" או "לך" מכוון הכל על עצם האדם שהוא נשמתו, ולא על הגוף שנקרא רק בשר ודם" (אוצר היראה, אמת ע"ד).

    זהו מאבק ארוך ולעיתים אף מייגע. בכל פעם שהאדם מושך עצמו אל הקדושה, שזהו בחינת נסיעת אברהם אבינו לארץ ישראל, אזי דרכם של הטומאה השקר והחושך להיות כרוכים אחריו ולהחשיך לו ח"ו, שזה בחינת "וילך אתו לוט" (לוט מסמל את החושך והשקר).

    זוהי העבודה שלנו. לברר את האמת מתוך חשכת השקר ולמשוך עצמנו לדרך התורה הקדושה שהיא דרך האמת. לנתק עצמנו מהרע ולדבוק בטוב. למשוך עצמנו לימין כפי שאומר אברהם אבינו ללוט: "היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה". או-אז זוכים לאותו נועם העליון שאנו כה משתוקקים אליו, לשמחה גדולה, להבין שה' אוהב אותנו אהבה אינסופית ומתגעגע אלינו. לדעת שכל תזוזה קטנה כאן למטה עושה רעש גדול בשמים. לזכות למתיקות של החיים.

    המאמין הראשון

    פרשה זו מפגישה אותנו לראשונה עם אברהם אבינו, שממנו החלו אלפיים שנות תורה ("ואת הנפש אשר עשו בחרן") אחר אלפיים שנות תוהו (סנהדרין צז, ע"א). זהו המפגש עם המאמין הראשון וראוי שנלמד ממנו ונתחזק באמונה, שהיא הבסיס והיסוד לכל עבודת ה' שלנו.

    "ויהי רעב בארץ" – אומר רש"י הקדוש: באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה. ואברהם עומד בנסיון ויוצא מן הארץ. ועוד הבטיח לו הקב"ה ממון ובנים והרי (היציאה אל) הדרך ממעטת שלושה דברים: את הממון, הבנים (פריה ורביה) ואת השם. (עכ"ל). ואם כך, אברהם אבינו אמור לחשוש מלצאת לדרך, אך בכל זאת מגלה אמונה ובטחון ויוצא. וכשהבטיח לו הקב"ה כי ירבה את זרעו ככוכבים בשמים – "האמין בה' ויחשבה לו לצדקה". הוא לא שאל ולא ביקש שום אות ומופת על כך, לכן הקב"ה החשיב לו אמונה זו לזכות ולצדקה.

    אל פסגת האמונה מגיע אברהם אבינו בפרשה הבאה, בסיפור העקדה, כשהלך לעקוד את בנו יחידו כדי לקיים את רצון ה', ובאותו זמן לא פקפק ולו לרגע במה שהבטיחו הקב"ה, "כי ביצחק יקרא לך זרע".

    כשנביט על חיינו נראה מצבים בהם התרחקנו מאוד מן האמונה. כל ביטוי של כעס, כל דאגה או עצבות, טענות כלפי אחרים – כל אלה הם ביטויים של חוסר אמונה. כי אם היינו באמת מאמינים שהכל מאת ה', שהכל מושגח בהשגחה פרטית והכל לטובה, אז מדוע לדאוג? לכעוס?

    על כך אומר הרב שלום ארוש שליט"א בספרו "בגן האמונה": "אם היתה לבני העולם אמונה, היו כולם רגועים ושמחים והכל היה מתנהל על מי מנוחות מאחר וכל אחד היה יודע שחייו מנוהלים בהשגחה עליונה ואין מקום ללחץ, כעס ועצבים…כשאדם מאמין שהכל לטובה, הוא יראה עין בעין שהכל באמת מתהפך לטובה ויצא מכל היסורים והצרות שיש לו".

    אם משהו משתבש, אם משהו גורם לנו צער – נאמר לעצמנו שבודאי הדבר לטובה אפילו שקשה לנו, הרי אין דבר רע יורד מן השמים, אלא רק טוב. כשזוית הראיה תהיה אחרת כך גם הדברים ייראו אחרת.

    מסופר על צדיק ירושלמי, בן דורנו, שכל פעם ששאלו אותו לשלומו היה משיב: 'ברוך ה'. הכל לפי התוכנית'. פעם אחת שאלו אותו: 'איך זה שאצלך תמיד הכל מסתדר והולך לפי התוכנית?' השיב: 'לפי התוכנית של הקב"ה'.

    יהי רצון שרוח האמת והאמונה הנושבת מתוך פרשה זו תעורר אותנו לחתור ולהגיע אל האמת שלנו, למקור נשמתנו ולהתחזקות באמונה, ועל ידי זה נהפוך את חיינו לחיים של שמחה ואהבה.

    http://www.breslev.co.il/articles/לך_לעצמך_פרשת_השבוע_לך_לך/פרשת_השבוע_עם_מנחם/פרשת_השבוע.aspx?id=6916&language=hebrew

    אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s