400px-Theodor_Herz007[1]

על גזענות – וגם – בעד או נגד איזה ציונות?

מאמר מערכת חגיגי

LuckyHunch

29/08/2010 03:26
שלום חברים,
 שלום גם לקוראים הקבועים ולצופים המזדמנים,
לפני מספר שבועות העליתי לבלוג הקהילתי סיכום תקופה לכבוד יום הולדתה הקרב של הקהילה, בתקווה שתגובותיכם יוכיחו לי שאני טועה, שהקהילה הזאת היא אכן עדיין קהילה של אנשים ולא מגזין מחופש עם טוקבקיסטים מזדמנים. לצערי, אני צודקת.
על כן, במלאת 7 שנים להיווסדה של באמצע הדרך כקהילה ב-30 באוגוסט, לא נותר אלא לזכותה במתנה מן העבר, דיון ענייני וער מאושיות הקהילה שאיננה, אחד מהרציניים והמעמיקים שבאותן אושיות. לא פעם התייחסו אליו מאוחר יותר בשרשורי הקהילה וגם מחוץ לה לצורך דיונים אחרים, תוך ציון ההנאה שבקריאתו.
על אף שהדיון הזה מעולם לא תם ורובו אקטואלי כיום אפילו יותר מאשר אז, איני מצפה להמשך (למרות שזה מתבקש ואשמח אם זה יקרה). אבל, אני מניחה שגם אתם תהנו לקרוא אותו.

על גזענות – וגם – בעד או נגד איזה ציונות?

 

אתה נמצא ב: כל הקהילות > עדות ותרבויות בישראל > המקום הכי טוב: אמצע הדרך! > פורומים > קצת תרבות, בבקשה! > שלום LuckyHunch חיפוש קהילה חיפוש בפורום חיפוש משתמש חיפוש

תגובות: 10

עמוד: 1 מתוך 1 גש ל:

— בחר פורום — – המקום הכי טוב: אמצע הדרך! – חידושים והמצאות – על טעם ועל ריח – הומור – פוליטיקה – האדם החושב – קצת תרבות, בבקשה! – רק אהבה – ניצנים ראשונים – לשיפוטכם! – חג ומועד ולא נופל – דרך משקפי העבר – ברוח ספורטיבית – חדשות חיות – הגולם שעלה ברשת
נפתח ב: 2004 /11 /30 00:33

תגובה אחרונה: 2004 /12 /01 14:52

הגזענות של שינוי…

כבש1
חבר\ה

רשום מ :2003 /10 /25
244 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -00:33

הגזענות של שינוי

ח"כ הרב אייכלר נגד התקשורת שמתעסקת בחצי מיליארד שקל מתוך התקציב. מה עם המאות מיליונים שהולכים לתיאטרון ולספורט?

אף שתקציב המדינה מסתכם בסכום דמיוני של 264 מיליארד ועוד חצי מיליארד, שמופנים ליעדים שונים ומשונים, מתעסקת התקשורת כולה רק בחצי של אותו חצי מיליארד שקל שבזנב התקציב. אף אחד לא מתעניין לאן הולך כל שאר הכסף ואף אחד לא שואל איך זה מתחלק.

לאף אחד לא איכפת שמאות מיליונים זורמים לתיאטראות ולספורט ולכל מיני צרכים בלתי חשובים בעליל. הכל עובר. רק כשמדובר בחצי של חצי המיליארד שבקצה התקציב המיועד לתיקון עיוותים, הופך העניין לנושא מרכזי.

וכל זאת למה? לטעמי, חברו כאן שני גורמים: פקידי האוצר מזה ומפלגת שינוי האנטי יהודית מזה. פקידי האוצר נוקטים בשיטה הזו זה שנים. זו כבר מסורת אצלם. נוח להם לערפל את נתוני התקציב בכך שהם ממקדים את ההתעניינות הציבורית לחצי מחצי המיליארד שבזנב התקציב. כך הם עושים לעצמם חיים קלים.

והגורם השני הוא מפלגת שינוי שבנתה קריירה שלמה על אנטי יהודיות. שינוי, שעשקה את הציבור החרדי בשנתיים האחרונות בסכומים הרבה יותר גדולים מאותם 290 מיליון שקל עלובים, ומתגאה בכך שקיצצה מתקציבי הציבור החרדי 600 מיליון שקל, מייבבת כשעושים לפחות צדק חלקי עם הציבור החרדי ומחזירים לו פחות ממחצית ממה שנלקח ממנו ללא כל הגיון וללא כל הצדקה.

ולסיום, כמה מלים על הגזענות של שינוי. שינוי הולכת בדרך המסורתית של האנטישמים הקלאסיים, שהסיתו איכרים רוסיים במאה ה-19 ועמים שלמים באירופה במאה ה-20, בנוסח: הכה ביהודים והצל את המדינה. הם תיארו את היהודי כמי שמשתלט על כספו של העולם ומתענג עליו, וציירו את רוטשילד כיהודון שמחזיק בידו את כל כדור הארץ.

טומי לפיד, שמדבר בגסות ובנבזות על "הקניידלאך לרבנים", נוהג בדיוק כמו הנקלים שבאנטישמים, ומשתמש באותה קריקטורה אנטישמית בדיוק, כשבמקום כדור הארץ שבפי רוטשילד, הוא שם בפיו קציצת קניידאלע

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/828/867.html

—————–

LuckyHunch
מנהל הקהילה

רשום מ :2003 /08 /30
2398 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -07:55

התפלאתי על הרב אייכלר, שהוא ממשיך להתבוסס בענייני החומר, מנסה להעמיד דת מעל תרבות (שני נושאים בעלי חשיבות זהה לחיי הרוח) – עד שנזכרתי במאמר שקראתי. להלן צטוט משם – וכולכם מוזמנים בחום לקרוא את כולו: –

"עבור הישראלי הממוצע, הקביעה כי מדינתו חזקה היא בגדר מושכל ראשון, בלתי ניתן לערעור. גם יהודי התפוצות, למרות רגישותם הרבה יותר לפגיעותה של המדינה היהודית, מוכנים מדי פעם להתמסר לאשליה המטריאליסטית שדי בבתי חרושת ובמטוסי קרב כדי שמדינה תהיה חזקה. העיתונאי היהודי האמריקני ליאון ויזלטיר ביטא את הלך מחשבתם של רבים, בכתבו לא מכבר:

הקמתה של מדינת ישראל, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומה של מדינת ישראל: מי עדיין רואה באלה ניסויים וחלומות, מאמצים העלולים להיכשל או לא, רעיונות ומוסדות הנאבקים עדיין לצאת לאוויר העולם…? זוהי מדינה… שהיא, ביסודו של דבר, בלתי ניתנת להריסה.26

אך ישראל איננה מדינה שהיא "ביסודו של דבר, בלתי ניתנת להריסה". אין מדינות שהן כאלה. ברית-המועצות, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, קנדה – כל אלה נראו גם הן, בזמנן, "בלתי ניתנות להריסה", אם לשפוט על פי הנכסים החומריים והצבאיים שנצברו בשמן. לא מחסור בבתי חרושת או במטוסי קרב היה זה שהציב את קיומן בסימן שאלה, אלא העדרו של רעיון לאומי מושך ומחייב בקרב עמיהן. בכל אחד ממקרים אלה, התברר לבסוף שה"מדינה" שבה מדובר אינה אלא מושג מופשט ותושביה אינם נמשכים אליה ואינם נאמנים לה, ומעט מאוד ניתן לעשות כדי להניעם לפעול למענה.

וכשבוחנים מה נדרש, על פי תפיסתו של הרצל, כדי שהמדינה היהודית תהיה לרעיון מושך ומחייב ליהודים ולבית לשאיפותיהם, מתברר שמעבר לנכסיה החומריים, מדינת ישראל אינה חזקה כלל. מעולם לא היה אפילו אחד משלושת המרכזים שאותם ראה הרצל כחיוניים לבניית רעיון המדינה יעד לפיתוח מרוכז על ידי תנועת העבודה הציונית שהקימה את ההתיישבות החומרית בארץ. ואילו הפוסט-ציונות ולאומיות הישיבות, ששאפו, כל אחת בדרכה, להביא את רעיון המדינה לכלל בגרות, היטיבו לבנותו אך במעט, כאשר כל אחת משתי התנועות משקה חלקות זעירות במדבר הרעיוני, ומנסה בה בעת לרמוס כל היבט של הרעיון הלאומי שטופח על ידי רעותה.

המרכז היזמי. כל אחד מהנכסים הרעיוניים של הרצל כוון למשוך חלק אחר בנפש היהודית ולהעניק לה תחושה של שייכות ו"בית" במדינת היהודים. רעיון המדינה היהודית כמרכז יזמות היה זה שבאמצעותו התכוון הרצל לדבר אל יסוד אישיותו של כל אדם השואף להצלחה אישית, ואל לבם של האנשים שמניע זה הוא בעל משקל רב באופיים. על כן חזה הרצל את מדינת היהודים כארץ של יוזמה וניסוי, שבה יהיה לפרט היהודי החופש ליטול סיכונים אישיים כדי להגשים את חלומותיו הפרטיים. רק בדרך זו יוכלו אנשים כאלה למצוא בישראל את מימושם העצמי וליצור חיים טובים יותר לעם היהודי ככלל באמצעות הצלחת מאמציהם.

אלא שמאז שנות השלושים אורגנה החברה בישראל על פי הרעיון ההפוך: האמונה שטובת הפרט ותרומתו לחברה אינן צריכות להיקבע על ידי יוזמתו האישית, אלא להיות מוכרעות על ידי מוסד מרכזי – ההסתדרות, הצבא, הקיבוץ או קולקטיב אחר כלשהו בעל יכולת כפייה – שעל פי ההנחה המקובלת, לעולם יבין טוב יותר איך לנהל את חיי הפרט מאשר הפרט עצמו. התוצאה היא מדינה יהודית שעד היום אוכפת מאות הגבלים עסקיים שהישגם העיקרי הוא מניעת הפרט מניהול עסקיו על פי בחירתו; השולטת בשוק ההון כך שהיזם הפרטי אינו יכול לגייס הון ללא "קשרים" נכונים; המענישה את היזם על הצלחותיו על ידי שיעורי מיסוי ממוטטים. אופיו המחניק של המשק הישראלי משתקף גם בסטטיסטיקה: מבחינת החופש הכלכלי, מפגרת מדינת היהודים אחרי פקיסטן, סרי לנקה ובנגלדש.27 אין להתפלא, אם כן, שחלומו של הרצל באשר למדינה שתוכל למשוך כשרונות עסקיים יהודיים להגר אליה מן המדינות המתועשות לא התגשם מעולם. סמכותה של המדינה היהודית הופעלה בעקביות כדי למנוע אנשים בעלי תושייה ויוזמה מתחרות חופשית, כך שבין אם הם ילידי הארץ ובין אם הם ילידי התפוצות, לעולם לא יוכלו לחוש שמצאו במדינת ישראל שדה פתוח לפעולותיהם.

יתר על כן, אי-סובלנותה של המדינה כלפי יזמות יצירתית איננה מוגבלת לרעיונות עסקיים. ההתנגדות ליוזמה פרטית והדרישה לכפיפות למרכז מכתיב חודרת לתוך כל תחומי העשייה הציבורית. הן כלי התקשורת האלקטרוניים והן המערכת האוניברסיטאית – אם נזכיר שני תחומים נוספים חשובים במיוחד לחיים הלאומיים – הם השמורות הבלעדיות של קרטלים זעירים הקיימים בתוקף כפייה ממשלתית, ומשמעותם היא שרק לרעיונות מסוימים סיכוי להתפתח ולהישמע ברבים. במדינות דיקטטוריות מנוצלת כפייה רעיונית מעין זו כדי להבטיח שתושמענה רק דעות התומכות בהמשך קיום המשטר. אך בישראל אפילו הצדקה זו אינה קיימת: משנה לשנה נעשים שני הקרטלים האלה עוינים יותר להנחות היסוד שעליהן נבנתה המדינה, ולמרות זאת ממשיכה הממשלה בחוסר דעת למנוע כל תחרות אינטלקטואלית שתקרא עליהם תיגר – מסיבות שאיש במדינה כיום אינו מסוגל להגדיר.

כמעט לבדם בנוף הפוליטי הישראלי, עשו הפוסט-ציונים ואחרים בשמאל החדש מאמצים שבתום לב, אם כי לעתים שגויים, להפוך את ישראל לארץ שבה יכולים צורכי הפרט לבוא על סיפוקם – ואילו אנשי ציבור המזוהים עם המחנה הלאומי מתנגדים להם בעקביות, מתוך אמונה שחדירת הנורמות ה"אמריקניות" היא אשר הביאה להרס הזהות היהודית-לאומית המשותפת.28 אך הלאומיים כושלים בהבנתם את המהפכה שבה הם חוזים: הפוסט-ציונות איננה תוצאה של הגברת החופש האישי; היא תגובה על עשרות שנים של חנק מכוון של הפרט על ידי הסוציאליזם הממלכתי. הפוסט-ציונות, אם כן, איננה נגרמת על ידי חופש, אלא על ידי שיעבוד. ההתעללות בפרט על ידי מדינת הציונות העובדת היא שהביאה לסלידה מן הרעיון הלאומי היהודי, ממש כשם שההתעללות בפרט במדינה הסובייטית היא שהביאה לסלידה מן הרעיון הקומוניסטי ובסופו של דבר להתרסקותה של ברית-המועצות.

הדרך היחידה שבה יכולה המדינה היהודית לזכות באהבתו של אותו חלק בנפשו של כל יהודי השואף לבטא את ייחודיותו ואת כישוריו האישיים היא לכבדו בחירות. היתה זו ארצות-הברית שהשכילה להקנות לאזרחיה חופש אמיתי מאז ייסודה, ועל כן היתה זו היא – ולא ברית-המועצות, אלופת התכנון המרכזי והערכים השיתופיים – ששמרה על אהבת אזרחיה ושרדה. עד שמדינת היהודים תהפוך למקום שתבע הרצל – מקום שבו יוכל הפרט היהודי להשקיע את מאמציו באין מפריע כדי לפתח, להוציא אל הפועל ולהפיץ ברבים את רעיונותיו, וכן לזכות בתגמול המגיע לו – עד אז לא יוכלו המוכשרים ובעלי היכולת שבעמנו לחוש שישראל היא באמת ובתמים "ביתם", והם ימשיכו למצוא את מזלם במקומות אחרים.

המרכז הדתי. כוונתו של הרצל היתה שמרכזי הדת במדינתו יטפחו אותו חלק בנפש היהודית המחפש את מקומו באחדותו ובהמשכיותו של העם היהודי, ממעמקי העבר הרחוק ועד לערפילי העתיד שמעבר לאופק. משלושת הנכסים הרעיוניים שביקש הרצל לקנות למדינת היהודים, רעיון המדינה כמולדת של אתרים דתיים מעוררים היה היחיד שזכה אי פעם להדגשה שיטתית על ידי פלג כלשהו בתנועות הציוניות; וזה היחיד שהמחנה הלאומי של ימינו לא התעלם ממנו בצורה מוחלטת.

החל בשנת 1967, ניתנה ליהודים הזדמנות להפוך את התלים, את הקברים ואת שדות הקרב הזרועים על פני מולדתם העתיקה, מעיי חורבות חסרי משמעות למערכת של אתרים דתיים, לאומיים והיסטוריים – מקומות של תפילה, לימוד וזיכרון – בעלי יכולת למשוך את לבו של העם לאורך דורות. חלק מעבודת השיקום המפרכת אכן נעשה, בעיקר בירושלים העתיקה ובמידה פחותה יותר באתרים אחרים כחברון. בתמורה להשקעה מוגבלת זו ב"יצירת" מרכזי דת לאומיים, תוגמלה המדינה בנדיבות בכוחות מחודשים, בצורת התעניינות ונאמנות מוגברות במגזרים רחבים בקרב אזרחיה; בצורת ההתעוררות הלאומית שפקדה יהודים ברחבי תבל, מתנועת הסירוב בברית-המועצות ועד גל החזרה בתשובה בארצות-הברית, שלבסוף גם הביאו יהודים רבים לעלות לארצם; ואף בקרב הנוצרים, שחשיבותם של אתרי דת אלה בעיניהם הולכת ועולה בהתמדה, גם אצלם גברו ההערצה למדינה היהודית ורגשות האחווה כלפיה.

אך בל נגזים בגודל ההישגים. בארצות-הברית, הסובלת עדיין מהעדר ההיסטוריה האופייני לאומה צעירה, כל בית שבו קשרו לוחמי המהפכה, כל כנסייה שממנה הבליחו פנסי האיתות שלהם, כל עץ שתחתיו נפל אחד מקציניהם, נרשם כאתר היסטורי, מופקד בידי אוצר מקומי, והופך לאתר של עלייה לרגל, קטן ככל שיהיה. ובמסעו הידוע "למצוא את אמריקה", יכול האזרח האמריקני לנסוע מבוסטון ועד לסן-פרנציסקו ולאסוף לאורך כל הדרך את עלוני החברות ההיסטוריות המקומיות המסבירים את פשרם ואת עוצמתם של האתרים האלה בפסיפס הזהות האמריקנית הצעירה. השווה זאת עם ריקנותם של שטחי יהודה ושומרון, אשר בהם התרחשו אלפי האירועים של התנ"ך, הספרים החיצוניים והתלמוד – האירועים רבי המשמעות בהיסטוריה האנושית. כאן, במרבית האתרים לא בוצעו חפירות שיטתיות. מרבית המקומות הקדושים עדיין לא שוקמו, ואין פוקדם. אתר כמו תל שילה – שבמשך כמעט ארבע מאות שנה שימש כבירתה הרוחנית של ישראל, עומד בחורבנו ובשיממונו, כשילדים משחקים בו כבכל ערימת עפר אחרת. מי יודע אילו סיפורים מימי אבותינו שלא סופרו עדיין נוכל ללמוד מגבעה נמה זו, אילו נימי לב יהודיים יוכלו הם להרעיד ואיזו אמונה יוכלו הם לעורר. אך אנו הותרנו את שילה כפי שהיתה במשך אלפיים שנה; והיא הותירה אותנו כפי שאנו היינו במשך אלפיים שנה – גולים ממנה.

איננו יודעים עדיין מה יביא בכנפיו "הסדר הקבע" שעליו מדברים הפוליטיקאים, או אם נדע אי פעם מה צופן אותו תל במעמקיו. אך זאת נדע, כפי שנכתב באותה כרזת גיוס ציונית מימים עברו: עתידנו – בארץ עברנו. על ידי בנייתם של מרכזי דת אלה, על ידי העמקתם וחיזוקם, ועל ידי שנניח לנצרים שישלחו אל תוך תרבותנו ותודעתנו לגדול ולצמוח, נוכל לבנות את עוצמתה האמיתית של המדינה היהודית. אך אם נרשה למקומות אלה להיעלם מן האופק שלנו, נהפוך את מדינתנו לנכה בתחום היחיד שבו אך זה החלה להשיג גדולה וכוח.

המרכז התרבותי. ולבסוף, קיימת גם שאיפתו של היהודי ליטול חלק בנצחי ובאוניברסלי – לקנות אמת ויופי אשר ימצאו מסילות אל תבונתו של כל אדם באשר הוא, ולתרום להבאת אמת זו בפני העולם. כדי למשוך חלק זה של הנפש צפה הרצל בצורך לבסס את מדינתו כמרכז לאוניברסיטאות ולבתי אופרה, וגם כאן הישגיה של המדינה היהודית הם בפועל שוליים. נושא זה רגיש במיוחד, משום שיש רבים שעבורם עצם תחיית הלשון העברית – קיומה של האוניברסיטה העברית וקיומם של ספרות, תיאטרון וקולנוע באותה לשון – היא בגדר הישג תרבותי מכריע,29 עד כדי כך שתיאור שלילי של מצב התרבות בארץ לא ייתכן כלל. אולם, הן בין הציונים והן בין מתנגדיהם, היו שהזהירו מפני ראיית תחייתה של העברית בארץ כאילו פירושה הוא בהכרח ייסודו של מרכז תרבותי בעל משמעות: פרנץ רוזנצווייג, לדוגמה, טען שאלה הנתקפים בהתרגשות למראה כל תפריט המודפס בעברית מוציאים מכלל אפשרות הערכה הוגנת לערכה של התרבות העברית החדשה, והציע בציניות להפחית מראש שלושה רבעים מדברי השבח שלהם יזכו יצירות בשפה זו.30 גם הרצל, למרות תמיכתו בתחיית הלשון העברית, חשש שהיא תהפוך את המדינה היהודית ל"גטו לשוני" רדוד ללא הישגים תרבותיים ממשיים.31 אפילו אחד העם, נושא דגל הרעיון של ארץ ישראל כמרכז תרבותי עברי, ביקר במרירות את התרבות העברית שהתפתחה לנגד עיניו, אשר "כמעט כולה תרגום או חיקוי, העשויים בצורה גרועה: התרגום רחוק מדי מן המקור והחיקוי קרוב אליו יותר מדי".32

ובכן, מי יוכל לחלוק ברצינות על כך שכל החששות האלה התממשו? אין כל טעם בהתנצחויות עם "מומחים" שיצביעו על יצירה אקדמית או אמנותית זו או אחרת כעל הישג ראוי לציון. ודאי שהיו הישגים, אך יוצאים מן הכלל אלה אינם הופכים את ישראל למרכז שגיב לתרבות לאומית יהודית, וגם לא למרכז לכל תרבות אחרת. אין זה עניין של טעם, אלא של עובדה בת-אבחון, שניתן לקבוע אותה על ידי אותן שאלות שהרצל היה מציב: האם חייה התרבותיים של ישראל – האקדמיה, האמנות, המדע, הספרות, התקשורת, המשפט והפילוסופיה – האם תרבות זו מושכת את יהודי העולם, מלהיבה ומעוררת אותם, מלמדת אותם, מקרבת אותם ולבסוף מביאה אותם לחיות במדינה היהודית? והלא-יהודים – האם תרבותה של המדינה מביאה אותם להערכה כלפי הישגיה של מדינת היהודים, כפי שהעריצו וחיקו את גרמניה וצרפת בשנים עברו וכפי שמעריצים ומחקים את אמריקה כיום? התשובה ברורה מאליה. אין כל עדות שתתמוך בדמיונות שווא שכאלה. נהפוך הוא, העדרו של כוח המשיכה שאליו קיווה הרצל הוא מוחשי כמעט בכל תחומי העשייה האינטלקטואלית והתרבותית. ישראל איננה אבן שואבת ליהודים שיעדיהם האישיים הם בראש ובראשונה יעדים אינטלקטואליים או תרבותיים, והם אינם עושים את דרכם אליה כדי למצוא בה בית. אדרבא, יהודים כאלה עוזבים את הארץ ללוס אנג'לס או לניו יורק, לפריס או ללונדון – כפי שדוחק בהם לעשות שיר פופולרי הנשמע לעתים ברדיו הממלכתי, ומזכיר להם כי: "בלונדון יש יותר סרטים / בלונדון יש מוסיקה טובה / בלונדון – טלוויזיה מצוינת / בלונדון אנשים יותר אדיבים… / אם למות כמו כלבה / אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.33

אכן, תרבותה של מדינת היהודים אינה מושכת, אלא דוחה. החל מההיסטוריונים שלה, השקועים באובססיה של חשיפת חטאיהם ופשעיהם של המייסדים; דרך אמניה והתנפלויותיהם הערפדיות על יהודים מסורתיים ועל כוחות הביטחון; דרך סופריה, העוסקים בטורדנות בדרישה הערבית לארץ ובאי-המוסריות שהם רואים בתנועת ההתנחלות; דרך מערכת המשפט שלה, המתעקשת לשכפל את מוסדותיה המשפטיים של קנדה; דרך תסריטאיה ומחזאיה, המפיקים התקפה פראית אחת אחרי רעותה נגד גיבורי המדינה, מחנה סנש ועד ליוני נתניהו; ועד ל"פילוסופים" שלה, שמתוך הרהוריהם יוצא שוב ושוב שהציונות היא מדוזה, שהיהדות היא איום על המדינה, או שכוחות הביטחון עוסקים בנאציזם – המפעל כולו מורעל עד שאין לו אופני פעולה מלבד ניפוץ מיתוסים וחיקוי הזר.34 ה"תרבות" הישראלית היא ביב של ונדליזם ותיעוב עצמי שאין בו כל עניין, והוא איננו מושך איש כי אין לו דבר להציע מלבד השמצת העבר. היא דוחה משום שהיא פוסט-ציונית.

מה שנעלם מהשגתם של עושי-התרבות בארץ הוא שתרבות יכולה להיות מושכת וחזקה רק כשיש לה אידיאל חיובי להציע; שתרבות אמיתית משמעה ייצור מיתוסים ולא הריסתם. ורק אידיאל חיובי שכזה, לאחר שהוכיח שביכולתו לצקת בעם שלם כיוון ומשמעות, יכול להעניק מרוחו גם לאחרים ובסופו של דבר להפוך לאוניברסלי.35 אך מה יכולים אנשי "המחנה הלאומי" של היום, המוכנים ומזומנים כל כך לגנות את הפרופסורים והאמנים על חולניותם ועל כישלונם – מה יכולים הם להציע כאידיאל בונה כזה שיאציל מרוחו על האומה, שלא לדבר על אמיתות אוניברסליות? בישיבות מקובל שכל מה שיש בו גדולה, תפארת וערך נמצא במסורת היהודית, וייתכן שכך הדבר. אך מכיוון שכמעט אין איש שיסתכן ויצא מתוך עולמות ספונים אלה כדי לתאר את רעיונותיו באופן שהיהודים ואומות העולם יוכלו להבינם, השאלה נשארת, במידה רבה, ללא מענה. תרבות הישיבות אינה יוצרת היסטוריה לאומית, ספרי פילוסופיה, משפט חוקתי, אמנות, ספרות, או כל דבר אחר היכול להיות מובן על ידי מי שאינו תלמיד ישיבה. פרט לחידוש מרתק אחד של השנים האחרונות – ישיבות המכשירות מועמדים ליחידות העילית של צה"ל – המנפנפים בלאומיות הישיבות פשוט נעדרים מהתרבות הלאומית.

ואשר לתרבות לאומית מחוץ לישיבות – אפשר להצביע על כתב עת אחד או שניים, על סופר או משורר פה, ואולי עוד אחד שם, וכך להמשיך. אך זהו מאמץ פתטי, יציאה ידי חובה. האמת היא שאין למדינת ישראל תרבות לאומית. למעלה ממאה שנה לאחר שקרא אחד העם להחייאתה של הרוח הלאומית בארץ ישראל, התרבות הלאומית של מדינת היהודים נשארה מליצה נבובה, והמרכז התרבותי – שממה.

ז

לא, מדינת היהודים איננה חזקה; היא חלשה עד כדי נכות. הן המטריאליזם של תנועת העבודה הציונית והן זה של יורשיה הדתיים לא הצליחו להניח יסודות לרעיון לאומי מוצק בקרב היהודים. רעיון המדינה היהודית אינו מניע אנשי יזמות, וגם לאנשי תרבות אינו פונה; במשך שנים ספורות הוא אכן הניע אנשים הנוטים לדת, אך גם זה מוטל עתה בספק. כרעיון מושך ומחייב, המדינה היהודית מצומקת וחולשתה גדלה משנה לשנה.

"אין איש שהוא חזק או עשיר דיו להניע עם", כתב הרצל. "רק בכוחו של רעיון לעשות זאת". בחיבורו מדינת היהודים ניסה כמיטב יכולתו להעניק ליהודים רעיון מניע שכזה, אך הם המעיטו להקשיב, ובמקום זאת הקדישו עצמם לעבודה ה"מעשית" של בניית בתים.36 אפילו עתה, כשהמבוכה וחוסר ההכוונה מתפשטות מיום ליום עקב העדרו של הרעיון, וכשהשאלות נערמות ומצטברות עד שהן מאיימות להסתיר את עין השמש – איזה ערך יש למדינה היהודית כיום? מה היא שליחותה? כיצד צריכים להיראות מוסדותיה? מה יכולתה לתרום לאנושות? לשם מה להקריב עבורה? מה היא התועלת בהצטרפות למאבקה? מדוע צריכה מדינה כזאת להתקיים בכלל? – ממשיכים הציונים במלאכת הבנאות היגעה שלהם, כסומים בארובה, וספק אם הפיקו אפילו קונטרס אחד כדי לנסות ולספק תשובות מאז קום המדינה.

"מהי האלטרנטיבה?" שמענו פעמים אינספור בשנים האחרונות: "האלטרנטיבה לישראל פוסט-ציונית?"

החופש האינטלקטואלי והכלכלי – שהיום אינו קיים; ההשתרשות ההיסטורית והדתית בארצנו העתיקה – שהיום אינה קיימת; ותרבות לאומית יהודית וחיובית, שתוכל להאיר את חיינו ולהיות אור לאנושות – תרבות שהיום אינה קיימת. זוהי תוכנית לבניית בית שימשוך את יהודי העולם למדינה היהודית, בגוף ובנפש, ואת אומות העולם עמם. זוהי הלאומיות היהודית, תורתו של מדינת היהודים, שעתה מלאה לו המאה הראשונה.

האין זו האלטרנטיבה שהעם היהודי מבקש לו?"

נלקח מכאן: – http://www.jafi.org.il/education/ivrit/tcelet/yoram-t22.htm

קישור מעודכן, נכון לינואר 2014: http://www.jafi.org/JewishAgency/Hebrew/Education/Special+Resources/Culture/Tkhelet/yoram.htm

—————–

Lucky Hunch

מנהלת המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

וגם – פורום אקטואליה יהודית ומנהלת-שותפה בפורום מתכונים לשבת – בקהילת הישיבה הוירטואלית

כבש1
חבר\ה

רשום מ :2003 /10 /25
244 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -09:26

לאקי, המאמר נפלא ואני מזדהה כמעט עם כל מילה, אבל א, משום מה נעדר ציון המקור. ב, לא הבנתי בדיוק הקשר של זה להרב אייכלר ודבריו במאמר שהובא לעיל.

—————–

"

moshe34
חבר\ה

רשום מ :2004 /05 /16
366 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -13:41

כבש נכבד עד כמה שאינני אוהב את מפלגת שינוי,נראה מוגזם מאד לכנות אותם אנטישמים!הם מצטינים בפלגנות- וודאי אבל זו עדיין איננה אנטישמיות!

לאקי המאמר שהבאת מצוין ואני מקבל אותו במלואו!

—————–

מודרטור בקהילות "שירה וכתיבה יוצרת",

"המקום הכי טוב אמצע הדרך"

וקהילת הורים "פורום סבא סבתא-נכדים"

לא חשוב הגיל-חשוב רק התרגיל!

כבש1
חבר\ה

רשום מ :2003 /10 /25
244 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -14:10

סבא משה אני מצטער אבל צודק ח"כ אייכלר, שהשיטה בה הם מסיתים נגד החרדים והדתיים מזכיר את ההסתה של גבלס בשנות השלשים, הכה את היהודי והצל את המדינה, רק שהפעם במקום היהודי זה הדתי., ולזה התכוון כאשר קרה לזה אנטישמיות.

—————–

LuckyHunch
מנהל הקהילה

רשום מ :2003 /08 /30
2398 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -14:40

כבש, משה,

קודם כל – עימכם הסליחה על כך שלא הבאתי דבר בשם אומרו – ותקנתי את הודעתי: עכשיו תוכלו למצוא שם קישור – למאמר המקורי של יורם חזוני ב"תכלת", שהקטע המצוטט הוא סופו.

תגובתכם לקטע הזה מוכיחה לי את נכונות מה שטענתי כבר כבת עשרה: אין ולא יכולה להיות לאף יהודי, מכל מגזר שהוא, שום בעיה עם הציונות ההרצליאנית. כפי שמוסבר במאמר, רבים החילונים המעדיפים אותה, ונדמה לי שלאף אדם דתי לא צריכה להיות שום בעיה איתה גם כן. כמובן, במקום שיש 3 יהודים, יש גם לפחות 7 דעות שונות – ואינני מצפה מאיש להסכים עם כל פרט ופרט ממשנתו של הרצל (גם לא מעצמי) – אבל נראה לי שהמסגרת שהתווה מקובלת על רבים ושונים, וגם – שכיום כבר די דחוף להתחיל ליישם אותה.

באשר ל"אנטישמיות" של שנוי – כמובן שאין כזה דבר! אשמח אם שניכם תדייקו במינוח: הכותרת מדברת על גזענות, לא אנטישמיות. זה לא אותו דבר: אנטישמיות היא רק צורה אחת של גזענות. אמירה גזענית אחת מזכירה אחרת – אבל אפשר להביא עוד דוגמאות רלוונטיות מרחבי העולם, לאורך ההסטוריה האנושית כולה – המקבילות לאמירות הגזעניות והפלגניות של ראשי שנוי – ואין שום סיבה להצמד דווקא לגבלס או כל נאצי אחר: הנאצים לא המציאו את הגזענות, וכל השוואה של נצול שואה – כמו טומי לפיד, לנאצי, היא צורמת וסרת טעם לחלוטין (ופלגנית מאד בעצמה). ייטב לכולנו אם המנהג הפסול הזה ייפסק מייד!

—————–

Lucky Hunch
——————————————————————————–

מנהלת המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

וגם – פורום אקטואליה יהודית ומנהלת-שותפה בפורום מתכונים לשבת – בקהילת הישיבה הוירטואלית

כבש1
חבר\ה

רשום מ :2003 /10 /25
244 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -14:54

לאקי, א, כמובן שאכבד את רצנוך למרות שאת יודעת את דעתי על לפן סליחה לפיד.

ב, בתוך הכתבה כן מוזכר המילה אנטישמיות.

ג, נכון שכל העולם מלא באנטישמים ואנטישמיות, וביטוים גזעניים, אבל מה שהיא חרוט בזכרונינו זו האנטישמיות הנציזים, ובעיקר כאשר הביטויים הנפוצים בשינוי מזכירים את הביטויים של גבלס אין מנוס מלעשות את ההשוואה.

ד, כפי שאמרתי כמנהלת הקהילה צריך לכבד את רצונך, אבל ממש ממש לא מסיבה זו כי צריך לרחם על אנטישמי שמשתמש באותם ביטויים שבעצמו היה קרבן להם, אדרבא זה רק מוכיח עד כמה שהסבל האישי לא לימד את התת אנוש הזה כלום, מה הרחמנות על גזען מהגרועים שבאומות רק בגלל שהוא היה בגטו, אז מה, אמא שלי היתה גם באושוויץ, לאמה שלי יש גם מספר על הזרוע ולא אין, זו רשעות לשמה להשתלח בכל העולם ואשתו ואז לבוא בדמעות תנין לטעון למה משווים אותו לגבלס, מה לעשות שזה מה שהוא מזכיר לרבים מאתנו?.

ה, ואחרון חביב לאקי, אני מכיר את הדיוק הלשוני שלך, אבל מה לעשות שהשפה המדוברת אימצה מילים וביטוים גם לא מדויקים וכולם יודעים למה מתכוונים, ולא יעזור המלחמה הלשונית לשנות את המציאות, מקסימום נדייק יותר בביטוי ונגיד במילים יותר ברורות ויותר חריפות בדיוק את אותו הדבר, אז מה התועלת?. תכל'ס כולם יודעים בדיוק למה כיוונו הדברים. במילה זו או אחר זה כבר לא משמעותי.

ואולי במקום ללחום עם הרוח, יש מקום ללחום נגד תופעות נלוזות כמו שינוי וחבריהם, הסלחנות הזאת לניצול שואה רק מעודד אותו להמשיך, צריך לשלול אותו ואת ביטויו ואת דגליו הפסולים מכל וכל.

אגב לא ראיתי אבל שמעתי שהיה או שיהיה בעובדא בערוץ 2 כתבה מאוד מענינת על הדמוקרטיה ונקיון הכפיים של המפלגה הדמקטטורית הזאת.

—————–

LuckyHunch
מנהל הקהילה

רשום מ :2003 /08 /30
2398 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -23:06

כבש,

יש הבדל גדול בין לכנות אדם אנטישמי נקלה, או לומר שהוא מתנהג כמו אנטישמי נקלה. זאת לא סמנטיקה, וזה מאפשר לטומי לפיד, במקרה הזה, לחזור בו. הדרך שבה אתה מתייחס אליו שוללת אותו מכל וכל מכל בחינה אפשרית, ואינה מותירה כל מקום לאיזשהו דו שיח מלבד חילופי כינויי גנאי.

בנוסף לזה, כאשר יהודי מכנה יהודי אחר "אנטישמי", במובן מסויים הוא אומר שה"אנטישמי" אינו יהודי (או שהוא מאזוכיסט? – לא סביר ולא לעניין). הכרתי ואני מכירה אישית כמה וכמה אנשים שהתבטאות כזאת מהווה עבורם סיבה בפני עצמה לא להתייחס יותר לעולם למי שנקט בה (במקרה הטוב), או לצאת נגדו בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית. עד שלא יחזור בו ויתנצל על ההתבטאות הזאת, אין שום סכוי שיחסם ישתנה כהוא זה, משום סיבה. לכן, בגלל הרגישות הגדולה בנושא זה, בגלל מילים שהן כדגל אדום לפני פר, חשוב לדעתי לדייק עד כמה שרק ניתן במינוח בו משתמשים – ולא להסתמך על "יבינו".

אני מסכימה איתך שהעובדה שיהודי או משפחתו סבלו מגילויי גזענות לכשעצמה, מעולם לא מנעה ממנו (או ממנה, לצורך העניין) להיות גזעני /ת בעצמו/ה. יש לזה דוגמאות רבות לא רק אחרי השואה, אלא גם לאורך ההסטוריה – מאז ימי קדם. איני מתייחסת לתופעת הגזענות בסלחנות כלל ועיקר – ואני יוצאת נגדה גם כאן בקהילה בכמה דיונים, וגם בחיים – בהסברה ובחינוך (לא רק של הילד הפרטי שלי). אני רואה בהקפדה על התבטאות שבשום אופן אינה יכולה להתפרש ע"י איש כגזענית או פלגנית, חלק חשוב מן המאבק הזה, חלק שיכול לגרום וכבר גרם לאחרים להצטרף למאבק הזה.

לטומי לפיד יש הסטוריה ארוכה של השתלחויות נטולות רסן (או מרוסנות מעט) מאחוריו. ככל שהתגובה אליהן היתה יותר משוללת דעות קדומות, מאופקת, תרבותית ומלומדת (- אך שנונה ), הבליטה את רשעותו הצינית וגסותו ביתר שאת. מתן פומביות מקסימלית לתגובה גם כן לא הזיק מעולם, למיטב ידיעתי….

עד כאן לגבי תועלת, סיבות ותכליות.

באשר לאפשרויות התייחסות אחרות – אני מוכנה לנדב כמה – בחיוך ועם קריצה (סרקסטית, מה לעשות) –

כאשר פורז טען שאין בארץ רעבים ללחם – חשבתי: אפילו מרי אנטואנט היתה רחמנית יותר ממנו: היא לפחות הציעה לעניי ארצה: "אם אין לחם – שיאכלו עוגות ועוגיות!"… (לאחר כמה ימים מחשבה דומה נרמזה באחד המאמרים בעתון. חבל שרק נרמזה – היה מקום להרחבה, לדעתי).
פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני שהנאצים ניסו לנכס לעצמם, אמר: " המלחמה נגד היהודים היתה תמיד סימן לרוע לב, לקנאה ולפחדנות."
"לכולם יש לאומיות. לאירים וליהודים יש פסיכוזה." (בראנדון ביהאן)
ואם אמצא עוד כמה, אולי אפילו יותר רלוונטיים, אני מבטיחה להביא אותם לכאן ב(ח)רון וחד-ווה

—————–

Lucky Hunch

——————————————————————————–

מנהלת המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

וגם – פורום אקטואליה יהודית ומנהלת-שותפה בפורום מתכונים לשבת – בקהילת הישיבה הוירטואלית

כבש1
חבר\ה

רשום מ :2003 /10 /25
244 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /11 /30
ב -23:52

ב(ח)רון וחדוה, אהבתי

—————–

LuckyHunch
מנהל הקהילה

רשום מ :2003 /08 /30
2398 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2004 /12 /01
ב -14:52

מעבר לעניין הפוליטי- חברתי שכאן, הזלזול המובע בדברי לפיד כלפי מוסדות העוסקים בענייני רוח (במקרה זה דת ותיאולוגיה יהודית) זועק לשמיים.

היהדות היא לאום, אבל גם דת. זר שרוצה להמנות על העם היהודי צריך קודם כל להמיר דתו. זה אומר – שהבסיס לכל התרבות היהודית הוא הדת – וזה מה שנלמד, ברמה גבוהה (גבוהה פחות/ גבוהה יותר – זה לא העניין הנדון כאן) בישיבות. אם לפיד היה אומר שהסכום המוקצב לאוניברסיטאות הוא עבור סושי למרצים, או שהסכום המוקצב לתאטראות הוא עבור וודקה למחזאים – איזה צעקה גדולה היתה קמה!

וכאן – מה זה השקט הזה?!!!!

—————–

Lucky Hunch

LuckyHunch

08/07/2011 12:47

..לא להאמין: עוד מעט יומולדת שמונה…

5 מחשבות על “על גזענות – וגם – בעד או נגד איזה ציונות?”

  1. שמרתי גם את כל הערותי המאוחרות יותר, כמעין תיעוד של עליותיה ומורדותיה של הקהילה. ב-2011 היה זה השקט שלפני הסערה: בתוך שבוע-שבועיים היתה לקהילה עדנה של פעילות רבה, ערה ותוססת🙂 …וגם ב-2010 אירע דבר דומה, בהיקף שונה. …והארכיון שעכשיו יעיד.

    אהבתי

  2. פרסם את זה מחדש ב-המקום הכי טוב: אמצע הדרך!והגיב:

    סוף סוף: התבטאויות כשל פרופסור ישעיהו לייבוביץ עשויות להפוך בלתי חוקיות במדינת ישראל!
    בדיון הזה מ-2004 ביקשתי לדייק ולהמנע מלכנות יהודי כלשהו אנטישמי או נאצי.
    בתחילתו של הדיון "האמנם הישראלים הם הנאצים החדשים?" ביקשתי ממי שהשתמש בביטוי הלייבוביצי "יהודו-נאצים" לחזור בו ולהתנסח מחדש או שהודעתו תימחק. משלא עשה זאת, הודעתו נמחקה. כפי שהודעתי אז, הודעות הכוללות ביטוי זה ודומיו נמחקות מאז ללא התראה מראש – זאת היתה ההתראה האחרונה. לשמחתי, נאלצתי לצנזר עד כה פחות מ-3 הודעות כאלה.
    עכשיו אושרה הצעת חוק כזאת. סופסוף בגרנו מספיק כחברה כדי לעשות מה שראוי היה לעשותו כבר מזמן – לגבי כמה אנשים זה כבר מאוחר מדי.

    השרים אישרו: אסור לכנות אדם "נאצי" – http://www.inn.co.il/News/News.aspx/268710

    אהבתי

  3. התקדמנו צעד, ואילו עתה אנו צועדים שני צעדים אחורה… בעצם אולי יותר – תלוי כמה המדרון חלקלק. להלן הדוגמה הקיצונית והמאד עכשווית המוכיחה כמה צדק יורם חזוני:

    אהבתי

  4. למילים יש השלכות מעשיות – ידיעות החודשים האחרונים העידו על כך מאות, אולי אלפי פעמים.
    בסוף השבוע הזה שמחתי לגלות שאני בחברה טובה. ממש שופרא דשופרא.

    1.

    מכתב גלוי לבצלאל סמוטריץ'
    הרבנית הדסה פרומן פרסמה מכתב גלוי לחבר הכנסת סמוטריץ'. "אינך ראוי להוביל, דבריך מובילים ציבור שלם אל תהום מסוכנת".

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/319788

    2.

    אהבתי

מה דעתך? Comment

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s