יום העצמאות ?!

 09/05/2011 09:58

יום העצמאות

ידוע ומפורסם כי השאיפה של העם היהודי לאורך כל אלפיים שנות הגלות, ובטחונו המלא כי יום יבוא והוא ישוב לארצו – ארץ ישראל, נבעו דוקא מתוך נאמנות העם לתורת ה`, ואמונתו המוחלטת בכל הכתוב בספר על-אנושי זה.

http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=7481

הרב זמיר כהן    11/09/07

שאלה: מדוע אין הציבור החרדי מזדהה עם חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל. האין זה יום חשוב – יום תקומת העם ועצמאותו בארצו לאחר אלפיים שנות גלות? תשובה: ראשית, הבה נחדד את השאלה. ידוע ומפורסם כי השאיפה של העם היהודי לאורך כל אלפיים שנות הגלות, ובטחונו המלא כי יום יבוא והוא ישוב לארצו – ארץ ישראל, נבעו דוקא מתוך נאמנות העם לתורת ה', ואמונתו המוחלטת בכל הכתוב בספר על-אנושי זה.

ומכיון שבתנ"ך מצויות נבואות רבות העוסקות בשיבת העם לארצו ולעצמאותו המדינית ויותר מכך, תמיד התפלל עם ישראל וייחל ליום בו יתגשמו נבואות נפלאות אלה. את חוזק ועוצמת האמונה בהתגשמות הנבואות העוסקות בתחיית העם בארצו ניתן ללמוד הן מהעובדה המתמיהה שכל הגזירות, הרדיפות, הפוגרומים והטביחות לא הצליחו למחוק או לדכא את ביטחון העם כי יהיה אשר יהיה, יום יבוא, והוא ישוב לארצו.
והן מההצלחה המדהימה של שליחי הסוכנות והתנועה הציונית בתקופת הקמת המדינה, לשכנע את המוני בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם ברחבי העולם לחסל את עסקיהם, למכור את בתיהם ונכסיהם במחירי הפסד, לעזוב את הארץ שבה נולדו וחיו הם ואבותיהם, ולבא לארץ שוממה בתקופת מלחמה קשה.
ניתן להרחיב בזה יותר. אך די במה שהוזכר כדי להבין שדוקא הציבור הנאמן לאלוהי ישראל ולתורתו, ומאמין בכל לבו בנבואות התורה ומייחל להתגשמותן, קשור הוא בקשר נפשי אמיץ וחזק ביותר לארץ ישראל ולשאיפת עצמאות העם והתישבותו בארצו כמפורט בתנ"ך. (ראה דוגמאות לביטוי מעשי של קשר זה בתחילת הפרק הקודם).
הכיצד אם-כן יתכן, שכאשר סוף סוף אנחנו כאן בארץ לאחר אלפיים שנות גלות אין ציבור זה יוצא במחולות ביום הכרזת העצמאות שכה ציפו לה? אולם התשובה פשוטה. ברור ומובן לכל אדם חושב, שיהודי אשר הגיע להכרה ברורה ומוצקה כי קיים בורא לעולם אשר העניק לנו ספר הוראות לשימוש טוב ונכון בבריאה, וכי גורל האדם לאחר פרידתו מן הגוף הגשמי נקבע על פי המידה שהשכיל להתנהג בחייו על פי ספר הוראות ה"יצרן". הרי בודאי שיהודי זה מעמיד הכרה זו במרכז חייו, וכל אורחותיו, הנהגותיו והשקפותיו, מושתתות ומבוססות על יסודות תורה על-אנושית זו, וכאמור לעיל.
והנה, תורת ישראל אומרת כי: "המחטיא את האדם, קשה לו (=מזיק לו) יותר מן ההורגו. שההורגו, הרגו בעולם הזה, ויש לו (לנהרג) חלק לעולם הבא. והמחטיאו – הרגו בעולם הזה ובעולם הבא." (מדרש-רבה במדבר כא, ד. וספרי כי תצא כג, ח) והרי אין זה סוד שדור מייסדי ומקימי המדינה היהודית ביקשו – ולמרבה הכאב גם הצליחו – לנתק את רוב העם משרשי הקשר העמוק שלו עם תורת ה', ומאורח החיים היהודי המבוסס על מצוות תורה נפלאה זו.
ומעתה, גם אם נתעלם ממימדי התופעות האיומות כמו הפשיעה, הסמים, האלימות, הזלזול בהורים ובחברה, ומשאר תופעות קשות אשר התרבות שאומצה כאן בארץ דירדרה אליהן את הדור של העם היהודי, הרי די במחיר הכבד של הנתק הרוחני במצוות שבין האדם לבוראו (כגון: שבת, תפילין, טהרת המשפחה, כשרות, קדושת העיניים והברית, גילוח בדרך המותרת, וכו') אשר עם ישראל שילם תמורת מגוריו בארץ הנכספת, וכבר שמחת העצמאות המדינית דועכת בלב כל אוהב עמו ואלהיו.
שהרי הריוח שבמגורים עצמאיים במדינת היהודים, דל הוא ביחס להפסד ולנזק הגדול (נא ראה שוב את מאמר חז"ל הנ"ל והתבונן היטב במשמעותו) שבניתוק רוב העם(!) משורשיו הרוחניים המקשרים אותו לבורא הכל שהכל בידו. [וזאת אפילו אילו היינו חיים כאן מתוך עצמאות אמיתית ומוחלטת. ומה נאמר עתה כאשר בד בבד עם השימוש במונח "עצמאות", ממשלת היהודים כפופה באין ברירה לממשלות גויים ואין היא יכולה להרשות לעצמה לנהוג כהבנתה.
ויהודי חושש ללכת בעיר או בכפר או ברחוב שתושביו מוסלמים, אף על פי שהשולטת במקום היא מדינת היהודים העצמאית, בעוד שמוסלמי שאיננו חי במדינתו העצמאית מתהלך זקוף גו ברחוב שתושביו יהודים. ואם לא די בכך הרי המציאות כיום היא שיהודי החי בחו"ל חש בטוח בחייו יותר מאחיו החי במדינה שהוקמה להגנתו.
ומה גם שבניגוד לאמונת מייסדי המדינה שהמדינה תגן על יהדות העולם מתברר שדוקא יהדות העולם החזקה כיום כפי שלא היתה מעולם היא היא המגינה על מדינת ישראל… לצורך מי שאיננו מודע לגישה האנטי-תורנית של דור מתכנני ומייסדי השלטון היהודי המתחדש, החל מגזיזת פיאות ועד…, הנה לקט קצר של מגוון עדויות על דבריהם ופרסומיהם אז. (ועיין עוד בספרים המופיעים ברשימה שבסוף הפרק).
במאמר שכותרתו "האינקוויזיציה של הסוכנות" מדווח עיתון "הצופה" בחדש שבט תש"י (1950): "המחנה של העולים התימנים ליד כרכור נהפך לאינקוויזיציה.
לשיא הגיע הדבר בשבועות האחרונים. המדריך הודיע שמי שילך להתפלל, הוא יגרש אותו מן המחנה. בשר מבשלים בכלים של חלב. העולים אינם אוכלים ומסתפקים בלחם יבש. העולים משוועים: "תושיעו אותנו"!
והרי ציטוט מתוך מכתבו של החכם התימני דוד יצחק, ממחנה עין-שמר: "אליכם אישים אקרא! אחי ורעי שמעו לי! יש במחנה עין-שמר מנהגים משונים. בתימן תחת שלטון הערביים היינו מקיימים מצוות התורה במסירות נפש, וכאן, בארץ הקודש, גזרו עלינו גזירות קשות. שיקצונו כטומאת הנידה, מפרידים בין איש לאשתו!" וכו'. (כלומר, אינם מאפשרים לנשים לטבול במקווה ).
באחד הימים הודבקה בחוצות תל-אביב כרזה אשר גוללה בזעקה את סיפורו של העולה מתימן סאלם יעקב גרפי, אשר אנשי הביטחון במחנה עין-שמר הרגוהו ביריות משום שהיה דורש וחוזר ודורש להקפיד על מצוות הדת. וכאשר שני בחורי ישיבה מבני-ברק הפיצו כרוז בין העולים שבמחנה עין-שמר ובו נאמר בין השאר: "רוצים להסיר ליבכם מהאמונה הטהורה! רוצים להדיח את ילדכם הטהורים ולחנך אותם שיחללו שבת ושיאכלו טריפות! בחרו במחנה ועד שיעמוד על משמרת הדת. רבבות יהודים נאמנים עומדים לימינכם" וכו'.
נעצרו מפיצי הכרוז על-ידי משטרת עין-שמר. ונחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, הסביר כי הם נעצרו בעוון קריאה למרד… הטיפול שקיבלו היה בהתאם. לפנינו צילום עמוד מתוך "המדריך השומרי" (דצמבר 1956).
שים לב לארס האנטי-דתי הטמון בסגנון הדברים, ולמגמה המפורשת של המנהיגות באותה תקופה לעקור את דת ישראל מהנוער העולה, ולנתקו מאותה תורה נפלאה אשר אבותיו ואבות אבותיו מסרו את נפשם למענה. והרי קטע מסכם מתוך מאמרו של יצחק מלצר (במה חופשית עמ' 10). "יעקב חזן, מנהיגה של מפ"ם ההיסטורית התלונן ו"הודה" כשאמר:
"רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות". הרעיון לגדל כופרים גרם ל"מחנכי" הכפירה לפעול בשתי הדרכים: הראשונה – להעלים את כל היופי וההוד שביהדות ולשבש את המסורת היהודית – ולכן, כתבו להם הגדות חדשות לפסח, שינו את אופיים של חגי סוכות ושבועות, ובשבת ראו הישג סוציאליסטי למען "מעמד הפועלים", וכדי לשרש את השבת הנהיגו בקיבוצים נוהג שכל אחד לוקח לו "שבת" לעצמו – דהיינו יום אחד חופשי בשבוע כרצונו, והעבודה במשק מתנהלת שבעת ימים רצופים ללא "הפסד" חלילה.
כמובן, ששיטה זו לא החזיקה מעמד זמן רב.' הדרך השנייה – ל"חנך" לכפירה היא השנאת היהדות, לעג ורמיסה של כל היקר והקדוש במסורת ישראל. לדוגמא: יצחק בן אהרון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות וח"כ מטעם המערך, סיפר פעם בטלוויזיה, שבפסח הם הניחו לחם בחלונות הבתים כדי שכולם יראו ולא יפחדו מהלחם… "חינוך" יהודי שכזה! בקינתו על מצב זה מתריס אורי צבי גרינברג (א.צ.ג) בשירתו הקולעת (ספר הקיטרוג והאמונה): הננו מחנכים תינוקות בית רבן – ללא דעת יש אל, וללא כוסף (כיסופים ל-) מסורת חגים. ללא טעם תפילה ניגונית, ושבת על דגים.
ועל כן תינוקות פה עומדים בתמיהה ורואים זקנם מתפלל לאלוקים… הכי יש אלוקים? הם יודעים כי האב הקדמון של האדם היה קוף או עכבר שכזה…" עוד יש להוסיף בכאב, שלא רק ערכי הרוח, אלא גם חיי אדם לא נחשבו בעיני רבים ממנהיגי הציונות באותה תקופה – אם קיומם או הצלתם של אותם בני אדם היה עלול להפריע לתכנית הקמת השלטון המתחדש.
למי שהדברים הקשים הללו חדשים עבורו, הנה מספר עובדות ונתונים בקצרה. מקורות ניתן למצוא ברשימת הספרים דלהלן, העוסקים בנושא בהרחבה בצירוף מסמכים עדויות ועובדות. "הארץ" (29.4.84) "העסקה שלא היתה" מאת תמר מרוז וראובן פדהצור "מאחורי "קשר השתיקה" האופף את אוזלת ידה של המנהיגות היהודית בזמן השואה, מסתתרת הפרשה של יהדות סלובקיה. חודשיים לפני שהחלה ההשמדה באושוויץ, נקשרה עיסקה בין מנהיגי יהודי סלובקיה ולבין הנאצים.
תמורת סכום כסף קטן יחסית, 50 אלף דולר, ששולמו לנאצי דיטר ויסליצני, הופסקו לשנתיים תמימות משלוחי יהודיי סלובקיה, למחנות ההשמדה. פחות מ – 2$ ליהודי הספיקו לעצור את מכונת ההשמדה. כשהראתה המנהיגות הנאצית, באשורו של היינריך הימלר, נכונות, כבר ב- 1.1.1942 לדון על הפסקת ההשמדה באירופה כולה תמורת תשלום של שני מיליון דולר ("תכנית אירופה") נשלחו תחינות נואשות אל מנהיגי יהדות העולם החופשי, שישלחו את הכסף כדי להציל את את מי שעדיין לא הושמד.
יתכן שהאטימות הציונית והאדישות של המנהיגים היהודים, סיכלו את הסיכוי לעצור את מכונת ההשמדה – לא רק בסלובקיה, אלא באירופה כולה. אף שבידי הג'וינט היו בשנות המלחמה, 64,376.000 דולר סירבו נציגי הארגון להעביר לסלובקיה אפילו את 200,000 הדולרים שדרשו הנאצים כמקדמה, שתביא להפסקה מיידית של המשלוחים לכבשנים.
היום 42 שנים לאחר "פרשת סלובקיה" מתפרסמים כאן בראשונה מסמכים ופרטים הקשורים לעיסקה זו היכולים להזים את "הטענה הקלאסית" של היסטוריוני הממסד היהודי (כדוגמת יוסי דוידוביץ, ויהודה באואר) הקובעים, "שכל מאמצי העם היהודי לא היו בין כך ובין כך עוצרים את מכונת ההשמדה הנאצית". עד סוף 1942 נשלחו למחנות ההשמדה 58,000 מתוך 89,000 יהודי סלובקיה.
באותה תקופה החל בברטיסלבה, בירת סלובקיה משא ומתן בין רב חרדי צעיר, לבין הקצין הנאצי דיטר ויסילצני, הרב דב מיכאל ויסמנדל היה למדן ומורה בישיבה נייטרה ומדי פעם נהג לנסוע לאוקספורד, כדי לחקור כתבי יד יהודיים עתיקים בסיפריה הבודליריאנית. בזכרונותיו מספר ויסמנדל על גרוש יהודי סלובקיה ומוסיף: "וסיפר לי ד"ר אבלס שאיש יהודי הוצא ממסע הגירוש בהשתדלות ויסליצני, על ידי נתינה של איזה חפצים שווים כסף, אמרתי לעצמי, אם לוקח שוחד עבור יחיד, למה לא יקח עבור רבים"!
ויסמנדל חיפש איש קשר לויסליצני, הוא מצא אותו בדמותו של קרל הוכברג, יהודי ששימש פקיד במשרדו של ויסליצני וסיפק לו נתונים סטיסטיים על יהודי סלובקיה, ויסמנדל פנה אל הוכברג וביקשו להודיע לויסליצני ש"נציג היהדות העולמית" "פרדיננד רוט" ביקר בחשאי בברטיסלבה והוא מוכן לפתוח במו"מ על הפסקת המשלוחים תמורת כסף.
ויסליצני, כמו נאצים רבים אחרים שהיו שבויים בידי של המיתוס שיצרו בעצמם בדבר עוצמתה של היהדות העולמית, נענה בהתלהבות. ויסליצני לא ידע ש"פרידננד רוט" הוא בעצם יציר דמיונו של הרב ויסמנדל. נייר המכתבים המהודר שעליו נכתבו הצעותיו של רוט הוברחו לויסמנדל בסכנת נפשות ממלונות פאר בשוויץ.
להפתעתו של ויסמנדל הודיע ויסליצני תוך כמה שעות שהוא מוכן להפסיק את גירושם של יהודי סלובקיה תמורת תשלום של 50 אלף דולר ואף פירט את תנאי העיסקה.
1. להוכחת רצונו יעכב ויסליצני את שלושת המשלוחים הבאים ללא כל תמורה.
2. אחרי 10 ימים יימסרו לו התשלום הראשון בסה"כ 25,000$.
3. לאחר התשלום הראשון ייפסקו הגירושים 7 שבועות.
4. בתום התקופה הזאת יימסר התשלום השני בסה"כ 25,000$. 5. הכספים צריכים לבוא מהיהדות בחו"ל, ויש להביא הוכחות שכך הדבר. בשלב הזה הצטרפה לויסמנדל גיזי פליישמן, מנהיגת ויצ"ו ונציגת הג'וינט בברטיסלבה. סביבם התרכז ועד חשאי, שנודע לאחר מכן בשם "קבוצת העבודה".
את 25 אלף הדולרים לתשלום הראשון סיפק חלפן כספים יהודי תושב ברטיסלבה, בנימין שטרן. שטרן טרח לגהץ את שטרות הכסף כדי שייראו כאילו הגיעו משוויץ. ויסליצני קיים את ההסכם ולאחר שנמסר לו הכסף הפסיק את המשלוחים ל7- שבועות.
עתה פנתה "קבוצת העבודה" להשיג את הכסף לתשלום השני, שליח מיוחד נשלח לשוויץ לבקש עזרה, בידי השליח נמסרו מכתבים מפורטים אל נציגי הג'וינט סאלי מאייר, אל נתן שוואלב מנהל משרד ה"חלוץ" והסוכנות בג'נווה, ואל מנהיגות אמריקה.
סאלי מאייר השיב שאינו מוכן למסור את הכסף הדרוש לצורך התשלום השני, טענותיו של מאייר היו:
1. סלובקיה היא מדינה קטנה ו – 50 אלף דולר הינו סכום גדול מדיי בשבילה.
2. החוק האמריקני אוסר הוצאת כספים למדינת אויב. ועוד טענות. כאשר תמו 7 השבועות ועדיין לא הצליחו לגייס את הכסף, ביקש ויסמנדל מויסליצני ארכה של 6 שבועות שבהם נעשו מאמצים קדחתניים להשיג את הכסף ולשווא. אז חידש ויסליצני את המשלוחים. בתוך יומיים נחטפו בערים ובמחנות העבודה 3,000 יהודים, וביום הכיפורים נשלחו לאושויץ. רק אז הגיע לסלובקיה שליח מיוחד מהונגריה ובידו 25 אלף הדולרים.
ויסלצני העיר ביבושת: "זו דרכם של יהודים אומללים עד שלא דחקתי אתכם אל הקיר לא היה לכם הכסף". למחרת יום הכיפורים 1942 שנתיים תמימות לא היו עוד גירושי יהודים מסלובקיה. ויסליצני קיים את הבטחתו. לאחר שהופסקו הגירושים מסלובקיה הגיע מכתב נוסף לויסלצני מ"פרדיננד רוט" שבו רמזים לכך שעכשיו מצפים מויסלצני לטרוח להפסקת הגירושים מאירופה כולה. ויסליצני יצא מיד מברלין לדווח על ההצעה להימלר, האיש השני בהירארכיה הנאצית.
כשחזר היה האישור באמתחתו לנהל מו"מ עם היהודים על התכנית. התנאי העיקרי שהציג ויסלצני היה קבלת שני מיליון דולר תמורת הפסקת הגירושים מארצות אירופה. הסכום ישולם בכמה תשלומים. עם קבלת התשלום הראשון 200 אלף דולר יופסקו הגירושים לחודשיים.
היום, לאחר בדיקת הפרוטוקלים והארכיונים, התברר שהמידע על "תכנית אירופה" היה בידיהם של מנהיגי היהדות בירושלים ובניו-יורק, אך לא הגיע הנושא כלל לדיון תכליתי. בעוד ויסמנדל וגיזי פליישמן משגרים אלפי מכתבי הפצרות. ב – 23.12.42 כתב ויסמנדל: "אין אנחנו מבינים, איך אתם אוכלים ושותים? איך אתם ישנים על מיטתכם? איך אתם מטיילים בחוצות? וזה האחריות מוטל עליכם. זה חודשיים אנחנו צועקים, ועדיין כלום לא עשיתם. אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים?? אתם שומרים את הכסף, למה אתם ממתינים?".
באותה העת מתכנסת בירושלים "ועדת ההצלה ליהודי אירופה" במהלך הדיון אומר מ. בדר נציג השומר הצעיר: "אני רוצה להתעכב על "ההצעה הידועה": המו"מ עם "הצורר הראשי" אנו מהססים אם למלא את הדרישה הזאת או לא".
לעומת היסוסו של בדר ניהל המנהיג הציוני יצחק גרינבויים מאבק עקרוני נגד השימוש ב"כספים ציוניים" לצורכי הצלה: "הציונות היא למעלה מהכל -דבר זה צריך להשמיע בכל פעם כאשר שואה גדולה מתעה אותנו מדרך גאולתנו מציון… וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת יהודים בארצות הגולה? אמרתי לא! ואני אומר עוד הפעם: לא!" משה שרת, שקיבל לידיו את העתקי מכתביו של ויסמנדל, משגר ליהודי אירופה הכבושה במקום כסף מכתב ובו 18 עמודים מלא מליצות.
בין חברי הסוכנות, מופץ תזכיר סודי שהוכן בידי א. הארטגלס, לימים מנכ"ל משרד הפנים. בראש התזכיר נכתב שהוא מיועד אך ורק לגורמים ציוניים, ואין למוסרו לגופים הבלתי-ציוניים המשתתפים בועדת ההצלה. בין השאר נאמר בו: "אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות.
אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפים איש שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים על אף התלונות והתחנונים של המיליון. לכן עלינו לוותר על הצלת האלמנט המזיק!" גם נציגי הג'וינט בשוויץ סרבו להעביר את הכסף.
ב3.9.1942- הודיע ויסליצני על ביטול הסכמתם של הממונים עליו ל"תכנית אירופה". עד כאן מעיתון ה"ארץ" נציין עוד בקצרה את דברי השופט ב. הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי, בפסק הדין שבמשפט ד"ר קסטנר (מי שהיה מראשי התנועה הציונית וראש ועדת ההצלה בימי הכיבוש הנאצי בהונגריה).
פרשה אשר הסעירה את המדינה בשנותיה הראשונות: "שיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים היה פלילי במלוא מובן המילה. שיתוף פעולה זה סייע סיוע ממשי בהשמדת יהודי הונגריה. הוא החליק את גלגלי ההשמדה. עובדה מזעזעת היא, שיהודי הונגריה – כחצי מליון נפש – עלו לרכבות המוות בדרכם למחנות ההשמדה, עקב חוסר ידיעה והטעייה זדונית.
קסטנר לא הזהיר את הקרבנות והפקיר את הרוב של יהדות הונגריה, כדי להציל מיוחסים שנכללו ברשימה אשר הגיש לתליין אייכמן. ביום שבו קיבל את רשיונות העליה של 600 יהודים, ביום שבו קיבל מידי הנאצים את המתנה הזו, מכר קסטנר את נפשו לשטן". החרדי מלכיאל גרינוולד שהואשם בהוצאת דיבה על ד"ר קסטנר, משום שהטיח בו את ההאשמות: א. שיתוף פעולה עם הנאצים. ב. הכשרת הקרקע על ידי קסטנר לרצח חצי מליון יהודי הונגריה, זוכה ע"י השופט. לפנינו דיווח עיתונאי מאותם הימים (22.6.1955).
ממחקר חדש שערך פרופ' יוסף גרודזינסקי מאוניברסיטת תל-אביב, מתברר כי הטענה שהושמעה בעבר בעיקר בחוגים חרדיים או רוויזיוניסטים, לפיה אנשי התנועה הציונית לא רצו להציל את יהודי אירופה בתקופת השואה, אלא רק להפוך את הניצולים ל"נכס ציוני", מוכחת כעת במחקר היסטורי המתועד במאות מסמכים, ראיות ועדויות ארכיוניות.
את מחקרו הוא מסכם כך: התנועה הציונית שלא נקפה אצבע להצלת יהודי אירופה מהמשרפות, נזקקה ליהודים אלה אותם כינתה: "אבק אדם" לשלושה משאבים: א. חומר אנושי לאיכלוס הארץ, ב. מצוקתם ככוח לחץ פוליטי על הבריטים להקמת המדינה, ג. גיוס כוח אדם לצבא הגח"ל וה"הגנה". לצורך זה, השתלטה התנועה הציונית על מחנות העקורים וכבשה אותם. הציונים נאבקו בכל חורמה נגד הגירת יהודים לארצות אחרות מלבד ארץ ישראל, ואף מנעו יוזמות הצלה של ילדים, אודים מוצלים. וכאשר העקורים למודי הסבל לא הסכימו להתגייס לגדודי הצבא, גייסו אותם בכוח ובכפייה, כולל אלימות, שלילת זכויות ומנות מזון, גירוש מבתים ופיטורין ואפילו מכות!

ד"ר סטיבן וויז, ה"רבאיי" הרפורמי והציוני הוותיק, חסם את הדרך לארצות הברית בפני 70,000 יהודים נרדפים, בתירוץ שהאופי היהודי שלהם ואורח חייהם הדתי יגרום לאנטישמיות באמריקה.

ד"ר חיים וייצמן, מי שלימים היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הודה בשעתו שלא היה לו כל עניין בהצלת יהודי אירופה. הוא רק רצה כשני מליון צעירים, ואילו המבוגרים והזקנים שימשו לדעתו "אבק כלכלי וחברתי בעולם אכזר".
מקורות לנ"ל ופרטים מלאים ונרחבים בצירוף עדויות ומסמכים הסטוריים, ניתן למצוא בספרים הבאים: "הציונות הפוסט אוגאנדית במשבר השואה" מאת ש.ב. בית צבי. "שעת האפס" מאת עמוס אילון. "מן המיצר" מאת הרב מיכאל דב וייסמנדל. "בשליחות נידונים למוות" מאת יואל בראנד. "שרופי הכבשנים מאשימים" מאת הרב משה שיינפלד. "פרפידי" מאת העיתונאי האמריקני בן הכט (הספר תורגם לעברית ושמו: "כחש"). "מבוא להסטוריה ציונית אחרת" מאת יגאל עילם. "פשעי הציונות בהשמדת השואה" מאת ש. שלמון. "הפקרת היהודים" מאת פרופ' דייוויד ווימן
עם סיום פרק זה חובה עלינו להדגיש שאין אנו מתעלמים מאותן מעלות מסוימות, רוחניות וגשמיות, אשר עם ישראל זכה להן באמצעות הקמת המדינה.
אך יש לדחות ולמחות בכל תוקף כנגד הדרך האנטי-תורנית והאנטי-אנושית של השלטון היהודי המתחדש, אשר נקט בשיטות פסולות בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים ובלבד להקים את השלטון הנכסף. הבה נבין. הרבה יותר קל ונעים להצטרף לשמחה ולהכריז על חגיגת ראשית צמיחת גאולתנו.
אך האמת היהודית הבאה מנקודת מבטה המרוממת של תורת הבורא, אינה יכולה להסכים לחגיגות בנסיבות אלו. וכדרך עם ישראל לדורותיו, עלינו לצעוד עם האמת גם בתקופה שבה איננה נחשבת פופולרית כל-כך

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד

 

09/05/2011 23:26

משמעותו הדתית של יום העצמאות כיום חג

חידושו של חג זה, לאחר כאלפיים שנה שבהן לא קבעה ההלכה חגים חדשים, הביא לדיונים הלכתיים רבים בנושא. הדיונים נסבו אודות עצם האפשרות לקבוע חג חדש, על אמירת ההלל ביום זה, ועל האפשרות לאומרו גם בליל יום העצמאות, על ברכת שהחיינו ביום זה, על אמירת ברכת שעשה ניסים ואמירת תפילת על הניסים ביום זה, על הקריאה בתורה ועל קריאה בהפטרה ביום זה, על דחיית צום ואבלות ביום זה, ועל ההנהגות שצריכות להיות לגבי יום העצמאות שחל בשבת. יום העצמאות חל בזמן ספירת העומר, ולפעמים חלה בו אחת מתעניות בה"ב. לפיכך שאלת הצורך לדחות מנהגי אבלות ביום העצמאות משמעותית מאוד בקרב הציבור הדתי-לאומי.

הרב משולם ראטה ובעקבותיו הרב שלמה גורן, הרב שלמה יוסף זווין, הרב גרשוני, והרב חיים דוד הלויפסקו כי יש לומר הלל שלם בברכה. ברוב בתי הכנסת של הציבור הדתי-לאומי נתקבלה עמדת הרבנות הראשית, על פיה נאמר הלל ללא ברכה ביום בלבד, שנקבעה על ידי הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרבעוזיאל, בשל הרצון למזער את המחלוקת עם חוגים חרדים רבים. אין מברכים "שהחיינו" או "שעשה ניסים", אין קוראים בתורה (אלא אם חל ביום שני או חמישי בשבוע (או הוקדם ליום זה), שאז קוראים שלושה קרואים בפרשת השבוע, כרגיל), ואת הפטרת "עוד היום בנֹב לעמוד", הנקראת בחו"ל בשמיני של פסח (שאינו נחוג בארץ), קוראים בלא ברכה.

מרבית החרדים אינם מציינים כלל את יום העצמאות, ואינם אומרים הלל באותו יום, מטעמים אידאולוגיים. לעומת זאת, ביום העצמאות תש"ע פרסם האדמו"ר מבוסטון כי בבית מדרשו לא יאמר תחנון ביום העצמאות, דבר המסמל שמחה.

הסידור של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בארץ ובחו״ל כולל הלל עם ברכה (בחלק מהקהילות גם בערב), ״על הניסים״ מיוחד לתפילת העמידה, אמירת ״שהחיינו״, קריאה בתורה מיוחדת לחג, וקריאת ההפטרה עם ברכה‏[3]. בארצות הברית בתי הספר של התנועה הקונסרבטיבית מקפידים לחגוג את יום העצמאות, אולם בחלק מהקהילות ניתן פחות תשומת לב לארועי היום ‏[4].

ישעיהו ליבוביץ' בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"‏[5] האשים את הרבנות הראשית באחיזת עיני הציבור בכך שמחד קבעה ליום העצמאות מנהגים שנראים דתיים, אך אין להם משמעות הלכתית של ממש, ומאידך שללה קביעת מנהגים דתיים האופייניים לימי שמחה, כמו אמירת ברכת "שהחיינו". בהקשר זה הסביר ליבוביץ' שאין הוא מוצא משמעות דתית למדינה או ליום הזיכרון להקמתה, אך לקיום המדינה יש חשיבות כשלעצמו והקמת המדינה היא מאורע משמח, ולפיכך יהודי דתי צריך לנקוט ביום הזיכרון להקמת המדינה במנהגים הדתיים האופייניים לימי שמחה.

לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבש צה"ל את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, החליטה הרבנות הראשית ברוב קולות, לקבוע אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. למרות זאת, עדיין ישנם רבנים (כדוגמת הרב עובדיה יוסף) שהורו להמשיך לומר הלל ללא ברכה, בשל אי השלמתו של הנס.

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות צצו קולות הקוראים לביטול אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. למרות זאת, מרבית הרבנים הדתיים והחרדים לאומיים קראו להמשיך לומר הלל בברכה ‏‏‏[6].

חז"ל יצרו סימנים בהתאם לשפת אתב"ש לקביעת ימי המועדים בשבוע על פי ימי הפסח, לדוגמה: א' של פסח –תשעה באב, ב של פסח – שבועות, וכו'… היום האחרון של פסח נותר ללא בן זוג. כאשר נקבע יום העצמאות ציין הרביהודה לייב פישמן מימון כי הוא משתלב בין שאר חגי ישראל: ז-ע – ביום בשבוע בו חל ז של פסח יחול יום העצמאות (כלומר, ה' באייר. לפעמים מקדימים או מאחרים את החג עצמו).

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA#.D7.94.D7.99.D7.91.D7.98.D7.99.D7.9D_.D7.93.D7.AA.D7.99.D7.99.D7.9D_.D7.A9.D7.9C_.D7.94.D7.97.D7.92

שם, בפרק מנהגי החג, נמנה בין השאר (ומתייחס גם לחרדים): –

בבתי הכנסת של הציונות הדתית עורכים תפילה חגיגית ואומרים בה הלל ותפילה לשלום המדינה.

ועוד בהמשך, בפרק על פעולות מחאה בחג,  נמנות גם הפעולות הבאות: –

מן הראוי לציין כי נטורי קרתא הם קבוצה קיצונית קטנה, חריגה ובלתי אהודה בשולי חסידות סאטמאר הגדולה, וכי ישיבת פוניבז' היא הישיבה הליטאית הכי יוקרתית ונחשקת בארץ (ליטאים=כנוי שגור לחרדים אשכנזים שאינם חסידים, המציין מקום מושבם של הרבנים הראשונים שהתנגדו לחסידות).

לאור כל האמור כאן, נראה שהרב זמיר כהן מייצג קבוצת מיעוט בציבור הדתי, בארץ לפחות. נדמה שאם אורח חיים דתי אכן היה מונע מכל החולאים החברתיים שמנה לפשות גם בציבור הדתי, דעתו היתה דעת הרוב. רשת "רטורנו" העולמית של מרכזי גמילה מסמים בדרך התורה (מיסודו של רב ובאישור והמלצת רבנים וגדולי תורה, מתהדרת באחוזי הצלחה גבוהים במיוחד) היא רק אחד הסימנים הבולטים המעידים על כך. 

10/05/2011 22:36

אני כותב את זה כאן מזיכרוני בלבד.

שאלו את החזון איש את השאלה הזאת למה לא עושים את זה חג, ולמה ולמה.

התשובה היתה בתור שאלה, (האם בוטל תפילת ומפני חטאינו במוספי החגים?) ע"כ

והמבין יבין

מוזמנים ל-

 יכול להיות שהכתבה שאני מפרסם קיבלתי באימייל

או שקראתי את זה ונהנתי אז העברתי להנאתכם

* דבר אישי יצויין בכוכבית בתחילת הכתבה

בתודה

10/05/2011 23:57

בימיה הראשונים של קרית צאנז בנתניה, יצא – לאור מקומון, שנשא את השם – 'השבוע בנתניה'.

באחד מימי העצמאות, ביקר המקומון את הקריה החרדית, על כך שתושביה אינם מניפים דגלים ואין שום סממן המציין את היום הזה, ואף 'הלל' אינם אומרים.

שבוע לאחר – מכן אפשרו בעלי העיתון לנציגות הקריה החסידית, להגיב על האשמות שהוטחו בתושביה החרדים. היה זה הרב יעקב שרגא וינקלר, אברך מוכשר בעל עט שנונה, שנרתם לכתוב את מאמר התגובה בשם תושבי הקריה.

הרב וינקלר ציין, בין היתר שמוסדותיה הרשמיים של הקריה והבית חולים שבה מניפים דגלים ביום העצמאות, ואשר לתושבי הקריה כתב, 'ביום שבו תושבי נתניה, יקימו סוכות במרפסותיהם, או אז נגיד אך אנו הלל לכבוד 'החג".

להמשך

מוזמנים ל-

 יכול להיות שהכתבה שאני מפרסם קיבלתי באימייל

או שקראתי את זה ונהנתי אז העברתי להנאתכם

* דבר אישי יצויין בכוכבית בתחילת הכתבה

בתודה

15/05/2011 23:04
נדרש:
'ביום שבו תושבי נתניה, יקימו סוכות במרפסותיהם, או אז נגיד אך אנו הלל לכבוד 'החג".

ויש תפילות ל"יום אידם"?

נדרש,

התנכרות רק מחזקת שנאת חינם

19/05/2011 22:14

*

התנכרות זה לא חד סיטרי

מוזמנים ל-

 יכול להיות שהכתבה שאני מפרסם קיבלתי באימייל

או שקראתי את זה ונהנתי אז העברתי להנאתכם

* דבר אישי יצויין בכוכבית בתחילת הכתבה

בתודה

20/05/2011 00:32

נכון, אבל כשהיא ישנה כבר לא משנה מי התחיל.. אפשר להגיע עם זה כמעט 500 שנה אחורה, וגם אם יש תשובה חד משמעית לזה, זה לא יתן כלום כיום

כל הרעיון בהדברות הוא להפסיק ההתנכרות: להיות יהודי זה לא משהו שנתון לבחירתו של אדם כלשהו. אורח החיים כן נתון לבחירה. אז מספיק להתנכר ליהודים בגלל שהם חיים אחרת ממני, או ממך או מכל יהודי אחר. להיות יהודי זה לא קל גם ככה, לא משנה מה אורח החיים של היהודי

מודעות פרסומת

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s