שבט: למלא את הדלי

24/01/2009 20:10

שבט: למלא את הדלי

החשיבות הרוחנית של חודש שבט.

מאת הרבנית ציפורה הלר

מזל חודש שבט, החודש החמישי בשנה העברית, הוא הדלי. דלי אינו אלא מיכל מים פשוט, אך ביהדות ידועה למים משמעות רוחנית עצומה. יחד עם האדמה, האוויר והאש, זהו אחד מארבעת היסודות. הבה נבחן אותם, יסוד-יסוד.

אש: הלהבה מתרוממת מעלה מטבעה. ניתן להשתמש בה כדי ליצור או כדי להרוס. בדומה לכך, התשוקה נבראה כדי שבהשראתה נתקרב לאלוקים, אך כשהיא מושחתת, השאיפה לאלוקים הופכת לזעם, שמאכֵּל והורס כל מה שנוגע בו.

אדמה: האדמה יציבה מטבעה. יכולת ההתמדה וכוח הסבל שלה הם המקור לצניעות ולסובלנות, אך כשהיא מושחתת היא הופכת לפאסיביות במקרה הטוב, ולייאוש במקרה הרע.

אוויר: האוויר נמצא תמיד בתנועה. הוא מספק לנו את החמצן, שבלעדיו לא היינו חיים. אנו נוטים לקשר חיים לתנועה. במצבו הנעלה ביותר הוא מסמל את המתח הפנימי שמניע אותנו הלאה, אל מעבר לחיי השאננות שדומים למעשה למוות. במצבו השלילי הוא מניע אותנו כה מהר, עד שאיננו מסוגלים להתחייב למשהו או מישהו.

מים: המים גם נותנים לנו חיים. המילה "גשמי", שמתארת את כל החלק הפיזי של החיים שלנו, משמעותה "של גשם". מטבעם, המים זורמים מטה. בשל שני גורמים אלו, נחשבת התורה למקבילה הרוחנית למים. היא נותנת לנו חיים במובן הבסיסי ביותר. התפיסות המוסריות הבסיסיות ביותר (יושר, צדק, רוחניות) שהיא מלמדת הפכו לאבני היסוד של המוסר העולמי.

משימתו של העם היהודי היא לשמש דלי רוחני, ולשפוך "מים" רוחניים על העולם כולו.

המים, מטבעם, הם בלתי נגישים, אלא אם כן יש לנו דרך להוביל אותם למקום שבו הם נחוצים. כיום, יש לנו מאגרי מים ומערכות השקיה וביוב משוכללות. כשאנו מקלפים את כל שכבות הטכנולוגיה אליהן התרגלנו, נוכל לראות שהאמצעי הבסיסי ביותר להובלת המים אלינו הוא הדלי.

משימתו של העם היהודי היא לשמש דלי רוחני, ולשפוך "מים" רוחניים, כלומר, להביא את התורה לעולם כולו. זאת, באמצעות התנהגות שתהווה דוגמא חיובית, והעברת תפיסותיה של התורה. בכדי לעשות זאת, עלינו למלא את עצמנו שוב ושוב בכוח החיים של התורה, ולבטא אותו בחיינו.

ההיסטוריה של חודש שבט

א' בשבט הוא היום שבו החל משה ללמד תורה ליהודים במדבר. משה היה דלי חי שחוכמתו השופעת תניע אותנו לנצח.

ככל הנראה, אנו העם היחיד שהגיבורים שלו הם מורים, ולא כובשים או לוחמים. ממשה רבנו, עבוֹר בר' עקיבא שסיכן את חייו כשלימד תורה בפומבי בתקופת השלטון הרומי, וכלה בתלמידי חכמים המשקיעים 18 שעות ביום בלימוד תורה, גם אחרי שעברו את שנתם השמונים – תמיד העלינו לדרגת קדושים אנשים שמֵי התורה היו חשובים כל כך בעיניהם, שבחרו להפוך את חייהם לדלי שיכיל אותה.

לא תמיד הם מתפרסמים בציבור. שכנתי בת השמונים היא גיבורה כזאת. לאה עזבה את אירופה זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא למדה בבית ספר חילוני, ועדיין השכילה להישאר גאה ביהדותה – בתקופה שבה רוב היהודים היו מוכנים לעשות הכול כדי להיות יותר 'מערביים' ופחות יהודים. כשנישאה, היה ביתה כשר והיא שמרה את השבת באדיקות בלתי מתפשרת. אך כל זה לא הספיק לה. הדלי שלה היה ריק והיא ידעה זאת.

התפנית חלה ביום שבו נכנס בעלה זליג הביתה, וסיפר לה על מגבית שנערכה בבית הכנסת. רב אורח אמר לקהילה שהגיעה העת לבנות ישיבה ללימוד תורה. ילדיהם נזקקו לתורה ממש כשם שנזקקו לאוכל ולבגדים.

הזוג הצעיר התיישב במטבח הקטן. הם חישבו כמה יכלו להוציא ממשכורת חודשית של ארבעים דולר בלי לפשוט את הרגל. הם יכלו, לכל היותר, לתרום חמישה דולרים.

היא התבוננה בפניו העגומים של בעלה בעת שהניחו את השטר היחיד במעטפה המיועדת לנציג הישיבה, לקראת שובו בחודש הבא. היא מעולם לא ראתה אותו מדוכא לפני כן. לא כששכניהם עברו לדירה מרווחת יותר בפרברים, ולא כששמע שחברים מצאו משרה מכניסה יותר, כזו שדורשת עבודה בשבת.

"יש לי רעיון!" קראה לאה. "חכה רגע. אתה תיתן תרומה ששווה משהו."

היא נרתמה לעבודה. בכל מקום שבו התאספו נשים יהודיות תלתה מודעות שכתבה בעצמה: "סעודת מלווה מלכה מיוחדת! מוסיקה, ארוחה משובחת ומשקאות. בילוי מצוין לכל אחת", יחד עם שמה וכתובתה. גיסותיה תרמו את המטעמים המוצלחים שלהן, חברתה שרה שהייתה נגנית, פרטה על הפסנתר בסלון הבית. לאה שאלה כסאות מתקפלים משכניה.

הערב הכניס קרוב לחמישים דולר. יומיים אחר כך, הביא זליג את הסכום, במזומן, לנציג הישיבה. היה זה רגע רב משמעות עבור שני הגברים. עבור זליג, הייתה זו הוכחה שהוא יכול להיות חלק ממשהו גדול יותר. עבור מגייס הכספים החלה באותו רגע התגשמותו של חלום: התורה לא תיכחד בעולם החדש.

הרב אמר לזליג: "כספך יממן את המשכורת הראשונה של המנהל הרוחני של הישיבה. שמנו עין על איש צעיר ומבטיח מאוד, הרב חיים פנחס שיינברג."

במהלך חמישים השנים הבאות, צמח הרב הירושלמי, חיים פנחס שיינברג, והפך לאחד מהפוסקים הדגולים והמנהיגים הרוחניים הגדולים של דורנו.

ט"ו בשבט

המשנה מתייחסת לחמישה עשר בשבט כאל "ראש השנה לאילנות". אין לו מעמד של חג, אלא של יום שהיהודים נהגו לחגוג. מנהג יהודי צומח במקום מיוחד מאוד: הנשמה היהודית.

כיצד אנו חוגגים את ט"ו בשבט, ומה מספרת לנו חגיגה זו על טבענו כעם?

אנו חוגגים את היום באמצעות אכילת פירות. במידת האפשר, הם אמורים לכלול את שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. טוב להוסיף פירות כרצוננו (תוך שימוש בפירות יבשים כדי לגוון את המבחר), במטרה להגיע ל-15 סוגי פרי בסך הכול.

במאה ה-16 קבעו האר"י הקדוש, חכם הקבלה הגדול, ותלמידיו, "סדר" קצר, שחוקר את משמעותו הפנימית של היום. הצצה לטיבו הקבלי של החג מספקת לנו שלושה ממאפייניו: עצים, פירות ומשמעות היום בחודש שבו מתחילה "השנה החדשה".

"כי האדם עץ השדה", אומרת לנו התורה, כשהיא אוסרת עלינו לכרות עצי פרי. באיזה מובן דומה האדם לעץ השדה? כמו העץ, שורשינו הם המקור להמשך חיינו. כשאדם מתנתק משורשיו – התורה והמצוות הן שורשיו של היהודי – יש לכך השלכות ברורות. גם אם ירצה לחדש את הקשר, הוא איבד את הידע שאומר לו כיצד ליצור קשר בר קיימא עם המקור. כל מצווה שאנו מקיימים מחַיָה את הכיסופים הנסתרים, הטמונים בנו, לחיים רוחניים.

המשנה מספרת לנו שביום זה מתחיל השרף שבעץ לעלות מעלה. זהו יום של תחיה, יום של תקווה.

שניים מהמינים (חיטה ושעורה) מספקים לנו תזונה בסיסית, אך הפירות ניתנו לנו לתענוג. חיטה ושעורה, שני מצרכים בסיסיים, מקבילים להלכה היהודית, והלכה, משמעה הדרך שבה אנו הולכים. לבני אדם יש תחושת ייעוד, והמדריך לחוקי היהדות אומר לנו אילו דרכים יובילו אותנו למחוז חפצנו ואילו דרכים ירחיקו אותנו משם.

המסר שטמון בפירות – שאינם מצרכים בסיסיים ומטרתם להוסיף טעם, מגוון, ניחוח וצבע לחיינו – הוא שהמסע צריך להיות מהנה.

המסר שטמון בפירות – שאינם מצרכים בסיסיים ומטרתם להוסיף טעם, מגוון, ניחוח וצבע לחיינו – הוא שהמסע צריך להיות מהנה. כשאנו מתקדמים בחיינו, אל מעבר לשגרה ולמצוות שאנו מקיימים מתוך הרגל, הדבר מסב לנו הנאה רבה. כשאנו מגיבים לשפע האפשרויות שעומדות בפנינו מדי יום מתוך מודעות, כשאנו בוחרים באופן קבוע בחיים במובנם הנעלה ביותר, אנו מגלים "טעמים" נוספים, החל מהמתיקות שבנתינה וכלה בהנאה הפיקנטית שבמשמעת עצמית. כשאנו משרתים את ה' בשמחה ובמודעות שכאלה, ניתן לומר שאנו "אוכלים את הפרי" שהוא נטע עבורנו.

ט"ו בשבט חל באמצע החודש, בזמן שהירח מלא. הוא מסמל שלמות, את האיחוד שבין הנותן האלוקי למקבל הארצי.

הלוואי שיהיה זה יום של פלא והתחדשות לכולנו. שנשאב מכוחו, ושכוח זה ימלא אותנו עד כדי כך שנרצה לשפוך אותו אל סביבתנו, ומֵימֵינו ירוו את כל מי שהולך איתנו בדרכנו.

פורסם בתאריך: 6/1/2008

http://www.aish.com/hisrael/lifecycle/Shva…_the_Bucket.asp

4 תגובות בנושא “שבט: למלא את הדלי

הוסיפו את שלכם

    1. השנה התפרסם ב-י"א בשבט (21 בינואר) כי המועמד הנוכחי להיות מוכתר ע"י גינס כאיש הזקן ביותר בעולם הוא ניצול שואה החי בחיפה, ניצול שואה ששרד גם את אושוויץ –

      ישראל קרישטל, ניצול שואה בן 112 מחיפה, יוכרז כאדם המבוגר ביותר בעולם, זאת לאחר שביפן הלך לעולמו השבוע מי שהחזיק בתואר עד כה, בגיל זהה.

      אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: