מה מדליק אותנו באמת?

22/05/2011 22:59

ל"ג בעומר מזמין אותנו לא רק
לקרטושקס, אלא גם להתבונן עמוק

יותר. לקלוט היטב את המסרים. להבין
מה מדליק אותנו באמת. האם אנחנו
מדליקים את המדורה הנכונה?

מאת: ניר אביעד

http://www.breslev.co.il/articles/מה_מדליק_אותנו_באמת/לג_בעומר/חגים_ומועדים.aspx?id=19256&language=hebrew

ל"ג בעומר כבר כאן. אם נערוך סקר רשמי בנושא בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, אין לי ספק שיום זה יזכה לרייטינג גבוה ויתפוס את אחד המקומות הראשונים במדד החגים והימים הטובים האהובים עלינו ביותר בשנה. החגיגה מתחילה במלאכת איסוף העצים, עוברת דרך בהייה מהפנטת בלהבות המלחשות ומסתיימת בזלילת קרטושקס לוהט שזה עתה יצא מהמדורה ומרשמלו חרוך. אולם מעבר לכל אלה, נראה שהחיבור שלנו ליום זה עמוק הרבה יותר (בין אם במודע ובין אם לא) והוא קשור קשר ישיר לרקע ההיסטורי ולמאורעות שקרו ביום ה-33 לספירת העומר, אי שם לפני כמעט 2000 שנה.

מצווה מהתורה היא בשבעת השבועות – בין היום הראשון של חג הפסח לחג השבועות– לספור את הימים עם ברכה מיוחדת. הסברים רבים ניתנו למנהג זה, כאשר היפה ביותר, לעניות דעתי, הוא כפי שחתן עושה לעצמו "טבלת ייאוש" וסופר בציפייה דרוכה את הימים מיום אירוסיו ועד ליום חתונתו המיוחלת, כך גם עם ישראל סופרים את הימים מפסח ועד לשבועות, בה ניתנה לנו התורה בהר סיני במעמד שהוגדר כחופה בין הקב"ה ועם ישראל.

תקופה זו אמורה הייתה להיות תקופה שמחה מאוד, ובכל זאת, אירע בה דבר מצער ביותר שבעטיו נהוגים מנהגי אבלות עד היום (כדוגמת איסור חיתון, שמיעת מוסיקה ותספורת) – מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה מסתורית בגין מה שמכנה התלמוד: "על שום שלא נהגו כבוד זה לזה". ביום ל"ג בעומר, כשהכל היה נראה שחור משחור, פסקה המגיפה והתגלה שרק חמישה תלמידים בלבד, מבין האלפים הרבים, נותרו בחיים.

ובכל זאת, למרות האסון אשר לקחיו בדבר החובה לכבד ולאהוב כל יהודי באשר הוא, אמור לשמש כאור לרגלינו גם היום. יום ל"ג בעומר נחשב לאחד הימים השמחים והמרוממים ביותר בשנה. הסיבה לדבר היא שביום זה בדיוק, כמה שנים לאחר אותו אסון, אור חדש של תקווה זרח בעולם. למרות מות התלמידים ובאמצע כישלון מרד בר-כוכבא ברומאים האכזריים ששלטו באותם ימים בארץ, גילה התנא החכם והגדול, רבי שמעון בר יוחאי (אחד מהחמישה ששרדו) בפני קומץ תלמידים את סודותיו העל-טבעיים של "ספר הזוהר" הקדוש.על פי התיאורים, לאחר שהפך לאחד מהרבנים המובילים באותה התקופה, כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה (כאמור באופן פלאי גם כן בתאריך ל"ג בעומר), הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו. מהעדויות המתועדות עולה, כי במשך מספר שעות הוא היה במצב נבואי, שימש צינור ישיר של העברת האור האלוקי ממנו למטה לעולם, וחשף את הסודות המיסטיים העמוקים ביותר של התורה, במה שנאגד וקיבל את השם הכללי "קבלה".

ל"ג בעומר, אם כך, הוא היום שבו אנו חוגגים את חייו ופועלו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מחבר ספר הזוהר והראשון שגילה את עמקות הקבלה המכונה גם בשם "נשמתא דאורייתא" – נשמת התורה. ביום זה מאות אלפים עולים לרגל לקברו בהר מירון וחוגגים את הירושה והמתנה הגדולה שהשאיר לנו. מה שמדהים הוא, שהתאריך העברי של ל"ג בעומר הוא י"ח באייר – היום בו התחיל לרדת מהשמים מן לבני ישראל במדבר. במובן מסוים יש קשר בין שני אירועים אלה – מתן שפע אדיר מלמעלה שמזין את הגוף ואת הנשמה כאחד. הנשמה, שאינה נתפסת בעין רגילה, מעניקה חיים לגופו של כל יצור חי. כך גם תורת הקבלה המפיחה חיים בתוך ה"גוף" של התורה. בעוד ציוויי התורה מורים לכל יהודי את אורחות חייו היומיומיים, הקבלה מגלה את המשמעויות הרוחניות שנמצאות, אך מוסתרות בכל מילה וחוק המוזכרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. במשך דורות רבים הנשמה הפנימית של התורה הועברה ממורה לתלמיד ברמזים באופן פרטי ובודדים בכל דור זכו ללמדה. תורה זו משרטטת את המרחבים המרוממים והמזוככים של המציאות האלוקית, את תהליכי הבריאה, את יחסו של הקב"ה לקיומנו ואת המקומות החבויים הפנימיים של נשמת האדם. הכוח העצום שיש בה הופך אותה לחומר רגיש במיוחד, ולכן במשך שנים רבות אסור היה לגלות בציבור את תורת הסוד.

ניתן להיות שקועים לגמרי בפרטי הפרטים של לימוד הגמרא, או לדקדק בשמירת כל פרט מפרטי המצוות, אך באותו הזמן להיות חסרי חיים מבחינה רוחנית, כגוף ללא נשמה. תורת הקבלה יוצקת נשמה לתוך התורה והמצוות ומסבירה את המשמעות הרוחנית והפנימית העמוקה של כל מצווה.

תורת החסידות, אותה התחיל רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, והמשיכו רבים נוספים, לקחה את תורת הסוד המופשטת של הקבלה והתאימה אותה אל חיי המעשה והיומיום. בלשון ציורית ניתן לומר שהיא רעננה את אורח החיים של היהודי ו"הוסיפה רוטב ותבלינים טעימים לתבשיל" של קיום המצוות "היבשות". אין חולקים על כך שכל המצוות וההלכות קדושות ובעלות תוכן עילאי, אולם בזכות הדגש על הרובד המעשי של תיקון המידות ועבודת הנפש עליהן מדברות הקבלה והחסידות – קל לנו הרבה יותר גם כאנשים פשוטים להבינן, להתחבר אליהן ובסופו של דבר גם לקיימן. הקבלה והחסידות נותנות ללומדים אותן כלים להבין כיצד מטרת כל מצווה היא עיצוב אופיו של האדם, כך שעל ידי ביצועה מושפע מוחו וליבו של המקיים אותה, ומאפשרת להתקרב ולתפוס את תוכניתו וכוונתו של הקב"ה ביחס לבריאת העולם.

היכן כל זה פוגש אותנו בחיינו היומיומיים? סביב לימוד הקבלה מתנהל עד היום ויכוח מר. יש שמצדדים בדעה המסורתית שגורסת שלא ניתן ללמוד את ספר הזוהר "עד שלא מילא כרסו גמרא ופוסקים" ולא הגיע לגיל ארבעים. ויש החושבים שבדורנו, דור הגאולה, אין מנוס מלהשתמש מיד ב"נשק הכבד" ולהתחבר לכוחותיו וסגולותיו של ספר זה. בין כך ובין כך, כתב רבי נתן מברסלב, שעצם השתתפותנו בחגיגות השמחה שנערכות ביום ל"ג בעומר – יום חשיפת הסודות על ידי רבי שמעון בר יוחאי – מחברת אותנו לנשמתו של אותו צדיק ומקרבת אותנו לספוג מהאור הגדול של הקבלה.

ל"ג בעומר מזמין אותנו בכל סיטואציה להתבונן עמוק יותר, להקשיב למסרים הבלתי פוסקים שעולים מן הבריאה, ולהבין שמתחת לכל מציאות יש רבדים על רבדים נוספים. עלינו לא להסתפק בראייה השטחית והרגילה שלנו על העולם, אלא לחשוף את הרבדים הללו. הבנה זו יכולה לחזק אותנו לא למהר לשפוט לכף חובה ולפסול במחי יד אנשים שונים בסביבתנו, ולא להתייאש מעצמנו או מסיטואציות שבמבט ראשון נראות קשות ומאיימות.

למרות שרבים לא יודעים את הקשר בין יום זה לבין מנהג הדלקת המדורות, ללא ספק הוא השתרש כאחד ממאפייניו הבולטים ביותר. מבט חטוף בחבורות הילדים המשוטטים ברחובות עם קרשים וגזעים (אלה כמובן שהואילו לעשות הפסקה קטנה ממשחקי המחשב ועדכון הפרופיל שלהם בפייסבוק), מזכיר לכולנו את ילדותנו ואת הימים הרבים בהם אספנו עצים והטמנו אותם במחבוא הכיתתי/שכונתי. מסע איסוף העצים (מסכנים הקבלנים האומללים…), בניית המדורה והדלקתה הם מהחוויות היפות של חיינו. אולם נראה כי מעבר לטקסיות היפה ולתחושת ה"ביחד" שבפיצוח האתגר המשותף, יש בה באותה מדורה ממדים רבים ונוספים שנגעו וממשיכים לגעת בנו בכל גיל ובכל מצב בו נהיה.

על רגע פטירתו של רשב"י סיפר רבי אבא, תלמידו הבולט שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל… כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו…". רבי שמעון נפטר מהעולם כשאש מקיפה אותו, זאת משום שהתורה עצמה הומשלה במספר מקומות לאש. מסיבה זו בחגיגות ל"ג בעומר אנו מדליקים בכל רחבי הארץ מדורות הבאות לסמל את אותה אש אדירה ואת האור שהקיפו אותו בזמן שלימד את עומק העומקים של התורה. בהקשר הזה ניתן לציין גם, שיצירתו הקבלית של רבי שמעון "הזוהר" – נקראת על שם קרינתו של האור.

מעבר לכך, מאז שחר ההיסטוריה עבור כל יצור אנושי האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה, המטפוריים והפיזיים, המקיפים אותו. דרכה הוא יכול להרגיש שאינו בודד ולחוש כי יש גם אור סביבו, למרות החושך שנדמה כאילו הוא מקיף ושולט בכל. בעולמנו, המשדר זרות וריחוק, האש מעניקה לנו תחושה של שייכות וחיבור, ועל כן אין מעודד מלראותה ולחוש את חומה. רבי שמעון עצמו אמר "אנא בחביבותא טליא מילתא", כלומר "אצלנו הכול תלוי באהבה". בביטוי זה הוא הדגיש את החשיבות שבאהבת הזולת ובחום אנושי, שכן הם כמו חמצן לנשימה עבור כל אחד מאיתנו.

לעניות דעתי, הדלקת המדורה צריכה לעורר אותנו בראש ובראשונה לשאלה: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? מה מדליק לנו את הנשמה?"… העולם (מלשון "העלם"/הסתר) שולח לנו באינסוף צורות ודרכים מסרים, לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובנו רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות וטרודים עד בלי די. עיקר האנרגיה של רבים וטובים מופנית למרדף אחר תלוש המשכורת הגדול יותר, ובדרך אנחנו שוכחים את העיקר לטובת הטפל. "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", אומרת לנו המשנה ב"פרקי אבות". אין רע בדאגה לרובד הבסיסי של ההישרדות, אולם אם שם אנו שמים את כל יהבינו ואנחנו מתאמצים, מתרגשים ומתפעמים מהישגים חומריים בלבד, זה אומר שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את המדורה הנכונה. כדאי מדי פעם להיזכר במה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם שמחה ובעירה פנימית מאדם כבוי, זו מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים יישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה גדולה וטס לחופשות בקריביים או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו – האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה כל שביכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח? האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה? שמר לה נאמנות גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת? עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית? נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי? נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית? לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו? נהג באדיבות בכבישים? לא עקף בתור בסופר? תרם ביד נדיבה לנזקקים? וכו'. היישום של כל השאלות הללו בודאי אינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא, ולשם צריך לתעל ולנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.

הצג מאמרים נוספים של ניר אביעד

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד

 

23/05/2011 15:32

אביעד אינו שואל אם אנחנו מדליקים את המדורה הנכונה, כי לדבריו כל מדורה שאנו מדליקים בל"ג בעומר היא נכונה. מה שהוא  שואל הוא אם  יש לנו בכלל מושג מה אנחנו עושים בעצם הדלקת המדורה – ובכלל בחיים האלה. שואל – וגם משיב, תשובה חלקית אמנם.

למשל, הוא יוצא מתוך ההנחה המוטעית שכולם מבינים מדוע על אדם לרצות לעשות טוב – לעצמו, על ידי שיפור  וחיזוק עצמו – וגם לסביבתו. זה לא מובן מאליו.

מכך נובעת שאלת יסוד נוספת: מהו טוב?

הדלוג מעל שאלת היסוד הזאת בהקשר לחייו ומותו של רבי שמעון בר יוחאי, משנתו ועשייתו היא מובנת: היא בעייתית במיוחד בהקשר זה.

מודעות פרסומת

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s