אזמרה – הלב והמעיין – מכתב 11

 

חשבתי שהנסיעה תרגיע אותי, אבל חזרתי ממנה
הרוס. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה המכתב שלך,
"על איזה 'אזמרה' הוא דיבר שם?…מי מזמר שם ועל
מה הוא מזמר? הייתי רוצה לראות איזו 'אזמרה' ניתן
לעשות במציאות המטורפת הזאת"…
שלום ארז,
אספר לך מה עשיתי במכתבך האחרון.
ראשית, קלעת להפליא כשהבחנת בצורך שלי במנוחה. "יש לי אישור. אני יוצא לחופש", סחתי לעצמי אגב קריאת המכתב, "זה בדיוק הדבר שאני זקוק לו – הקלת מה מעומס המחשבות, מהלימוד המעמיק ומכל הרעיונות החדשים והניסיונות לקיים אותם הלכה למעשה".
אבל התפלאתי לראות שמכתבך ארוך למדי, ביחס להצעה כה קצרה…אחר כך ראיתי שלא התאפקת, והמלצת לי לנוח על פי תורה רפ"ב ב'ליקוטי מוהר"ן'. האמת היא שכאשר קיבלתי את המכתב רק 'עברתי' על החומר מלמעלה. לא יכולתי להכיל אותו, לא היה לי מקום ולא כוח לנושא חדש. לכן יצאתי להפסקה, שנמשכה כשמונה ימים אם אינני טועה, עד לארוחת הצהריים של יום ראשון, שבה שמעתי את סיפור הזוועה שאותו בודאי שמעת גם אתה – על אותו ישראל 'בן טובים', שרצח את בנו ואת אשתו והתאבד.
אחד החברים שלי (שהיה לפני התשובה עיתונאי נלהב, ועדיין לא נגמל מלהיטותו אחר חדשות), הביא את הידיעה לחדר האוכל, עם פתק מן המזכירות עבורי, שאתקשר בהקדם הביתה. קטעתי את הארוחה כי איבדתי את התיאבון בשומעי על הרצח, ברכתי וניגשתי למזכירות. בטלפון נודע לי מאמי, שגיא, בן דודי הצעיר, נדקר בידי תלמיד אחר בכיתתו, והוא מאושפז במצב המכונה 'בינוני' בבית החולים איכילוב בתל אביב.
היישר מחדר המזכירות הודעתי לחברותא שלי שאעדר מלימודי אחר הצהריים, קמתי ונסעתי לבית החולים. הייתי מזועזע מלדחות זאת, והייתי חייב להשליט קצת סדר במחשבתי הנסערת…
גיא, בעזרת ה', יבריא. הרופאים אומרים כי החבר החטיא במילימטרים ספורים עורק דם מרכזי ואם היה פוגע שם – גיא היה הולך לעולמו תוך דקות. אבל כעת, מתבטא הנזק 'רק' בפגיעה לא קטלנית בריאות, פגיעה שעלולה לגרור סיכונים וסיבוכי דלקות לאורך שנים ארוכות ואולי גם לכל החיים.
"עכשיו הפרופיל שלי הוא כבר כמו של בחור ישיבה", זרק לעברי גיא, שהיה שרוי במצב רוח קודר. לדודתי לא היתה אנרגיה אפילו כדי לגעור בו או להתנצל. הדקירה באה, כך סיפרה לי, מפני שהחבר חשד בגיא שהוא סכסך בינו לבין חבר אחר. "גיא לא עשה זאת, הפושע אפילו לא טרח לברר את העובדות לאשורן", הדגישה.
לא עניתי לה. וכי מה אומר, שלדעתי הסכינאות פסולה מכל וכל גם אם גיא כן עשה זאת?
"אין לי כוח", אמרה דודה שלי, "הוא בסך הכל בן שלוש-עשרה וכבר כמעט מת. אני לא ישנה בלילה. יושבת וחושבת האם הייתי מרגישה טוב יותר, במקרה שגיא היה הדוקר ולא הנדקר, ואיני יודעת מה באמת גרוע יותר".
"את אולי לא יודעת, אבל אני בודאי הייתי מעדיף לדקור את שרון", התערב הנער בקול זועף, "ושרון – יותר כדאי לו לרדת מהארץ, מאשר לחכות כאן עד שאבריא".
דודתי התחלחלה, "דניאל", לחשה לי ובעיניה אימה, "מה אעשה איתו"?
חשבתי שהנסיעה תרגיע אותי, אבל חזרתי ממנה הרוס. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה המכתב שלך, "על איזה 'אזמרה' הוא דיבר שם?" שאלתי את עצמי בשעה שחיטטתי בקלסר ההתכתבויות שלי, "מי מזמר שם ועל מה הוא מזמר? הייתי רוצה לראות איזו 'אזמרה' ניתן לעשות במציאות המטורפת הזאת".
וזה היה סוף ההפסקה שלקחתי לי. פתחתי את 'ליקוטי מוהר"ן' בתורה רפ"ב ואת מכתב ההסבר שלך והתעמקתי בהם במשך שעתיים באולם הלימוד הישיבה. לפתע לא היה אכפת לי כלל שמישהו יראה או ישאל או יגיב לספר שבידי. נושאים דחופים יותר הטרידו אותי.
איך עושים 'אזמרה' לילדים יהודיים שאיבדו כל תחושה, כל רגש, כל אנושיות מינימילית, והם נועצים סכינים זה בזה כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם?
ככלות השעתיים קמתי והלכתי אל מקום ההתבודדות שלי – אותה פינת חצר רחוקה שהעמדתי בה סטנדר. חושך שרר בכל, והייתי שם לגמרי לבד.
התחבטתי וניסיתי למצוא את המילים המתאימות. פתיחה טובה קיבלתי בדרכי שמה, כאשר שמעתי שני בחורים מן הישיבה דנים במאורע ואחד מהם אומר: "ואחר כך מתפלאים למה אנחנו ניגפים לפני אוייבנו במלחמה, למה קורות כל כך הרבה תאונות ויש כל כך הרבה דינים מתוחים. אם עוד יש בינינו אנשים כאלה – מה הפלא שהעם כולו 'חוטף'"…
"זה לא נכון! זה לא נכון! זאת אמירה שטחית וטיפשית ושיקרית!", אמרתי לקב"ה, "לא האיש הזה גורם לגלות שתתארך, אלא הגלות הארוכה היא שגרמה לאיש הזה! הרי זה לא יכול להיות, לא יכול להיות בשום אופן, שיהודי יתנהג באכזריות כזאת. יהודי לא עושה דברים כאלה, יהודי לא מסוגל לכך! אם הוא עשה – סימן שהחיים קרעו מעליו את כל לבושי היהדות שלו, את כל מה שמעניק הגנה כלשהי ותקוות מה כאן בעולם, והותירו אותו מתוסכל ומטורף בייאושו ובבדידותו. האיש הזה, שרצח, לא באמת רצה להיות פושע – הוא בעצמו הקורבן. הוא קורבן! הוא קורבן!"
וכאן פרץ ממני (ולא לעיתים קרובות זה קורה) בכי מיוסר, מטלטל ומקל. דמעות לוהטות ירדו על לחיי וידעתי שהגעתי לנקודת 'אזמרה' אמיתית. והיא, שלמרות המעשה האיום, שבודאי אי אפשר להקל בחומרתו, הרי סוף סוף מדובר ביהודי, חלק אלוק ממעל, שנשמתו הקדושה והטהורה הסתבכה בעניין רע שאינו שייך לה באמת.
בכיתי עוד זמן רב על הגלות המרה והסמיכה שכיסתה אותנו בוץ ולכלוך נוראים כאלה, שבגללם כבר איננו מכירים את עצמנו כלל.
זאת היתה ה'אזמרה', שהצלחתי לעשות בעקבות מכתבך, ואני מקווה, שהיא הותירה רושם כלשהו בשמים.
תודה לך,
דניאל.
***
'אזמרה', יקירי, היא השער הגדול ביותר, ואולי האחרון,
אל היכלות הקדושה. מי שיגייס את כוחותיו ויכנס בו, לעולם
לא יסוג אחור!
דניאל יקירי,
כן, הרבה כאב יש בעומק הגלות הזו ובליבנו אנו. הרבה פחד משתק ומצמית, הרבה בורות אפלים ללא סוף של אובדן תקווה בצלם אלוקים שבאדם.
וכן, רק, אך ורק אלומת האור של 'אזמרה', שמאירה עלינו היישר מהיכלו של משיח, מעולמה שטוף האור של הגאולה האחרונה, רק אלומת אור כזו יכולה להאיר את הבורות האפלים בליבנו ולסלק משם את נחשי הכפירות ועקרבי הייאוש והעצבות.
גם יכול מאוד גם, שעומק הרע שאנו פוגשים בו מחוץ לנו (והדים מרים לו גם בתוכנו) דווקא הוא שיאלץ אותנו, כמעט בעל כורחנו, לבחור בחיים, בעומק טוב. משום שמול עומק רע אי אפשר להציב טוב רדוד, שטחי, אלא רק טוב עמוק מאוד, רב עוצמה, הטוב של 'אזמרה', שרק הוא יהפוך את
הקערה על פיה ויוביל אל הגאולה השלימה. אם נצליח, דווקא בתוך החושך הגדול, לגלות ולייקר את חלקי האור, לא נתייאש מן הגאולה, ורק כך, מלמד רבי נחמן, נוכל באמת לעשות תשובה.

בתיאור זוועות החורבן מספרים חז"ל אודות בתו של נקדימון בן גוריון (שהיה מגדולי העשירים) שנאלצה, מחמת הרעב הנורא, ללקט למחייתה שׂעורים מתוך גללי הבהמות. ומבאר הרב מטשערין בספרו 'פרפראות לחוכמה' (על תורה רפ"ב) שבזה הראו מן השמים לעם ישראל מידה כנגד מידה. כלומר שירידה ושפלות כזו – ללקט שׂעורים מתוך גללים, נגרמו משום שלא זכו לעסוק כראוי בתורת 'אזמרה', דהיינו שלא טרחו לחפש בעצמם ובזולתם את הטוב שבתוך הרע, ומתוך כך התייאשו מעצמם ונפלו באין סומך, עד שנאלצו לחפש טוב גשמי מועט (שׂעורים) מתוך פסולת גשמית מזוהמת (גללי בהמות).
שׂעורים, כידוע, הם מאכל בהמה. וזה מרמז לנו שהחיוב למצוא בעצמנו ובזולתנו חלקים טובים חל אפילו על חלקים הנראים לנו פחותים וירודים באיכותם, שאינם אלא "מאכל בהמה". גם בטוב ברמה כזו – מוטל עלינו לשמוח, גם הוא בכלל 'אזמרה'.
דומה בעינינו כי אנו מוקפים ומלאים ברע, אבל אם רק נסכים לציית לדברי הצדיקים ונכריח את עצמנו לחפש נקודות אור וטוב בתוך הרע הזה, נגלה עד כמה הטוב עוצמתי יותר. כך נעניק לטוב הזה את הכוח שהוא זקוק לו כדי להתעצם, להתגלות ולהטות את כף כולנו לזכות גמורה ונצחית. ומה שנדמה לנו שמעשינו הטובים פעוטים וחסרי ערך ביחס להררי הגללים המקיפים אותם, אין זו אלא אחיזת עיניים ואסור לנו בשום אופן להאמין בה.
סיפר לי חבר חלום. בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית המקדש. כאשר הוא מסיים הוא רוצה לשים על המזבח אריה (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר אם יש לו אריה צעצוע. המוכר מחפש ומשיב: לא – אין לי שום אריה.
אזי מתחלפת התמונה בחלום והוא צופה במסך ענק. המסך שחור כולו, ורק שלושה כתמים לבנים יש בו שהולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. מול המסך, על גבי שלושה כיסאות מנהלים שחורים ומפוארים יושבות שלוש דמויות, אותן הוא רואה רק מגבן. ליבו אומר לו שאלו הם שלושה ארכי-שדים, מראשי כוחות הרע והטומאה.
שואל האחד את חברו: "נו, מה אתה אומר? מה יהיה עִם עם ישראל?" עונה השני בטון של מי שסיים את יום עבודתו בהצלחה: "אתה רואה על המסך. זה הסוף!" מתערב השלישי בשיחתם ושואל בחשש מה: "תגידו, מה עם ההוא שם שבונה את בית המקדש?" אולם הם לועגים לשאלתו: "מה, אתה לא רואה שהוא רק משחק, אין זה כי אם דגם עץ ותו לא. דבר שאין בו ממש".
שוב מתחלפת התמונה. גיבור החלום נמצא עדיין בחנות הצעצועים והוא מפציר שוב במוכר: "אנא, נסה לחפש לי בכל זאת אריה". המוכר מקפיד עליו "כבר אמרתי לך שאין לי אריה. אם אתה רוצה יש קיפוד, ג'ירפה, חיות אחרות, לא אריה". אבל הקונה מתעקש ובסופו של דבר חוזר אליו בעל החנות עם דבר מה בידו, "תראה, זה מה שיש". הוא אוחז באריה בד ישן ומעוך, חסר צורה והדר. "טוב תביא לי את זה", משיב האיש. הוא לוקח את הצעצוע העלוב ומניח אותו על המזבח.
לפתע, משתנה התמונה כולה. המשחק הופך למציאות אמיתית. בית המקדש. בית המקדש ממש. כוהנים בעבודתם, לוויים בשירתם. האריה, אריה של אש, והענן הולך ומיתמר אל שמי השמים.
עכשיו חוזרת שוב התמונה אל המסך הגדול. הכיסאות ריקים. ריקים כאילו לא ישב שם איש מעולם. הכתמים הלבנים על המסך מתבהרים והולכים, מתפשטים ומסלקים את החושך, ופסוק מופיע על גבי המסך לאמר: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
חלום מרגש זה מדגים לדעתי בצורה נפלאה את מצבו של עם ישראל. מעל פני השטח נראה חלילה כאילו הכל אבוד, כאילו אין טעם להילחם עוד. אך האמת היא שאכן "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אבל, "כבוד ה' – עלייך יזרח"!
דווקא מעשינו הפעוטים לכאורה, רצונותינו החלושים, מצוותינו חסרות ההדר והעומק, תפילותינו דלות הכוונה – דווקא הם שיבנו בסופו של דבר את משכן ה'. "כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה (התגלות האלוקות בעולם) שהם איברי השכינה…וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומה, אז יבוא משיח וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב, ו).
מ'צעצועינו' הדלים לכאורה – יווצר אריה הרובץ על מזבח ה'. תפילותינו יהיו בידו של משיח לחרב אש, למגר את הרע ואת נושאיו, לעולמים.
'אזמרה', יקירי, היא השער הגדול ביותר, ואולי האחרון, אל היכלות הקדושה. מי שיגייס את כוחותיו ויכנס בו, לעולם לא יסוג אחור!
ארז.
(מתוך: "הלב והמעיין" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").

חזור לדף הבית של מסעות רוחניים

 

11 תגובות בנושא “אזמרה – הלב והמעיין – מכתב 11

הוסיפו את שלכם

  1. עכשיו, כשהעברתי לכאן, קראתי שוב.
    קודם נהניתי מהסיפורים אבל לא התחברתי, לא אמר לי אישית כלום – ותגובה בנוסח "תודה על סיפור יפה" על חוויה רוחנית עמוקה של אחר היא ללא ספק לא הולמת ולא מכבדת, אז לא הגבתי. אבל לפני שנה בערך קראתי לראשונה את אחרון הצדיקים מאת אנדרה שוורץ-בארט (את המהדורה הראשונה באנגלית, מ-1960. לצערי הכריכה הרכה התפרקה תוך כדי קריאה – יצירת מופת עוצמתית מכל בחינה, מאז מחפשת עותק במצב טוב): בדיוק על זה שוורץ-בארט מדבר! כלומר לא רק על זה, אבל אחד הדברים עליהם הוא מרחיב במיוחד הוא תאור כואב (וגם לא מעט תהיות על) "הגלות המרה והסמיכה שכיסתה אותנו בוץ ולכלוך נוראים כאלה, שבגללם כבר איננו מכירים את עצמנו כלל."
    ..ואז נזכרתי שוב בסיפורו האישי של ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות" – ואני תוהה: האם העובדה שעוד בהיותו אסיר באושוויץ הגיע לתובנה שקלגסי המחנה אף הם קורבנות, לא רק האסירים, היא זו ששימרה את אנושיותו ושפיותו? – זה היה חלק היומן שהתקשיתי במיוחד להבין, עד היום לא בטוחה שהצלחתי לגמרי.

    אהבתי

    1. אני מניח שאת מתכוונת לקאפו היהודים

      לאקי אולי תנסי ללמוד את תורה רפב בליקוטי מוהרן

      זה אולי יעזור לך

      תדעי לך העם היהודי הם גברים באמת

      כלומר ג-ומלי חסדים ב-יישנים ר-חמנים .

      מי שאין לו את המידות האלו הוא לא חלק מעם ישראל .

      אבל מה בעוונותינו נתרחקנו ממקורותינו כלומר מהיהדות ומהתורה מהאמונה

      ולכן אנו נראים כמו שאנו נראים ולכן גם אן דין של אפיקורסים וכופרים ביהודים כיום

      אלא יש דין של תינוק שנשבה

      http://www.halachayomit.co.il/displayRead.asp?ReadID=483

      אהבתי

      1. לפי הגישה שלך, 80% מהיהודים- הם לא יהודים אמיתיים.
        אנשים התרחקו, ולא רוצים להתקרב…

        אהבתי

        1. כולם יהודים: "…בעוונותינו נתרחקנו ממקורותינו כלומר מהיהדות ומהתורה מהאמונה

          ולכן אנו נראים כמו שאנו נראים…" – זה אנחנו, כולנו – ולא מגזר זה או אחר, או קבוצה כלשהי מול אחרות

          אהבתי

          1. press0wl "לפי הגישה שלך, 80% מהיהודים- הם לא יהודים אמיתיים.
            אנשים התרחקו, ולא רוצים להתקרב…"

            לא!!!

            אמרתי כולנו כולל אותי

            אדם שהתרחק מהבית זה וגר רחוק מהוריו זה לא אומר שהוא הפסיק להיות הבן שלהם.

            כל יהודי הוא יהלום וגם יהלום אם יפול לביוב הכי גדול שבעולם ישהה שם אלפי שנים יכסו אותו שכבות על שכבות של ….

            הוא ישאר יהלום וטיפש מי שיזרוק אותו

            כי כל מה שצריך זה לנקות אותו מהלכלוך ואז יתגלה היהלום.

            יהודי לעולם יישאר יהודי !!!

            כבר נתתי את הדוגמא של יהודי שהיה להארכיבישוף של צרפת ואחרי מותו הוציאו את ארונו מהכנסיה קראו עליו קדיש מחוץ לכנסיה .

            לא אמרתי לא רוצים להתקרב בשום מקום אמרתי רחוקים

            זה לא אותו דבר

            יש מציאות של הסתרה בתוך הסתרה (אם תרצי אסביר )

            אבל ריחוק יש

            ומען הסר ספק ולא מדובר רק על חילונים

            ולכן כל מה שצריך זה לחזור לנקודת המוצא / לשוב לנקודת המוצא כלומר לעשות תשובה (מהמילה לשוב)

            אהבתי

    2. התכוונתי גם לקאפו היהודים, אבל בעיקר התכוונתי לשומרים הגרמנים – אלה שהובילו קבוצות יהודים לעבודת פרך וחזרה וכדומה, אלה שיהודי בקבוצה כזאת שהה במחיצתם לעיתים ימים שלמים במשך שבועות ארוכים, לא הקצינים המפקדים שלהם.
      קראתי ושמעתי כבר על אנשים שיכלו להבין קאפו יהודים ואיך גם הגרועים שבהם הם קורבנות בדיוק כמו אחרים. אבל גרמני גוי שהוא שומר במחנה??? נולדתי אחרי התקופה הזאת ואפילו ממרחק של זמן וסיפורים מיד שניה , שלישית רביעית וחמישית – קשה לי להבין את זה, גם אם בתוך היומן אני מבינה איך זה סייע לפרנקל להתעלות מעל המציאות הנוראה ההיא – עד כדי שעם השחרור מן המחנה, ההכרה הראשונית שלו בהיותו חופשי התבטאה במעשה ספונטאני של אמונה באל

      אהבתי

      1. "אבל גרמני גוי שהוא שומר במחנה??? "

        טוב את זה גם אני לא מבין .

        בעצם עכשיו שאני כותב את התשובה אני נזכר בדבר מאוד בסיסי

        שהכל מהשם וגם את אותם קלגסים שלח השם ,בשבילנו (גם אם קשה להאמין)

        אבל גם כתוב בספרים שלעתיד לבוא השם ישחט את השטן ויעניש את הגויים על כל מה שעשו לנו .

        הם יטענו שהם היו בשליחות השם ואז למה להעניש ?

        אבל התשובה היא נכון שאתם צריכים להעניש…. אבל אתם רצתם לזה בשמחה ועשיתם יותר ממה שהייתם צריכים לעשות ….

        אהבתי

      2. "הם יטענו שהם היו בשליחות השם ואז למה להעניש ?

        אבל התשובה היא נכון שאתם צריכים להעניש…. אבל אתם רצתם לזה בשמחה ועשיתם יותר ממה שהייתם צריכים לעשות …."

        פרנקל, כפסיכיאטר מנוסה, הסיק מהקלות זעירות חוזרות של חפ"ש – שומר זה או אחר, שנוי מה בנימת הקול בדברו אל האסירים, כשזה הרחק ממפקדיו, שיש בין השומרים (ואולי כולם או רובם) הסובלים גם הם, שהם עושים מה שצריך כמי שנמצאים בתחתית שרשרת פיקוד – אבל זה מתיש ומחליא גם אותם נפשית ורוחנית וגם הם היו מעדיפים להיות במקום אחר, בזמן אחר ובעשיה אחרת. הוא אינו קובע זאת, בעצמו אומר שאין לו בסיס מספיק לקבוע דבר שהוא – אבל התהיה והמחשבה עלו בו שוב ושוב.
        …ואני, כשקראתי, תהיתי אם אין זה אלא שאלה שבאמת עשו רק מה שצריכים לא מתוך שמחה וניסו להקל במה שחשו שמוגזם ככל שיכולתם המוגבלת מגעת, זכו בכך שנענשו תוך כדי עשייה, נענשו בחייהם.
        אני, אבל לא פרנקל: הוא לרגע לא הפסיק להתייחס לכולם כאל בני אדם, כל הזמן בוחן התנהגות אנושית במצבים קיצוניים בהגיון שקול. הגיון תמיד בודק מהו הכלל, המאחד, ועל איזה חלק מן המציאות ניתן להחיל כל כלל כזה. אי אפשר להגיע למסקנות נכונות אם מוציאים חלק מן המציאות מן הכלל, לכן כשבודקים התנהגות של בני אדם, יש לבדוק התנהגות של כל הנוכחים בלי יוצא מן הכלל בכלל. זה במלים שלי מה פרנקל עצמו כותב באותו יומן, ביותר מהקשר אחד.
        ואז חשבתי "הווה דן כל אדם לכף זכות". גם עכשיו וגם בעת שקראתי איני בטוחה שאני זוכרת את המאמר הזה מילה במילה, אבל אני בטוחה רק בשתי מילים שבו במאה אחוז: "כל אדם". כל אדם, לא רק אדם יהודי. הנה, גם זה – כמו כל מאמרי חז"ל, מביא קודם כל לישועתו ותיקונו של הנוהג כך – הרבה לפני והרבה יותר מאשר זולתו, כל זולת שהוא.

        אהבתי

        1. יפה

          אבל את לא היית שם את לא יכול לבחון מי עושה כך ונגעל וסובל ומי לא

          את בסה"כ כלי שקיבל מידע יבש….

          הרי יש בניהם חסידי אומות עולם (מעטים)

          הרי דבריך יכולים להסביר ולהפריך את הטענה

          "כצאן לטבח"

          הקדושים שהיו שם והם בעלי אמונה ידעו מה יעזור אם יתנגדו בכח הרי אם נגזר כח לא יעזור

          רק תפילות הם ידעו"כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה " תהילים מד כג

          כמו בפרס עם מרדכי שם נגזר בטבעת המלך ואין להשיב

          והכוונה לא המלך אחשוורוש אלא השם השם גזר ואין להשיב

          אבל מרדכי הוא צדיק ויודע שאין יאוש בעולם כלל

          ולכן אסף את העם והתפלל ועשה תשובה וביטל את רוע הגזירה

          תחשבי שאים מרדכי היה אוסף כח ונלחם הוא היה מציל את כל העם וכעוד

          הורג את כל מי שרצה לרצוח אותו …? לא

          אהבתי

  2. "תחשבי שאים מרדכי היה אוסף כח ונלחם הוא היה מציל את כל העם וכעוד

    הורג את כל מי שרצה לרצוח אותו …? לא"

    בוודאי שלא. מרדכי הקדיש חייו לגידול אסתר, למלחמה על העתיד. העם הצטרף למלחמתו על עתיד הילדים. אסתר בשבי המלך הגוי – אם תיכשל או תצליח, גם ילדיהם צפויים לעתיד דומה לשלה. על כך אין להם שליטה, הודאה בכך ותפילה לבורא עולם הם הדברים היחידים שנותרו לעשות כדי לסייע בידה. המלחמה על העתיד לעולם אינה צבאית, אלא רוחנית.

    המן היה בן אגג העמלקי. עמלק מזוהה כמי שרוצה להשמיד לא רק את היהודים, אלא לכלות את היהדות עצמה. במלחמה כזאת היהדות צריכה לנצח, לא היהודים. אם צבא היהודים ינצח אבל היהדות תפסיד, עמלק ניצח.

    אהבתי

    1. טוב אין לי מה להוסיף

      חוץ מאשר שאם דברנו על התרחקות . . .

      דברים אלה לא אחר מאשר התקרבות !!

      אין ייאוש בעולם כלל !(רבי נחמן )

      אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: