על אופטימיות ופסימיות ביהדות

 

הצטרף 23/07/2008
הודעות 3,292
 21/07/2011 13:13

  למדתי חלקים ממשנתו של הרב קוק ואני חושבת שהוא רב גדול וחשוב שתהיה במשנתו התעסקות בקהילה זו שנושאה המרכזי יהדות. הרב קוק חי בתקופה שעל מנת להנהיג בה באופן מוצלח נדרשה ממנו המון סובלנות,סלחנות ומידות נוספות שאחרי שנה של לימודים אני יכולה לומר שהיו בו בכמויות גדולות. בין יתר השאלות שעסקנו בהן שאלנו: איך אכן בסופו של דבר הצליח לנהוג בקבלה כה גדולה גם כלפי ערכים והשקפות עולם אשר נגדו את שלו?

אני משאירה את השאלה פתוחה בפניכם, כאשר רמז עבה מאוד מצוי בכותרת . אחזור ואעדכן לאחר המבחן ובינתיים סופ"ש נעים לכולם.

הצטרף 21/07/2008
הודעות 7,746
 21/07/2011 14:50

ישנן 2 מגילות, שגיבוריהן מפגינים באחד פסימיות יוצאת מגדרה, ובשני אופטימיות יוצאת מגדרה.

אלו הן כמובן מגילת קהלת  , ואיוב.

דברי קהלת מובאים בפרק א' פסוקים 9-11 : "מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא:  כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו.  יא אין זכרון, לראשנים; וגם לאחרנים שיהיו, לא-יהיה להם זכרון–עם שיהיו, לאחרנה. "

לא מספיק שאין שום חדש, הכל נשאר אותו דבר, למי שיבוא ויגיד שהמצב השתנה כי אפשר ללמוד מהטעויות ומהנסיון של העבר, קהלת בא ואומר התיעוד של הנסיונות מהעבר, לא נשאר, או לא נוצל.

איוב, מסרב לאבד תקווה, מסרב לקלל אלוהים על מנת לקצר את הסבל שלו על פני האדמה.

הצטרף 23/07/2008
הודעות 3,292
 21/07/2011 20:06

אופטיקאי מה שאמרת נכון רק שאיוב לא כזה אופטימי אלא יותר בעל חוסן נפשי.

זה נכון שקהלת מייצג את ההשקפה הפסימית (כי אם שום דבר לא משתנה אז למה להתאמץ) ואילו תהילים הוא זה שמייצג את ההשקפה האופטימית. נראה לי שאתה תוכל להסביר טוב ממני את הסיבה.  ועכשיו גם נותר לגלות איך זה מתקשר לרב קוק.

הצטרף 21/07/2008
הודעות 7,746
 21/07/2011 20:31

יסמין, לא נתקלתי באנשים שנשארו אופטימיים לאורך זמן אם אין להם חוסן נפשי גבוה. את נתקלת באנשים כאלו?

הצטרף 23/07/2008
הודעות 3,292
 21/07/2011 23:15

כן לצערי נתקלתי בעצמי (כלומר אני כזו בדיוק – יש בי חוסן נפשי, אך הוא לא קשור ככ למידת האופטימיות שבי, אני לא אדם אופטימי במיוחד ונדמה לי שפעם דיברנו על זה). בכל אופן איוב בא ללמדנו על חוזק אמונה יותר מאשר על אופטימיות.

הצטרף 21/07/2008
הודעות 7,746
 21/07/2011 23:33

ועם זאת, יש קשר בתוך היהדות, בין אופטימיות לאמונה.

ראי הפיזמון "

כל העולם כולו גשר צר מאוד גשר צר מאוד גשר צר מאוד והעיקר והעיקר,

לא לפחד, לא לפחד כלל, והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל.

הצטרף 23/07/2008
הודעות 3,292
 22/07/2011 01:38

ברור שיש קשר, אבל לא חייב להיות ואני אישית לא יכולה לראות באיוב כספר אופטימי.

חוץ מזה ידוע שהרבי נחמן אופטימי בגישתו ועוד רמז… כך גם הרב קוק.

הצטרף 13/10/2010
הודעות 449
 08/08/2011 00:17

אסירי התקווה הם אלה שלא
מאבדים את התקווה ולא מתייאשים

גם כשמהתמונה נשקפים צער,
כאב, סבל והמון מרירות…

רבי נתן מברסלב זצ"ל מבאר (ליקוטי הלכות, הלכות ביצים, הלכה ה) את עניין האבלות והנחמה על חורבן בית המקדש, ביאור שנעשה על פי מאמרו של רבי נחמן מברסלב, מורו ורבו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פ"ה), בו הוא מדבר על עניין הביצים ואגוזי הלוז והמשותף ביניהם. כדי שביצה תהיה מוכנה עוד כשהיא בתוך התרנגולת, היא צריכה כ"א (21) ימים. גם אגוזי הלוז צריכים כ"א ימים עד שהם מבשילים. רבי נחמן כותב שכ"א ימים אלה הם כנגד כ"א ימי בין המצרים, "ועל ידי זה זוכין לנחמה, כי עיקר הנחמה על ידי עצם הלוז שממנו עיקר התחייה וכו', ובשביל זה אוכלין ביצה בסעודה המפסקת וכו'", עיין שם.
רבי נתן אומר לנו שלכאורה זה תמוה, הרי הביצה והלוז מרמזים על הנחמה, אם כן, מדוע תהליך הבשלתם מסתיים אחרי כ"א ימים, שהם רמז על האבלות שמתאבלים כ"א ימים של ימי בין המצרים? למה אוכלים את הביצה בעת האבלות בסעודה המפסקת, הרי הביצה היא בחינת לוז – עיקר הנחמה, בחינת תחיית מתים? ומסביר, שכל זה בא ללמד אותנו ולרמז לנו, שאדם לא יכול להגיע אל התקווה הטובה ואל הנחמה כי אם על ידי צער, ייסורים ומרירות גדולה, שזה בחינת אבלות – מתאבלים ומצטערים וממררים על חורבן בית המקדש. אבל, גם כשמתאבלים על החורבן הנורא הזה, בגלל היותנו רחוקים כל כך מאבינו שבשמים בגלות בה אנו נמצאים, אסור לאדם להישאר חלילה בצער, אלא לנחם את עצמו בכל פעם עם תקווה גדולה – שאנו מקווים לאחרית טוב, לצאת מהגלות, מאפילה לאורה, כי "חסדי ה' לא תמנו"…
כך הוא הדבר גם בגלות הפרטית של האדם, כאשר רואה את הדברים המצערים אותו, המתגברים עליו, את המרירות בגוף ובנפש, את הצער מהממון – עליו לזכור היטב: יש תקווה! "וקץ שם לחושך", והכל יתהפך לטובה ולמתיקות גדולה אם רק יתחזק ולא יתייאש מן הרחמים.

הדוגמא שרבי נתן נותן לנו היא הצעקה של הנביא במגילת איכה: "אני הגבר ראה עני… אותי נהג וילך… השביעני במרורים…" אך בתוך כל הדברים האלה, בתוך מרירות צעקתו, הוא מנחם את עצמו ואומר: "אבד נצחי… זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל, חסדי ה' לא תמנו… חדשים לבקרים…" ופירש רש"י, שהחסדים מתחדשים בכל בוקר, לכן: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'".

אדם שרוצה לפקח על חייו האמיתיים, אומר לנו רבי נתן, צריך לקבל על עצמו את ההבנה שבכל המרירות, הצער והייסורים שעוברים עליו, ובעיקר ייסורי הנפש על כך שהיא רחוקה כל כך מאביה, על כל הפעמים בהן אדם מנסה ומצפה לצאת מהרע לטוב אבל הרע מתגבר עליו בכל פעם מחדש, מייאש אותו ואומר לו שאבד נצחו חלילה – בכל הזמנים האלה עליו להתחזק ולנחם את עצמו ולהיות בכלל אסירי התקווה, עליהם נאמר: "שובי לבצרון אסירי התקווה". בכל פעם עליו לומר לעצמו: יש לי עדיין תקווה! ולאחוז חזק בדברי רבי נחמן מברסלב שאמר אין שום ייאוש כלל בעולם! ולקיים את: "זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם"!
כי צדיקים, כידוע, תחילתם ייסורים וסופם שלווה, וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק כמו שכתוב: "ועמך כולם צדיקים". לכן, כל מי שרוצה להתקרב אל קדושת ישראל באמת, מסביר רבי נתן, "בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה מאוד בלי שיעור, ואי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית כי אם על ידי מרירות גדול! ואי אפשר לסבול את המרירות והייסורים, ורק השם יתברך נותן ליעף כוח לסבול את הייסורים, על ידי התקווה שנוטע בלב האדם המקווה לאחרית טוב, בכוח הצדיקי אמת שכבר זכו לנצח, לאחרית טוב כזה".
את דברי רבי נתן צריך לחקוק היטב על לוח ליבנו. זאת, משום שכל אדם הרוצה באמת להתקרב אל השם יתברך – בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה בלי שיעור! רבי נתן לא כתב שייתכן שיעבור על האדם או שאולי יעבור עליו, אלא – בהכרח שיעבור עליו! לכן צריך כל אדם להכין את עצמו לזה שבהכרח תעבור עליו מרירות רבה בלי שיעור, כי רק כך יוכל לעמוד בניסיון.
וכאשר אדם לא יודע שזוהי הדרך, או שהוא מתעלם ממנה, כשיש לו פתאום ירידה או ניסיון הוא נבהל ממה שעובר עליו, הוא לא יודע איך לחזק את עצמו. ואדם שנפל – נפל רק בגלל שלא ידע, או ידע והתעלם מעניין המרירות ההכרחית. וכשהיו לו ימים טובים והצלחה הוא לא הכין את עצמו לירידה שבהכרח בוא תבוא. כאשר אדם יודע שהעולם הוא גלגל ואחרי כל הצלחה יש גם ירידה וניסיון – דבר הכרחי לעלות מדרגה נוספת – הוא מכין את עצמו בתפילות, לימוד, שיחות של התחזקות ואמונה, ואז הוא עומד בניסיון ועובר את הכל, הוא זוכה לנחמה גדולה ולהתעלות בדרכי השם.

כמובן שכל זה מדובר על אדם שבאמת רוצה להתקרב אל השם ולא מסתפק במקום בו הוא נמצא. מי שלא רוצה להתקדם ולהתקרב אל השם בכל פעם יותר ויותר, ואומר שהוא מסתפק במקום בו הוא נמצא, ייתכן מאוד שלא תהיה עליו מלחמה גדולה כל כך, כמו על זה החפץ באמת לאמיתה, לעבוד את השם באמת ולהוסיף בכל פעם קדושה ודעת, שאז היצר הרע מתגרה בו מאוד. למעשה, מי שזוכה שהצדיק יקרב אותו, גם אם החליט שהוא לא רוצה להתקדם יותר ומסתפק במקום בו הוא עומד, הצדיק לא יניח לו לבלות ימיו בשינה, ובעל כורחו יעביר עליו את הניסיונות והתמודדויות, וממילא גם הוא יצטרך לעבור מרירות גדולה, שאז עיקר הניסיון הוא לחזק את עצמו בתקווה הטובה, שכל המרירות היא רק לטובה ונועדה לקרבו אל השם יתברך.

ובהקשר לכל זה, רבי נתן מחדש ואומר שכל זה מרומז בלוז והביצה. כי בכל הדברים שבעולם ישנם רמזים נפלאים וגדולים להתקרב אל בורא העולם, כי כל הדברים שבעולם נבראו רק שביל זה – לרמז לאדם להתקרב להשם יתברך, ואין להם שום חיות וקיום כי אם על ידי החיות שיש בהם מעצות התורה הקדושה, ומשם חיות וקיום כל הדברים כידוע.

לכן גם הביצה והלוז מרמזים על דברים עליונים שלכאורה נראים סותרים זה את זה. מצד אחד הם מרמזים על הנחמה, ומצד שני על האבלות של ימי בין המצרים. דבר זה בא ללמדנו דבר עצום – אי אפשר לבוא אל הנחמה אלא על ידי אבלות וצער, ואי אפשר להתקרב אל השם ולחזות בנועם השם אלא על ידי "מרירות הרבה בלי שיעור" בבחינת: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, בעניין גלותו, צערו והייסורים שעוברים עליו.
וכל זה מרומז בהלכה של סימני ביצים. ב"שולחן ערוך" כתוב שאם הביצה – שני ראשיה כדים (עגולים) או שני ראשיה חדים (מחודדים) – הוא בודאי סימן טומאה. כי זו דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, כאשר נופלת עליהם אבלות, צער וייסורים הם לא מנחמים את עצמם כלל ואין להם שום תקווה לצאת מהצרה והצער, כמו שכתוב: "לא יאמין שוב מני חושך", והם נשארים שקועים בדאגות ומרה שחורה עד שנפרדים על ידי זה מהשם יתברך, מהתורה ומצדיקי האמת לגמרי. ולפעמים ההיפך – כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתייה וכו', הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, כמו שכתוב: "והנה ששון ושמחה… אכול ושתה…" ושוכחים לגמרי את תכליתם ואחריתם.

וזה בחינת שני ראשיה כדים או שניהם חדים. כי 'כד' מרמז על אבלות וצער, בחינת "גלגל הוא שחוזר בעולם", לכן אוכלים ביצים ועדשים שהם עגולים בזמן אבלות ל"ע. ו'חד' זה בחינת עזות ושמחה, בחינת "וישם פי כחרב חדה", ההיפך מן האבל שאין לו פה. והרשעים, כשהולך להם, שמחים בעולם הזה כאילו שמחתם שלמה ולא חושבים על אחריתם. וכשלא הולך להם הם נופלים לדיכאון כאילו אין להם שום תקווה. וזה מרומז בביצים הטמאות: או ששני ראשיהם חדים או כדים. כשהם שמחים, ממלאים את תאוותם בשחוק ושמחה כאילו כל השמחה בזה העולם, חלילה. ולהיפך, כששבר וצרה באים עליהם הם מלאים עצבות ומרה שחורה, בלי שום נחמה ותקווה. וזה 'שני ראשיהם כדים' – האבלות והצער שלהם הם משני ראשיהם – מראש עד סוף. הם לא מקווים לאחרית טוב כלל, כמו שכותב רבי נחמן "מי שאין לו אמונה – חייו אינם חיים! כי תיכף כשבא לו איזו צרה אין לו במה לנחם את עצמו". ולהיפך, כאשר השעה משחקת להם הם מלאים שמחה וצחוק, שזה 'שני ראשיהם חדים', ועל שמחה כזו נאמר: "ולשמחה מה זו עושה".
אבל הצדיקים והכשרים, כאשר יש להם צער ח"ו, הם בבחינת אסירי התקווה. הם מחיים ומנחמים את עצמם בגודל תקוות לאחרית טוב, בבחינת: 'ראשו אחד כד וראשו אחד חד', כי 'כד' ו'חד' הם בחינת אבלות וצער, נחמה ותקווה טובה. אצלם האבלות והצער מקושרים בתקווה והנחמה, לכן אינם מייאשים את עצמם לעולם מהשם יתברך עד שזוכים לאחרית טוב. לכן כל העניין הזה מרומז בביצה משום שהיא בבחינת לוז הנ"ל, שהוא עיקר התקווה והנחמה ולכן אוכלים אותה בסעודה המפסקת, כי על ידי זה דווקא עיקר הנחמה בחינת: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", שזה בחינת ראשו אחד כד ואחד חד.

כך מלמד אותנו רבי נתן, וכדאי להעמיק מאוד בעניין זה ולהתחזק תמיד, ובפרט בימים אלה. ויהי רצון שהימים האלה יהפכו מאבל ליום טוב, מיגון ואנחה לששון ושמחה, ולא ידח ממך נידח, כי כולם יחזרו בתשובה שלמה והגאולה תבוא ברחמים גדולים ונזכה לראות בנחמת ציון ולשמוח בבניין ירושלים בקרוב ממש, אמן.

חזור לדף הבית של שלושת השבועות ותשעה באב

הצג מאמרים נוספים של הרב שלום ארוש

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
הצטרף 13/10/2010
הודעות 449
08/08/2011 00:35
optikay:

ישנן 2 מגילות, שגיבוריהן מפגינים באחד פסימיות יוצאת מגדרה, ובשני אופטימיות יוצאת מגדרה.

אלו הן כמובן מגילת קהלת  , ואיוב.

דברי קהלת מובאים בפרק א' פסוקים 9-11 : "מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא:  כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו.  יא אין זכרון, לראשנים; וגם לאחרנים שיהיו, לא-יהיה להם זכרון–עם שיהיו, לאחרנה. "

לא מספיק שאין שום חדש, הכל נשאר אותו דבר, למי שיבוא ויגיד שהמצב השתנה כי אפשר ללמוד מהטעויות ומהנסיון של העבר, קהלת בא ואומר התיעוד של הנסיונות מהעבר, לא נשאר, או לא נוצל.

איוב, מסרב לאבד תקווה, מסרב לקלל אלוהים על מנת לקצר את הסבל שלו על פני האדמה.

קאי ערכתי קצת את הקטע התשובה לשאלות שלך מובאות פה בקטע הזה וסימנתי התייחסות ספציפית לעניין חדש תשחת השמש.

 אם זה ארוך לך אני מצרף קישור לשיעור שזה התמליל שלו תוכל להוריד אתו ל MP3   ולשמוע בזמנך הפנוי זה שיעור חובה לכולנו ולכל מי שמרגיש שהחיים קצת כבדים לו .

http://www.levhadvarim.com/index.php?option=com_content&view=article&id=723:-12-&catid=44:2009-04-30-06-45-36&Itemid=217

 קאי יש צדק מסויים במה שאתה אומר אבל שם לב טוב אין חדש מתחת דגש על המילה מתחת לשמש.

רבי נחמן צעק אסור להיות זקן !!!

יש תורה מאד משמעותית בליקוטי מוהר"ן. מי שיזכה להפנים אותה מובטח לו שינוי מהותי בחיים. תורה רע"ב. רבי נחמן מתייחס שם לפסוק בתהילים פרק צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו". אומר רבי נחמן: "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו – היום דווקא והבן"

 רבינו מלמד כאן, שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט. בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד. כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר. הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך. באופן כזה מה שכבר עבר, מה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.

אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו. הם קיימים רק במוח שלי. ורבינו מגלה לנו שאנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. בעצם זה דמיון. המחשבות על מה שעברתי וכמה אני מסכן וכמה היה לי קשה וכמה נכשלתי, הן דמיון. עכשיו זה הרי לא קיים במציאות ואם אני לא ארצה גם לא תהיה לזה שום השפעה על המציאות שלי. אם בגלל שנכשלתי מיליון פעם באיזה עניין ואני מתייאש מלהתחיל שוב, אז אני נותן כוח למשהו שאינו קיים, כי הוא כבר עבר. וכך גם לגבי העתיד. אם אני מדמיין כמה יהיה לי קשה, וכמה זמן זה ייקח וכמה ימים ושנים אני אצטרך להתמודד עם הקושי הזה ומי יודע מתי זה יגמר וכן הלאה, גם זהו דמיון, גם המחשבות האלה נותנות כוח למשהו שלא קיים להחליש אותי. כי אני בחרתי לדמיין את זה ולחשוש מזה ולדאוג מזה. אבל זה באמת לא קיים ברגע זה. וגם מי אמר שהדברים יהיו כמו שאני מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי. מי יודע מה בכלל יהיה בעתיד. ואפילו אם יהיה כמו שאני מדמיין, מי מכריח אותי לחשוב על כל זה ולהילחץ מזה בלי טעם?

 דוד המלך אומר בתהילים: "היום אם בקולו תשמעו". ורבינו מלמד בתורה המופלאה הזאת שיש כאן הוראה מדויקת לכל אחד ואחד מאיתנו: יש לך רק היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה. תוריד לך מהכתפיים את מה שלא קיים. תתרכז במה שלפניך ובשביל זה תמצא תמיד את כל הכוחות.

 כאן יכולה להגיע מחשבה שאומרת: אבל אדם שלא חושב על מה שהיה ולא חושב על מה שיהיה, הוא נהיה אדם מנותק, הוא חסר אחריות, הוא לא חי בחשבון. זה נכון, אדם צריך לייחד זמן להתבונן בעבר וללמוד ממנו ואדם צריך לייחד זמן להתכונן לקראת העתיד. אבל צריך להקדיש לזה זמן מסודר ושיטתי, צריך לטפל בזה באופן ענייני. לא לחשוב על זה כל היום, לא להתבלבל מזה כל הזמן. גם מי שיש לו עסק עושה מאזן יומי, עושה חשבון חודשי ושנתי, אבל אם הוא כל הזמן בלחץ ובמחשבות על מה היה ומה יהיה זה לא נקרא חשבון, זה לא מקדם את העסק לשום מקום, להיפך – זה מפריע לו לנהל את העסק כראוי. יש זמן לחשבון אבל אם חושבים על זה כל הזמן זה כבר לא נקרא חשבון, זה נקרא לחץ ובלבול ודאגה.

 רבינו מגלה לנו את השורש של המתח שלנו, של הדאגה, העייפות, הכבדות. רבי נחמן מראה לנו איפה מתחיל החולי הזה שיש לנו כל הזמן הרגשה של: כבד עלי החיים, כבד עלי המשימות של החיים, כבד עלי להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עלי להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עלי להיות בן זוג, כבד עלי להיות אבא, כבד עלי ללכת לעבודה, כבד עלי להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עלי. לא משנה איפה אדם נמצא. אם הוא נמצא לפני החתונה, כבד עליו שהוא רווק. אם הוא אחרי החתונה, כבד עליו שהוא נשוי. רבי נחמן מגלה לנו: דע לך שהמציאות הזאת היא דמיונית, אין לה באמת שום הצדקה. זה הכל רק במוח שלך. ואם תלמד לשלוט עליו תראה מציאות אחרת. בכלל בכלל לא כבדה. להיפך – קלה ונעימה ופשוטה מאד. אם תצליח להשתחרר מהדמיון הזה, אם תצליח להרגיש שמה שקיים באמת זה רק הרגע שאתה נמצא בו, רק אותה שעה ואותו היום, אז אתה תחיה באמת. גם עכשיו ברגע זה שאדם קורא את הדברים הללו, על פי רוב הוא לא באמת קורא אותם. אחוז מאוד קטן מהמוח קורא אותם, ואחוז גדול מהמוח ממשיך לטחון את מה שהיה לפני רבע שעה, לפני יום, לפני יומיים. האם עשיתי טוב? מה היה? ואיך יהיה? ומה הפסדתי. וכל המחשבות ההלו רגילות למלא את המוח ולא נותנות לנו להתחבר לרגע. לא ללימוד. לא לתפילה. לא לאכילה בישוב הדעת, לא להקשבה אמיתית לבן זוג או לילד. כי המוח כל הזמן מטייל באלף מקומות ואז זה מכביד ואין לי כבר כוח לכלום. לכן לפעמים אנשים מדברים אחד עם השני ואף אחד לא שומע מה השני אומר. למה אתה לא שומע? כי אתה לא יכול, כי אתה עסוק עם מה שהיה ועם מה שיהיה. ברור שאתה לא מסוגל לקחת אחריות על מה שקורה כרגע, כי במוח שלך אתה עושה המון דברים, ואיך תוכל למצוא מקום פנוי לעשות מה שצריך לעשות עכשיו? אתה הרי מטייל בעבר ובעתיד ואין לך מקום להווה. אתה מלא דאגות, אתה מלא פחדים, אתה מלא ייסורי מצפון, אתה מלא בלבולים. אומר רבי נחמן: "אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו". האמת היחידה של החיים היא שרק עכשיו קיים. ומה שקיים תמיד זה רק הקדוש ברוך הוא. ואם נפנה את המוח מהמציאות הדמיונית של העבר והעתיד וננסה להתחבר לרגע נמצא שם את המציאות היחידה – את הבורא. את ההויה. זהו הרי השם הקדוש ביותר – שם הויה. היה הווה ויהיה. הוא נמצא ונוכח תמיד רק שאנחנו לא נוכחים. ואם נהיה נוכחים נמצא את נוכחתו.

 הבעיה שלנו זה לא רק ההרגל לחשוב על מה שהיה ומה שיהיה. יש להרגל הזה גם חיזוק רעיוני, גם קול פנימי שמסביר לנו בלמדנות שיש כאן אמת גדולה. יש לנו בראש קול שמסביר שמה שהיה הוא שיהיה, שהכל חוזר על עצמו. הרי זה גם מה שכותב שלמה המלך: "מה שהיה הוא שיהיה". ובפסוק אחר הוא כותב: "סובב סובב הולך הרוח אל מקומו חוזר שואף" וגם: "אין כל חדש תחת השמש". הכל חוזר על עצמו, הכל סיבובי, הכל מעגלי, הכל אותו דבר. מה שהיה הוא שיהיה. לפי העיקרון הזה אפשר להקיש ממה שהיה על מה שיהיה. למשל, אם נכשלתי עשרת אלפים פעם באיזו עבירה, בפעם העשרת אלפים ואחת אני גם אכשל. אם עשיתי בחיים הרבה שטויות אני בלי ספק אמשיך לעשות שטויות עד סוף חיי. למה? עובדה. זה מה שהיה עד היום ו"מה שהיה הוא שיהיה". בא רבי נחמן ואומר: נכון שיש דבר כזה, אבל זה נכון רק במערכת אחת של חוקים. בחוקי הטבע זה נכון , אבל יש עוד חוקים. בחוקי הטבע אין כל חדש תחת השמש, אבל יש למעלה מן השמש ושם הכל חדש. ועל כן רבי נחמן כותב בסוף אותה תורה: "ודע, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

עולם אחר לגמרי!!! תקראו טוב את שלושת המילים האלה. לאט לאט. זה ההיפך הגמור מתפישת העולם הטבעי, המכבידה, המעייפת, של הזמן.

 כשאנחנו קמים בבוקר אנחנו לא מתפעלים מהעובדה שהשמש זורחת. למה? כי היא זרחה אתמול והיא בטח תזרח מחר. היא זרחה לפני אלף שנה והיא תזרח בעוד אלף שנה. זה דבר טבעי ושיגרתי שחוזר על עצמו. זה רק טבע. אבל האמת הפנימית של המציאות מגלה לנו שזה ממש לא נכון. "יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". אבל איך יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי? הרי באמת היום ואתמול היה אותו דבר, השמש זרחה גם אתמול.

כשילד מסתכל על משהו בפעם הראשונה הוא מלא התפעלות. כל דבר חדש ממלא אותו חיות והתרגשות. כי הוא לא ראה את זה אף פעם. אבל אנחנו כבר ראינו הכל. מה יש עוד לראות? מה יכול עוד לקרות? רבינו אומר שהעולם היום הוא עולם אחר מהעולם של אתמול. זה לא אותה שמש ולא אותם שמיים. גם אני אדם אחר לגמרי. כמה חיות היינו מרגישים אם היינו באמת חווים את המציאות בצורה כזאת? מה מפריע לנו לחוש כך? העבר והעתיד שבהם אנחנו מעסיקים את המוח לא מניחים לנו לחוות את הווה, ואנו חווים אותו כהמשך טבעי ומובן מאליו של מה שכבר היה ובוודאי ימשיך גם הלאה. אבל זו היא ההונאה הגדולה של העולם, זהו התעתוע הגדול של הזמן. "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם", כותב רבי יהודה הלוי בשירו. "עבד השם – הוא לבדו חופשי". אם נסכים להאמין שהמציאות אינה מחויבת, שהיא מחודשת ומתחדשת כל רגע, ששום דבר אינו מובן מאליו וכל רגע הוא פלא חד פעמי ובלתי חוזר, נמצא גם כוחות חדשים להיות עבדי השם. אם נפסיק להיות עבדי הזמן ולשוטט במציאות דמיונית לא קיימת של עבר ועתיד, נוכל לגלות שהווה ברגע זה הוא הדבר הנפלא ביותר שקורה לנו, ואנחנו יכולים תמיד למצוא בו את נוכחות הבורא ולעשות בכל זמן את רצונו.

הנה כך מתבארים הדברים בדבריו המתוקים של רבי נתן, התלמיד הנאמן: "כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל כל פעם מחדש כאשר הזהיר רבנו ז"ל על זה פעמים אין מספר כמבואר בספריו הקדושים בכמה מקומות, וכמבואר בסיפור שבחיו הקדושים, שהוא עצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם". לא משנה מה קרה לי, לא משנה מה עשיתי. אני חופשי לחלוטין ברגע זה להתחיל הכל מחדש. מה שקרה לי לא מכריח אותי להמשיך בשום צורת התנהגות, שום דבר לא מחויב להיות כמו שהיה.

 וממשיך רבי נתן לספר על גדולת רבו: "אפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות. וכל זה מבואר בדברי חכמינו ז"ל, כמו שכתוב בפסוק: "אשר אנכי מצווך היום". יש כמה פסוקים שהמילה "היום" מופיעה בהם. "אשר אני מצווך היום". ומבארים חז"ל שהמילה היום מורה על התחדשות, על התחברות ליום ולרגע הזה בלבד. "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים". "היום הזה נהיית לעם" כותבת התורה וחז"ל מבארים: "בכל יום נדמה בעיניך כאילו היום נכנסת עימו בברית". כשכתוב בתורה את המילה "היום", כשאני קורא את זה איזה משמעות יש לזה? הרי לכאורה מסופר על משהו שקרה לפני שלושת אלפים שנה. כשהתורה אומרת את המילה "היום" היא לא מספרת מה שקרה פעם, היא אומרת לי: "תקשיב. היום הוא יום אחר לגמרי. היום העולם הוא עולם חדש. אותו רגע שאתה נמצא בו תשמע את דבר השם מחדש. אל תסתכל על הדברים בתור היסטוריה. "כי באמת אם האדם יסתכל האדם עצמו הוא יראה שכל הבלבולים והנפילות והירידות וחלישות הדעת שיש לו, הכל על ידי ריבוי המחשבות מיום שעבר ליום הבא ומשעה לשעה". אומר רבי נתן אם תסתכל על עצמך תראה שכל המשברים שלך זה בגלל הדבר הזה. רק בגלל המחשבות של מה היה, מה עבר עלי, מה קורה לי, ומה יהיה איתי. וכל זה נקרא "זקנה". זקנה היא הרי תוצאה של ריבוי זמן. פסוק בקהלת אומר: "ברבות הימים נשכח הכל". אבל להיות זקן זה לא רק עניין של כמה שנים אתה חי בעולם הזה. אתה יכול להיות בן שמונים וצעיר ברוחך. להיות זקן אפשר גם בגיל 15 אם אתה כבר מרגיש שאתה מכיר הכל והעולם חוזר על עצמו ואין כל חדש תחת השמש. אם אתה תחת השיעבוד של הזמן אתה יכול להיות זקן מאד אף על פי שחיית מעט שנים בעולם. זקנה זה לא כמה זמן הגוף שלך בילה בעולם הזה, זקנה זה איך אתה תופס את המציאות. "וכל אחד נחשב בעיני עצמו כאילו כבר נזקן בדרכיו שרגיל בהם ימים רבים עד שאי אפשר לו לשוב לדרך אחרת". אני כבר זקן, אני כבר מכיר, אני כבר יודע, אני יודע מה זה החיים, שמעתי כבר את הרעיונות האלה וזה לא עזר לי. מה כבר יכול לצאת ממני? אני כבר מכיר הכל, ניסיתי ונכשלתי מליון פעם, אני כבר לא יכול להשתנות. זה נקרא זקן. זקן במוח.

 ילדים הם כל הזמן שמחים. גם כשיש להם צער והם בוכים הם שוכחים מזה תוך רגע וממשיכים. הסיבה היא שהתודעה שלהם מרוכזת בהווה, הם לא חושבים מה היה ומה יהיה. הם פשוט חיים. וכאשר מתבגרים, נהיים כאלה עצובים, כבדים. למה? כי הוא כבר מכיר את החיים, הוא כבר סבל, והוא כבר יודע מה זה החיים, כבר סיפרו לו מה זה החיים ואי אפשר לחדש לו. אין מה להגיד לו בוא תראה משהו חדש, בוא תשמע משהו חדש. הוא כבר מכיר הכל. ורבי נחמן צועק: אסור להיות זקן! זה פשוט אסור, אתה יכול להיות בן שמונים אבל זקן אסור להיות. אסור לתת מקום להרגשה של: אני כבר עברתי, אני כבר יודע ואיני יכול להשתנות, כי הדבר הזה יהרוג אותנו. "מחמת שאדם יודע בעצמו שהוא רחוק מדרך היושר באמת". כל אחד מסתכל על עצמו ואומר: הרי אני יודע כמה אני עקום. "על כן נמצאים רבים שמייאשים עצמם מלהתקרב להשם יתברך". אני עקום, תמיד הייתי עקום ואני אשאר עקום. מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להשתנות. "ואפילו מעט העבודה והמצוות שמקיימים כמצוות אנשים מלומדה ועושים אותם בלי התעוררות וחיות". גם כשעושה מעשה טוב, הוא עושה אותו כזקן רגיל. הוא כבר רגיל לעשות את זה, הוא כבר היה בסיפור הזה. "והכל מחמת הזקנה שקפצה עליהם, שנחשבים בעיניהם כזקנים וזה מזיק מאוד מאוד. כמו שהזהיר רבי נחמן ואמר שאסור להיות זקן, הן חסיד זקן הן צדיק זקן". אפילו אם אתה צדיק אסור לך להיות צדיק זקן, לא רק חוטא זקן, גם צדיק זקן אסור.

 "כי בודאי מי שטעה מדרך הישר לגמרי ועושה כל מה שעושה כפי מה שיודע בנפשו ונדמה בעיניו כזקן ורגיל במעשיו אשר לא טובים, לאיש כזה מזיקה בוודאי הזקנה הזאת בלי שיעור, כי יכול ללכת לאיבוד לגמרי חס ושלום אם לא יתעורר להתחדש". בוודאי שהוא מתעקם, יש לו הרגלים לא טובים, הרגלי אכילה, הרגלי דיבור, הרגלי התנהגות, בין אדם לחברו, ובין אדם לקדוש ברוך הוא ובכל תחום שלא יהיה, אם הוא עקום אז בוודאי שאסור להמשיך להתעקם. בוודאי שאחד כזה חייב לומר: מהיום אני מתחיל התחלה חדשה, מה שהיה מת, אני היום אדם חדש. אדם כזה חייב את ההתחדשות, אבל לא רק הוא, אלא אפילו צדיקים וחסידים, אם הם זקנים ועושים עבודתם כזקן הרגיל מכבר, גם זה אינו טוב. "גם צדיק זקן זה לא טוב". אפילו אם אתה עושה דברים טובים ואתה עושה את זה מכח ההרגל, זה לא טוב.

כל דבר שעשינו בפעם הראשונה הרי הייתה כל כך מרגשת, כל כך מלאת חיות. אבל הרי הכל חדש לגמרי כל יום. ולמה שלא נעשה הכל מחדש? בפעם הראשונה שילד רואה ים, בפעם ראשונה שילד משחק עם ילדים בגן, בפעם ראשונה שאוכלים משהו, בפעם ראשונה שילד עובר לבד את הכביש. כמה אפשר להיות שמח מדבר פשוט. מי שבוחר להיות ילד הכל חדש בעיניו תמיד. שום דבר לא ברור מאליו.

 תתחיל מחדש, תשכח מהכל, תשכח מה שהיית, תשכח את מה שהצלחת, ותשכח במה שנכשלת. תשכח במה שהצלחת – כי אם תזכור עד כמה אתה מוצלח אתה מתחיל לגדל קליפה של גאווה, של זחיחות דעת, של זקן ורגיל. ואם אתה זוכר כמה נכשלת – בטוח שאתה תכשל שוב, אבל מה שאתה לא מבין שלא המציאות מכשילה אותך אלא המחשבות שלך!

"כי עיקר העבודה הוא ההתחדשות, בבחינת "וקווי השם יתברך יחליפו כוח. יעלו אבר כנשרים", שצריך להתחדש בכל יום ממש, כי מי שמחזק את עצמו להתחיל בכמה פעמים מחדש בווודאי לא יפול לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה". שימו לב מה רבי נתן אומר פה: מי שמחזק את עצמו כמה פעמים להתחיל מחדש אז בוודאי לא יפול לעולם! לא משנה מה יעבור על האדם, אם הוא שוכח מה שהיה, ולא חושב על מה שיהיה, רק מתחיל מחדש כאילו היום נולד. כאילו עוד לא קרה לו כלום ולא יקרה לו כלום. אדם שיסגל לעצמו מחשבה כזאת, רבי נתן מבטיח לו – בוודאי לא יפול לעולם! ואז האדם אומר: "אבל אתה רואה שאני שוב נופל, אז מה זה עוזר לי? אתה אומר שלא אפול לעולם, אבל הנה התחלתי מחדש ואני שוב נפול. כמה פעמים אני צריך להתחיל מחדש עד שלא אפול לעולם? פעם, פעמים, עשר? מאתיים פעם? די, ניסיתי להשתפר כבר עשרים שנה, לא הולך לי, אני לא אתחיל שוב פעם, אני כבר עושה צחוק מעצמי.

 רבי נתן מתחיל לגלות לנו את הסוד הפנימי איך זה עובד. בכל פעם שאני נכשל באיזה דבר, בפעם הבאה שאני מנסה להתחיל מחדש אני כבר במקום אחר! כי אני מתחיל למרות הפעם הזאת. בפעם הראשונה שאני ניגש לאיזה משימה אין לי מה לחשוש, אבל אם אני נכשל אז אני מתחיל קצת להתייאש. ואם כן בפעם הבאה שאני מתחיל את אותה משימה, אני מתחיל אותה למרות הייאוש שתוקף אותי. זאת אומרת שבפעם השנייה כבר הצלחתי למצוא יותר כוח, כי הייתי צריך להתגבר על התדמית השלילית שלי, על היאוש, על הקול שאומר לי: "הרי כבר נכשלתי בזה, למה אני צריך להאמין שהפעם אצליח?" ואם כן בכל התחלה חדשה אני צריך לגייס יותר אמונה, יותר תקווה, יותר כוח, כי יש בי כבר הרבה יותר יאוש שמכביד עלי, יש בי הרבה יותר קולות מגנים שצוחקים עלי, יש לי הרבה יותר "הוכחות" שגם הפעם אכשל. ועל כל אלה אני צריך להתגבר. ואם אני מתחזק אחרי אלפיים פעם שנכשלתי אז הצלחתי לגייס כוחות אדירים. וזה בעצמו מראה כמה אני מתקדם.

 כמובן שאדם יכול לומר בנקודה הזאת: "אבל מה זה עוזר לי? הרי המשכתי ליפול". רבי נחמן מבטיח: אני לא יכול לומר לך מתי, אבל כל ההתחלות מצטרפות, אתה אוגר כוח. לבסוף תגיע לנקודה שממנה כבר לא תיפול. "על כן, מי שרוצה לכנוס בעבודת השם, יזכור זאת היטב. וחזק עצמך מאד, ועשה מה שתוכל בעבודת השם, וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד. ודע, שכל התנועות וההעתקות, שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח)

 "כי צריך האדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר ובשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו אפילו היום נולד". איזה דמיון קדוש זה. היום נולדתי. פעם ראשונה שאני רואה את העולם, פעם ראשונה שאני עובר את הכביש, פעם ראשונה שאני רואה את השמיים, פעם ראשונה שאני לומד תורה, מברך, מתפלל. כל דבר נהייה מדהים, כל דבר נהייה עמוק. ואין לי מה להתייאש, אין לי מה להפסיד, כי רק עכשיו נולדתי. ואין לי ממה לפחד כי כל החיים עוד לפני.

"ואפילו שהיה כך כבר אלפים ורבי רבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך, ולא עלתה בידו. ואפילו שנפל למה שנפל, אף על פי כן אל יסתכל על זה וישכח כל זאת". רבי נתן אומר העצה הזאת היא לא מוגבלת. נסה אלף פעם, לא הלך לך? נסה את זה מחדש כאילו אתה שומע על זה פעם ראשונה. זה לא משחק. כל פעם אתה אוגר כוח ותעצומות נפש. לבסוף יגיע גם השינוי המיוחל. רק תאמין.

 ולא רק בגלל שכוחותיך מצטברים ואתה מתקדש בכל פעם שאתה מתחיל מחדש, אלא "כי זה היום והשעה שהוא עומד בו לא אתה עדיין לא היה בעולם". נכון, השמש זורחת היום, אבל היא זורחת על עולם חדש. היא בעצמה חדשה, היא שונה. הרגע הזה שאני נמצא בו לא היה ולא יהיה. זה משהו חדש. ואם זה משהו חדש – הכל יכול לקרות, הכל יכול להשתנות, מה שהיה עד עכשיו לא אומר כלום. "ומי יודע מה יכול לזכות עדיין אתה, באותו היום ובאותה שעה השם יתברך מחדש בטובו מעשה בראשית, ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה, כמובא בדברי האר"י ז"ל באריכות מזה, גודל השינויים לאין מספר הנעשה בכל יום ויום ואפילו בכל שעה ושעה, כמו שכתוב בעץ חיים: "ואין שעה זו דומה לשעה זו", ומי שמסתכל בעניין הילוך המזלות והכוכבים ושינוי מצבם ומעמדם, איך ברגע אחד הם באופן אחר והנולד בו יקרה בו מאורעות שונות מרגע שקדם מזה. ומזה יסתכל ויבין בעולמות העליונים שאין להם קץ ומספר. ואם תפקח עיני שכלך ותשכיל דבר, שאין שכל בלב האדם לעמוד על כל הפרטים, ולך וראה מה שכתוב בספר התיקונים, תיקוני הזוהר: קם רבי שמעון ואמר: "לבושין דהוא לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושא דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים שהקדוש ברוך הוא מתלבש בהם בבוקר, הוא כבר לא לובש אותם בערב. בערב הוא לובש משהו אחר. הוא מלך כזה, שיש לו עושר אגדי כזה, שכל לבוש, אפילו לבוש הכי יקר, הוא לובש אותו רק פעם אחת. והלבוש שהוא לובש ביום זה אינו לובש ביום השני. רבי נתן נותן דוגמא: אנחנו יודעים באסטרולוגיה שאם עושים מפה אסטרולוגית לאדם אז רואים שיש משמעות לא רק למקום ולשנה ולחודש שהוא נולד בהם, אלא גם לשבוע, לשעה, ואפילו לדקה שהוא נולד בה. מערכת השמים וההשפעות שיש לאדם שנולד בשעה זו וברגע זה היא שונה ממערכת השמים וההשפעות שיש לחברו. אפילו אם נולדים תאומים, הרי צריך להיות להם אותו מזל. מסתבר שלא. האחד שנולד דקה אחרי – זה כבר סיפור אחר, זה כבר אדם אחר, זאת כבר השגחה אחרת, חיים אחרים. ולא רק מערכת הכוכבים והמזלות משתנה ממש בכל רגע, אלא גם העולמות העליונים המנהלים את הכוכבים והמזלות, כלומר כל הכוחות שיש בבריאה משתנים כל הזמן ואף פעם זה לא חוזר על עצמו, אף רגע בבריאה לא חוזר על עצמו.

זקנה פירושה לא להרגיש את זה. רק להיות שקוע בטבע החיצוני של המציאות, של מראית העין, של "מה שהיה הוא שיהיה". כל יום אותה זריחה, כל יום אותה שקיעה, כל יום אותו אדם. אבל זאת לא האמת, כי העולם זה לא היה מה שהיה לפני רגע. ממילא המחשבה שלנו שמה שקרה עד עכשיו זה מה שיקרה גם הלאה, זה פשוט לא נכון. העולם הוא לא אותו עולם. המציאות היא שונה. ועכשיו ברגע הזה, בהשגחה האלוקית הזאת, באור שיורד עכשיו לעולם, בשפע הזה המתגלגל אלי, בהנהגה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה, מנהיג את העולם, אין באמת שום סיבה אמיתי שאכשל גם אם נכשלתי רבבות פעמים עד היום. אני שונה, העולם שונה. וזה עוד לפני העובדה שדיברנו עליה קודם לכן, שההתחלות שלי מצטרפות.

שואל רבי נתן: בשביל מה עושה הקדוש ברוך הוא את כל השינויים האלה? בשביל מה הוא טורח לצייר צורות חדשות ולעשות הנהגה חדשה בעולם? בשביל מה הוא עושה את כל זה? "וכל אלה השינויים לאין קץ של כל העולמות, הכל בשביל לקרב ולהמשיך את כל בני עולם בכל עת אליו יתברך". מדהים. כל הסיבובים וכל השינויים וכל ההנהגות, הכל רק בשביל סיבה אחת, שבני האדם יכירו את הבורא. מה זה קשור? פשוט מאד. לא הכרת אותו כך, תכיר אותו כך, לא הכרת אותו ברגע הזה, תכיר אותו ברגע הבא. וגם אם הכרת אותו הזוית אחת, תכיר אותו בזוית אחרת. הכרת אותו במישור אחד, תכיר אותו יותר עמוק. לא הכרת אותו בכלל? יש לך הזדמנות חדשה לגמרי להכיר אותו מעכשיו. כל השינויים באים להגיד לאדם: אם השגת אל תעצור, תמשיך הלאה. ואם לא השגת אל תעצור, יש עוד מה להשיג, בוא תראה, יש זווית חדשה, לגמרי שונה\ של המציאות. "שזה עיקר התכלית ובשביל זה האציל וברא ויצר ועשה הוא יתברך, את כל העולמות מראש ועד סוף, הכל בשביל האדם השפל הזה, כדי שיכיר אותו יתברך בזה העולם. ובשביל זה משנה ה' יתברך הנהגת העולמות בכל עת ורגע, הכל בשביל האדם. כי ה' יתברך מתגלגל עם העולם בכל דור ודור ובפרטיות עם כל אדם ואדם בכל יום ובכל שעה". אלפי שנים יש שינויים בחוץ ובפנים וכל נשמה מאיתנו התגלגלה בעולם אלפי שנים באלפי מצבים שנים כדי להכיר את הבורא. לא באופן אחד אז באופן אחר. לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא.

 כשאנחנו נופלים לזקנה המציאות מעייפת אותנו. זקן לא אוהב שינויים. מזיזים לו את המיטה הוא מתחיל להתעצבן, משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון. הוא שבוי בתוך מציאות שחוזרת על עצמה והוא מטפח דמיון שזה מגן עליו. הוא אומר לעצמו: "אני מכיר את החיים, אני מכיר הסדר יום, אני מכיר את המיטה, את הרחוב. ובגלל שאני מכיר כבר את הכל זה סימן הכי ברור שבעצם הכל בסדר". ואותה זקנה, אם לא נלחמים בה, עלולה להפוך בשלב מסוים למחלה. מחלה שבה אדם חש ש"טוב להיות זקן, טוב שהדברים חוזרים על עצמם, טוב שלא משתנה שום דבר. רק שיישאר ככה". זה לא שצריך לשנות כל הזמן את סדר היום בשביל להתרפא מהזקנה. סדר יום יכול להיות קבוע גם שמונים שנה, אבל ברגע שאדם נהיה משועבד לקביעות הזאת והוא לא מתחדש בתוכה, אז יש לו בעיה. אני יכול ללכת כל יום לאותה עבודה. אני לא צריך לעבור דירה או לטייל בכל העולם בשביל לחוש התחדשות. המציאות החיצונית יכולה להישאר אותו דבר, אבל אם אני משועבד לה, אם אני לא מתחדש בקשר עם אשתי, עם הילדים שלי, עם העבודה שלי ועם עצמי – אני זקן.

 כתוב בפסוק: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אני זוכר לכם, בניי המתוקים, איך יצאתם ממצרים והלכתם אחרי במדבר. כל הכבוד לכם, עשיתם דבר גדול, אני לא אשכח לכם את זה לעולם.

נתבונן ברעיון הזה. נחשוב על אדם שנמצא בצינוק, חוטף מכות רצח מהבוקר עד הערב, אוכל לחם יבש ומעופש, ופתאום מישהו מוציא אותו משם, מנקה אותו, מלביש אותו, רוחץ אותו, משחרר אותו, נותן לו ממלכה. ועכשיו זה ששחרר אותו אומר: "אני מאד מעריך את זה שהסכמת לצאת, אני לא אשכח לך את זה".

 מה הרעיון שמסתתר כאן? אחד המפרשים אומר דבר מאוד מעניין. יש תכונה בנפש האדם שהוא מעדיף את מה שהוא מכיר, אפילו שזה שלילי, על פני משהו חדש, אפילו שזה חיובי. "את סדר היום של מצרים אני מכיר, את המכות אני מכיר, אני יודע מתי זה יבוא, אז זה למה לשנות את זה?

 נכון שהבטיחו לי הרים וגבעות כשאצא ממצרים, הבטיחו לי חירות, תורה, ארץ משלי. אבל למרות הכל ההבטחות עדיין לא קיימות ואת המציאות שלי, גרועה ככל שתהיה, אני כבר מכיר. אני יודע למה לצפות". ולכן הקדוש ברוך הוא משבח אותנו: "הסכמת לוותר על המוכר, הסכמת לשבור את הזקנה ולצאת למדבר, ללא מוכר". זהו השבח של עם ישראל, שויתרו על הייסורים המוכרים תמורת אושר הלא מוכר. זו דרגה גבוה. לכן קשה לנו להשתנות, אנחנו נאחזים בזקנה שלנו. אנחנו אוהבים לומר לעצמנו: "אני כזה מסכן, אני כבר אבוד, אין לי סיכוי. נורא נעים לי לרחם על עצמי, אני כבר אף פעם לא אצליח. יש לי את ההרגלים שלי, יש לי את החיים שלי".

 לפעמים הולכים למסעדה, לפעמים עושים משהו בשביל שלא יהיה מדי משעמם, אבל איפה החיים? כל תרבות הבידור שמציפה אותנו היום, באה לחפות על המחלה של הזקנה. אתה כל כך משועמם מהחיים שאתה חייב משהו אחר. אז מה יש ליצר הרע להציע? קח עוד דמיון. העבר והעתיד לא מספיק, אז קח עוד דמיונות, עוד ועוד.

 אנחנו נופלים תמיד בפח של הזקן שאומר: "בהזדמנות אחרת אני אעשה משהו רציני עם עצמי. לא עכשיו. אני עייף, אין זמן, אין לי כח. כשאני אהיה גדול, כשאני אהיה מוצלח, כשאני אהיה עשיר, או בריא. כשאני אתחתן, כשאני אתגרש, כשיהיו לי ילדים או שכשהילדים יתחתנו. הכל חוץ מ"עכשיו". אולי מחר. אבל אחרי כל כך הרבה פעמים של "מחר" ו"מחר", אז בסוף בבית אבות הזקנים חולמים על זה שהיו צעירים, כמה היה להם טוב. כשהיית צעיר אמרת כשאהיה מבוגר אני אהיה משהו, עכשיו כשאתה מבוגר אתה אומר, כשהייתי צעיר הייתי משהו. בסוף אתה לא משהו לא כשאתה צעיר ולא כשאתה מבוגר.

 רבי נתן אומר: הכל זה רק רמזים לכל אחד ואחד להתקרב אל הקדוש ברוך הוא מהמקום שהוא שם. איפה שאתה, באיזה גיל שאתה, באיזה מצב שאתה, שם יש משהו מיוחד בשבילך. היום בדיוק. לא רגע לפני ולא רגע אחרי. על זה חז"ל אומרים: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תתפנה". כשיהיה לי פנאי אני אלמד, אני אתקדם. חז"ל שואלים: מי הבטיח לך שיהיה לך פנאי? חז"ל מדמים את העולם הזה לחתונה, אל תחכה שהמלצר יגיע אליך, לך תארגן לך איזה שניצל כי אחרת לא ישאר לך כלום.

 נכשלת עד היום? אז מה? אין ראיה כלל מיום לחברו, משעה לחברתה. אי אפשר להוכיח מכישלון של אתמול על מה שיהיה היום, אם אתמול הייתי חולה זה לא אומר שגם היום זה יהיה ככה. וגם להפך. אי אפשר להוכיח מההצלחה של אתמול שהיום אני כבר "על הסוס" ושום דבר לא ישתנה. המצליח מדמה שההצלחה תתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. והנכשל מדמה שהכישלון יתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. בעצם זה ממש אותו עניין – להמשיך עם מה שהיה.

מצב גרמי השמיים משתנה בכל עת, ובתנועת גרמי השמיים תלויה המציאות בארץ. ואם כן, יכול להיות שאף על פי עד הנה היה מה שהיה, אף על פי כן הכל יכול להשתנות. הכל באמת משתנה ומשום כך גם האדם יכול להשתנות ומצבו יכול להשתנות. "כל השתנות העולמות, הכל בשביל האדם, על כן צריך כל אדם להאמין שבכל עת ושעה ורגע, כל ימי חייו יש בכח האדם להתחיל מעתה".

 אז מתי מתחילים? מעכשיו. לא הלך? אז מעכשיו. לא כשאהיה גדול, לא כשיהיה לי יותר כסף או פחות צרות. עכשיו. "אל יסתכל על יום שלפניו ועל יום שאחריו". צריך לאמן את המוח. יש כאן שיטה סדורה. "רק יחזק את עצמו להתקרב לה' יתברך במה שיוכל". ואם הוא לא יכול לעשות דבר? "אני לא יכול לעשות שום דבר, אני שבור, אני הרוס, אני חולה, אין לי כח", כל אחד יש לו את הסיפורים שלו, על כל פנים צריך לפחות לרצות.

 אומר רבי נתן: "וזה פירוש הפסוק "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", כי עיקר הנפילה היא דווקא מחמת זה". לכאורה "סומך ה' לכל הנופלים" פירושו, שמי שנופל ה' עוזר לו, זאת הבטחה כזאת: "אם תיפול ה' יעזור לך". אומר רבי נתן: "לא, זה לא – אם תיפול אז תקבל עזרה, אתה צריך ליפול כדי להתחיל מחדש. וזאת הבנה חדשה לגמרי של כל הכישלונות שלנו. חייבים להתחדש כל הזמן ואם לא מתחדשים אז נופלים כדי להתחדש. "כי עיקר הנפילה הוא דווקא מחמת זה, כדי שיתחילו לחיות מחדש, כמבואר במקום אחר, דהיינו שיחזור ויתחיל ויחדש חיותו ומוחו, שמה שנופל האדם מעבודתו הוא מן השמיים, כי ההתרחקות תחילת ההתקרבות, על כן נפל, כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך". כשאדם מצליח באיזה עניין, עכשיו אין לו מה כבר להתחדש, והוא מתחיל לדרוך במקום. אז משמיים עושים לו חסד ומפילים אותו. עכשיו הוא מוכרח להתחיל מחדש, אין לו ברירה, הוא לא יכול לרכב על ההצלחה הקודמת, כי הנה עכשיו הוא נכשל. משמיים אומרים לו: "תתחיל שוב, הפעם זה יהיה יותר טוב, הפעם זה יהיה יותר רציני, הפעם זה יהיה יותר עמוק, הפעם זה יהיה יותר בוגר, עם יותר הכנעה, עם יותר ענווה". כל התחלה חדשה חייבת לבוא עם רעננות, עם כוחות חדשים, עם תקווה חדשה. כשאדם עושה דבר בפעם האלף, מבחינתו זו הפעם הראשונה, כי עכשיו הוא מחליט שעכשיו הוא עושה את זה, עכשיו הוא הולך על זה, הוא לא מתייאש, הוא ממשיך הלאה, הוא מתעלם ממה שהיה ומתנהג כאילו זו פעם ראשונה שהוא מתחיל לעשות איזה מעשה טוב, מתגבר על איזה דבר רע. בגלל שהוא מסתכל על זה כפעם ראשונה, יש לו התחדשות, יש לו חיות, יש לו הרגשה חדשה בדבר הזה, אם הוא היה רק עולה ומצליח ועולה הוא היה דועך, משתעמם, מאבד את החיות, חוזר על עצמו.

 לפעמים עושה האדם משהו עקום, אז הורסים לו את זה. "הפעם תעשה את זה ישר". אנחנו עושים הרבה דברים עקומים, אנחנו לא שמים לב, אז הורסים לנו את זה כדי שנעשה את זה שוב, אבל הפעם תעשה את זה טוב, וכל פעם שאני עושה התחלה חדשה אני עושה את זה עם פחות גאווה, כי על מה אני מתגאה? הרי הנה יודע שנכשלתי מיליון פעם, אז עכשיו אתה עושה את ממקום יותר נקי. כשאדם עושה בפעם ראשונה, הוא הולך ללמוד תורה, הוא חושב מי יודע מה יצא ממנו, הוא יהיה גדול, הוא אדיב, הוא מבריק, הוא כוכב, כולם ימחאו לו כפיים. אחד שמתחיל תהליך רוחני הוא חושב שהוא הולך לכבוש את העולם.

 כשאתה בא בפעם ראשונה להסתער על איזה משימה, אתה מלא גאווה, אתה אפילו לא יודע את זה אבל אתה חושב שאתה גדול וצדיק וטהור עם הרבה רצונות טובים. אתה יותר טוב מכולם. אפילו כשאדם רוצה לעשות דיאטה הוא בא להראות לכולם. אז ביום של הדיאטה אכלת פי שניים. איזה צורה יש לך? עכשיו כשאתה בא שוב לאותה משימה, אתה כבר יותר קטן, אתה בא כמו נמלה. ואם גם הפעם לא הצלחת, בפעם שלישית והרביעית, או בפעם המאה, אתה כבר לא מספר לאף אחד. אתה כבר לא עושה רעש. וכשתצליח להגיע למקום שאתה עושה משהו בלי לעשות רושם על אף אחד, לא תצטרך ליפול, אלא אם אתה שוב תרכב על הגל של ההצלחה. הנה מעכשיו זה הולך לי.

 אל תסמוך על זה, גם כשהצלחת תבוא מחדש, ואם תבוא מחדש גם שאתה מצליח לא תצטרך ליפול, כי לא יצטרכו להפיל אותך וללמד אותך שאתה לא יכול לסמוך על ההצלחה בכדי להתגאות, ואתה לא יכול לסמוך על הכישלון כדי להתייאש. אתה יכול לסמוך רק על זה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה איפשר לך לעשות משהו לכבודו, זה הדבר היחידי שאתה יכול לסמוך עליו. "על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש להיכנס בעבודת ה' כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש כל יום".

 וכשאדם לומד את הדבר הזה הוא יכול מכל יום להוציא הרבה, אבל אם הוא לא לומד את זה אז הוא נשאר בסוף בלי כלום.

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
הצטרף 21/07/2008
הודעות 7,746
 10/08/2011 02:06

הינדיק, מתנצל, לא הבנתי את הנקודה שלך, את הפרשנות הזאת, ההצמדות לצמד המילים תחת השמש. בספר קוהלת מהציטוט מפרק א' פסוקים 9-11 : "מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא:  כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו.  יא אין זכרון, לראשנים; וגם לאחרנים שיהיו, לא-יהיה להם זכרון–עם שיהיו, לאחרנה. "

תחת הירח, הינדיק, יש חידושים,או כאשר יש ליקוי חמה פתאום כן יש חידושים ?!

העיתוי, זה לא העיקר אצל קוהלת, להיפך: הוא טוען שלזמן אין כמעט חשיבות.

כל דבר שנראה לך כחדש? זה משהו שניסו בעבר, ונשכח.

מה שהיה בעבר, זה מה שימשיך בעתיד.

ואל תדאג, כמו שלא זוכרים מי הנהיגו את אותם דברים שנראים לך כעת כחידושים,ככה גם אותך לא יזכרו כמו שאתה לא זוכר את מי שהיו בעולם לפניך, אבל גם את יורשיך העולם ישכח.

הצטרף 13/10/2010
הודעות 449
 13/08/2011 23:40

קאי אחרי שתקרא/תשמע הקטע ועדיין לא תבין

אשמח לענות לשאלות.

דרך אגב מפה באה הברכה שלי ליום ההולדת שלך

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
הצטרף 21/07/2008
הודעות 7,746
14/08/2011 03:29

הינדיק, כשקראתי והבאתי את איוב, התכוונתי שאין חדש באופן כללי, בני האדם ינהגו כפי שנהגו בעבר.

כל פיתרון או פיסת מידע שנראית חדשה, זה פיסת מידע שהיתה ידועה בעבר, ונשכחה.

ראה התפישה של היוונים שהעולם הוא עגול, ושהכוכבים וכדור הארץ סובבים את השמש, שבימי הביניים נשכחה, נדחקה, ורק אחרי כמה מאות שנים, חזרה עוד הפעם לתודעה.

מהבחינה הזו, ביהדות המצב יותר טוב, כי במשנה תמיד מוזכרת במפורש עמדת המיעוט, אפילו שההלכה היא לא לפי אותה עמדה, עדיין שימרו אותה כי אולי ביום מן הימים בעתיד, היא תתאים יותר לצרכי העם.  הרמב"ם, דיי מחק את ריבוי הדיעות הזה,ואף לא איפשר לחלוק אחריו כשלא הציג את המקורות שבעקבותם פסק כפי שפסק בכל הלכה, ולכן על דבריו יש פרשנות רבה שמנסה להבין על מה הוא מסתמך בפסיקותיו, ולמה פסק דווקא ככה.

עם זאת, העובדה הזו , שמה שהיה הוא שיהיה,לא אומרת שאין שינויים מסוימים. הרי החיים השתנו עם מהפכת הגלגל, מהפיכת המצאת הדפוס, המצאת הנול לאריגה או המהפיכה התעשייתית, הכנסת פס הייצור, וכעת האינטרנט .

אבל, צורות חשיבה לא משתנות כל כך מהר, ולא נעלמות. אולי יקראו להן בשם אחר,אבל הן יהיו קיימות.

זה לא אומר שבני אדם מסוימים לא ישנו צורת חשיבה או התנהגות, אלא שהרוב ינהגו בצורה דומה ככל הניתן לצורה שאבותיהם נהגו , ולא רק בכביש, אלא כאורח חיים.

ברשותך, אתן כדוגמא את איסלנד.

איסלנד עברה ב30 השנים האחרונות בצורה מהירה וחד מחברה מסורתית, שעיקר הפרנסה והכלכלה מבוססת על דיג, צייד לוויתנים  וקצת כבשים, לכלכלה צומחת עם המון השקעות במניות בבנקים,ושל הבנקים עצמם במניות הסב פריים. המשבר הכלכלי של ארצות הברית, פגע בכלכלה של איסלנד בצורה כל כך קשה, שמקדונלד, רשת עולמית החליטה שאין טעם להחזיק את הסניף באיסלנד. כעת, בעקבות המשבר הצעירים שוב חזרו לעבוד בדיג, כולל ציד לוויתנים לצערם של אנשי גרינפיס. האם אלו אנשים מאותם משפחות שגם קודם עסקו בדיג וציד לוויתנים? אני לא יודע,אבל אני בטוח שאחוז העוסקים במקצועות המסורתיים יעלה עד שיהיה שוב קרוב למה שהיה לפני 30 שנה.

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s