מחפשים את מה שאיבדנו

 01/12/2010 00:11
הקול הפנימי זמין לנו יותר ככל
שלא איבדנו את היכולת לשמוע אותו.
ככל שנזהה את צליל האמת ששמענו
במעי אימנו מצלצל בתוכנו, יתבהר
לנו יותר תפקידנו בעולם.

כאשר נשמה מגיעה לעולם, היא עומדת בפתחו של מסע חיים. מסע המשתרע מרגע היוולדה ועד לרגע שבתה חזרה למקורה. במסע הזה היא פוגשת בהרבה הפתעות, ניסיונות, עליות וירידות, וחוט אחד של אור שזור דרך כל השבילים: אור שמביאה איתה הנשמה מעולמות עליונים.

בליקוטי מוהר"ן (תורה קפ"ח) מזכיר רבי נחמן מברסלב את מה שאומרת הגמרא (מסכת נידה) על תחילת מסעה של הנשמה בעולם הזה, עוד בהיות משכנה בתוך גופו של עובר קטן במעי אימו. אומרת הגמרא, כאשר העובר נמצא במעי אימו הוא דומה לפנקס מקופל, ראשו מונח לו בין ברכיו ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדים אותו את כל התורה כולה. וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטר לו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה. אותה גומה קטנה מעל השפה העליונה שמעטרת את פני כולנו היא תוצאה מאותה סטירה.

מבאר רבי נחמן דברים אלה ואומר, שהכוונה במאמר שמלמדים אותו את כל התורה כולה היא שלכל אחד מאיתנו שייך גילוי של אור מסוים מהתורה. לכל אחד יש תפקיד לקיים כאן בעולם ודרכו להאיר את ההארה השייכת לו מהתורה ולהביאה לידי מימוש בעולם. רבי נחמן מדייק במילים "קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדים ומראים לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם". העשייה שלנו בעולם – לאן אנחנו הולכים, היכן אנחנו גרים, עם מי אנחנו מתחברים, עם מי אנחנו מתחתנים, העבודה בה אנו בוחרים לעסוק – כל אלו מהווים מרכבה למימוש תפקידנו. העבודה היא בחינת העבודה העצמית שאנו עובדים על עצמנו במה שאנו משפרים את מידותינו, השינויים שאנחנו עושים בחיים. כל אלו קרויים עבודה. כי אנו עובדים לשנות ולשפר את עצמנו. ההשגות שלנו הן מה שאנו מבינים ומפנימים בחיינו. תפישת העולם שלנו, ההכרה שלנו במציאות הרוחנית ובקיומו של בורא עולם המנהיג את חיינו – כל אלו הם ההשגות שלנו. מה שהפנמנו בנפשנו. העשייה, העבודה וההשגות נקראים "תורה", כי הם מאירים את תפקידנו כנבראים שנשלחו על ידי הבורא לעולם הנמוך הזה – עולם העשייה. והפלא הוא שאת התורה הרחבה הזו, שהיא כל מסלול חיינו, כמאמר הגמרא, קיבלנו בעודנו במעי אימנו. עוד בטרם יצאנו לאוויר העולם, כבר כל התורה כולה הייתה שטוחה לפנינו. דרכנו הייתה מוארת לרגלינו – כל מה שעלינו לממש ולהשיג ולעשות פה בעולם.

על זה אנו מתפללים בכל יום: "תן חלקנו בתורתך". תן לנו לממש את אותו חלק, את אותו פן ותפקיד השייך לנו, את אותה התגלות של אור שתפקידנו להאירה בעולם שלימדו אותנו במעי אימנו.

כל אחד מאיתנו הוא גילוי מיוחד מהתורה שניתן רק לו ושרק הוא יכול לגלות את אותו האור לכל העולם. ואם יחסר חלקו בתורה, דהיינו לא יואר אורו בעולם, לא יוכל אף אחד להשלים את החלק שלו עבורו. רק הוא בלבד יכול להאיר את החלק שלו. כמשל לגוף שלם שבו איברים שונים, אם חלילה יחסר איבר מסוים בגוף או שתפקוד של איבר אחד יהיה לוקה בחסר כל הגוף ירגיש את חסרונו, או את תפקודו הלוקה. אף אם הגוף ימשיך לתפקד, תפקודו יהיה בקושי בשל חסרונו של אותו איבר כי לא יוחלף חלקו באף איבר אחר.

במילים אחרות, ניתן לומר שמלמדים אותנו עוד בהיותנו עוברים את המסלול המיוחד שלנו בחיים, לאן עלינו לשאוף להגיע, עם מי עלינו להתחתן, באיזה מקצוע לעסוק, באיזו דרך לכוון את ילדינו וביתנו, מהם הדיבורים המיוחדים שעלינו להאיר בעולם, האופן המיוחד של מימוש כישרונותינו, מה שייך לנו, לחיינו, ובכלל, מי אנחנו. מה היא האמת שמאירה בליבנו. מה האופן המיוחד שלנו לביטוי רגשותינו, מה נכון ומדויק לנו ולדרכנו ומה לא.

מלמדים אותנו מראש את מה שכל אחד מאיתנו מחפש כאן בעולם.

הגמרא אומרת כנזכר, שכאשר התינוק יוצא ממעי אימו מיד בא מלאך וסותר לו על פיו ומשכיח לו את כל מה שהוא למד. את כל הידיעה הפנימית הנפלאה הזו של החלק המיוחד שלנו בתורה ובמסע חיינו משכיחים מאיתנו כלא היה.

האמנם כלא היה

רבי נחמן קורא לידיעה שנתעלמה מזיכרוננו בשם אבידה. משמעה של אבידה היא שפעם היה לנו משהו ואבד מאיתנו. אמנם בפועל אנחנו לא יכולים לאחוז באותו דבר כי הוא כבר לא בנמצא, אך הזיכרון שלו עוד קיים בנו. קורא לנו. יכול להיות שאנחנו מאוד מתגעגעים אליו וחושבים עליו בכל יום, או כאשר קצת קר ועצוב לנו. גם אם הוא אבד לנו לפני שנים רבות, והזיכרון שלו הספיק להתערפל מהכרתנו, משהו מהקשר איתו עדיין חי בתוכנו.

אומר רבי נחמן שכאשר המלאך סטר לנו על פינו מיד ברגע היוולדנו, הוא השכיח לנו את החיבור לידיעת האמת שלנו בפועל. באותו רגע פסק הקשר בינינו ובין הידיעה באופן זמין, אבל עמוק בלב, בנפש, נשאר לנו געגוע וזיכרון פנימי של כל מה שלמדנו. הוא קורא לטעם הפנימי שנשאר לנו מאותה אבידה רושם, כמו שאנו נוהגים לומר על חוויה חזקה: "היא עשתה עלי רושם. משהו בי השתנה ולא יחזור להיות כשהיה"…

משל לאדם שהוא דמות רבת הוד ומאירת פנים שנכנס לחדר מלא באנשים. הוא מביט ישר אל תוך עיניו של כל אחד ואחד ואומר כמה מילות חכמה מדויקות עמוקות ונפלאות, ואז נעלם כלעומת שבא. האיש נעלם והלך אך הרושם שהשאיר נותר בלבבות הנוכחים. הדמות שלו ממשיכה להאיר בהם. מילות החכמה שלו, עיניו המאירות – כל אלו חרוטים על ליבם של האנשים ומהווים כדוגמא לאצילות נפש וחכמה פנימית המשאירה טעם של אמת והשראה בלבבות.

הרושם של האמת שטעמנו במעי אימנו נשאר חרוט לנו בלב. בכל אחד מאיתנו טמונה הידיעה שנותנת את כל התשובות לגבי מסלול החיים שלנו. רואים את זה בחוש, לפעמים אנחנו פוגשים שידוך ובחמש דקות הראשונות אנחנו יודעים אם זה שלנו או לא. לפעמים מנסים עוד פגישה ועוד פגישה, אך מה שיחרוץ בסופו של דבר את ההחלטה להתחתן זו התחושה הפנימית. הידיעה – זה שייך לי. זה שלי.

הבחירה במקצוע זה דווקא ולא אחר מקורה מאותו מקום. התחום הזה מאיר לנו, זה שייך לנו. מדבר אלינו. לכן לאחד בורקות העיניים ממראה של עיצוב מיוחד והרמוניה אסטטית, ולאחר מאירה הנשמה כשמדברים על תפקוד גוף האדם. מדוע? כי זה נועד להיות מעצב וזה נועד להיות רופא.

הגמרא במסכת קידושין קוראת לחיזור, שהאיש מחזר אחר אשתו ומחפש אחריה בעולם, מלשון "מחזר אחר אבידתו". כי דרך האיש לחזר אחר בת זוגו ולחפש אחריה על מנת להתאחד איתה ולהשלים נפשו ונשמתו. כי בתחילת הבריאה האיש והאישה היו בריה אחת, כידוע בתורת הקבלה והקב"ה חילק אותם לאיש ואישה, זכר ונקבה, והוריד אותם לעולם, כל אחד במקום אחר בעולם, ומאז הם מבקשים למצוא זה את זו מחדש. כך גם הנפש הייתה באחדות עם ייעודה בטרם בואה לעולם. ומיד בבואה לתוך גוף גשמי איבדה את הקשר עם ייעודה ותפקידה וידיעת מימושה, ומאז מחפשת היא אותו על מנת התאחד איתו. כי בכל אחד מאיתנו, בתוך תוכנו, יש בחינת איש ואישה, זכר ונקבה. בחינת הנקבה שבנו זו היכולת להתבוננות פנימית, היכולת לחוות את החיים ולא רק לחשוב עליהם ולפעול בהם. הנקבה שבנו היא ההכנה הרגשית הרוחנית והפנימית לכל פעולה חיצונית. הפעולה החוצה בפועל היא בחינת הזכר שבנו. היכולת לפעול ולהשאיר זכר בעולם. על כן גם בתוכנו יש את העניין של חיזור אחר האבידה כשם שהאיש מחזר אחר אבידתו. כאשר הכוח הפועל שבנו מחפש משמעות פנימית וחיבור פנימי לכל פעולה חיצונית שהוא פועל העולם, למעשה זהו בחינת חיזור האיש אחר האישה בתוכנו.

הקול הפנימי זמין ונהיר לנו יותר ככל שלא איבדנו את היכולת לשמוע אותו. ככל שנזהה את הצליל של האמת ששמענו במעי אימנו מצלצל בתוכנו, יתבהר לנו יותר תפקידנו בעולם.

(באדיבות אתר לב הדברים)

חזור לדף הבית של חכמת רבי נחמן
גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
 03/12/2010 15:10

הינדיק,

תודה שהעלית דברים אלה לכאן.  הם מעוררים מחשבה, דברים של טעם.

הזכיר לי את זה

עם זאת, איני יכולה שלא להתפלא: מצד אחד אתה מעלה לכאן מאמר על חשיבות מציאת המשמעות האישית בחיים: שהרי מוצאים מה שאבד – כפי שמוסבר כאן בבהירות מאין כמוה. מצד שני, בדיון אחר, אתה מבטל כלאחר יד תורה פסיכולוגית שלמה שטוענת אותו דבר – שאדם אשר אינו מוצא מרגוע לנפשו, שנפשו  חולה, ניתן לרפאו (ומסבירה גם איך בדיוק) ע"י שעוזרים לו למצוא אותה משמעות אישית לחייו שאבדה לו. כן כן, אני מתכוונת לתורת הלוגותראפיה של הפסיכולוג היהודי  ויקטור פרנקל.

 
08/12/2010 15:36

הי לאקי דבר ראשון אני רוצה להודות לך כי ב"ה הצלחתי דרך הנושא הזה שדיברת עליו הבנתי כמה דברים שלא התיישבו לי קודם כמו שנאמר אין פגישה מיקרית בין אנשים

לאקי אני לא זוכר שביטלתי כלאחר יד את התיאוריה

אנסה להסביר את הסטירה כביכול אבל אני מזהיר אותך מראש זה יהיה ארוך אחרי הכל אני לא הילל .  ומעבר למה שהבאתי פה יש עוד הרבה…

אז סליחה אם זה ארוך מדי  סהכ רעיון כזה אי אפשר להסביר בשתיי מילים וקטור כתב ספר שלם בניסיון להסביר.

אקדים ואומר  עד לפניי "שפגשתי" אותך לא הכרתי את ויקטור פרנקל ולא את הלוגו' ,משנתת לי קישור לויקיפדיה קראתי את מה שנאמר שם וכן הרחבתי את הידע ע"י קריאת ראיון איתו כניסה לאתר הרשמי ועוד…

ככל שקראתי יותר אני מבין יותר שזה אומנם רעיון טוב ויפה אך ממש לא

"Viktor Emil Frankl (1905-1997) laid down the foundations of a new and original approach"

לאקי שום דבר ממה שקראתי לא חידש לי כלום ולא כי אני איזה גאון חד בדרא ואני גם לא בא ומתנשא על מישהו אלא שאת כל מה שקראתי כבר שמעתי ממקור הרבה יותר עתיק עמוק מבוסס נכון גבוהה ועוד תיאורים שאין בידי לתאר … בטח כמו שניחשת תורתנו הקדושה …

מי שילמד על נפש האדם מבחינה יהודית מייד יראה שויקטור לא חידש מצד אחד ומצד שני לא הגיע לגבהים או אם נרצה לעומק של תורתנו

לאקי שוב אני לא מתנשא עלייך או על ויקטור פשוט מה  שאצלנו כמו שאת יודעת בא ממי שהמציא את האדם ויודע איך הוא עובד ואילו ויקטור הוא פסיכלוג שצופה באנשים ומנסה להסביר ע"י תצפיות איך הוא עובד…

אנסה לתת דוגמא ויקטור מביא רעיון "מהפכני" שאנשים משועממים מגיעים לידי מחלות נפשיות

 "פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פרנאקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות."

דבר שני יש להבדיל, ויקטור מדבר על מטרה הוא משתמש במילה MEANNIG בכוונה לתת תוכן אבל עד כמה שאני הבנתי הוא לא מדבר על משמעות מבחינה של למה אני כאן? מה אני עושה כאן? למה דאווקא כאן? מה אני צריך לעשות כאן ?לאן אני צריך להמשיך מכאן? והאם מה שאני עושה ובוחר לעשות הוא האמת נכון בשבילי וטוב בשבילי להבדיל מנעים לי עם הדבר הזה (טוב לי ≠ נעים לי) ועוד

ואם אני בפרשת דרכים מה עושים כמו שאמרת נכון יש שאלות ששום רב או כל אדם אחר לא יוכל לענות עליהם

קצת הסבר לחלק מהדברים

רבותנו כבר לימדו אותנו בפרשת שמיני

http://www.halachayomit.co.il/WeeklyParasha.asp?PageIndex=5&ParashaID=90

רבותינו דרשו על הפסוק "ויהי ביום כלת משה" (שהוא היום שבו גמרו את הקמת המשכן) משל למלך שהיתה רעייתו המלכה מתערבת כל העת בעניני הממלכה, אף על פי שלא היתה לה כלל הבנה בעניני מלכות, ובזה היתה מטרידה את המלך הרבה מאד, כי בכל זמן היה צריך ממדת דרך ארץ לשמוע את דבר המלכה ולהסביר לה כפי חכמתה מדוע אין צדק בדבריה, והיה הדבר מיסב לו אי קורת רוח רבה. מה עשה? אמר לה, ראי מלכתי, רוצה אני שתבני לעצמך ארמון מפואר על שטח עצום, ושיהיה מושלם בכל מיני יופי, פאר והדר, וסביבו גנות ופרדסים יפים מאד, וכן על זה הדרך. מיד החלה המלכה לעסוק בבנין ארמונה, והיתה טרודה בזה כל כך עד שכבר לא היה לה פנאי להתערב בעניני הממלכה, והמלך מצדו היה מרוצה מאד ממצב זה.

אלא שאחר זמן, סיימה המלכה לבנות את ארמונה, ובאה בשמחה אצל המלך לבשר לו על חנוכת ביתה בכלי שיר, קול גילת ורנן. כאשר בא המלך לחנוכת ארמונה, שמח מאד על יפי בית רעייתו המלכה, אך מיד התפשטה תוגה על פניו, והחל אומר וי וי וי (כאומר אוי ואבוי).

שאלה אותו המלכה, מה לך מלכי כי תאמר ווי ווי, האם מצאת איזה חסרון בבנין ארמוני? ענה לה המלך, לא כי, כל בנין הארמון מצא חן בעיני מאד, אלא שכל זמן שהיית עוסקת בבנין ארמונך לא היית מטרידה אותי בעניני הממלכה, וכעת שסיימת את בנינו, אין ספק שתשובי להתערב לי בעניני מלכותי, ועל כך אני מיצר.

כן אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, כל זמן שהייתם עסוקים בבנין המשכן, הייתם כולכם מתנדבים ועסוקים ראשכם ורובכם בבנינו, אבל כעת שסיימתם את בניינו, תבואו מתוך שעמום לחטא כנגדי, ועל כך אני אומר ווי ווי, ולכך נאמר ויהי ביום כלת משה, ווי היה ביום כלות משה.

וממדרש זה נראה לכאורה שלא שמח ה' יתברך בבנין המשכן, כי לא היתה תכלית בנינו אלא להעסיק את בני ישראל שלא יחטאו כנגד ה' יתברך, ולא היתה עיקר בנייתו לצורך עצמו. ודברים אלו נסתרים מהמדרשים שהזכרנו קודם לכן, שבהם מבואר שה' יתברך היה חפץ בעצם בנין המשכן, ושמח שמחה רבה בבנייתו. וצריך לומר שהדברים משלימים אלו את אלו, כי הגם שהיתה שמחה רבה לה' יתברך בבנית המשכן, כי על ידו ישכון בתוך בני ישראל, וגם כי בני ישראל עשאוהו בשמחה ואהבה לכבוד ה' יתברך, ועל כך בודאי שהיה לו לשמוח מאד. אלא שעם זאת היתה מהולה גם תחושת צער מבחינה זו שכעת בני ישראל לעלולים לבא מתוך שעמום לחטוא לפני ה'.

וממדרש זה נוכל ללמוד הרבה לענין חיינו, כי השעמום הוא הגורם הגדול לחטוא לפני ה', וכדברי רבינו הרמב"ם, כי אין מחשבת עבירה שולטת אלא בלב פנוי מן החכמה, וגם פסקו כל הפוסקים (באבן העזר לענין הלכה) כי הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום לידי חטאים גדולים מאד, ולכן על כל אדם להזהר להשקיע מחשבותיו בזמנו הפנוי בדברי תורה וחכמה, ותמיד יעמיס על עצמו איזה ענין של מלאכה או לימודים מיוחדים, ולא ישאיר את עצמו שקט ובטל, כי הבטלה היא אם כל חטאת, ואף גם זאת בימי ערב פסח הקרבים ובאים, יראה גם כשהוא בביתו לסייע לאשתו בסידור עניני הבית כפי כוחו, ולא יישב בטל בביתו, וגם יש לחנך את הילדים בבית שיהיו לעזר להוריהם בסידור עניני הבית, ובפרט בהכנות לפסח, כדי שלא יתרגלו חלילה לבטלה ושעמום, שהם הרגל מגונה ביותר. (וממילא היא מדה רעה בהחלט שאדם אינו מסייע לאשתו בסידור עניני הבית, כאשר יש לאל ידו לסייע לה).

הגמרא מספרת, על קדוש ה', מגדולי התנאים, רבינו אלעזר בן ערך, שנזדמן פעם אחת למקום של מעיינות מרגוע מרפא ונופש, ונמשך אחר אותו המקום להשתהות שם איזה זמן, עד שכשחזר למקומו שכח תלמודו (כלומר, לא היה תלמיד חכם גדול כמו שהיה כשעזב, ואף חמור מכך, שכח דברים עיקריים בתורה), התפללו עליו חבריו וחזר לזכור את תלמודו. מבואר אם כן, שאפילו ענק שבתנאים, כאשר נתן למוחו להתבלות (לפי מדרגתו) במקום נופש, נשכח ממנו תלמודו, כי כמו שאמרנו, לעולם אדם צריך להרגיל עצמו שיהיה עליו איזה עול, של תורה ומלאכה (אם אין כל עסקו בתורה), כדי שלא יבא לידי ניוון כוחו השכלי, אשר מגביר את הכוחות הבהמיים שבאדם, ומביאו לידי חטא.

.

ערוך על פי דברי הרב דוד שאלתיאל שליט"א.

אדם עם מטרה http://www.breslev.co.il/articles/%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%A2%D7%9D_%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94/%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%94_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA.aspx?id=7457&language=hebrew

'נשמה חביבה, מה השגת בשבעים שנות

מסעך שם למטה בעולם העשייה?' הרי כל

המלאכים יפרצו בצחוק אדיר מתשובה כמו

'ירדתי במשקל', או 'הרווחתי מיליון דולר'…

הוא התעורר בבוקר כשאיש כבר לא היה בבית. השמש שהאירה את החדר באור מלא כבר היתה גבוהה ברקיע. שעונו הורה על השעה עשר. הוא זינק מן המיטה, הוא בחופשה. הוא תלמיד תיכון. אין לימודים, אין מורים ואין שיעורים, אין גם בשביל מה לקום. הא התהפך על צידו וניסה להירדם שוב.

התיכוניסט הזה מהווה דוגמא לחיים ללא מטרה. הוא יקום ממיטתו אחרי השעה 11, יאכל ויסתובב באפס מעשה. אולי ייפגש אחרי הצהריים עם חברים ויטייל קצת, וכך יעלם לו יום נוסף.

אם תשאל נער כזה ביום האחרון של החופש, ובפרט ביום האחרון של החופש הגדול – חופש בן חודשיים, מה עשה בחופש, הוא יגמגם משהו לא מוגדר, כמו, טיילתי, הלכתי לים וזהו.

אנשים כמותו מתקשים לענות גם בגיל 75 על אותה שאלה: מה עשית בימי חייך?

האדם בנוי מטבעו להיות מונע על ידי מטרות. אדם ללא מטרה נמצא במצב של התפרקות המערכת. נער בגיל ההתבגרות, כישרוני ומוצלח, התאבד, והשאיר אחריו מכתב המסביר את המעשה: "לא היה לי בעד מה לחיות". הוריו מספרים לעיתונאי שבא לסקר את המקרה, כי הם נתנו לו הכל, אז מדוע הוא התאבד?!

סוחר מצליח בן 45, אבי משפחה, נשאר בבוקר אחד במיטתו ולא קם. אחרי בדיקות של מיטב הרופאים והפסיכיאטרים נקבעת המסקנה: דיכאון עמוק, והמלצה לאשפוז. לאיש הזה לא היה בעד מה לקום. המערכת הנפשית שלו קרסה תחתיה.

חז"ל קבעו שבטלה מביאה לידי שעמום. המילה שעמום בפי חז"ל משמעה שיגעון, כלומר מרה שחורה ודיכאון נפשי עמוק! אדם כזה אינו מתפקד. אדם נורמאלי לחלוטין במסלול של בטלה, כלומר מצב בו אין שום מטרה לנגד עיניו, יכול להגיע עד שערי מוות רוחני, שלעיתים מלווה אף במוות פיזי ח"ו.

השפה מבחינה יפה בין סיבה לתכלית. שאל ילד מה ההבדל בין "מפני" לבין "כדי", והוא יענה ש"מפני" בא לומר את הסיבה שקדמה לדבר, ואילו "כדי" בא לציין את המטרה, את התכלית שבעתיד, שכדי להשיגה נעשה הדבר. אותו הדבר קיים בין מילת השאלה "מדוע" לבין "למה". השואל: "מדוע לא באת לסעודה?" מבקש לדעת מהי הסיבה שגרמה לך לא לבוא, בעוד השואל: "למה יצאת באמצע ההרצאה?" רוצה לדעת את התכלית, לשם מה יצאת? מה רצית לעשות ביציאתך?

בעל חיים מונע על ידי סיבות, כל פעולה של בעל חיים מונעת על ידי סיבה שקדמה לה. גם ציפור האוספת במשך ימים ארוכים קש ועלים לבניית קן, וזה עושה רושם מובהק של תכליתיות, גם היא פועלת אך ורק מתוך הנעה והדרכה של אינסטינקטים הממריצים אותה לעשות פעולות, שבשכלה אינה יכולה בשום פנים לדעת ולהבין את תכליתם. דפוסי התנהגות מורכבים טבועים בתוך בעל החיים, והם מופעלים על ידי מזג האוויר וכדומה. רק אנו מבינים ויודעים כי תכלית פעולות הציפור היא הקמת קן רך ובטוח לגוזלים שיבקעו מהביצים אותם תטיל הציפור ועליהם תדגור. אך את הקן בונה גם הציפור שלא ראתה מימיה קן או ביצים וגוזלים. רק מי שברא את הציפור וטבע בה את דפוסי ההתנהגות, הוא תכנן את התכלית ואת ההתנהגות המובילה אליה, אבל פעולות הציפור מונעות רק על ידי סיבות ולא על ידי תכלית.

האדם, ורק האדם! הוא בעל יכולת להציב לעצמו מטרות ולשאוף אליהן. יכולת זו אינה סתם יכולת, בדומה ליכולת לחשב חשבונות, או לקפוץ לגובה. היכולת להציב לעצמו מטרות כדי להשיגן היא עצם הווייתו הנורמאלית של האדם. בלעדיה הריהו מתאבד, או משוגע, או חי ברמה של בעלי חיים ותו לא.

מה עושה מטרה לאדם?

קודם כל היא משמשת מרכז לחייו. לאדם בעל מטרה יש יעד אליו מכוונות כל פעולותיו, והוא חותר ללא הרף להתקדם לעבר היעד הנוסך תוכן בחייו. הוא יכול לבדוק כל יום וכל חודש עד היכן התקדם לעבר יעדו, איפה נסוג ומה עליו לתקן. הכיוון ליעד הוא המצפן של חייו, ואין הוא תועה סתם במדבר החיים.

אמרנו שבעל החיים מונע על ידי סיבות והאדם מונע על ידי מטרות, אך ניסוח זה יש בו משום הטעיה המפריעה לראות את ההבדל התהומי בין השניים.

נכון, אמנם בעל החיים מנוע על ידי סיבות, הסיבה שמקורה בסביבה או בגופו היא המפעילה אותו. הרעב בצורת איתות מהבטן המצטמקת מקים את בעל החיים מרבצו לתור אחר אוכל. תחושת קור הבאה ממזג האוויר מביאה אותו לחיפוש מחסה או לחפירת מחילה וכדומה. אבל האדם אינו מונע על ידי מטרה. הרי את המטרה הוא עצמו הציב לו, והוא עצמו הינו זה שמחליט לפעול כדי להתקדם לעבר מטרתו. האדם אינו סביל ומונע, אלא אדרבה, פעיל ומניע. הוא השליט על פעולותיו והתנהגותו, והוא הנוהג ומוביל את עצמו אל מחוז חפצו.

ביכולת להציב מטרה לחייו, נפתח לאדם הפתח לחיות חיים של אדם, חיים מלאי תוכן משביעי סיפוק המאצילים על כל פעולה בודדת מחשיבותה של המטרה. המטרה פותחת אפיקים לזרימת האנרגיה שלנו, והיא גם היוצרת בתוכנו אנרגיות חדשות שלא ידענו קודם על קיומן. מי שמטרה ניצבת לו לחייו מתקשה להבין איך יש כאלה החיים ללא מטרה. הרי המטרה וההתקדמות אליה הן מהותם של החיים הנכונים. לא במקרה המילה "לשאוף" משמעותה כפולה: גם לנשום וגם להשתוקק ולרצות להתקדם אל…

התרגום של עיקרון חיים יסודי זה לחיי המעשה אינו פשוט כלל. לא הרי המטרה המוגדרת עבור אדם אחד, היא המטרה בשביל אדם שני. כל אחד מהם יכול גם לקבוע לעצמו מטרה ארוכת טווח או קצרת טווח. יש להשקיע מחשבה רבה ואף להתייעץ עם מביני דבר כדי לבחור מטרה ולהגדירה, כך שאכן תעניק תנופה ותוכן לכל חייו של בעליה.

"מטרה" מבית היוצר היצר-הרע

את כל הנ"ל יודע יפה גם היצר הרע, והוא לא יושב בחיבוק ידיים. ההוכחה לך היא העובדה שסביבנו חיים מיליוני בני אדם, אשר אינם מתאבדים, אינם שרויים בדיכאון, ואשר אפילו נראים שבעי רצון ושמחים, זאת בעוד אנו יודעים שחייהם חסרי משמעות, והם חיים ללא מטרה. מילים אחרונות אלה טעונות הסבר. אין הכוונה שאין להם מטרה ושהם יודו בכך, אלא שבחרו להם מטרה מתוך המבחר הגדול והמגוון של מטרות-הדמה שיצר הרע הציע להם, מטרה מזויפת.

"מטרה" תוצרת יצר הרע דומה כמעט בכל למטרה אמיתית. היא מניעה את האדם, נותנת תוכן לחייו, מדריכה אותו בבחירת דרכו ובקביעת ערכיות פעולותיו, ומעניקה סיפוק. אפילו חשבון הנפש התקופתי אינו נעדר שם. אז במה הזיוף בא לידי ביטוי?

למשל, אדם עבר תקופה קשה ואפילו ניצל ממוות בטוח, והוא ידוע גם כאדם מוכשר מאוד, לכן כתב ספר גדול בו תיאר את מטרת חייו לאחר שניצל: להישרד! הוא התחתן, הקים משפחה, מנהל עסקים מסועפים ויש לו בתים והשקעות בכמה מדינות, והכל במטרה עליונה אחת: להתקיים! אותו לא יוכלו להשמיד בקלות. כל פעולותיו מודרכות על ידי מטרה זו.

בדיקה אובייקטיבית תוכיח שהישרדות, שפירושה הוא להתקיים, אינה אלא אמצעי ולא מטרה! קביעת אמצעי למטרת חיים היא הטעיה נוראה בה מפסיד האדם הטועה את תכלית חייו!

למרבה הצער הדוגמאות לכך אינן מעטות. כך למשל, אדם עמל כל ימיו ולילותיו ללא לאות וכל מוחו וליבו מושקעים כדי להגיע למטרה, ליום הנכסף בו יגיע סכום כל רכושו לסכום העגול של מיליון דולר. גם כאן לא קשה להוכיח שכסף הוא אמצעי ולא מטרה. הצבת אמצעי, הכסף, כמטרה, היא תחבולת היצר לבזבז את חיי האדם על לא כלום.

ספורטאי מתאמן במשך שמונה שנים כדי לרוץ באולימפיאדה מאה מטר בכמה מאיות השנייה פחות ממישהו אחר.

אדם שמן הציב לעצמו כמטרה להוריד עשרים ק"ג ממשקלו ולהיראות יפה.

האם אלו מטרות לחיים? כלב רגיל רץ מהר יותר, וכל שלד ממוצע נראה רזה יותר.

חז"ל נתנו לנו מבדק פשוט למטרות: "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", כאשר תחזור נשמה אל מקורה ותתייצב לפני אביה יוצרה, והיא תצטרך לענות על השאלה: 'נשמה חביבה, מה השגת בשבעים שנות מסעך שם למטה בעולם העשייה?' הרי כל המלאכים יפרצו בצחוק אדיר למשמע התשובה: ירדתי במשקל, או הרווחתי מיליון דולר, וכו'.

אפילו התשובה "שרדתי" אינה תשובה, כי אחריה תישאל מיד השאלה: בשביל מה שרדת? גם שומרי שבת ואוכלי כשר אינם פטורים מלבדוק אם אין הם חיים לאור מטרות-דמה מזויפות.

המכונית הטובה ביותר עם הנהג הטוב ביותר לא תגיע ליעד הנכון אם היעד שקבע לו הנהג הוא מוטעה. לפני יציאה לנסיעה כה ארוכה, כדאי מאוד להקדיש יותר מאשר שניות ספורות כדי לוודא בדיוק ובביטחון מהו היעד הנכון ומהי הדרך אליו.

(מתוך "בעין יהודית")

 חזור לדף הבית של השקפה יהודית

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
 10/12/2010 09:23

שלום הינדיק,

גם לי הרעיונות שפרנקל מעלה אינם מחדשים דבר: גדלתי עליהם, שמעתי את זה בבית הרבה, בהמון דרכים ומכל מיני זוויות והקשרים.  גיליתי  ששיטת הריפוי הנפשי היהודית המסורתית, שמקורותיה הקדומים לפני כ-3000 שנה, מתבססת על תפיסה כמעט לגמרי אקזיסטנציאליסטית   וכי למציאת משמעות אישית בחיים והצבת מטרות יש חלק חשוב בה. הרבה לפני שגיליתי  את הלוגותרפיה ואת ויקטור פרנקל.

.

ויקטור פרנקל הוא יהודי.

הרעיונות והתפיסות המוזכרים בקטעים שהעלית כאן הם חלק ממה שהוא מדבר עליו ב"אדם מחפש משמעות", שם הוא ממחיש בדוגמאות מחיי מחנה ריכוז נאצי כיצד דברים אלה בדיוק, וגם כמה אחרים, היוו נקודות החוסן הנפשיות שקבעו מי ישרוד ומי לא. אחד הדברים שהוא בוחן שם זה התגובות האנושיות למצב נמשך שבו חוסר הודאות לגבי ההווה והעתיד כל כך גדול, שלכאורה לא ניתן בכלל להציב מטרות כלשהן, כיצד אפילו אשליית קיומן של מטרות עוזרת לשרוד במצב שניטלת מאנשים השליטה בגורלם אפילו בדברים הפעוטים ביותר של קיומו של יצור חי כלשהו, כאשר הכל נלקח מהם וכל שנותר להם הוא ההוויה האנושית שלהם.

.

ויקטור פרנקל נודע כמיסד תורת הלוגותרפיה והאסכולה הפסיכולוגית הווינאית השלישית  עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.

תורת הלוגותראפיה מתוארת בעשרות ספרים, חלקם כרכים עבי כרס. ההבדל בינה לבין קטעי הגות כמו אלה שהעלית ויחודה הוא בכך שהיא מציגה מציאת המשמעות והתכלית (בדיוק במובן שציינת) כמה שמרפא נפש חולה ומעניק חוסן להתמודד בהצלחה אף עם האסונות הכי גדולים שיש – ואיך מרפאים אנשים בדרך זו. זאת אינה דרך הריפוי היהודית המסורתית, אבל  היא ככל הנראה השיטה הפסיכולוגית המודרנית הקרובה ביותר אליה. הדמיון כה גדול, עד כדי שחלק מן הדברים זהים בכל/כמעט הכל.

 12/12/2010 17:13

היי לאקי יש לי כמה שאלות אשמח אם תוכלי לענות

מהיא אותה משמעות?

אז איך זה עובד? איך בן אדם מוצא משמעות?

והאם המשמעות הזו מסבירה לאדם מי הוא? ומה המשמעות של חייו למה הוא חי …. מה המשמעות שכל מה שהוא עובר בחייו השמחות והאסונות?

ואיך היא עונה על התכלית של הבן אדם ?

יש לי עוד שאלות אבל אשמח אם תוכלי לענות על אלה …

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן

מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד

הצטרף 21/07/2008
הודעות 4,917
13/12/2010 12:41

היי הינדיק,

פרנקל מפריד בין פשר לבין משמעות.

.

יש אנשים שיש להם עולם פנימי תרבותי (בהגדרה, תרבות כוללת גם דת. בהקשר זה – תרבות יכולה לכלול דת, אבל לא בהכרח או לא בהכרח רק דת) עשיר להסתמך על ערכיו, דבר ההופך את חייהם למלאי משמעות. רוב האנשים לא כאלה. העושר הפנימי הזה מקנה לבעליו כלים נפשיים רבי עוצמה להתמודדות עם מצבים קשים ו/או מורכבים, כושר ההשרדות הנפשי שלהם גבוה בהרבה משל מי שאין לו כלים אלה.

.

ובכל זאת, כדי להסביר הוא מצטט אמירה של ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." התשובה לשאלה "למה" היא (גם) פשר, דבר שיכול להתבטא מעשית בהצבת מטרות, אפילו קטנות, וחתירה למימושן. כל זמן שחותרים להשגתן, יש פשר למעשים, למחשבות, לקיום.

אין תשובה אחת לשאלה מהי תכליתו של האדם, כל אדם צריך למצוא מה היא תכליתו בעצמו. מעבר לכך – ראה כאן

לשאלה איך לדעתו של פרנקל אדם מוצא משמעות אני לא יכולה לענות ברצינות במסגרת תשובה בפורום – על כך כתב את כל המון ספריו. יש לדבר הרבה פנים, המשותף לכולם הוא שמשמעות ותכלית הם מה שמגדירים אדם, על אדם לקחת אחריות מודעת על הגדרת עצמו, על מציאת המשמעות והתכלית של חייו. מאחד ההיבטים – מציאת המשמעות הוא כלי למציאת התכלית האישית, מציאת התכלית האישית הוא תהליך שנמשך כל החיים. מאחר שמשמעות היא אישית, התכלית וגם הדרך לחפשה/למצאה הן אישיות.

בעקרון, לוגותראפיה עוזרת למצוא המשמעות האישית, וזהו כלי באמצעותו אדם יוכל לחפש ולמצוא תכליתו בעצמו, בדרכו.

 14/12/2010 13:50
הינדיק:

מי שילמד על נפש האדם מבחינה יהודית מייד יראה שויקטור לא חידש מצד אחד ומצד שני לא הגיע לגבהים או אם נרצה לעומק של תורתנו*

לאקי שוב אני לא מתנשא עלייך או על ויקטור פשוט מה  שאצלנו כמו שאת יודעת בא ממי שהמציא את האדם ויודע איך הוא עובד ואילו ויקטור הוא פסיכלוג שצופה באנשים ומנסה להסביר ע"י תצפיות איך הוא עובד…

אנסה לתת דוגמא ויקטור מביא רעיון "מהפכני" שאנשים משועממים מגיעם לידי מחלות נפשיות

 "פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פרנאקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות."

 

 * הוא לא איש דת אלא פסיכותראפיסט, על פי הגדרתו. התורה שלו היא מהפכנית בתחום הפסיכולוגיה המערבית המודרנית. מעולם לא טען למקוריות, להיפך – הוא מצטט הרבה אישי תרבות שקדמו לו וגם בני דורו. מקוריות היא משהו שאחרים מייחסים לו. אני מסכימה איתך שהם טועים בזה, כי הדברים בחלקם הגדול מופיעים כבר קודם ביהדות.

לדעתי, גדולתו בכך שמצא הדרך האינטלקטואלית והמעשית לאסוף רעיונות אלה – מן ההגות המודרנית וגם ההגות היהודית העתיקה ולהופכם למה  שמרפא לא רק יהודים, אלא כל אדם. כשבוחנים את דבריו, יש לקחת זאת בחשבון.

בקשר לזה, ברצוני להעיר שלא בדקתי אם אכן הכיר שיטות ריפוי יהודיות עתיקות או לא, או את הרעיונות העומדים מאחריהן.

הינדיק:

דבר שני יש להבדיל, ויקטור מדבר על מטרה הוא משתמש במילה MEANNIGבכוונה לתת תוכן אבל עד כמה שאני הבנתי הוא לא מדבר על משמעות מבחינה של למה אני כאן? מה אני עושה כאן? למה דאווקא כאן? מה אני צריך לעשות כאן ?לאן אני צריך להמשיך מכאן? והאם מה שאני עושה ובוחר לעשות הוא האמת נכון בשבילי וטוב בשבילי להבדיל מנעים לי עם הדבר הזה (טוב לי ≠ נעים לי) ועוד

ואם אני בפרשת דרכים מה עושים כמו שאמרת נכון יש שאלות ששום רב או כל אדם אחר לא יוכל לענות עליהם

על זה בדיוק הוא מדבר.

מאחר שיש שאלות ששום אדם אחר לא יוכל לענות עליהן, כפי שציינת, על האדם להשיב עליהן בעצמו. הוא בא לסייע למי שלא מצליח – משלב מציאת השאלה/ות הנכונה/ות, אישית וספציפית לכל אחד, ועד לשלב התשובה שתעלה אותו על דרך המלך בחיפוש המענה לשאלת השאלות: מה תכלית קיומי בעולם הזה?

 15/12/2010 23:13
LuckyHunch:
הינדיק:

מי שילמד על נפש האדם מבחינה יהודית מייד יראה שויקטור לא חידש מצד אחד ומצד שני לא הגיע לגבהים או אם נרצה לעומק של תורתנו*

לאקי שוב אני לא מתנשא עלייך או על ויקטור פשוט מה  שאצלנו כמו שאת יודעת בא ממי שהמציא את האדם ויודע איך הוא עובד ואילו ויקטור הוא פסיכלוג שצופה באנשים ומנסה להסביר ע"י תצפיות איך הוא עובד…

אנסה לתת דוגמא ויקטור מביא רעיון "מהפכני" שאנשים משועממים מגיעם לידי מחלות נפשיות

 "פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פרנאקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות."

 

* הוא לא איש דת אלא פסיכותראפיסט, על פי הגדרתו. התורה שלו היא מהפכנית בתחום הפסיכולוגיה המערבית המודרנית. מעולם לא טען למקוריות, להיפך – הוא מצטט הרבה אישי תרבות שקדמו לו וגם בני דורו. מקוריות היא משהו שאחרים מייחסים לו. אני מסכימה איתך שהם טועים בזה, כי הדברים בחלקם הגדול מופיעים כבר קודם ביהדות.

לדעתי, גדולתו בכך שמצא הדרך האינטלקטואלית והמעשית לאסוף רעיונות אלה – מן ההגות המודרנית וגם ההגות היהודית העתיקה ולהופכם למה  שמרפא לא רק יהודים, אלא כל אדם. כשבוחנים את דבריו, יש לקחת זאת בחשבון.

בקשר לזה, ברצוני להעיר שלא בדקתי אם אכן הכיר שיטות ריפוי יהודיות עתיקות או לא, או את הרעיונות העומדים מאחריהן.

הינדיק:

דבר שני יש להבדיל, ויקטור מדבר על מטרה הוא משתמש במילה MEANNIGבכוונה לתת תוכן אבל עד כמה שאני הבנתי הוא לא מדבר על משמעות מבחינה של למה אני כאן? מה אני עושה כאן? למה דאווקא כאן? מה אני צריך לעשות כאן ?לאן אני צריך להמשיך מכאן? והאם מה שאני עושה ובוחר לעשות הוא האמת נכון בשבילי וטוב בשבילי להבדיל מנעים לי עם הדבר הזה (טוב לי ≠ נעים לי) ועוד

ואם אני בפרשת דרכים מה עושים כמו שאמרת נכון יש שאלות ששום רב או כל אדם אחר לא יוכל לענות עליהם

על זה בדיוק הוא מדבר.

מאחר שיש שאלות ששום אדם אחר לא יוכל לענות עליהן, כפי שציינת, על האדם להשיב עליהן בעצמו. הוא בא לסייע למי שלא מצליח – משלב מציאת השאלה/ות הנכונה/ות, אישית וספציפית לכל אחד, ועד לשלב התשובה שתעלה אותו על דרך המלך בחיפוש המענה לשאלת השאלות: מה תכלית קיומי בעולם הזה?

הי לאקי  עיינתי בקישור שצירפת ומצטער אבל יש לי המון שאלות …

איך הוא יכול לומר מה שאלה נכונה ומה לא? הרי היא אישית

שאת אומרת תכלית למה את מתכוונת ?

מה היעוד שלי בחיים? מה אני צריך לעשות בחיים?

או למה בכלל אני חי?

מה תכלית החיים ז"א למה צריך לחיות?

שמעת על הספר "מקדשי השם"?

גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד
04/01/2011 22:27

לאקי סיפור עם מוסר השכל לכל מי שחיפש שמחפש ויחפש את הבת מלך  שלו

בגן הגעגועים – פרק 1
עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא:
מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד.
פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ (דֶּער נִיט גוּטֶער זָאל דִיךְ נֶעמֶען) בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה.
עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ) וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְרָאָה שְׁבִיל אֶחָד מִן הַצַּד, וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ כָּל-כָּךְ זְמַן רַב בַּמִּדְבָּר וְאֵינִי יָכוֹל לְמָצְאָהּ, אֵלֵךְ בַּשְּׁבִיל הַזֶּה, אוּלַי אָבוֹא לִמְקוֹם יִשּׁוּב; וְהָיָה הוֹלֵךְ זְמַן רַב
אַחַר-כָּךְ רָאָה מִבְצָר (שֶׁקּוֹרִין שְׁלָאס), וְכַמָּה חֲיָלוֹת הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם סְבִיבוֹ.
וְהַמִּבְצָר הָיָה נָאֶה וּמְתֻקָּן וּמְסֻדָּר מְאד עִם הַחֲיָלוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַחֲיָלוֹת, פֶּן לא יַנִּיחוּהוּ לִכְנס וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה וְהִשְׁאִיר הַסּוּס וְהָלַךְ לְהַמִּבְצָר, וְהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלא עִכְּבוּהוּ כְּלָל וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר בְּלִי עִכּוּב, וּבָא לְפָלָטִין אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ בַּעֲטָרָה, וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו, וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד, וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל.
וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם, וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ, וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד, בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ, וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל, וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) רָאָהּ וְהִכִּירָהּ.
אַחַר-כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ.
וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי? וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ; אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן? וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל, וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי- אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.
וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד, וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם, וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה (הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר לְהַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ הַמַּעֲשֶׂה וְאָמַר לוֹ) שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת וְהָיָה מְצַעֵר עַצְמוֹ מְאד.
וְהָלַךְ לְשָׁם וּמָצָא אוֹתָהּ וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאד, כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן, וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ אָמְנָם שֶׁלּא לֶאֱכל הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאד, בִּפְרָט בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אָז מִתְגַּבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע מְאד (הַיְנוּ שֶׁהַבַּת מֶלֶךְ אָמְרָה לוֹ, שֶׁעַתָּה תָּקֵל עָלָיו הָאַזְהָרָה וְלא יִהְיֶה מֻזְהָר שֶׁלּא לֶאֱכל, כִּי הוּא דָּבָר קָשֶׁה לַעֲמד בּוֹ וְכוּ') בְּכֵן תָּשׁוּב לִבְחֹר לְךָ מָקוֹם, וְתֵשֵׁב גַּם-כֵּן שָׁנָה, כַּנַּ"ל, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן תִּהְיֶה רַשַּׁאי לֶאֱכל, רַק שֶׁלּא תִּישַׁן וְלא תִּשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלּא תִּישַׁן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַשֵּׁנָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.
בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ וְהַמַּרְאֶה-אָדם וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה מַעְיָן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם וְהַמַּרְאֶה-אַדְמוּמִית וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן? וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד כַּמָּה שָׁנִים עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, וְהָיוּ הוֹלְכִין חֲיָלוֹת רַבּוֹת עִם הַשַּׁיָּךְ לָהֶם, מַה שֶּׁנּוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שֶׁקּוֹרִין אוֹבַּאזִין) וְהַמְשָׁרֵת הִטְמִין עַצְמוֹ מֵחֲמַת הַחֲיָלוֹת אַחַר-כָּךְ הָלְכָה מֶרְכָּבָה וְעֶגְלוֹת-צָב, וְשָׁם יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד, וְלא נִנְעַר וְהִתְחִילָה לִקְבּל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ, וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי, שֶׁכָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת אַחַר-כָּךְ לָקְחָה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה,
וְשֶׁחֲיָלוֹת רַבּוֹת הָלְכוּ שָׁם, וְשֶׁהָיְתָה כָּאן מֶרְכָּבָה הַנַּ"ל, וְשֶׁהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת עָלָיו וְעָלֶיהָ כַּנַּ"ל בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַפַאטְשֵׁילֶע מֻנַּחַת אֶצְלוֹ וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, כַּנַּ"ל, וְשֶׁכָּעֵת אֵינֶנָּהּ שָׁם בַּמִּבְצָר הַנַּ"ל, כִּי אִם שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, שָׁם תִּמְצָאֵנִי.
וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְשָׁרֵת וְהִנִּיחוֹ, וְהָלַךְ לְבַדּוֹ לְבַקְּשָׁהּ וְהָלַךְ כַּמָּה שָׁנִים לְבַקְּשָׁהּ, וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי בַּיִּשּׁוּב לא נִמְצָא הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, כִּי הוּא בָּקִי בְּמַפַּת הָעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין לַאנְד קַארְט) וְעַל כֵּן אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּרִיּוֹת וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ בַּמִּדְבָּרִיּוֹת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים.
אַחַר-כָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד, שֶׁאֵינוֹ (גֶּדֶר) אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּל- כָּךְ וְנָשָׂא אִילָן גָדוֹל, שֶׁבַּיִּשּׁוּב אֵינוֹ נִמְצָא אִילָן גָּדוֹל כָּזֶה, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: מִי אַתָּה? וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אָדָם וְתָמַהּ וְאָמַר, שֶׁזֶּה כָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי בְּהַמִּדְבָּר, וְלא רָאִיתִי מֵעוֹלָם בְּכָאן אָדָם וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת אָמַר לוֹ: בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל, וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאד וְאָמַר), כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ (הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו וְאָמַר) כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו וְהוּא אָמַר (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת), שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ.
אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת, כִּי הֵם רָצִים אֶת כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי תֵּדַע אַחַת מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר, כַּנַּ"ל, וְקָרָא אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת וְשָׁאַל אוֹתָם, וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלּא רָאוּ וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ; אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהַּ, אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל, וְתֵלֵךְ אֵלָיו וְתֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ אֵלָיו.
וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁוֹ וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאד כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת; אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל אָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם, אִם תִּשְׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם.
אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַב' הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל כָּל הָרוּחוֹת, וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּ"ל, וְדָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם, וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַנַּ"ל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא? הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם? הֵשִׁיב לוֹ, שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת וְשָׂמַח מְאד וְשָׁאַל הַמְמֻנֶּה אֶת הָרוּחַ: מַה יָּקָר שָׁם (הַיְנוּ אֵיזֶה דְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר וּבַחֲשִׁיבוּת), וְאָמַר לוֹ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר גָּדוֹל וְאָמַר הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה זְמַן גָּדוֹל כָּל-כָּךְ שֶׁאַתָּה מְבַקְּשָׁהּ וְכַמָּה יְגִיעוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ, וְאוּלַי יִהְיֶה לְךָ עַתָּה מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן, עַל כֵּן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּלִי, כְּשֶׁתּוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹכָהּ תְּקַבֵּל מִשָּׁם מָעוֹת וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַנַּ"ל, שֶׁיּוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְשָׁם וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם, וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר, וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלּא הִנִּיחוּ לִכְנס אֶל הָעִיר וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה.
וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת, כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם, כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר- וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ (וְעַיֵּן בַּהַקְדָּמָה וְתִרְאֶה רְמָזִים נִפְלָאִים עַל מַעֲשֶׂה הַזּאת).
גם הינדיק  יכול להיות בן אדם
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן
מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד

3 תגובות בנושא “מחפשים את מה שאיבדנו

הוסיפו את שלכם

  1. הי לאקי עיינתי בקישור שצירפת ומצטער אבל יש לי המון שאלות …

    איך הוא יכול לומר מה שאלה נכונה ומה לא? הרי היא אישית

    הוא לא אומר.היא צריכה להיות נכונה בשביל המטופל, המטפל מברר את זה יחד עם המטופל.

    שאת אומרת תכלית למה את מתכוונת ?

    מה היעוד שלי בחיים? מה אני צריך לעשות בחיים?

    או למה בכלל אני חי?

    מה תכלית החיים ז"א למה צריך לחיות?

    תוכן התכלית משיב על השאלה "לשם מה?" השאלות ששאלת כלולות, הן אפשרויות מסויימות מבין אפשרויות רבות אחרות במסגרת העל הזאת.

    שמעת על הספר "מקדשי השם"?

    לא. אשמח אם תספר עליו ואיך הוא קשור לדיון שכאן.

    אהבתי

    1. הי לאקי האמת זה היה מזמן ואני כבר לא כל כך זוכר את כל מה שקראתי .
      זה נכון שצריך שתהיה משמעות כלומר תכלית לחיים .

      רבי נחמן אומר אדם ללא תכלית לא יכול לחיות (ובאמת רואים הרבה מתאבדים כי לא מצאו סיבה שבשבילה כדאי לחיות)

      אבל מה שאני כן זוכר שהוא דיבר על כל תכלית כל שהיא גם אם היא להיות אוסף פקקים .

      אבל בכדי לחיות חיים אמיתיים שלמים ושמחים באמת התכלית צריכה להיות אחרת .

      לעניין ספר מקדשי השם זה ספר על גיבורים באמת גיבורים אמיתיים בזמן השואה….

      כמו קבוצה של נערים שכל מה שעניין אותם משניות האחרונות לפניי התאים היה לשמוע כל שופר והרב שתקע בשופר וסיכן את חייו בשביל אותה מצווה כאשר י"מ צריכים להגיע בכל שניה ….

      אני שמעתי עליו בשיעור על פרשת השבוע מפי הרב שלמה לוונשטיין ,

      לאקי אם את לא שמעת על הספר הזה (אני לא מבקר אותך) זה אומר דרשני .

      הינה הספר

      http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1924&st=&pgnum=11

      אהבתי

      1. תודה על הקישור.

        אני אוהבת לקרוא אבל איני תולעת ספרים כבר מזמן, מה שאומר שיש לא מעט ספרים חשובים שאפילו לא שמעתי עליהם – אבל תמיד אשמח למלא חורים בהשכלה. פשוט אוהבת ללמוד 🙂

        אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: