המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2004 /12 /24
ב -18:40

פרשת ויחי – חשיבות הברכה
מאת: ברוך ברלינר

ברצוני למקד את תשומת לבנו לחשיבות הברכה. ברכת ה` לאדם הראשון, לנח, לשלושת האבות ולכל עם ישראל העוברת כחוט השני דרך בכל התורה עד שה` מעיד: "העדותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות, נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
רבקה מדרבנת את בנה יעקב לקחת את ברכת האב יצחק, העיוור והבא בימים למרות שזה התכוון לתת אותה לעשו. רבקה מוכנה לקחת על עצמה את הקללה באם תתגלה התרמית. יעקב גם הוא מבין את חשיבות ברכת יצחק ומוכן לסכן את חייו על מנת לקבלה. ואכן ירשנו ברכות: הכהנים מברכים בהן את ישראל, וההורים מברכים בהן את הבנים בשובם בערב שבת מבית הכנסת וכן בהזדמנויות אחרות.

הברכות החשובות, בין אדם לחברו, שנזכרו בתורה הן: ברכת משה לשבטים לפני מותו וברכת יעקב לבניו, ולצאצאיהם בני ישראל. ברכה חשובה זו נאמרת בפרשתינו פרשת ויחי, וברצוני להתרכז באחת מנקודות המבט בפרשה.

בפרק מ"ט פסוק ב` אומר יעקב: "היקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" ובפסוק כ"ח לאחר הברכות אנו קוראים: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם – ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם".

החזרה בפסוק השני "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" נראית מיותרת, ונשאלת השאלה מה החשיבות יוצאת הדופן, שבאה חזרה זו ללמדנו. רש"י מפרט: "וזאת אשר דבר להם אביהם – ויברך אותם" בא לומר "והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן? אלא כך פירושו: וזאת אשר דיבר להם אביהם מה שנאמר בעניין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך (גם) אותם, כולם כמשמע: איש אשר כברכתו, ברכה העתידה לבוא על כל אחד ואחד ברך אותם, לא היה לו לומר אלא אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם? ברבים, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם". מכאן אנו למדים שברכתו המשותפת של יעקב לבניו הופכת כל קללה ליחיד לברכה כאשר היא ניתנת לכל הבנים כולם. ומכאן למדנו חשיבותה של התפילה בציבור על פני תפילתו של היחיד.

הרב שמשון רפאל הירש בפרשו את רש"י אומר: "אחרי שתיאר את תכונותיהם ברך אותם בהתאם לכך, ברך כל אחד שיזכה לברכה, תוך שמירה על אופיו המיוחד. גם אלה שנתברכו כבר כאן, אגב ציון אופיים – והם אולי יותר מכולם – זקוקים היו לברכה מיוחדת למען יזכו, ומעמדם החיצוני המבורך יהיה להם לברכה. שכן אין הקב"ה יכול להביא אושר על אדם, בניגוד לרצונו וללא עזרה מצידו. וכך, היפוכו של דבר, יהודי הראוי לשמו, יהפוך גם את "עמק הבכה" למעיין ברכה רבה כפי שנאמר בתהילים פ"ד,ז`: "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו". ומצטט הרב הירש את חז"ל: "לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותה של איילה, יכול שלא כלל כולם בתוך הברכות? תלמוד לומר ברך אותם ברכת הכלל הועילה לכל פרט, וברכת כל פרט זיכתה את כולם". (עיין ילקוט שמעוני, ויחי קס"א).

קול שמחה אומר: "אפילו בשביל שמעון ולוי גם כן הייתה ברכה "איש אשר כברכתו ברך אותם". עצם הדבר שנטל מהם את המידה הארורה של כעס – "ארור אפם כי עז" – ברכה היא, שכן "אין ארור מדבק בברוך" וממילא נטילת מידה מגונה זו הינה הברכה הגדולה ביותר". מכאן אנו למדים על חשיבותה העליונה של ברכת יעקב הכוללת לכל בניו במיוחד לשבטים שמעון ולוי שיש בינינו המתייחסים לשבט זה.

במדבר רבה פרשה י"ג מפורש: "אמר רבי אליעזר: אף על פי שברך את השבטים האחרונים וקנטר לראשונים, אלא חזר וברכם, שנאמר: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" ובזאת מעביר רבי אליעזר את הפיכת הקנטור לברכה המשפיעה גם על החלק הראשון של הפסוק (כ"ח בפרק מ"ט.)

רבינו בחיי מבאר בדרך הקבלה: "איש כברכתו ברך אותם" שנים עשר שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה (תהילים קכ"ב) "ששם עלו שבטים שבטי ה`". הזכיר לשבטים על י"ב של מעלה ושבטי ה` על י"ב של מטה… זהו שאמר איש כברכתו ברך אותם, כברכתם של מעלה ברך אותם למטה". כלומר ברכת יעקב האחרונה לא רק מופנית לעתיד אלא גם לעתיד לבוא בעולם הבא.

מי יתן וגם יזכה עם ישראל בארץ ישראל בדורנו לברכות ה` וברכות רבות בין איש לרעהו בימינו אלה. http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d12Vayekhi2.htm
שבת שלום ומבורך לטובה שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2004 /12 /31
ב -21:17

משה רבנו נרתע בתחילה מן השליחות אשר מטיל עליו הקב"ה – להוציא את בני ישראל ממצרים. הקב"ה אומר למשה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". מגיב משה ואומר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי הוציא את בני ישראל ממצרים". משה רבנו העניו מכל אדם, אינו מקבל את שליחותו של הקב"ה, אלא רק כשהיא נכפית עליו.
רש"י מסביר שאת סירובו לקבל את השליחות מנמק משה בשני טעמים: "מי אנכי" – מה אני חשוב לדבר עם מלכים? ובהמשך: "וכי אוציא את בני ישראל" – ואף אם אני חשוב, אזי במה זכו ישראל שיעשה להם נס ויצאו ממצרים? וזהו דבר קשה ביותר.

משה, שהינו מושיעם של ישראל, מביע את ספקותיו אודות עצם הזכות של ישראל להיגאל. רק בהמשך כשאומר הקב"ה לדברי רש"י, שזכותם של בני ישראל לצאת ממצרים נובעת מכך שהם עתידים לקבל את התורה – נתרצה משה.

הרשב"ם נכדו של רש"י, מתנגד להסבר זה ובלשון בוטה ביותר. אומר הרשב"ם: "מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטם של המקראות הללו, ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל ועיקר". מסביר הרשב"ם שבפסוקים אלו עונה משה לקב"ה על שני הדברים שציווהו – ללכת אל פרעה, ולהוציא את בני ישראל על ידי מצוות פרעה, באופן הבא:

תשובת משה על הציווי ללכת אל פרעה – וכי ראוי אני, איש נוכרי, להיכנס לחצר המלך, ואפילו בשביל להביא לו מנחה ודורון. בהמשך, תשובת משה על הציווי להוציא את בני ישראל בצו של פרעה היא, שאפילו הוא היה ראוי להיכנס אל פרעה, הרי לא יתכן שפרעה ישמע לו וישלח את בני ישראל – שהינו עם עבדים גדול ופרודוקטיבי, מארצו ככה סתם.

מוסיף הרשב"ם ואומר, שבתשובה לכך, ענה הקב"ה למשה ואמר, שאתה משה בהחלט ראוי להיות השליח, והקב"ה הוא זה שיגרום לכך שפרעה ישלח את עם ישראל מארצו. מסיים הרשב"ם את פירושו ואומר "ומי שמפרשים עניינים אחרים אינם אלא טועים גמורים".

הרמב"ן מסביר את תשובת משה לציווי הקב"ה בכך שמשה מטיל ספק באם בכלל ישמע אליו פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. ואפילו אם יקרה דבר בלתי יאומן שכזה, אזי מי אומר שבני ישראל יכירו בו בכלל כמנהיג, ויהיו מוכנים ללכת אחריו למסע כה מסוכן אל ארץ כנען – ארץ לא נודעת שבה יושבים עמים רבים ועצומים (כפי שקרה בפועל לארבע חמישיות מהעם).

הנצי"ב מסביר את תשובת משה על שתי חלקיה כך: מי אני שאתייצב לבדי כנגד מלך מעצמה אדירה זו ובדרישה גדולה שכזו? ובנוסף מדבר משה אודות איכותם של בני ישראל הידועים כ"עם קשה עורף", שאינם נוטים לקבל מרות, ומכלים את מנהיגיהם. אפילו מנהיג כמשה רבנו חשש ממשימה זו, והטיל ספק בהצלחת שליחותו. רק לאחר שהקב"ה אמר שיתמוך בו, יתרצה משה והסכים לקבל עליו את השליחות.

http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d13Shmot.htm
שבת שלום ומבורך לטובה שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

פרשת וארא – ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאישה

מאת: פלוני

–>

–>כתוב בפרשתינו: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאישה ותלד לו את אהרון ואת משה". נשאלת השאלה, מדוע לא נאמר פסוק זה כבר בפרשה הקודמת – פרשת שמות, בה נאמר הפסוק הסתום "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי"? מדוע אז לא סופר מי הוא האיש מבית לוי ומי היא בת לוי?כן נשאלת שאלה נוספת: מדוע לא נזכרה מרים בפסוק זה, אלא רק אהרון ומשה? אין ספק שמרים הינה אף היא בת עמרם ויוכבד, ויותר מכך, לולא היא, משה לא היה נולד בכלל.מסביר הרב יצחק הכהן הוברמן זצ"ל – הצדיק מרעננה, שדווקא כאן בפרשתינו נאמר שעמרם נשא לאישה את דודתו – יוכבד, כדי למנות את משה ואהרון בהמשך, לפרנסים על הציבור – מנהיגי עם ישראל.הוכחה לכך מביא הרב הוברמן מגמרא במסכת יומא כ"ב ב', ששם נאמר: "מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול, מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק – אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח עליו דעתו, אומרים לו חזור לאחוריך ותדע מי אתה".

אומרת הגמרא, שמלכות שאול לא נמשכה מפני שלא היה שום דופי ביוחסין שלו והוא היה כשר מכל הצדדים. דוד המלך לעומת זאת, שבא ממשפחה שבה היו כמה וכמה פגמי יחוס (תמר ורות המואביה) – נמשכה מלכותו.

לכן, כאשר עומדים למנות את משה ואהרון למנהיגי הציבור – מוזכר ייחוסם שיוכבד היתה בעצם דודתו של עמרם אביהם. אמנם האירוע קרה לפני מתן תורה בה נאסרו נישואין שכאלו, אבל זה בהחלט מספיק לקופה של שרצים שצריך להיות למנהיג, בכדי שמנהיגותו תצלח.

כעת ברור למה נאמר הדבר בפרשתינו ולא בפרשת שמות. כאן ייחוס שכזה הינו מעלה וחיוני בכדי שמשה ואהרון יהיו מנהיגים הגונים, ובפרשת שמות – בה מתוארת הלידה בלבד – תאור ייחוס שכזה אינו כבוד כל כך גדול, ולמה לפגוע שלא לצורך.

כמו כן מובן גם מדוע לא הוזכרה בפסוק המופיע בפרשתינו מרים. זאת מאחר והיא לא נעשתה פרנסית על הציבור כמשה ואהרון, אזי אין צורך להזכיר ייחוס שכזה שלא לצורך.

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה וברכת חודש טוב לחודש שבט הבעל"ט יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d15Bo.htm

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /01 /14
ב -21:36

פרשת בא – וישאלו איש מאת רעהו… כלי כסף וכלי זהב

מאת: פלוני

–>

–>הקב"ה מורה בפרשתינו למשה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". נשאלת השאלה כיצד יתכן הדבר מהבחינה המוסרית. הרי על פי פשוטו של מקרא, בני ישראל נתבקשו לקחת כלי כסף וכלי זהב בהשאלה, כאשר הם בעצם לא התכוונו מלכתחילה להחזירם, והרי יש בכך הונאה גמורה.רש"י מסביר זאת על פי הגמרא (ברכות ט') שבעצם דבר זה נעשה בכדי לקיים את הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים. שם נאמר לאברהם שצאצאיו יהיו עבדים בארץ לא להם ארבע מאות שנה – "ועבדום וענו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו י"ג-י"ד). עתה דואג הקב"ה לקיים את הבטחתו.

הרשב"ם מסביר שפירוש המילה "וישאלו" זה לשם מתנה גמורה, ושלא על מנת להחזיר, כמו שכתוב: "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך" (תהילים ב' ח').

רבנו בחיי מסביר גם הוא שלא היתה כאן גנבת דעת כלל, שהרי לא ניתן בכלל להעריך את ערכה של העבודה הרבה שעבדו בני ישראל במצרים, והרי הם לא קיבלו תמורתה מאומה. כמו עבד אשר עבד את אדוניו שש שנים ויוצא לחופשי בשנה השביעית, ובעליו חייב להעניק לו בצאתו כסף ומתנות, כך על אחת כמה וכמה המצרים היו חייבים להעניק לבני ישראל מתנות רבות על שעבדום וענו אותם מאתים ועשר שנים. כך גם פירש רבנו חננאל.

החזקוני אומר שכלי הכסף והזהב ששאלו בני ישראל מהמצרים מהווים פיצוי מה על הרכוש שנאלצו בני ישראל להשאיר במצרים – שדות, בתים ודברי ערך אחרים. כפי שאומר החזקוני "שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים". וכך גם פירש המלב"ים.

בעל "העמק דבר" מפרש זאת באופן שונה ואומר, שאכן היתה זו השאלה כביכול, ואכן הסתירו היהודים מהמצרים את העובדה שהם אינם מתכוננים לחזור. אומר בעל "העמק דבר" – יותר טוב היה שלא היו שואלים והיו מודיעים למצרים שהם יוצאים לחרות, אבל לאחר שהם מלאו את דבר משה ושאלו כלי כסף וזהב, הם היו מוכרחים לשקר להם, וזה גרם שהמצרים רדפו אחריהם כשנודע להם שבני ישראל ברחו ולא כפי שהבטיחו שהם יחזרו.

ברוח זאת מסביר הספורנו ומשלים את הנושא בכך שמאחר שההונאה גרמה למצרים שירדפו אחרי בני ישראל, קרו כל אותם נסים על הים, ובכך הושלמה תשועתם וגאולתם של בני ישראל.

מי ייתן ונזכה גם אנו לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן.

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה שתהיה מלאה בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.religions.gov.il/parashot/beslah.html

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /01 /21
ב -21:10

פרשת השבוע – בשלח

"התיצבו וראו" לכתחילה או בדיעבד / הרב יוסף כרמל–

אחד השירים הנשמעים בזמן האחרון בשמחות ובהזדמנויות חגיגיות הוא הלחן החדש למילים העתיקות מפרשת השבוע שלנו "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְדֹוָד" (שמות י"ד יג). משה רבנו מזמין את העם לראות את ישועת ד' בקריעת ים סוף, בדרך של " יְדֹוָד יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שם יד). נשאלת השאלה האם זו מעלה רוחנית, או שמא תגובת ביקורת לתלונות בני ישראל "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד:וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שם י-יב). אכן במדרש מצינו " ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקב"ה אני עושה כן הה"ד (ש"א ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…, עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (דברי הימים ב' י"ד) וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה'… לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה'…וינגפו… עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנא' (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור…" (איכה רבה פתיחתות ד"ה זבדי). המדרש מתאר בפנינו את התופעה המכונה "ירידת הדורות" הראשון והמעולה שבכולם הוא דוד מלך ישראל המאמין ובוטח בה' אבל הוא זה שנלחם את מלחמות ה'. האחרון ברשימה הוא חזקיהו שאפילו שירה אין בו כוח לומר. וכבר ידוע ומפורסם מאמרו של ר' יהושע בן לוי "אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג והוא לא עשה כן אלא אמר (תהלים כ') עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו…מה כתיב בתריה (שם) ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (שיר השירים רבה, פרשה ד ד"ה ד"א תשורי). אם כך ניתן לומר שערב קריאת ים סוף, כשהעם שיצא ממצרים וראה אין סוף נסים וישועות, מתלונן "טוב לנו עבוד את מצרים", הוא מאבד את זכותו להלחם ולעמוד על נפשו וגם את הזכות לומר שירה. "ה' ילחם לכם" וגם "ואתם תחרישון". רק אחרי מסירות הנפש והכניסה לתוך הים "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם כב), זכו גם לומר שירה "שירה חדשה שבחו גאולים".

בדורנו דור של מסירות נפש נתפלל כולנו שנזכה לזיר גם את שיר הגאולה.

הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" – www.eretzhemdah.org

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d17Yitro.htm

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /01 /28
ב -21:22

פרשת יתרו – עשרת הדיברות – לא תחמוד

מאת: פלוני

–>

–>כתוב בפרשתינו בעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות פרק כ' פסוק י"ד). דיבר זה הינו אולי הקשה והלא מובן ביותר מבין עשרת הדיברות.אפשר לצוות על שמירת שבת, על כיבוד הורים, על הימנעות מרצח, גנבה וניאוף, אך איך אפשר לצוות על אדם שלא יחמוד משהו או מישהו בלבו? איזה תוקף יש לאיסור שכזה ומהי בכלל האפקטיביות שלו?

אין ספק שדיבר זה הינו היחיד מעשרת הדיברות שעניינו ציווי על דברים שבלב, אחרי ששמונת קודמיו הם אופרטיביים – "עשה" או "אל תעשה", ואילו הראשון "אנכי" מצהיר באוזני האדם כי יש בורא ליקום, המנהיגו ומכוונו מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה.

האבן עזרא תוהה לכאורה על דיבר זה – איך יכול אדם שלא לחמוד בלבו דברים יפים, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? הרי לכאורה החמדה צומחת מעצמה ואין לאדם שליטה עליה ואמצעים להיאבק נגדה.

יתר מזאת, לו היה הדיבר מכוון כנגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה – לשים יד על בית הידיד, על אשתו או על מכוניתו, כי אז היה הצו מובן, ברור ופשוט יחסית. אך כאן הדברים כוללים גם את הרגש, המתעורר בלב. כיצד אפשר לצוות עליו "אל תופיע"?

אלא אומר האבן עזרא שציווי זה הינו ציווי חינוכי פסיכולוגי, כך שאם האדם יתרגל שאסור לחמוד דבר שאינו שלו, אזי אף פעם לא יעלה דעתו לחמוד ולהתאוות.

בעל ספר החינוך קובע בפסקנות כי ביכולתו של האדם לשלוט במחשבותיו ובתאוותיו. "ולבו מסור בידו, אל כל אשר יחפוץ יטנו" ורק "הטיפשים הרעים והחטאים בנפשותם" יאמרו "איך תבוא התורה למנוע במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו" (על מצוה תט"ז בפרשת ואתחנן).

אומר הרב גרילק שזהו אולי הקשר בין הדיבר הראשון לאחרון בעשרת הדיברות, בין המילה "אנכי" למילים "לא תחמוד". האלוהים אינו מטיל וטו על חמדה או תשוקה. תכונה זו היא טבעית ולא ניתן לכלוא אותה. אולם הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו של האדם להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את הלב לכיוון שונה, לשאוף אל ההתעלות, אל נכסי הרוח של קירבת האלוקים. אי אפשר להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקה אל החומר או בתשוקה אל דברים רוחניים.

הלוואי שנזכה כולנו לקיים כך, את מצוות ה"לא תחמוד".

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d18Mishpatim2.htm

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /02 /05
ב -12:40

פרשת משפטים – פרשת שקלים – כסף הכיפורים

מאת: פלוני

–>

–>פרשת שקלים נפתחת ומסתיימת במושג "כפרה", בתחילה נאמר "…ונתנו איש כופר נפשו…" ובסיום הפרשה "…לכפר על נפשותיכם". נשאלת השאלה על אלו חטאים באים השקלים לכפר? הרב נבנצל שליט"א – ראש ישיבת הכותל, מביא מספר מאמרי חז"ל בנושא.הסבר ראשון מופיע ברש"י, בפרשת שקלים עצמה, שהיא כידוע תחילת פרשת כי תשא. מסביר רש"י, שהשקלים באו לכפר על כך שמונים את בני ישראל "כי תשא את ראש בני ישראל". הדבר אסור, ולכן כאשר מונים את בני ישראל – שולטת בהם המגפה, כפי שקרה בימי דוד המלך. לכן כנגד מנייה זו והמגפה העלולה לבוא בעקבותיה, נדרשת הכפרה. הכפרה מתבטאת בכך שבמחצית השקלים הללו, קונים קורבנות ציבור, המכפרים על הכלל.

הסבר נוסף לכפרה הנדרשת בפרשת שקלים, הוא חטא העגל. אמנם על פי סדר הפרשיות חטא העגל מופיע לאחר צו ה' לשקול את השקלים, אבל כידוע על פי מסכת פסחים דף ו' ע"ב, "אין מוקדם ומאוחר בתורה". יתר על כן, ניתן לאמר שהקב"ה היודע הכל, הקדים רפואה למכה שהייתה אמורה להיות בגלל חטא העגל, והודיע למשה לגבות את השקלים בכדי לכפר, קודם שהעם יחטא. בדרך זו ברור מדוע הנשים אינן חייבות במחצית השקל, כי הן לא חטאו בחטא העגל. כן תובן בדרך זו הדעה במחלוקת שבירושלמי – שקלים פ"א ה"ג, דעה הטוענת שבני לוי אינם מחויבים במחצית השקל, וזאת מאחר שהם לא חטאו כלל בחטא העגל.

הסבר נוסף לכפרה הנדרשת בפרשת שקלים, הוא שקלי המן. שקלי מחצית השקל, הצילו את ישראל בימי אחשוורוש והמן. הגמרא במסכת מגילה מפרשת מדוע היו משמיעים על השקלים בתחילת אדר. "אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, ולפיכך הקדים שיקליהם לשקליו" (מגילה י"ג ע"ב). כאשר המן שקל עשרת אלפים כיכר כסף למלך אחשוורוש בכדי שינתן לו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים בכל ממלכות המלך, אזי עמדה לעם ישראל הזכות של מחצית השקל לכפר על חטאם, ולזכות בגאולה שלמה. החטאים שחטאו בני ישראל, חטאים שבגללם נגזרה עליהם הגזירה בתחילה, היו החטאים הבאים – הם השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר והם אכלו ונהנו בסעודת אחשוורוש (אם היו אוכלים בלבד, אז אולי זה לא היה נורא כי יתכן שהיו אנוסים, אך כאן הם נהנו מהסעודה). יש אומרים שבני ישראל גם חיללו שבת באותה התקופה כפי שכתוב בנחמיה פרק י"ג' ט"ו – "אמר להם תנו ימים כנגד ימים … בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת". עתה גם ברורה הדעה השניה בירושלמי, לפיה הלוויים חייבים אף הם במחצית השקל – גם הם השתתפו בסעודת אחשוורוש.

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום וברכת חודש טוב לחודש אדר א" הבא עלינו לטובה מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /02 /11
ב -22:06

פרשת תרומה – ארון הבריתו מאת: משה גריןבפרשתינו מתוארת מלאכת הקמת המשכן ויצירת כליו. בעשיית ארון הברית טמונים מספר עקרונות חשובים ביהדות, עליהן נדון בשיחה זו.
אחד הדברים המייחדים את הארון משאר כלי המשכן הוא שבכל הכלים נאמר "ועשית" – לשון יחיד, כגון "ועשית כפורת", "ועשית שולחן", "ועשית מנורת זהב", ואילו בארון הברית כתוב "ועשו ארון" – לשון רבים. מביא רבנו בחיי את דרשת חז"ל בנושא ואומר – "אמר ר' יהודה בר שלום, אמר הקב"ה, יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו הכל בתורה". כל כלי המשכן האחרים נועדו למלאכת הפולחן שמבצעים הכוהנים בשליחותם של בני ישראל, ואילו הארון הברית והלוחות שבתוכו – המסמלים את התורה. התורה אינה כלי שנמסר לקבוצה מסוימת הפועלת בשליחות עם ישראל בבחינת לומדי תורה מקצועיים, אלא היא משימה המוטלת על כל עם ישראל. לכן כתוב כאן "ועשו" – כל ישראל מחויבים בלימוד התורה – לימוד ממש או אחזקת לומדים.דבר נוסף המייחד את הארון משאר כלי המשכן הוא בכך שלכל הכלים הותקנו טבעות ובדים – מוטות, אשר בעזרת אביזרים אלו נשאו הלוויים את כלי המשכן במסעי בני ישראל במידבר. בדים אלו היו מושחלים בטבעות המחוברות לכלי המשכן, ובמצבי החניה היו מסירים את הבדים מתוך הטבעות. זאת פרט לבדי הארון עליו נאמר במפורש "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו". כלומר גם כשהארון נח במקומו, הושארו הבדים רתוקים למקומם מבלי שהוצאו מהטבעות. כפי שאומר בעל החינוך, שהארון חייב להיות תמיד מוכן למסע בהתראה מידית. נשאלת השאלה, במה שונה הארון בנושא הבדים, משאר כלי המשכן?אומר רבי שמשון רפאל הירש שהבדים המיועדים לשאת את הארון משקפים את מהותה של התורה, שהיא לא תלויה במקום. לשולחן ולמנורה למשל יש מקום והם מסמלים את חיי החומר, אבל התורה היא למעלה מהמקום, ואמנם בכל מקום שגלו ישראל, גלתה שכינה עימהם.ברוח זו אומר פרופסור לייבוביץ ז"ל שיחודו של הארון בהיות בדיו מרותקים לטבעותיו כל שנות נדודי ישראל עד להקמת המקדש, בכך שזה בא לסמל שמהות התורה היא שהיא אינה קשורה למקום כלשהו, אלא היא מיטלטלת והולכת עם הבוחרים בה והמתכוונים לקיימה. התורה ניתנת לישראל בכל מקום בו הם נמצאים וכל הרוצה – ימצא אותה מונחת לפניו, רק שיבוא וילמד. כך התורה קשורה בעם ישראל, בלומדי התורה ובמקיימיה, ואינה קשורה למקום מסוים. אין התורה תורת ארץ ישראל, אלא היא תורת האדם מישראל.כיוון אחר להסבר מדוע גם בעת חנית בני ישראל, היו בדי הארון מחוברים לארון נאמר במדרש לקח טוב. במדרש זה נאמר כי בדי הארון הם סמל למחזיקים בידי לומדי התורה. ומובא בצרור המור ובפירושו לתורה של ר' יוסף בר' יוסף נחמיאש שמחזיקי תורה יהיו בעולם הבא במחיצתם של לומדי התורה. זהו שיתוף הפעולה הקיים בין יששכר וזבולון, כפי שנאמר בירושלמי (סוטה פרק ז') – "ארור אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת", אז מיהו המקיים – "אפילו זה שלא למד ולא לימד, אך החזיק לומדי תורה, הריהו בגדר של אשר יקיים".רעיון זה של השיתוף בין לומדי התורה ומחזיקי התורה, מופיע אצל מפרשים רבים. כך אומר החפץ חיים שהתורה היא קנינו של עם ישראל כולו. ללומדים ולמחזיק הלומדים שכר שווה – "הזהירה תורה שלא להסיר הבדים מהארון, כיוון שעל ידם נישא הארון נתקדשו בקדושתו, וזכו עבור זה שיהיו תמיד יחד אף בעת שאין צורך בו. כן הדבר לעניין מחזיקי התורה, כיוון שהחזיקו לתלמידי חכמים בעודם בחייהם, יזכו להיות עמם במחיצתם לנצח". כך משולבים שני היסודות שעסקנו בהם עד כה. השינוי שנאמר בארון "ועשו" במקום "ועשית" כבשאר הכלים, שינוי שמבליט ומדגיש את חלקו של כלל ישראל בתורה, והכללה זו מצביעה על השיתוף שבין מחזיקי התורה ולומדיה.החזקוני לעומת זאת מסביר את אי הסרת בדי הארון בפשטות – "לפי הפשט אין צורך בבדים אלה להסירם, כי אין שום טירוד ודוחק בהם". כלומר הפרשן מתאר את המצב בצורה מוחשית. חייבים לפרק את המוטות מכלי המשכן המשמשים לעבודת הקב"ה היומיומית, כי אחרת הם יפריעו לפעילות השוטפת. ארון הברית לעומת זאת מוצב בקודש הקודשים ואליו נכנס הכהן הגדול בלבד, וגם זאת ביום הכיפורים בלבד. כך שהשארת הבדים על הארון אינה מפריעה כלל.שאלה נוספת נשאלת לגבי הארון ובדיו – אם אסור להסיר את בדי הארון לעולם, ומי שמסיר אותם לוקה, אז מדוע ציוותה התורה לעשות לארון טבעות ולשים בדים בתוך הטבעות, ולא ציוותה לעשות את הבדים מקשה אחת עם הארון?התשובה לשאלה זו אומר הרב פירר נמצאת בכתוב "ויקח ויתן את העדות אל הארון לישם את הבדים על הארון". כלומר היה צריך לשים קודם את לוחות הברית בתוך הארון, ורק אחר כך לשים את הבדים בתוך הטבעות. אילו היה הארון נעשה מקשה אחת עם הבדים, אזי הבדים היו בארון לפני לוחות הברית.למה זה חשוב, אומר הרב פירר שזה נלמד ממאמר חז"ל (סוטה ל"ה) – "נשא הארון את נושאיו וכו' ועל דבר זה נענש עוזא וכו'". אילו היו שמים את הבדים בארון לפני ששמו בו את לוחות הברית, היו הכל סבורים שהבדים הם הנושאים את הארון ולוחות הברית הם הנישאים. אבל עתה כשנתנו מקודם את הלוחות ורק אחר כך את הבדים, הבינו הכל שהלוחות הם הנושאים ואילו הבדים ואלה המחזיקים בהם הם הנישאים. כלומר הארון בכוח הלוחות שבו, נושא את נושאיו.נס זה שהארון נשא את נושאיו הוצרך לשעה ולדורות. נס זה בא להבטיח את נצחיותה של התורה. נס זה בה להראות לבני ישראל שלא הם אלו הנושאים את התורה אלא אדרבא התורה היא הנושאת אותם, ובזה סוד נצחיותה של התורה.מי ייתן ונזכה להקים את בית המקדש במהרה בימינו אמן. http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d19Truma.htmלכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

	אימא אופי אורח רשום מ :2003 /07 /22 0 הודעות ההודעה נכתבה ב : 2005 /02 /12 ב -11:29
		שבת שלום יקירתי שבת שלום לכולםשבת רגועה וחמימה ונעימה—————– יש לי מלאכית בשם בתאל בביתויברך אותה האל בכל דרכיה אנחנו מאוהבים

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /02 /26
ב -14:22

פרשת כי תשא – קשר של תפיליןו

כתוב בפרשתינו: "ויאמר ה' הנה מקום אתי וניצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" (דברים ל"ג כ"א-כ"ג).מפרש רש"י על המקום על פי מסכת ברכות ז': "הראהו קשר תפילין", ובהמשך אומר רש"י בברכות: "קשר של תפילין מאחורי העורף", ורש"י במנחות: "קשר תפילין של ראש", וכך גם נכתב בפירוש יונתן.

נשאלת השאלה: מדוע הראה הקב"ה למשה את הקשר של התפילין ולא את התפילין עצמם, וכי נתקשה משה לדעת איך לעשות קשר של תפילין יותר מלעשות את התפילין עצמם? זאת ועוד, אם נתקשה משה להבין עשיית הקשר של תפילין, אז מדוע דווקא קשר של ראש ולא קשר של יד? האם קשר של ראש קשה יותר מזה של יד?אין ספק, אומר הרב פירר, שדווקא לקשר התפילין של ראש, שהראה הקב"ה למשה, יש מסר חשוב ביותר.חטא העגל הוכיח שעם ישראל הינו "עם קשה עורף", כפי שנאמר מיד לאחר חטא העגל: "וידבר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (שמות ל"ב ט'). וכמו שנאמר בהמשך: "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך" (שמות ל"ג ג'). וכמו שנאמר מיד בהמשך: "ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (שמות ל"ג ה').אולם קשיות עורף אינה תמיד מידה שלילית. יש והיא מידה חיובית. "עם קשה עורף" עושה אמנם לפעמים עגל, אבל רק "עם קשה עורף" יכול לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". עם שאינו "קשה עורף" לא יכול להתקיים בעולם עוין של גויים עריצים שגרמו לו כל פורענות אפשרית במשך כמעט כאלפיים שנה, ולהישאר דבק בדתו ובאלוקיו.הכל תלוי למה קושרים את קשיות העורף. אם קושרים אותה לכפירה, אז יוצא ממנה עגל ומסכה, אך אם קושרים אותה לאמונה, אזי יוצא ממנה קידוש שם שמים.לכן הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין של ראש. כלומר, רמז לו שיש תקנה למידה זו של קשיות ערפם של ישראל, אם קושרים אותם לפרשיות בהן חקוקות דת ואמונה כפי שמופיע בתפילין. קשיות עורפם של עושי העגל היא זו שתשמור על קיומם של בני ישראל בעולם אכזר שכזה.חיזוק לכך אנו רואים בהמשך הפרשה בדברי משה: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני, ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". (שמות ל"ד ט'). לא הגיוני שמשה יזכיר את תכונת בני ישראל – "עם קשה עורף", כאשר הוא בא לבקש סליחה ומחילה לעם ישראל. הרי בכך הוא מחבל במאמציו הרבים, שחטא העגל ייסלח להם.אלא מכאן מוכח, שאחרי שהקב"ה הראה למשה קשר של תפילין של ראש, ידע משה כי תכונה זו של "עם קשה עורף" אינה בהכרח שלילית. היא יכולה בהחלט להיות חיובית, והוא השתמש בזה כדי להדגיש שרק עם ישראל שיש בו תכונה זו, ישמור אימונים לאלוקיו בכל התנאים והנסיבות.http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d21KiTisa.htm
אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.
ת כי תשא – קשר של תפיליןו כתוב בפרשתינו: "ויאמר ה' הנה מקום אתי וניצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" (דברים ל"ג כ"א-כ"ג).מפרש רש"י על המקום על פי מסכת ברכות ז': "הראהו קשר תפילין", ובהמשך אומר רש"י בברכות: "קשר של תפילין מאחורי העורף", ורש"י במנחות: "קשר תפילין של ראש", וכך גם נכתב בפירוש יונתן.

אין ספק, אומר הרב פירר, שדווקא לקשר התפילין של ראש, שהראה הקב"ה למשה, יש מסר חשוב ביותר.

חטא העגל הוכיח שעם ישראל הינו "עם קשה עורף", כפי שנאמר מיד לאחר חטא העגל: "וידבר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (שמות ל"ב ט'). וכמו שנאמר בהמשך: "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך" (שמות ל"ג ג'). וכמו שנאמר מיד בהמשך: "ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (שמות ל"ג ה').

אולם קשיות עורף אינה תמיד מידה שלילית. יש והיא מידה חיובית. "עם קשה עורף" עושה אמנם לפעמים עגל, אבל רק "עם קשה עורף" יכול לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". עם שאינו "קשה עורף" לא יכול להתקיים בעולם עוין של גויים עריצים שגרמו לו כל פורענות אפשרית במשך כמעט כאלפיים שנה, ולהישאר דבק בדתו ובאלוקיו.

הכל תלוי למה קושרים את קשיות העורף. אם קושרים אותה לכפירה, אז יוצא ממנה עגל ומסכה, אך אם קושרים אותה לאמונה, אזי יוצא ממנה קידוש שם שמים.

לכן הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין של ראש. כלומר, רמז לו שיש תקנה למידה זו של קשיות ערפם של ישראל, אם קושרים אותם לפרשיות בהן חקוקות דת ואמונה כפי שמופיע בתפילין. קשיות עורפם של עושי העגל היא זו שתשמור על קיומם של בני ישראל בעולם אכזר שכזה.

חיזוק לכך אנו רואים בהמשך הפרשה בדברי משה: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני, ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". (שמות ל"ד ט'). לא הגיוני שמשה יזכיר את תכונת בני ישראל – "עם קשה עורף", כאשר הוא בא לבקש סליחה ומחילה לעם ישראל. הרי בכך הוא מחבל במאמציו הרבים, שחטא העגל ייסלח להם.

אלא מכאן מוכח, שאחרי שהקב"ה הראה למשה קשר של תפילין של ראש, ידע משה כי תכונה זו של "עם קשה עורף" אינה בהכרח שלילית. היא יכולה בהחלט להיות חיובית, והוא השתמש בזה כדי להדגיש שרק עם ישראל שיש בו תכונה זו, ישמור אימונים לאלוקיו בכל התנאים והנסיבות.

http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d21KiTisa.htm
אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.religions.gov.il/parashot/pkudi.html

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /03 /12
ב -12:50

פרשת השבוע – פקודי

מלך וכהן–

ספר שמות מסתיים בציווי להקים את המשכן. "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (פרק מ פס' ב). בא' בניסן של השנה השניה הוקם המשכן. אחד הדברים הבולטים בהקמה הוא תפקידו הפעיל של משה רבנו. התורה חוזרת חזור והדגש כי משה הוא בונה המשכן ולא אהרון ובניו הכהנים. "וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: …תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד: וְשַׂמְתָּ… וְהֵבֵאתָ…וְעָרַכְתָּ…ֹ וְהֵבֵאתָ …וְהַעֲלֵיתָ …:וְנָתַתָּה …וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: …וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן … כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה: ס(וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
(כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה… וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שם א-לג). לא רק הבנין והעמדתו הם על ידי משה כי גם הקרבת הקרבנות באותו היום "וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה" (שם כט). כך גם מדגיש בעל "סדר עולם רבה" ". כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו" (פרק ז). וכך מדגיש גם הרמב"ן "והנה משה רבינו בכל העבודות הכהן הראשון, ולפיכך הקטיר גם הקטרת. ואולי בכלל ונתת את מזבח הזהב לקטרת (פסוק ה) שתקטירנו עליו מיד. ומה שאמר בצואה (לעיל ל ו ז) ונתת אותו לפני הפרוכת והקטיר עליו אהרן קטורת סמים, להורות על ענינו מיום שהתחיל אהרן בכהונתו ולעולם" (שם, שם כז עי"ש בעהרתו על רש"י). תופעה זו חוזרת על עצמה גם ביום חנוכת בית ראשון בימי המלך שלמה. המלך הוא הבונה והמלך הוא מקריב הקרבנות בחגיגת פתיחת המקדש "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַידֹוָד" (מלכים א ו' ב) " וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַידֹוָד בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְדֹוָד הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית יְדֹוָד כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (שם ח'סג-סד). כך גם לעתיד לבא הנשיא הוא הממונה והוא המקריב. כמתואר במקדש השלישי בספר יחזקאל " כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְדֹוִד בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ:…וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַידֹוָד שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן" (מ"ה יח-כה). תופעה זו יכולה להסביר גם פסוק תמוה בספר שמואל . אנו מוצאים שם את דוד נוהג ככהן "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְדֹוָד וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל ב ו' יד). מה לדוד ולאפוד? אלא שצריך לומר שהעלאת הארון לירושלים משמעותה תחילת הפעולות המעשיות לבנין המקדש לכן דוד המלך הוא הבונה והוא המקריב וממילא הוא גם זה שחוגר "אפוד בד". בשבועות הקודמים הזכרנו כי לבנות את המשכן בשבת אסור, לעומת זה לעבוד במשכן בשבת חובה ומצווה גם במחיר "חילול שבת". גם על פי הסברנו זה הדבר ברור אלה שתי תקופות שונות זה מזה תכלית שינוי. קודם להיות הבית בנוי, כאשר אין עדיין קדושה קבועה, המלך העוסק בשאלות הקיום היום יומי הזמניות, הוא האחראי. לאחר הבניה, כאשר המציאות היא קבועה, הכהנים הקבועים לנצח, הם ורק הם אחראים לעבודה במקדש. השבת היא ערך קבוע ונצחי וקדושתה קבועה ועומדת מששת ימי בראשית. רק מקדש קבוע יכול לדחותה. מצב זמני שלבנין איננו דוחה שבת שהיא בבחינת "קביעא וקיימא".הבה נתפלל שמלכות ישראל תהיה עסוקה בקרוב בבנין המקדש כהכנה לזמן בו יעבדו בו הכהנים בקביעות.

הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" – www.eretzhemdah.org.

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!

הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" – www.eretzhemdah.org.

http://www.religions.gov.il/parashot/pkudi.html

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://hebrew.sadnatenosh.org/rootfolder/shmini.htm

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /04 /01
ב -22:18

פרשת שמיני תשס"א.

אנטרופוצנטרי ותאוצנטרי, מה חשוב יותר.

,,איבעיה להו: טהרת כלים הוא דחמירי או דילמא שפיכות דמים הוא דזל". יומא כ"ג.

יום סיום המשכן שימח את הקב"ה כיום בו סיים לברוא שמים וארץ. המשכן כתיקון לחטא העגל וכהשלמת הנוכחות הא-לוהית עלה אף על הנוכחות שבגן העדן שבו היה האדם פסיבי, בעוד שבעבודת המשכן היה האדם המעורר הראשי של הנוכחות ולכן היה בו תיקון לחטא הראשון. פעילותו של האדם במשכן עוררה בעיה חדשה. מה חשוב ממה, ומה עומד בראש סולם הערכים של התורה: האדםשנשא על כתפיו את הנוכחות או הבורא שנשא על כתפיו את האדם עצמו, ומשה נראה כביכול כמקים המשכן. בקרובי אקדש ללמד ולהזהיר שאל יחשוב האדם שהנוכחות נשלטת ונמצאת בידיו. היא חשובה ממנו. הוא בשבילה ולא היא בשבילו. האדם עלול לחשוב עצמו לאלוה. מצד שני פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה למרות שחייב האדם למסור את נפשו על שלוש העברות המפורסמות ו ,,כל ימי הייתי מתכוון מתי יבוא פסוק זה לידי" אם כן מה חשוב ממה. התאוצנטרי או הנתרופוצנטרי. תשובת התורה: לא אף אחד מהם.

השלמות מורכבת מממד רוחני המשרה את איכותו ומשפיע על המציאות דרך העקרונות המנחים הנגזרים מאיכותו של עולם הרוח. עולם המציאות מעניק ממשות לעולם האידיאות ומשמש עבורו כזירת ההתממשות על פי חוקי הסדר והשיטה המאפיינים את חוקיו של עולם החומר. מצב אידיאלי זה הופר, בתחילה על ידי חטא אדם הראשון בגן-העדן שגרם לקרע מפריד בין רוח לחומר. עוד בשלב מוקדם זה ניזוקה ההרמוניה של האדם עצמו. מעתה היה עליו להישמר מן הפיצול שבאישיותו ולהיזהר מהשתלטותו של אחד מהצדדים על אישיותו המפוצלת. אצל האחד השתלט עולם החומר והטביע את חותם הממשות המוגדרת והמוגבלת על אופיו והתנהגותו. ואצל האחר שנהה אחר עולם הרוח גרמה נטייה זו לתלישות ולניתוק עד כדי התעלמות מן המציאות. מאז חש האדם תחושה של נרדף על ידי סכסוך של המציאות המפוצלת כשהוא נשלט, פעם לקיצוניות חד צדדית מכאן ופעם לקצה האחר. חיים של פיצול היו מלווים בתחושת סכנה קיומית שיצרה את מנגנון השימור העצמי, את המבוכה, החרדה והדאגה. להלן ננסה להתחקות אחר התנהגויות טיפוסיות הנובעות ממצב זה .של קרע קיומי. תופעות מתחום הדת, האינטלקט החברה כשלטון החוק, מעמדות, אי שוויון או שוויון יתר הגורם לטשטוש המקוריות והמיוחדות האישית כלאומיות, אנושיות,שוויון זכויות האשה, השואה ועוד.

האינדוקציה ילדה את הסטטיסטיקה, והדדוקציה את המטרה האידיאלית. לא בכדי יצאו בעלי ההגיון הצרוף נגד החשיבה האינדוקטיבית. אם זה קרה גם אתמול וגם היום, מי לידינו יתקע שזה יקרה גם מחר. טענה שקשה לסתור כמובן. במלים אחרות, צירוף מקרים עדיין איננו עושה מהם חוק. משום מה הצליחה האינדוקציה להתנחל ולתפוס עמדה מרכזית, וכמעט בלעדית בתחום המדעים דווקא, על אף הציפיה לחוקיות סיבתית אצלם. הסטטיסטיקה מתעלמת מן החשיבה הסיבתית, ללא ספק. הדבר בולט במדעי החברה המנסים להבין תהליכי התנהגות. להבין ולא להסתפק בתיאור בלבד של התופעה. הדבר בולט בפסיכולוגיה המתיימרת להצטרף לקהילת המדעים הרצינית בזכות.. הסטטיסטיקה, ללא ניסיון להבין ולהסביר את גורם הסיבתי. גם הכלכלה מסתפקת בביסוס סטטיסטי מתמטי תוך התעלמות מהגורם הפסיכולוגי. למרות המרכיב האנושי החשוב שבה, שהרי מה היא כלכלה אם לא התנהגות של בני-אדם ביחס לפיננסים ולקניינים. הדדוקציה היא עקרון תאורתי ממנו נגזרות העובדות הגיוני או ערכי. כפרט הנלמד מן הכלל. כל עוד לא העלית בחכתך כלל, לא עשית כלום, משום שאין במכלול של עובדות, כלום, אם אינו מתארגן סביב עקרון מנחה, ויש להתייחס למכלול זה כאל צירוף מקרים בעלמא, חסר חוקיות.

מסתבר שככל שמתמעטת הבנה, באיכות, גוברת הנהיה אחר הכמות. ותהיה מקרית וחסרת מבנה ארגוני, ככל שתהיה. יש כאן העדפת האישוש נוסך הממשות קצרת רואי על חיפוש מייאש אחר חקירה מייגעת של שורשי הדברים. חקירה הדורשת התמודדות עם איכויות ההתרחשות לאחר צירוף וזיקוק העיקר מן הטפל, וחשיבה יוצרת. עומד אדם מול עולם המסתבך והולך. בכמות, בקצב מהיר ובהיקף שעברו זה זמן רב את יכולת ההתייחסות האישית, עמידה מול מציאות זו מרפה את נסיונו לשלוט במצב, שליטה דרך התחושה וההבנה האישית. כשם שחברה שעברה את המסגרת השיבטית, בה חש כל יחיד שייכות אישית לכל היתר, זקוקה למערכת של חוקים,היוצרים סדר, ללא יומרות של צדק. כך נוצרה גישה מן החוץ ללא התחשבות בצרכי היחיד. כך השליך האדם המודרני אחר גוו את הממד האנושי, המהווה מסגרת להבנה, להזדהות עם הזולת ולביסוס הממד של האיכויות, של המוסר האישי ושל עקרונות – על. ממד של איכויות ערכיות המספק את הצורך העמוק של חברת האדם לארגון החיים על פי עקרונות, על פי ערכים ואיכויות. כל זה נדחה בבוז לטובת הגישה המכאניסטית השואפת לסדר תיפקודי במסלול של מערכת המתעלמת מכל השאר. ובעיקר, מן האדם כישות אנושית ערכית. מכאן הנטייה להתעלם מן החתירה לאידיאלים, למטרות – על ולתאוריות ערכיות. האהבה, בראש סולם של רגשות היא שהסתלקה עם מלוויה בהשאירה מאחריה עולם קר, עוין ומפריד, המונע מן האדם כל סיכוי למעורבות אישית ומזדהה. כך פוצל נזר הבריאה לטכנוקרט אטום ריגשית ואישית מצד אחד, ולאינטלקט תלוש ומנוכר מן הקצה השני, איש רוח ללא נשמה, נטול שליטה ויישום של ממש במציאות הקיומית. הטכנוקרט הקדום הופיע כבר בדור הפלגה כשהוא סבור שיוכל להתגבר על כל המגבלות שהציב לו הא-ל, מקור האיכויות. טכנוקרט שהבין שמציאות הא-ל מהווה סתירה לתפיסתו החומרנית ויש להילחם נגדה.

ניסיון שנכשל כמובן, לאחר טירוף המערכות שיצרה הכוחניות שאיבדה את מטרת דרכה, מטרה ערכית כמובן. שכן אין לחלקים הטכניים המרכיבים את השלם תכונה להרמוניה הנוצרת מאליה מתוך המבנה של החלקים. אין השלם סך הכל של חלקיו. השלם, מקורו מעל. מעולם האידיאות המכוונות את החלקים ומאחדות אותם לכוון המטרה העומדת מעליהם ומעניקה להם ארגון למען.. ולא ארגון לשם עצמו. היעד הוא המלכד את החלקים. השלמות מורכבת מחלקים המלוכדים לקראת מטרה. באין חזון יפרע עם. כל מבנה בבריאה כפוף מלכתחילה לעקרון היעד, ולכן מצפה מן האדם שיעניק לו בחכמתו את יעדו. רק האדם, הבנוי מרוח ומגשם איבד את תחושת הקיום למען יעד, וכשהוא מפוצל, יצר יעדים נפרדים לכל אחד ממרכיביו המנגדים, וכך מעמיקים היעדים המנוגדים את הפער ומסכנים את עצם הקיום. איש הרוח התלוש מתקשה להשתייך למציאות הקיומית וחש עצמו מרחף בחלל ריק כשהוא סבור שהחירות (ההופכת להפקרות) היא העיקר. הוא מבטל בהתנשאות את חובת ההשתייכות ומאבד בכך את הממשות ואת כוח ההשתלטות המכוונת את המציאות. איש ההשתייכות למציאות הממשית חש בכוח המכני שבידו והוא סבור כבני דור הפלגה בשעתו שבידו לשלוט בבריאה ולכוון את המציאות לחפצו האנוכי מבלי להתחשב בעקרונות ובחוק האיכויות, המוסר והרוח. כך הופך העולם לגהינום, לאט ובהתמדה. היסוד הטבעי השומר על זיקה מתמדת בין שני החלקים, מצוי בעצם טבעו של האדם. והם הגבר והאשה. כשהם מתחברים הם קרואים אדם. מחיבורם נוצרת מציאות שלימה הנקראת אדם. ניתוקם זה מזה יוצרת מצב מסוכן. מר ממות ,,מוצא אני מר ממות את האשה" למה את האשה דווקא. משום שלאשה יכולת התחברות גדולה מזו של הגבר. לאשה כשרון השתייכות. הגבר נוטה להעדיף את החירות המנותקת מן ההשתייכות. חירות ההופכת להפקרות חסרת אחריות. לכן המפתח לשלמות היחידה הנקראת אדם מצוי ביד האשה. ואם איבדה האשה את נטייתה הטבעית להשתייך, התפקרה החבילה והפכה למטען חבלה – מר ממות. גם לה וגם לגבר.

בברכת השחר שאומר הגבר ברוך שלא עשני אשה, כוונת הברכה להזכיר לעצמו את נטייתו להתנתק מן הממשות ולחזק את חלקו באחריות לפיצול, ולהזכיר לעצמו את אוצר האידיאות והרוח שהופקד בידו, שעליו להעניק מטרה ספוגת משמעות למציאות הקיומית על מרכיביה המכאניים על מנת לאחדם סביב היעוד הערכי. בלעדיו הופכת האשה מעזר לכנגדו. בהיות תפקידו עוסק ברוח, עליו לברך עליו כדי שידע להעריך ולהחשיב את תפקידו, שהפיצול בין הרוח והחומר טורח להשכיחו.

לאשה

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

http://hebrew.sadnatenosh.org/rootfolder/shmini.htm

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /04 /09
ב -10:21

אייר, התשס"ד

פרשיות תזריע מצורע התשס"ד

הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א

נערך על ידי הרבמוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

חשיבות הפרטים הקטנים
הפסוק אומר "וציוה הכהן ופינו את הבית". כלומר, יש לפנות את הבית לפני שהכהן נכנס לבדוק אותו, כדי שאם יטמא הכהן את הבית לא ייטמאו הכלים שבו. אומר על כך המדרש (ספרא מצורע פרשה ה) –

אמר רבי מאיר… וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו – מטבילם והם טהורים. על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו [שאין להם טהרה במקוה ושבירתם היא טהרתם]. וכי מה מטמא בנגעים, הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק.

המדרש מלמד אותנו את דרכה של התורה לחוס אפילו על כלי חרס של אנשים רחוקים כל כך, שנגע נראה בביתם. הדבר הזה מזכיר לנו את יעקב אבינו, שאומרים עליו חז"ל שחזר על פכים קטנים. כלומר, לאחר שהעביר את כל חפציו מצידו האחד של הנהר לצידו השני, נשארו לו פכים קטנים, "ויותר יעקב לבדו", והוא חזר להביאם. צדיקים חסים גם על מעט ממון.

הרב היה רגיל לעמוד על המדרש הזה, "ויותר יעקב לבדו", שחכמים דורשים בו דבר נוסף, ומקבילים בין "ונשגב ה' לבדו" לבין "ויותר יעקב לבדו". יש כביכול דימוי בין יעקב לרבונו של עולם. זו אמירה מיוחדת במינה, שהקדוש ברוך הוא לבד ואין עוד מלבדו, ואנו מוצאים אמירה דומה לגבי יעקב אבינו. כלומר, כעין מה שהקדוש ברוך הוא לבדו בעולם, כך יעקב מיוחד כל כך, כביכול כל העולם עומד עליו, וכל מה שיש בעולם כלפיו – בטל.
דקדק בזה הרב ששני המדרשים הללו אינם שונים זה מזה, אלא אף משלימים אחד את השני. דווקא מי שהוא בגדלות היותר עליונה יודע גם לדקדק ולהקפיד על הדברים קטנים משום שהוא יודע את ערכם. קורה שאנשים שמתפתחים ועולים במעלות רוחניות ואוהבים לשוט במרחבים רוחניים, והדברים המעשיים נראים להם טפלים, לא חשובים. יש כאלה שבגלל המופשטות הרוחנית הרעיונית שלהם הם פחות מקפידים במצוות המעשיות. זה נראה להם טפל, קטנוני, לעומת הרעיונות והמחשבות הגדולים. הדברים אמורים גם בכמות וגם באיכות. כפי שאנשים שיש להם הרבה ממון מזלזלים בפרוטות, כך ברוחניות. אבל יש מדרגה עליונה יותר. כשאדם עולה עוד יותר גבוה, למדרגה מופשטת יותר, ומביט מלמעלה, פתאום כל המדרגות נראות לו יקרות וחשובות. כל פרט ופרט במציאות איננו קטן אלא גדול. הגדול והקטן שווים אצלו.

אנחנו מוצאים מעין הרעיון הזה בגמרא בברכות (דף כח ע"ב) המספרת על רבי יוחנן בן זכאי, שכשהיה על ערש דווי (לפני מיתתו) באו תלמידיו לבקרו וביקשו ממנו ללמדם אורחות חיים. לאחר הדרכותיו, אמר רבי יוחנן לתלמידיו: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא [ללוות את רבן יוחנן בן זכאי לעולם הבא]". אילו כלים יש לפנות מפני הטומאה? כלי חרס. עומד רבי יוחנן בשעה עליונה כזו, של מעבר מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא, עד כדי כך שחזקיהו המלך מגיע ללוותו, והנה הוא עוסק בפרטים קטנים כאלה של הוצאת הכלים מפני הטומאה. זה דווקא מראה על גדלותו, שלא זלזל בדברים הקטנים וגם בשעות הגדולות הללו ידע לראות את הערך של כל פרט ופרט.

הרב מוסיף לכך עומק מיוחד במינו. חכמים אומרים (מסכת סנהדרין דף צד ע"א) על חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות המשיח, אלא שלא נהיה משיח כיון שלא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב. מיד פתחה הארץ את פיה ואמרה שירה. מבאר הרב שחזקיה המלך כל כך רומם את העם בדורו לעסוק בתורה, עד שבימיו לא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (שם ע"ב), אך מצד שני הוא זלזל כביכול בעבודת הקרקע, הארץ נהיתה לשמיר ושַיִת (ישעיה ז', כג). היתה כאן בחינה כזו, שחזקיה התעלה למדרגה גבוהה מאוד, אבל לא רומם עימו את כל המדרגות כולן. גם על רבי יוחנן אולי היתה ביקורת מעין זו, שכשהוא ביקש מקיסר רומי על יבנה לא ביקש על בית המקדש (גיטין דף נו ע"ב). נראה כאילו רבי יוחנן לא ראה את כל פרטי התמונה, שיקרת התורה עמדה לנגד עיניו ואילו הצד הממלכתי-המסגרתי הארצי לא היה עיקר. על כן בא כאן רבי יוחנן לתקן את העניין הזה וגם את מה שהיה אצל חזקיה, ואומר – ""פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", והפעם הוא כולל גם את הפרטים הקטנים.

איך טיפש לומד תורה?
כדרכנו, יוצא שפרשות תזריע-מצורע הן הפרשות הראשונות בתחילת "זמן קיץ", והרבה פעמים אנו מזכירים את דברי המדרש כאן, העומד על עניינה של הפרשה (מדרש רבה ויקרא פרשה יט) –

"אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'" – זהו שאמר הכתוב: "ראשו כתם פז וגו'", ראשו זו תורה, דכתיב "ה' קנני ראשית דרכו" … כתם פז אלו דברי תורה, שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב"…

אולי גם בזמנם זה היה תחילת "זמן קיץ" והם ראו צורך לעודד ולחזק בלימוד.

"קווצותיו תלתלים"… ר' חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר [ערימות גדולות של עפר, שיש צורך בעמל גדול על מנת להורידן וליישר את הקרקע]. מי שטפש מהו אומר – מי יכול לקצות את זו? מי שפקח מהו אומר – הריני קוצץ שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר – מי יכול ללמוד את התורה: נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים? מי שפיקח מהו אומר – הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה.
אמר רבי אמי: "ראמות לאויל חכמות" – אמר רבי יוחנן: [משל] לככר תלוי באוירו של בית. מי שטיפש אומר – מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר – ולא אחר תלאו? אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר – מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם? [איך אפשר להגיע כל כך גבוה, כמו חכם פלוני?]. מי שפיקח אומר – והוא לא מאחר למדה [אותו חכם]? אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה.

המשל השני מוסיף על הראשון. המשל הראשון מדבר על הכמות – גודל התורה מבחינה כמותית, שמי שרואה את גודל התורה אומר – איך אספיק ללמוד את כל התורה? ואילו הפיקח אומר שאכן לא ניתן ללמוד הכל בבת אחת, אבל בשלבים אפשר ללמוד את התורה כולה. המשל השני מוסיף את עניין האיכות. אדם שואל את עצמו – כיצד אוכל להגיד שיעור כמו הרב, ברמה כזו ובעומק כזה? ואילו הפיקח אומר – כמו שהרב הגיע למדרגה הזו כך גם אני מסוגל, שלב אחרי שלב.

חכמים במדרש שם מביאים משל שלישי:

אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו [כלומר אדם שכר פועלים שימלאו לו סל שיש בו נקב]. מי שטיפש מהו אומר – מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו! מי שפיקח מהו אומר – ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל? כך מי שהוא טיפש מהו אומר – מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה? מי שהוא פיקח מהו אומר – ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?

לפעמים קורה שאדם חושב – איך אפשר לזכור את התורה כולה? יש אנשים שהזיכרון שלהם חלש. בני ישיבה בדרך כלל רוצים ללמוד כך שתהיינה תוצאות ללימוד, וכשהלימוד לא משיג את תוצאותיו – אין חפץ ללמוד. למשל, אם אדם התאמץ מאוד והתייגע ואין לו כוח ללמוד, הוא מתחיל להרהר בליבו – הרי אני לא אזכור את זה, ואם כן מה הערך ללימוד כזה? על כך אומר לנו כאן המדרש שיש ערך לכל לימוד. זאת בעייה של בחורי ישיבה, שמתרגלים לכך שלימוד התורה חייב להיות עם תחושה שהוא מניב פירות – מבינים יותר, מסכמים ומבררים. ופתאום, אחרי שיוצאים מהישיבה ועוסקים בדברים אחרים, מרגישים שאין ערך ללימוד של שעה-שעתייים ביום. אבל באמת ערך הלימוד הוא ערך עצמי של התקשרות עם התורה, התקשרות עם ידיעת רצונו של רבונו של עולם. מה טוב אם יזכור אדם מה שהוא לומד, אך גם ללא הזיכרון נוטל האדם את שכרו.

עיסוק בפרשיות הטומאה
הנושאים שבהם עוסקת הפרשה הם לא כל כך נעימים – ענייני טומאה, טומאה היוצאת מן הגוף ושאר פרטי העניינים הללו. כביכול לא נוח לקרוא את הדברים הללו בציבור. וחכמים מתייחסים לנושא הזה ואומרים בהמשך המדרש שם –

כתוב אחד אומר "שחורות כעורב"… וכתיב "מראיהן כלפידים כברקים ירוצצו". אלא אלו בני תורה שהם נראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא מראיהן כלפידים. רבי שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה – אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נידה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן ערבות עלי, שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו'". תדע לך שהוא כן [שכל דבר שאדם לומד, ואף הנושאים הללו, חביבים על הקדוש ברוך הוא], שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה [אף על פי שאופן טהרתם שווה, ויכלה התורה לחסוך בעיסוק בנושאים הלא-נעימים הללו] – "איש איש כי יהיה זב מבשרו", "ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'".

אכן הפרשיות הללו, עם כל הקושי שבהם, עוסקות בתיקון גדול מאוד, שכן הן מגלות את הגובה והגודל של האומה הישראלית, של כל אדם מישראל. אין דיני טומאות בשאר האומות. אין דיני טומאה בחוץ לארץ. "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (י"ד, לד). בחוץ לארץ אין נגעים, כיון שהיכן שאין קדושה אין טומאה. במקום שאין טהרה עליונה אין גם עניינים של טומאה. וככל שמדרגות הטהרה מתעלות כך צריכים יותר זהירות מכל דבר קטן של טומאה. לכן הפרשיות הללו דווקא מראות את הגדולה המיוחדת של עם ישראל ושל ארץ ישראל.

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=224פרשיות תזריע מצורע התשס"ד 3&q=

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום-וחודש טוב לחודש ניסן הבעל"ט שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://newmail.walla.co.il/?w=/@msg&fid=-1000&f=0&o=6&p=0&q=&id=74554397&prev=-1&next=74530746

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /04 /16
ב -10:57

דבר התורה השבועי

"וצוה הכהן ולקח למיטהר…" (ויקרא י"ד ד")

יש להבין מדוע בפרשתינו סדר הפסוק הוא "עץ ארז ושני תולעת ואזוב", ולעומת זאת בפרשת חוקת (במדבר יט.ו.) כתוב "ועץ ארז ואזוב ושני תולעת". והאמת לכאורה נראה כמו בפרשת חוקת ששם הפסוק מסודר לפי הגודל בסדר יורד?

והנ"ל הוא שבאמת הסדר הנכון הוא כמו בפרשת חוקת וכמו שנתבאר. רק הטעם בפרשתינו הוא שעונש צרעת בא על לשון הרע, ובעית מדבר הלשון הרע הוא הגאווה. וכבר ידועים דברי הרמב"ם שמי שצריך לתקן מידה אחת צריך ללכת לקיצוניות השניה, ואח"כ יחזור לדרך האמצעית. א"כ פה מרמזים למצורע שילך מעץ ארז שהוא גדול ומראה על גאווה וילך לקיצוניות השניה שזה שני תולעת ואח"כ ילך לדרך האמצעית שזה כאזוב. (צריך להיות "מאד מאד הוי שפל רוח" ולכן כאזוב).

(הגר"מ רוזנר בהסבירו דברי הגר"ח קנייבסקי)

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום שתהיה מלווה בשלווה בריאות

נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /05 /06
ב -17:01

פרשת קדושים – תשס"ג קדושים – תשס"ג

	נועם אפטר הי"ד יזם הכין והעביר את השיעור הנ"ל לקבוצת המדריכים בשבת חנוכה ב"בית הגלגלים" (הקבוצה הינה מעורבת לחילונים ודתיים) השיעור זכה לאהדה רבה מצד כולם. למדו והפיצו שיעור זה ובכך נזכה להמשיך בדרכו המיוחדת, ונפיץ את תורתנו הקדושה לעם ישראל. יוסי ופיקי אפטר
	אהבה

"כל המשתתפים בפעם הראשונה בפרשנות תלמודית אינם צרכים להבהל מן השפה התאולוגית של שורות האלה. מדובר כאן בהגותם של חכמים ולא בחזיונותיהם של נביאים, אפשרי בידינו לפנות אל ההגיון ולמצוא משמעות בדברים" (לקוח מתוך הפתיחה של לוינס ל"תשע קריאות")[1]

הבאתי מספר מקורות של מדרש שהתיחסו בדרשתן לענין האהבה, ננסה לנתח אותם וללמוד מהן.

המושג 'אהבה' נלעס ונגרס וקיבל לא מעט פרשנויות בעולמינו המודרני שהקטינו את ערכו ("אני אוהב שוקולד", ה " I LOVE YOU"- ההוליוודי הזול ועוד כיד הדמיון[2])

אך עדיין אין ספק שיש קסם רב במילה הזו ובמה שהיא מבטאית.

ננסה לראות כמה מאמירות חז"ל על אהבה.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן.

(משנה מסכת אבות פרק ה משנה טז)

המשנה הזו במסכת "אבות" (מסכת העוסקת בעניני מוסר ודרך ארץ, כחלק מסדר "נזיקין" – הרביעי מששת סדרי המשנה) מבחינה בין שני סוגים של אהבה בין בני אדם. כזו התלויה בדבר, אינה עומדת בפני עצמה במידה מסוימת אפילו אנוכית. מול אהבה שאיננה תלויה בדבר, שעצמתה כפי שרואים חזקה בהרבה (אינה בטלה לעולם). ההבחנה הבסיסית הזו בין האהבות הללו מובאות עם דוגמא לכל אחת מהן. הדוגמא לאהבה התלויה בדבר היא האהבה שהיתה בין אמנון לתמר שהיתה כולה תלויה בתשוקה של אמנון שהפכה לשנאה כשבא על סיפוקו, אהבה התלויה בדחף יצרי נטול עומק נטול חמלה נטול אהבה.

הדוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת דוד ליהונתן אהבה של חברים שקשרו אהבתם לא בתועלת חומרית או אחרת של מי מהם אפילו להיפך, יהונתן בבחירתו בדוד מאבד את מלכותו, כל כולה דאגה ועזרה שותפות ושמירת סוד.

המקור הבא לקוח מתוך ה"מדרש רבה" (חיבור תנאי המלקט אמירות רבות, ומחולק עפ"י פרשיות התורה):

א"ר יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר "הוכח לחכם ויאהבך". (משלי ט)

רבי יוסי בר חנינא אמר: כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה.

(בראשית רבה פרשה נד)

שתי אמירות של רבי יוסי בן חנינא שעל פניו נראות זהות ובעצם יש בניהם הבדל. האמירה הראשונה עומדת על הקשר שבין תוכחה (=מתן ביקורת) לאהבה, קשר של סיבה ותוצאה הוכחת הזולת מביאה לאהבה בינו לבין המוכיח, ליתר דיוק המוכח הוא זה שיאהב את המוכיח ואת זה רואים מהפסוק שמאשש את הטענה – "הוכח לחכם ויאהבך" החכם יאהבך אחר שתוכיחו (ואולי בגלל זה הוא חכם?). התוכחה אינה קנטרנית אלא באה מדאגה לזולת, מאכפתיות ולא מעליונות וזה מוביל לאהבה (אצל הטפש זה יוביל אולי לשנאה?).

האמירה השניה כוללת הרבה יותר ומהוה הגדרה לאהבה, ליתר דיוק מהי לא אהבה. אהבה בין שני בני אדם איננה אהבה אם אין בה צד של בקורת ומתן משוב, בלי תוכחה היא הופכת להיות חד מימדית וחד צדדית. אין מציאות של אהבה שבה כל אחד בעצם מרוכז בעצמו, כשלא מאירים בצד השני את חסרונותיו כפי שהם נראים לנו אין זו אהבה. דאגה לבן הזוג ואכפתיות ע"י מתן בקורת היא לא תמיד נעימה וצריכה להעשות בחכמה וברגישות אבל כמו שאומר לנו ר' יוסי בר חנינה זה גם יוביל לאהבה ("התוכחה מביאה..") וגם יקיים אותה ("כל אהבה שאין .."). ובכך ייתן לה מימד של התחדשות ומורכבות. להחליק את הבעיות זה פתרון יעיל לטווח הקרוב אך מזיק לארוך, הוא מעיד על יחסים לא בריאים. חוסר היכולת להשתנות אחד בעזרת השני מעיד על הסתגרות כל אחד בעצמו, ואיכות הקשר מסתכמת בניצול אחד את נוכחות האחר לצרכיו האישיים. אף שכלפי חוץ זה נראה נהדר, מבפנים זה רקוב.

ישנן תורות פילוספיות רבות שנגעו במשמעות היחס שבין אדם לזולתו. פילוסוף בולט שעסק בתחום זה הוא עמנואל לוינס (1906-1995פילוסוף יהודי-צרפתי שחי במאה הקודמת) שטען שעצם קיומה של יישות אנושית לצידנו תובעת מאתנו התנהגות מוסרית ביחס אליו ובראש ובראשונה לא לפגוע בו. עצם קיומו של האחר הוא ההוכחה שאני לא האלוהים, וממילא אני שווה ביחס אליו.

במבט עמוק על הנקודה הזאת שאני מחויב להתנהגות מוסרית ביחס לאחר, מובנת האהבה ככלי להגיע אל האחר ודרכו, לפי לוינס, בעצם אל עצמי, הזולת מגדיר את קיומי, הדאגה אליו והרצון להיטיב עמו היא אולי צורך גשמי בשבילו אך היא צורך רוחני עבורי, וכך בנוסף למעשה הטוב לכשלעצמו ע"י אהבתי אותו אני גם מפתח את עולמי הרוחני .[3]

נעבור למקור הבא שמראה זוית קצת שונה על המושג אהבה. הקטע לקוח מספר הזהר, אך לפני שניגש להבין את הקטע נקדים מעט על ספר הזהר. ספר הזהר הוא ספר היסוד בחכמת הקבלה בהיותו מכיל אוסף ערוך של מדרשים ומסורות בתורת הנסתר (שאינם נוגעים בפועל להלכות ולמצוות, אלא מתעסקים בעניני מחשבה ורוח) בנושאים שונים ומגוונים: על מהות העולם והאדם, הבריאה, אלוהים, כוחות, ספירות וכו..

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב? [מה כוונת הכתוב?] "השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני"?(שיר השירים)

אמר רבי פנחס אמר רבי יהודה "השבעתי אתכם בנות ירושלים" – הנשמה אומרת לאותם הנשמות הזוכות ליכנס לירושלם של מעלה, והם הנקראות "בנות ירושלים" על שזוכות ליכנס שם. ולפיכך הנשמה אומרת להם השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי דא קודשא בריך הוא. =[שהוא הקדוש ברוך הוא.]

רב אמר: זה זיו אספקלריאה של מעלה, מה תגידו לו שחולת אהבה אני ליהנות מזיו שלו ולהסתופף בצלו.

רב הונא אמר: שחולת אהבה אני, אותה התשוקה והכסוף שכספתי בעולם על הכל לפיכך אני חולה.

ר' יהודה אמר: זו אהבה שאוהבת הנשמה לגוף דכיון שנשלם קצו של גוף – אותם הימים שנגזרו עליו.

(זוהר – מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה דף קכב עמוד א)

הקטע שהבאתי בנוי כדרשה על פסוק בספר שיר השירים (ספר מורכב ואפילו קצת מסובך שרבו בו הפירושים) ספר שבמרכזו סיפור אהבה בין רעיה לדוד (בעלה), סיפור של החמצת הזדמנויות וגעגועים, עשיר בתיאורים ובקרבה. הפירוש הקלאסי הוא המשלת הסיפור למערכת היחסים שבין עם ישראל לאלוהיו (עם ישראל הוא הרעיה והדוד הוא אלוהים). אהבה והתמסרות לצד פספוס, וגעגועים לדבר שהוחמץ.

הזהר מביא פסוק שבו אומרת הרעיה לבנות עירה למסור לדודהּ שהיא חולת אהבה. והסבר מיוחד מביא פה הזהר שהנמשל לרעיה הוא הנשמה בעולם הנשמות (מושג מעורפל מעט גם לי) , והדוד הוא אלוהים. רבי פנחס מסביר, שמדובר בדיבור בין נשמות, שבה הנשמה אומרת לנשמות האחרות שנמצאות במעלה גבוהה ("ירושלים של מעלה") שיאמרו לקדוש ברוך הוא שהן מצויות במחיצתו, שהיא חולת אהבה. וכאן באים שלושה פירושים לאותה אהבה, איזה מן חולי חלתה הרעיה באהבתה לדודה: ההסבר הראשון של רב[4] שמסביר שהיא חולת געגועים להסתופפות בצלו, זכרון רחוק אולי, לעונג אלהי שחוותה בעבר ומשתוקקת לשחזרו.

ההסבר השני של רב הונא שנותן הסבר לחולי בכך שהיא תוצאה של תשוקה רבת שנים שלא מומשה כשהיתה בעולם הזה. ההבדל אולי בין שני פירושים אלו, שלדעת רב החולי הוא גורם לאהבה, ביטוי לעצמתה. ואילו לפי רב הונא החולי הוא תוצאה לאו דוקא רצויה של געגועים מרוב אהבה. (החולי כתוצאה של געגועים מול החולי כמבטא געגועים).

עומד כנגדם הוא ההסבר השלישי של ר' יהודה שטוען שבכלל געגועי הנשמה הם לגוף שהיה מחובר אליה.

לעניות דעתי הוא מתכוון לגעגוע הנשמה לגוף ולחיים בו ולחויות שחוותה כשהיתה מחוברת לגוף. לאותה יכולת להתגעגע מבלי יכולת ממשית לפגוש, הגוף עם כל יכולותיו אינו יכול, בהיותו חומר, להגיע אל האינסוף, ודוקא בזה יתרון הנשמה בעולם הזה בתוך גוף חומרי על פני מציאותה בעולם הנשמות. יתרונה הוא שיש לה היכולת לרצות, לכסוף, להתגעגע גם בלי להשיג. הצפיה לדבר גדולה לעיתים מהדבר בעצמו[5].

בכל שלשת הפירושים יש אמירה גדולה על אהבה. אהבה שאיננה רק בין אנשים אלא כזו שאינה לגמרי מושגת, אהבה לדבר נעלם שכל מה שיש לנו ממנו זה זכרון רחוק ורצון חזק להתקרב – זוהי אהבת הרעיה לדוד. אהבה לאלוהים היא אולי האהבה הגדולה ביותר, יש בה את הפוטנציל להיות טהורה לגמרי ממניעים זרים. ומצד שני יש את האהבה של הדוד לרעיה, אהבת אלוהים את נבראיו. כשמתיחסים לקשר בין בורא לנבראים כאל קשר של אהבה זה נותן משמעות עמוקה הן למושג האהבה והן להבנת הקשר שבין הבורא לנבראיו. קשר כזה אומר שאהבה היא הרבה יותר מסתם רגש אנושי. היכולת שלנו לאהוב, היא היכולת לצאת מעצמנו ולהעניק לסביבתנו ממש כמו שאלוהים מעניק לנו ולעולם כולו באהבתו.

סיכום:

ראינו התייחסות של חז"ל בשתי מקומות (מתוך רבים) על מערכות יחסים ועל אהבה, אהבה אמיתית ומזויפת, הדרך לשמור עליה והדרישות שהיא מציבה.

לאחר מכן ראינו הרחבה למושג מעבר לרגש האנושי שהוא מבטא. שאהבה היא כח שקיים ופועל בעולם כח של נתינה והתמסרות כח שביכלתו לברוא עולם וביכלתו לקיימו. ראינו בזהר שאהבה במובנה הרחב מבטאית קשר בין בורא לנבראים ובין נשמה לגוף.

[1] עמנואל לוינס , שעוד יוזכר בהמשך.

[2] מי שמרחיב את הנקודה הזאת ובכלל על אהבה הוא אריך פרום בספרו המקסים "אמנות האהבה".

[3] להרחבה על הגות לוינס ניתן לראות בספריו "אתיקה ואינסופיות" 1995 הוצ' מאגנס,

"תשע קריאות תלמודיות" 2001 הוצ' שוקן וביתר ספריו ומאמריו (רובם בצרפתית ואנגלית).

[4] זה שמו "רב" כך ללא תוספת, חי בבבל במאה השלישית לספירה. מחשובי חכמי התלמוד.

[5] " רומאו ויוליה היו נפרדים אם הם לא היו מתים" (אביב גפן). אחרי שכבר הגיעו אחד לשני נגמר הקסם, ואם הם לא היו מתים אז הם היו נפרדים, קובע אביב ומאשש את הסברו של ר' יהודה כפי שהצגנוהו.

http://www.jct.ac.il/tora/page22.html
ברכת שבת שלום וחודש טוב בפרוס עלינו חודש אייר הבעל"ט אאחל לכל משפחת הקהילה מלוא הטנא ברכות לבריאות אושר נחת בטחון שקט בשורות טובות וישועות השמחה תשרור בקירבנו כל ימות השנה

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=101

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /05 /14
ב -00:39

דבר תורה

"ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא כ"ד י"ח)
סוג דבר-התורה: פרפראות/פשט הוסף בתאריך 15/10/2003 09:55:05

יש להבין בפרשתינו כה דברים:א. מה הקשר בין דינים אלו לנידון של המקלל שהוזכר למעלה?ב. בסוף הפרשה כתוב "וירגמו אתו באבן ובני-ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה". ויש להבין הרי כבר כתוב שרגמו אתו באבן?והנראה לומר שבגלל המקלל כתוב "וינצו במחנה" ודרך המריבה שייעשו נזקים ממוניים אחד לשני, ולכן בא הפסוק ומפרש דיני ממונות וכן הפסוק אומר בסוף שעשו כאשר צוה ה' הכוונה לשלם הנזקים שעשו.

מקור: ה"אמת ליעקב" – ר' יעקב קמינצקי זצ"ל

ברכת שבת שלום לכל משפחת הקהילה מלוא הטנא ברכות לבריאות אושר נחת בטחון שקט בשורות טובות וישועות השמחה תשרור בקירבנו כל ימות השנה!

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=106

	מישהי שאיכפת לה חבר\ה רשום מ :2004 /02 /02 453 הודעות ההודעה נכתבה ב : 2005 /05 /20 ב -02:30
		בס"דשבת שלום חברים!ליאת. —————– בס"ד לאהוב ולחבק זה המוטו שלי. היה שלום צבי איש יקר ואהוב, אזכור אותך תמיד איתי בלב.

tipid
חבר\ה רשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות ההודעה נכתבה ב :
2005 /05 /20
ב -22:36

דבר תורה

"אל תקח מאיתו נשך ותרבית" (ויקרא כ"ה ל"ו)
סוג דבר-התורה: פרפראות/פשט הוסף בתאריך 15/10/2003 09:58:40

כתוב בגמ' ב"מ דף ע"א. שהמלוה בריבית כאילו כותב שטר ומחתים אותו שתוכן השטר שהוא כופר באלוקי ישראל ויש להבין מדוע התייחד איסור זה שהוא כאילו כופר בעיקר?וההסבר בזה שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראשית השנה ועד אחרית שנה ובעצם גם ללא שהיה הולך לעבוד היה מקבל את אותו הסכום רק הקב"ה קבע שאדם יהיה צריך להשתדל לפרנסתו אבל האדם צריך לידע שלא ההשתדלות היא המביאה הכסף אלא הקב"ה הוא זה שמביא הכסף.וא"כ המלוה בריבית מזה שמנסה להשיג כסף בדרכים לא כשרות הוא נראה שהוא חושב שע"י העבירה הזאת של ההלואה בריבית ישיג יותר כסף וזוהי כפירה!

מקור: ה"חזון איש"

—————–
תמר לפיד

ברכת שבת שלום ומבורך!…

tipid
חבר\ה ההודעה נכתבה ב :
2005 /06 /04
ב -12:22

דבר תורה

"כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם…" (ויקרא א' ג')
סוג דבר-התורה: פרפראות/פשט הוסף בתאריך 15/10/2003 10:01:01

הקשה הרמב"ן מדוע כאן כאשר נפקדו ישראל לא היה בהם נגף ואילו כאשר דוד מנאם בימיו נהרגו במגיפה שבעים אלף מישראל,הלא קשה לחשוד את דוד המלך שעבר על הפסוק "ולא יהיה בהם נגף" וכו'? והסביר הרמב"ן דאצל דוד הספירה היתה שלא לצורך שמנאם כדי לשמח את ליבו שמולך על עם רב. אך לפי"ז יש להבין שאם דוד חטא מדוע נהרגו בני ישראל?ויש לתרץ ע"פ דברי הרבינו בחיי בפרשתינו שמסביר שהספירה אצלנו היתה ע"י מחצית השקל ולא ספירה לגולגלותם משום שכאשר מונים את ישראל לגולגלותם נידון כל יחד לבדו ודינו יכול להיפסק לחובה ומשא"כ כאשר אינם נמנים הקב"ה מודד את זכויותיהם ככלל ישראל, ולכן כל יחיד ויחיד ניצול בזכות הכלל וא"כ מובן שכאשר דוד מנאם לגולגולותם כ"א נידון בפני עצמו וממילא נידונו במגיפה כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אבל אצלנו מנאם ע"י מחצית השקל (ולא "לגולגלותם") ולכן לא היתה מגפה בהם.

מקור: הרב יעקב יצחק רודמן

ברכת שבת שלום וחודש טוב בפרוס עלינו חודש סיון הבעל"ט אאחל לכל משפחת הקהילה מלוא הטנא ברכות לבריאות אושר נחת בטחון שקט בשורות טובות וישועות השמחה תשרור בקירבנו כל ימות השנה

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות

tipid
חבר\ה ההודעה נכתבה ב :
2005 /07 /29
ב -17:22

דבר תורה

"זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר ל' ב')
סוג דבר-התורה: וורטים/פשט הוסף בתאריך 15/10/2003 10:32:34

ופירש רש"י על המקום: "משה נתנבא בכה אמר ה' בחצות הלילה והנביאים התנבאו בכה אמר ה' מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר".יש להבין בזה מה ההבדל בין לשון "כה" ללשון "זה", ואפילו אם נאמר שלשון "זה" היא מדרגה יותר גבוהה יש להבין מדוע דווקא בנבואה זו התורה מגלה לנו את מעלתו של משה מעל שאר הנביאים?והנראה לןצר בזה שהנה כתוב בסנהדרין דף פט. שבנביאי אמת אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (ומזה הבין יהושפט שנביאי אחאב אינם נביאי אמת מפני שכולם התנבאו בסגנון אחד) ולכאורה דבר זה לא מובן שהרי נביאי אמת שומעים דבריהם מהקב"ה ומדוע תהיה נבואתם בשני סגנונות? וההסבר בזה שהנה אמרו חז"ל שכשם שפרצופיהם אינם דומין זה לזה כך דעותיהן אינם שוות וא"כ כל הנביאים רואים את אותו מחזה נבואה אבל כל אחד מתאר זאת לפי האופי שלו וכיו"ב. וא"כ אם שני אנשים מתנבאים בסגנון אחד ברור לנו מזה שהם נביאי שקר.ולפי"ז מובן מהי מעלתו של משה רבינו שמתנבא בלשון "זה" ז"א שמשה אומר ממש את מילותיו של הקב"ה שכביכול הקב"ה מדבר מתוך גרונו ולא כמו שאר הנביאים שמפרשים הנבואה לפי תכונותיהם.והנה פרשתינו מדברת בפרשת נדרים, בפרשה אנו רואים שאדם יכול להוסיף על עצמו מצוות שלא לעשות כך וכך ואם הוא עושה כך וכך הוא עובר עבירה. וכביכול ניתנה פה זכות לאדם להוסיף על התורה ולכן בפרשה זו היה חשש שתורתנו הקדושה היא לא ממש מהקב"ה אלא שנערכה ונוספו לה מצוות ע"י משה רבינו ע"פ הבנתו את מצוות ה' ולכן פה התורה אומרת "זה הדבר" שכל התורה בדיוק היא כמו שצווה ה'.

מקור: מהספר "אמת ליעקב"

http://www.divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=131

http://www.divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=131לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום-וחודש טוב לחודש מנחם אב הבעל"ט שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות

tipid
חבר\ה ההודעה נכתבה ב :
2005 /08 /05
ב -22:11

דבר תורה

"את שלש הערים תתנו מעבר לירדן… ערי מקלט תהיינה" (במדבר ל"ה י"ד)
סוג דבר-התורה: פרפראות/פשט הוסף בתאריך 15/10/2003 10:34:42

בגמ במסכת מכות (י:) מבוארת הסיבה שבעבר הירדן היו שלשה ערי מקלט כמו בכל א"י למרות שגודלה היחסי של עבר הירדן היה קטן מא"י כי בגלעד שכיחי רוצחים. שואלים התוס' שם וכן הרמב"ן הרי גלות זה לרוצחים בשגגה וא"כ הרי ודאי שאין כל סיבה שבגלעד יהיו יותר רוצחים בשגגה מאשר כל מקום?תוס' במקום מתרץ ע"פ המדרש (מובא ברש"י פרשת משפטים על הפסוק "והאלוקים אנה לידו") שמה קורה לרוצח במזיד ללא עדים בא אדם אשר מגיע לו לגלות ולא ראו אותו עדים ולכן לא חויב ומטפס על סולם והרוצח במזיד יושב תחת הסולם והסולם נשבר וכך בא המצב לתיקונו שהרוצח במזיד נהרג והרוצח בשגגה גולה ע"כ וע"פ המדרש הזה יבואר שצריך הרבה ערי מקלט בשביל כל הרוצחים בשגגה שיהרגו את הרוצחים במזיד.אמנם ר' איצלה מוולוז'ין מתרץ באופן אחר שמכיוון שאנשי העיר (שמהם יש את גואל הדם) היו רוצחים טובים לכן התורה דאגה לרוצח בשגגה שיוכל להגיע מהר אל עיר המקלט לפני שגואל הדם יבוא ויהרגהו

מקור: ר' איצלה מוולוז'ין

http://divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=133

http://divrei-tora.com/DT_View.asp?Datid=133אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה

בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות

tipid
חבר\ה ההודעה נכתבה ב :
2005 /08 /12
ב -18:43

אב תשס"ה

תשעת התוכחות
"קול צופייך" – גיליון 323

הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

סוכם על ידי תלמידיםמוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

פרשת דברים סמוכה לתשעה באב
בכל שנה קוראים בפרשת דברים בשבת הסמוכה לתשעה באב, ולא בכדי נקבע כך, משום שיום תשעה באב נקבע כיום צום בגלל דברים קשים שאירעו בו, וצריך כל אדם לשים אל לבו לשוב בתשובה שלמה ביום זה, ופרשת דברים והפרשות שאחריה עוסקות בתוכחות שבעזרתם יכול כל אדם לשוב בתשובה שלמה.

קישור : http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=3829&q=

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חברה ההודעה נכתבה ב :
2005 /08 /19
ב -19:46

פרשת ואתחנן – תורה ומדינה

מאת: מתפלל בית הכנסת

–>בפרשתינו מוכיח משה את בני ישראל: "ויתעבר ה' בי למענכם" (דברים ג' כ"ו). אומרים רש"י ועיקר שפתי חכמים על המקום: ה' נתמלא חימה על משה בגלל שקרא לבני ישראל "שמעו נא המורים" בחטא מי מריבה, ובגלל חטא זה נגזר על משה שלא להיכנס לארץ ישראל. כך גם נאמר בתהילים ק"ו ל"ב: "ויקציפו על מי מריבה, וירע לה' בעבורם". אנו רואים מכאן, שבפסוק זה מוכיח משה את בני ישראל, שבגלל מעשיהם במי מריבה, הוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל.לכאורה יש מקום לשאול, הכיצד מותר היה למשה לכתוב דבר כזה חמור בתורה, הרי דברים אלו הם תוכחה קשה לבני ישראל, וכבר נפסקה הלכה שבדברים שבין אדם לחברו אסור להוכיח את החוטא ברבים.

כתוב ברמב"ם: "המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו וכו'. במה דברים אמורים בדברים בין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים" (הלכות דעות פ"ו ה"ח).

מדגיש הלחם משנה ואומר, שאם לא שמע לתוכחה, אזי מותר להכלימו גם בדברים שבין אדם לחברו, אבל גם זאת רק בינו לבין עצמו ולא ברבים. אף לשיטת המנחת חינוך (מצוה ר"מ), שאומר שגם בדברים שבין אדם לחברו מותר להכלימו ברבים, הרי זה רק בעבירה שהחוטא עבר כלפי אחרים, ולא כלפי המוכיח עצמו.

לאור כל זאת, מתחזקת השאלה, הכיצד הוכיח משה את בני ישראל בדבר שהרעו לו במי מריבה? הרי ודאי הוא כבר מחל להם בלבבו, ומה גם שאסור היה לו להוכיחם ועוד ברבים, ולפרסם קלונם לדורי דורות בתורה הכתובה.

אלא אומר הרב פירר, שמוכרחים לומר שזה שמשה לא נכנס לארץ ישראל, היה לא רק לרעת האיש משה, אלא גם לרעת תורת משה. אם משה היה נכנס לארץ ישראל, הוא היה יכול לתת את משנה תורה לא בערבות מואב אלא בארץ ישראל עצמה. דבר זה היה מונע מאנשים לומר שהתורה נתנה לדור המדבר בלבד ולא לדור הכובשים, והיא נכונה רק לשעתה. אז לא היו יכולים להפריד כפי שנעשה לצערנו היום בין יהודים לישראלים, ובין תורה ומדינה.

בזה שמשה לא נכנס לארץ ישראל, נתחלל שם שמים על ידי הדורות האחרונים, ובדברי שמים הלכה היא שמוכיחים את החוטא ברבים, ואין בזה משום הלבנת פנים.

זו היתה כוונת משה בתחינתו להיכנס לארץ ישראל. הרי לא לאכול מפריה התכוון, אלא ללמד תורה לעם ישראל בארץ ישראל התכוון. אז היו יודעים כולם שהארץ תלויה במצוות כמו שיש הרבה מצוות התלויות בארץ. זה שיהושע נתמנה להנהיג את ישראל לכבוש את הארץ, ולא הוא זה שנתמנה לקבל את התורה מהקב"ה, יכול היה להטעות את עם ישראל שיחשוב שאין קשר בין התורה ובין ארץ ישראל, וטעות זו רצה משה למנוע.

יש קשר ישיר ובלתי אמצעי בין תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, אסור לנתק קשר זה, ולכן הוכיח משה את בני ישראל וכתב זאת לתורה לזיכרון עולם.http://www14.brinkster.com/elibarak/yavne/yavne62a/d41Vaetkhanan.htm

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2005 /08 /27
ב -13:25

פרשת עקב – כל המצוה

מאת: מתפלל בית הכנסת
כתוב בפרשתינו: (דברים פרק ח' פסוק א')כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם:

נשאלת השאלה, מדוע נאמר "כל המצוה" בלשון יחיד ולא בלשון רבים, הרי אין ספק שהכתוב מתייחס לכל תרי"ג מצוות ה'?

לדבר התורה לדבר התורה

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות

תמר..

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2005 /09 /22
ב -07:58

פרשת כי תבוא – והלכת בדרכיו

מאת: מתפלל בית הכנסת

–>כתוב בפרשתינו: (דברים פרק כ"ח)

(א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ:
(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:
…
(ט) יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:

לדבר התורה:
אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה ושנה טובה שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

פרשת כי תבוא – והלכת בדרכיו

מאת: מתפלל בית הכנסת

–>כתוב בפרשתינו: (דברים פרק כ"ח)

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ : 2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /09 /29
ב -13:21

לא בשמים היא

הרמב"ן ובעקבתיו ה"ספורנו" מסבירים שהפרשיה הזו עוסקת במצווה אחת מסוימת והיא מצוות התשובה. רוב הראשונים בעקבות חז"ל מסבירים שהכוונה לתורה ולמצוות באופן כללי. גם כשמדובר בכלל המצוות הכתוב נוקט לשון יחיד (עיין תהילים קי"ט צו).

הרב יוסף כרמל, ראש כולל ארץ חמדה – 9/27/2005

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה ושנה טובה וגמר חתימה טובה שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ : 2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /10 /07
ב -19:17

פרשת וילך – "וילך משה…"

מאת: פלוני

–>

–>פרשת השבוע פרשת וילך, מתחילה בפסוק "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ונשאלת כמובן השאלה: לאן הלך משה, ולשם מה?
אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה ושנה טובה וגמר חתימה טובה שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /10 /14
ב -20:09

האזינו השמים ותשמע הארץ

הרב שמעון גולן

בשבת שעברה קראנו בשתי הפרשיות על "הזמנת" השמים והארץ לשמש כעדים. בפרשת "נצבים" (פרק ל’ פס’ י"ט): הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /10 /28
ב -17:11

פרשת בראשית – בריאת העולם

מאת: מתפלל בית הכנסת

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות מתמר.

—————–
תמר לפיד

LuckyHunch
מנהל הקהילהרשום מ : 2003 /08 /30
4033 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /11 /04
ב -17:01

—————–
LuckyHunch

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /11 /05
ב -12:17

פרשת נח – אמונתו של נח

מאת: פלוני

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות מתמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /11 /11
ב -07:51

פרשת לך לך – מעשה שרה

מאת: הרב שלמה אבינר

תמוה הדבר כיצד הסכים אברהם אבינו, שתילקח שרה לבית פרעה כדי שהוא ינצל – 'למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך' (בראשית יב' יג'). יתר על כן, אין זה סיפור מקרי כי הרי הוא חוזר עוד פעמיים בהמשך: שרה בבית אבימלך (בראשית כ' א'-יח'), ורבקה בבית אבימלך (בראשית כו' ח'-יא').

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות מתמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2005 /11 /18
ב -18:39

פרשת וירא – סוד ה' ליראיו

מאת: פלוני

–>

–>כתוב בפרשתינו: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". בבראשית רבה נאמר: "בתחילה היה סוד ה' ליראיו, ואח"כ לישרים ואח"כ לנביאים". ובאיזה סוד מדובר? "זו מילה שלא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר ואתנה בריתי ביני ובינך".

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /11 /24
ב -12:44

חשוון תשס"ה

שני חיי שרה – כולם שווים לטובה

הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

סוכם על ידי תלמידיםמוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

פרשתנו פותחת בפסוק (בראשית כג, א) "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". מדוע פרטה התורה את שנות חייה כפי שכתבה, ולא אמרה מאה עשרים ושבע שנים? על כך עונה רש"י וז"ל:

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום-וחודש טוב לחודש כסלו הבעל"ט שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /02
ב -07:35

פרשת תולדות – מכירת הבכורה

מאת: מתפלל בית הכנסת

–>בפרשתינו מסופר בין היתר על עשו שמכר את בכורתו ליעקב: "ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב" (בראשית כ"ה ל"א-ל"ג)

. אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון

—————–

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /09
ב -07:08

פרשת ויצא – "לא יעשה כן במקומנו"

מאת: פלוני

–>

–>כתוב בפרשתינו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כ"ט כ"ו). מפסוק זה ואחרים אנו למדים שבקורות חיי יעקב, היו לא מעט מקרים של "פירעון חוב" ותיקון הדברים שעשה יעקב בשלב מוקדם יותר בחייו, דברים שאולי יש בהם מידה מסוימת של חוסר יושר וצדק. עתה יעקב נדרש לתקן כל זאת, ובדרך הקשה, כראוי לבכיר האבות.

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות מתמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות

	מישהי שאיכפת לה חבר\הרשום מ :2004 /02 /02 453 הודעותההודעה נכתבה ב : 2005 /12 /09 ב -14:41
		בס"דשב"ש חבר'ה!ליאת.—————– בס"דלאהוב ולחבק זה המוטו שלי.היה שלום צבי איש יקר ואהוב, אזכור אותך תמיד איתי בלב.

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /17
ב -12:32

פרשת וישלח – "פחד" יעקב

מאת: פלוני

–>בפרשת השבוע פרשת וישלח, אנו קוראים מיד בהתחלה (בפרק ל"ב פסוקים ו' – ז') את הפסוקים הבאים: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמור, באנו אל אחיך אל עשו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאוד…"

נשאלת כמובן השאלה מדוע יעקב הצדיק , פחד בכלל מעשו הרשע

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות מתמר.

—————–
תמר לפיד

מישהי שאיכפת לה
חבר\הרשום מ :2004 /02 /02
453 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /23
ב -11:08

ב"ה

שב"ש חבר'ה!

ליאת.

—————–

בס"ד

לאהוב ולחבק זה המוטו שלי.

היה שלום צבי איש יקר ואהוב, אזכור אותך תמיד איתי בלב.

LuckyHunch
מנהל הקהילהרשום מ :2003 /08 /30
4033 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /23
ב -18:46

לפני כן נשאלת השאלה מדוע מכונה כאן יעקב צדיק ועשו רשע. מה עשה עשו שזכה לכנוי נורא שכזה? ובמה זכה יעקב, שגנב מעשיו את הבכורה, לכנוי צדיק – ועוד בהקשר הזה?

—————–
LuckyHunch

אמצע הדרך – הידברות

במקום שאין אנשים – היה אדם! וגם את! ואתה!

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /23
ב -21:18

פרשת וישב – ביקש יעקב ליישב בשלווה

מאת: פלוני

–>

–>מתחילה פרשתינו בפסוק: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה…" (בראשית ל"ז א').רש"י על המקום אומר בין השאר "ביקש יעקב ליישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". מוסיף רש"י ואומר "צדיקים מבקשים ליישב בשלווה, אומר הקב"ה – לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה". לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף.

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון

—————–
תמר לפיד

מישהי שאיכפת לה
חבר\הרשום מ :2004 /02 /02
453 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /30
ב -13:26

ב"ה

שב"ש חבר'ה!

ליאת.

—————–
בס"ד

לאהוב ולחבק זה המוטו שלי.

היה שלום צבי איש יקר ואהוב, אזכור אותך תמיד איתי בלב.

מישהי שאיכפת לה
חבר\הרשום מ :2004 /02 /02
453 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2005 /12 /30
ב -13:34

ב"ה

הרב מרדכי אלון-פרשת מקץ

ומכאן נבוא נא ליוסף, והדברים יתבהרו להם מכאן ומכאן ביתר שאת וביתר עוז.יוסף הצדיק יעבור שלוש תחנות במצרים. ראשית הוא יהיה בבית פוטיפר שר הטבחים. משם, בעקבות עלילת השוא שהעלילה עליו אשת פוטיפר – עובר יוסף לתחנתו השניה במצרים – בית האסורים. שם יפגוש יוסף את שר המשקים ואת שר האופים ובעקבות חלומותיהם ופתרונותיו המדוייקים – ייקרא לאחר שנתיים ימים לארמון פרעה, ושם כבר יאחוז ברסן השלטון המצרי.למעשה יש כאן ג' נדבכים זה על גב זה, או בלשון אחרת – יש כאן מבנה הדרגתי מתפתח המעמיד והמלטש את דמותו של אותו צדיק ליטוש אחר ליטוש.את המבנה המדורג נראה בשתי פנים. הראשון יהיה הכח, שצובר יוסף במקום בו הוא נמצא. השני יהיה הצהרות יוסף בכל אחד מנדבכים אלו המראה את מקומו בעולם הנסיקה השמיימית.
ליאת.

—————–
בס"ד

לאהוב ולחבק זה המוטו שלי.

היה שלום צבי איש יקר ואהוב, אזכור אותך תמיד איתי בלב.

ברכת שבת שלום ומבורך!…

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2006 /04 /28
ב -18:02

גע ועֹנג – לפרשת מצורע

הקנאה בצורתה השלילית מובילה את האדם ליאוש ולחוסר עשיה. המקנא הופך לאדם מתוסכל ומריר, ואישיותו מתקלקלת ונרקבת. אולם, יכול אדם להפוך את האנרגיה שהקנאה מולידה בקרבו לתנופת עשיה ויצירה. ללא קנאה – לא היו מופיעים בעולם הרבה מן הכוחות, היצירות והחידושים. לפרשת מצורע.

הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות – 4/14/2005

בפרשות 'תזריע' ו'מצורע' אנו פוגשים את נושא הנגעים. דברים המובאים בדברי חכמים בעניין זה, יש בהם לשפוך אור על נושא הנגעים:

סימן לדבר אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע

בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת שהשבת תהיה מלאה שקט בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /05 /05
ב -16:20

כי הדם הוא בנפש

תרומות הדם מכניסות גורם נוסף לתהליך הריפוי – רצונם הטוב של האזרחים. על חובת הרופא לרפא את חוליו נכתב רבות, אולם, האם חובה על כל אדם לתרום דם? האם יש מצוה בתרומה כזו? האם ניתן לכפות על בן אדם לתרום סוג דם נדיר, שרק הוא יכול להעניק אותו?

צחי הרשקוביץ-רב ביכנ"ס "מוריה" פ"ת – 5/3/2006

בפרשת השבוע אנו קוראים את איסורי אכילת הדם, שחומרתם גדולה ביותר – דין כרת. חומרת הדין נעוצה בכך שהדם הוא תשתית החיים של כל בעלי החיים. מכח חשיבות גדולה זו, התברר בעת המודרנית, ועם התקדמות אמצעי הרפואה, שניתן להעביר דם מאדם בריא למי שחסר לו דם זה, מסיבת מחלה או פציעה. כמובן שישנם כללים ברורים באשר לסוגי הדם, ולאופי קבלת התרומה, אולם, שאלת תרומות הדם העלתה גם בעיה הלכתית

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /05 /12
ב -07:50

מקדשו של כהן

"והכהן הגדול מאחיו… על כל נפשות מת לא יבוא… ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלוהיו" – כבוד המקדש מול כבוד אוהביו של הכהן הגדול

הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון – 5/10/2005

"והכהן הגדול מאחיו… על כל נפשות מת לא יבוא… ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלוהיו"

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /05 /19
ב -07:52

עניין שמיטה אצל הר סיני?

רבי ישמעאל מציע פירוש מפתיע לקשר שבין שמיטה יובל ומעמד הר סיני, כשלדעתו ספר הברית שעליו נכרתה ברית "נעשה ונשמע" מכיל את פרשותינו. דרך ביאור טענתו ננסה להבין את משמעות השמיטה והיובל כחידוש מעמד הר סיני

איתן פינקלשטיין – 5/17/2006

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם [ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע]" (שמות כ"ד, ז) – אבל לא שמענו: מהיכן קרא באזניהם? … רבי ישמעאל אומר: בתחלת הענין מה הוא אומר? "[וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם] ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך…" (ויקרא כ"ה, א-ג) – שמטים ויובלות ברכות וקללות. בסוף הענין מה הוא אומר? "אלה החוקים והמשפטים והתורות [אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה]" (ויקרא כ"ו, מו). אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם, שנאמר "ויקח משה את הדם ויזרֹק על העם [ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד, ח).

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=12571
אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום קיץ בריא ושופע שלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות וזהירות בדרכים ודי לאלימות מתמר

—————–

—————–
תמר לפיד

	LuckyHunch מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב : 2006 /05 /19 ב -19:23

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /05 /26
ב -20:01

הדרך ללימוד תורה/ לפרשת במדבר

חז"ל מסיברים כי בכדי ללמוד תורה האדם צריך לעשות עצמו כהפקר, כמו מדבר. השפת אמת מבאר את הדברים, ומתווה לנו את הדרך לעיסוק בתורה בצורה נכונה וראויה .

שלומי רוזנברג – 6/3/2005

באש במים ובמדבר

בפתיחה של חומש חדש – חומש במדבר, ולקראת שבועות, יום מתן תורה, בחרנו הפעם לעסוק בשמו של הספר והקשר שלו לתורה. חז"ל במדרש הסבירו בשתי דרשות את פשר קבלתה של התורה דווקא במדבר

אני רוצה לאחל לחברי הפורום שבת שלום וחודש סיון הבעל"ט מלאים שקט ושלווה בטחון בריאות הצלחה תוך כדי שמירה על זהירות בדרכים כדי למנוע קטל בדרכים

–

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2006 /06 /09
ב -20:25

מי שרוצה לבלות, שילך לים

אני זוכר קמפיין הסברה דתית משנות ילדותי, שכותרתו הייתה "כמה קל להיות יהודי". כבר אז פקפקתי בסיסמה הזו* אחר כך למדתי שאני לא היחיד. דווקא לא כל כך קל להיות יהודי…

הרב חיים נבון – 6/17/2005

אני זוכר קמפיין הסברה דתית משנות ילדותי, שכותרתו הייתה "כמה קל להיות יהודי". כבר אז פקפקתי בסיסמה הזו; אחר כך למדתי שאני לא היחיד. דווקא לא כל כך קל להיות יהודי. לא קל לשמור על כשרות ושבת, לא קל לקום בכל בוקר לתפילה, לא קל להקפיד על כל ההנחיות המפורטות שמצווה עלינו ההלכה. דווקא משום שעבודת השם היא הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלנו, היא לא קלה בכלל. קל לאכול גלידה; קל ללכת לים; ממש לא קל להיות יהודי.

אני רוצה לאחל לכל חברי הפורום ברכת שבת שלום קיץ בריא ושופע שלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות וזהירות בדרכים ודי לאלימות מתמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעות

ההודעה נכתבה ב :
2006 /06 /16
ב -13:44

סיפור בבואה בפרשיות המקושש והמקלל

פרשיות דומות וכמעט ניתן לומר זהות בסיפוריהן יש בתורה לגבי שתי עברות חמורות שנעשו בעם ישראל על ידי אנשים פרטיים. המקושש והמקלל…

מתניה ידיד – 6/23/2005

פרשיות דומות וכמעט ניתן לומר זהות בסיפוריהן יש בתורה לגבי שתי עברות חמורות שנעשו בעם ישראל על ידי אנשים פרטיים. המקושש והמקלל, בפרשיות אמור ובפרשתנו שלח. בשניהם מביאים עם ישראל את החוטאים לדין, בשניהם משה לא יודע את הדין ומגיש אותו לפני ה', בשניהם הדין הוא סקילה. אך למרות הדמיון שיש בין שתי הפרשיות, התורה כותבת אותם בצורה שונה. ומכיוון שאנו מאמינים כי התורה מן השמים וכי לכל הבדל יש משמעות חובתנו לעמוד על ההבדלים ולנסות להבין מדוע התורה שינתה את לשונה במקום בו המילים בהם היא משתמשת אמורות להיות זהות.

אני רוצה לאחל לכל משפחת הקהילה ברכת שבת שלום קיץ בריא ושופע שלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות וזהירות בדרכים ודי לאלימות מתמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /06 /23
ב -07:27

מדוע נולד שמואל דווקא מקורח?

תוך בחינת דרשה שעמדה על קשר הייחוס בין קורח לבין שמואל הנביא, ננסה להעלות קווים מקבילים בין דמויותיהם, ולבאר את עוצמת תשובתם של צאצאי קורח…

איתן פינקלשטיין* – 6/21/2006

קֹרח שפקח היה – מה ראה לשטות הזה?! אלא עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר "משה ואהרן בכהניו – ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צ"ט, ו), עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו – שכולם מתנבאים ברוח הקודש "כל אלה בנים להימן" (דה"א כ"ה, ה). אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני – ואני אֶדום?! ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה – ועומדין מהן. במדבר רבה י"ח,

אני רוצה לאחל לחברי הפורום שבת שלום וחודש תמוז הבעל"ט מלאים שקט ושלווה בטחון בריאות הצלחה תוך כדי שמירה על זהירות בדרכים כדי למנוע קטל בדרכים

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /06 /30
ב -20:33

סופה של מחלוקת לשם שמים

צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים – אזי סופה להתקיים…

הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת – 6/22/2006

הלצה ידועה אומרת כי דווקא מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים כמחלוקת לנצח מבלי שאחד הצדדים הנצים יגיע לפשרה, בעוד שמחלוקת שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים, כי במוקדם או במאוחר תמצא את פתרונה. כל זמן שהוויכוח הוא על אינטרסים, אישיים או כיתתיים, יבוא יום שבו ייווכחו הצדדים לדעת כי המחיר שהם משלמים על המשך הריב גבוה מן התועלת שכל אחד מהם מקווה להפיק ממנו, ולכן הם ימצאו את הדרך לשתף פעולה ביניהם. צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים – אזי סופה להתקיים. הרי שני הצדדים אינם אינטרסנטים. כל אחד מהם חש אחריות עמוקה ביותר כלפי הערכים, כלפי האמונות, כלפי התפיסות שהוא מבטא. אי אפשר לקנותו בטובות הנאה ובשיקולים אינטרסנטיים. פשרה – במצב כזה – נתפסת במידה רבה של צדק כבגידה ברעיון ומעילה בשליחות. על כן תתקיים המחלוקת לאורך ימים ושנים…
אולם מחלוקת כזאת, יש בה יתרון גדול, בהיותה מביאה להעמקה ולהפריה. אלא שהסכנה הכרוכה בה היא, כאשר "תורה נעשית כשתי תורות", והציבור הרחב נשאר נבוך, ובמיוחד כאשר היא גולשת לתופעות שוליות שליליות. על כן יש לפעול כדי להשוות את המחלוקת. את דרך ההכרעה נוכל ללמוד מן המחלוקת המפורסמת ביותר בעם ישראל. "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי ניטשה במלוא עוזה במשך שנים רבות. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". אולם לא במקרה נפסקה ההלכה כמותם, ואף לא בזכות חריפותם ועוצמתם התורנית.
"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
בית מדרשם של בית הלל, פתוח היה. למדו בו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שדבר ה' האינסופי הוא כה מורכב, עד שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות. כל תלמיד חכם מביט על דבר ה' מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסוימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הסוגיא גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיון שנקודת מבטם של בית הלל היתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל, באר הגולה).
כאז, גם היום, קרוע בית המדרש שלנו במחלוקות. ומכיוון שמדובר במחלוקת לשם שמים, היא ממשיכה להתקיים. רבים שואלים במצוקה ובחרדה: מה לעשות לנוכח חילוקי דעות אלו? האם זוהי הדרך היחידה שבה מנהלים מחלוקת לשם שמים, עד הידרדרות לתופעות של ביזוי הדדי בשוליים? האם נגזר על ציבור ערכי ומאמין להיות קרוע כל ימיו במחלוקות שאין להן פתרון, עד כדי שיתוק וייאוש? האם ניאלץ להיות כל הזמן במצב בו "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה", כאשר התוצאה היא מבוכה ואנרכיה, עד כדי תחושה ש"לית דין ולית דיין"?
ובכן, עלינו ללכת בדרכם של בית הלל. אין טעם להוסיף עוד ועוד נימוקים מהם ישתכנעו המשוכנעים ממילא כי דרכם צודקת, אלא לעשות דבר אחר, בכמה שלבים:
א. לראות את כל הנחות היסוד המוסכמות. (ואז מגלים ש-95% מהרבנים מסכימים על 95% מהדברים).
ב. להגדיר במשותף את המטרות לטווח ארוך, עליהן כולם מסכימים.
ג. לאסוף כמה שיותר מידע מדויק על המציאות הנוכחית בעזרת מומחים לדבר.
ד. להציג את קווי הפעולה השנויים במחלוקת, ולהגדיר את נקודות המחלוקת.
ה. להכין רשימה של יתרונות וחסרונות לכל אחד מקווי הפעולה.
ו. לבקש מכל קבוצה לזהות נקודות של אמת שהיא יכולה לקבל מתוך השיטה של הקבוצה האחרת.
ז. להכין רשימה של אמות מידה להכרעה בין העמדות המנוגדות.
ח. לגלות שההקשבה לדעה החולקת יצרה הפריה גדולה של הדיון, ומה שנשאר שנוי במחלוקת לאחר תהליך כזה הוא מספיק קטן כדי לחיות אתו בשלום…
ט. ללחוץ ידיים באהבה, באחווה, בשלום וברעות, ולהתפלל ביחד לסייעתא דשמיא.
אסיים בסיפור מתוך הרצאת מבוא ששמעתי בקורס לגישור. שני אנשים התווכחו על עוגת קצפת. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. מכיוון שכל אחד ידע שאם יגיע לבית הדין יפסיד חצי מהעוגה ("יחלוקו"), החליטו ללכת למגשר. שאל המגשר את האחד: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – מפני שאני רעב. שאל את השני: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – האמת היא שאינני רעב, אבל אני אוהב את הקצפת. ואז שאל המגשר: מה דעתכם לחלק את העוגה לגובה, הבצק לאחד והקצפת לשני?…
אמנם "מחלוקת לשם שמים" – סופה להתקיים. אבל אם נכיר בכך שבכל דעה ישנה נקודת אמת שעלינו לקלוט אותה אלינו, יהיה סופה של המחלוקת דווקא "לקיים" את הדרך המשותפת. או אז יתקיימו בנו דברי חז"ל:
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך".

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5740

שבת שלום מלאה שלווה והנאה !

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /07 /07
ב -21:37

"עם לבדד ישכון"-ברכה או ביקורת?

ד"ר משה הלינגר** – 7/15/2005

"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"(שמות,יט:ו)

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"(במדבר, כג:ט)

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם"(מגילת אסתר,ג:ח)

שלושת הפסוקים הללו הם הפסוקים המכוננים והמנבאים את מערכת היחסים המורכבת והטעונה שבין יהודים ללא יהודים לאורך ההיסטוריה. הראשון, מבטא את הציווי האלוקי המוטל על עם ישראל לשמור על מתח שבין שוני וייחודיות ואף עליונות רוחנית של עדת כוהנים קדושה מזה לבין שייכות לאנושות בכללה, מזה. והרי גם הכוהנים אינם מנותקים משאר שבטי ישראל. דברי ה' נאמרים לפני כריתת הברית בסיני, הברית היוצרת את החיבור הנצחי והכה ייחודי ליהדות שבין הזהות הדתית והזהות הלאומית הנפרדת, שבאותה עת אינה מבטלת את ברית נוח האוניברסאלית ואת היות כל אדם נברא בצלם האל.

הפסוק השני,הוא הידוע ביותר מכל נבואותיו של בלעם ואולי כפי שציין ד"ר יעקב הרצוג ז"ל בהרצאתו על "עם לבדד ישכון", שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כאן גם טעותה הגדולה של הציונות המדינית שסברה "שהמושג של עם לבדד ישכון הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת, המושג של עם לבדד ישכון הוא המושג הטבעי של בית ישראל"(עם לבדד ישכון, עמ'12-13).

בפירושו לפסוק אומר המלבי"ם :"שאינם כמו אומות קדומות שיתערבו בם אומות אחרות, ובטל יחוסם , וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם". כאן מצוי סוד כוחו של עם ישראל כפי שמבין בלעם. ואכן עצתו היא להוביל להתבוללות העם דרך נישואי תערובת.

הזיקה שבין שני הפסוקים:"עם לבדד ישכון" ו"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" עולה מדברי רבינו בחיי:"כי הוא עם מיוחד לא יתחשב בשאר העכו"ם, אבל הוא מובדל מהם בתורתו ואמונתו וכענין שכתוב (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד לבדד כלומר לשם המיוחד "

מאידך, כאן בדיוק מצוי יסוד האנטישמיות כפי שעולה מהופעתה הראשונה בתנ"ך בדברי המן על העם השונה באורחות חייו "ודתיהם שונות מכל עם". אלא שהמן מצביע על העובדה המדהימה ש"עם לבדד ישכון" המשיך להתקיים לא רק כשהיה על ממלכתו אלא גם כשהיה "מפוזר ומפורד בין העמים", עובדה שרק התעצמה בגלות השנייה, במיוחד בארצות נוצריות. הכעס הנוצרי על כך שהעם היהודי לא זו בלבד שצלב את בן האלוהים(על פי אמונתם), אלא אף נשאר עיקש בשמירה על דתו, הוא זה שעומד בבסיס האנטישמיות לאורך מאות הרבה.

מעניין לציין שהתיאורים האנטישמיים הראשונים המוכרים לנו מכותבים לא יהודים, נולדו בעולם ההלניסטי-רומאי וגם שם חוזרת ההדגשה של הייחודיות היהודית בהדגשת השוני הדתי שבין עם ישראל לאומות העולם עליהם הוא עולה. וכך למשל תיאר ההיסטוריון הרומאי הגדול,טאקיטוס בתחילת המאה השנייה לספירה את היהודים כרחמניים ביחסים בינם לבין עצמם אך כשונאי זרים, עמם אין הם מתחתנים.(היסטוריות, ספר חמישי). אלא שבאופן פארדוקסאלי, הגורם לכעסו של טאקיטוס היה דווקא תנועת הגיור הנרחבת בקרב רומאים רבים במאה הראשונה לספירה.

הצגת נטייתם של היהודים לבדידות ולרגשי עליונות, היא אחד המוטיבים הבולטים באנטישמיות עד לעידן המודרני. הסופר הרוסי הידוע, בן המאה התשע עשרה, דוסטויבסקי במאמרו הידוע מ-1877:"השאלה היהודית", התבסס על טענה זו ובדומה, טען ארנסט רנן הצרפתי בספרו "ההיסטוריה של ישראל".בערך באותו זמן על היהודים:"מלאי רגשי העליונות שלהם, אנשי ריב, לעגנים, מונחים על ידי החוק שלהם להתבודדות שנראתה כבוז". ראוי עם זאת לציין ששני ההוגים טענו באותם חיבורים שאין לפגוע בזכויות היהודים, שכן יש להם גם תכונות חיוביות.

בניגוד גמור לתפיסה זו הרואה בחיבור שבין "עם לבדד ישכון" לבין "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", של היהודים את הסיבה לאנטישמיות, טען ההוגה הצרפתי סארטר בספרו"הרהורים בשאלה היהודית" (1944)טענה הפוכה. לדעתו, האנטישמיות היא שקיימה את עם ישראל כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". היהודים רוצים להתבולל, אלא שאומות העולם אינן נותנות להם. יהודי בעל רגש יהודי אמיתי לא ישאף להתבולל כשהאנטישמיות תרדוף אחריו בין כך. אין ספק שסארטר מצביע על אחת הסיבות לקיום היהודי לאורך ההיסטוריה,אלא שלא עמד על הסיבה העמוקה:האמונה היהודית הייחודית. למעשה, במציאות המודרנית, דווקא יהודים השומרים על ייחודיותם הזהותית זוכים לעיתים ליתר הערכה מאלו השואפים להתבולל. האנטישמיות הגזענית של הדורות האחרונים צמחה כתגובה להשתלבות יהודים מתבוללים בחברה. ועל כך עמד הנצי"ב בביאורו לדברי בלעם:

"לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם, אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדדואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הא רץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגויים כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להיחשב כלל לאדם".

בדורות האחרונים נטען על עם ישראל כי אינו לאומי מספיק והוא קוסמופוליטי מדי.בימינו, חוזרת הטענה האנטישמית באשר ל"עם לבדד ישכון" בלבוש חדש, אנטי ציוני: עם ישראל אינו מחויב לערכים קוסמופוליטיים. כפי שמעלה ההוגה היהודי הצרפתי בן ימינו, אלן פינקלקראוט, בחוברת מלפני שנתיים:"בשם האחר". אירופאים רבים טוענים שישראל והיהודים התומכים בה, אינם נאמנים ללקח השואה המחייב הגנה על ה"אחר", אותו רודפת ישראל. זוהי אנטישמיות המבוססת לכאורה על לקחי אושוויץ.

בסיומם של דברים ראוי עם זאת להזכיר שלא כל ביקורת על התנהלות לא ראויה מבחינה מוסרית של עם ישראל היא אנטישמיות.לעיתים הציפייה הייחודית מאתנו היא הדבר הנכון. פרשנותו של הרש"ר הירש לדברי בלעם מזה, ולמטלה שהטיל הקב"ה על עם ישראל מזה, יכולה להיות גם כיוון מוסרי לדרך הראויה של המדינה היהודית הנפרדת משאר האומות:

" הוא יקיים את תפקידו ה'פנימי' הלאומי כ'עם' בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ'גוי' בין גויים, כ'גוף' לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו.(דבריו בפרשתנו)

ובפרשנותו על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש": "כשם שכלפי פנים יהיה כל אחד ואחד מכם כהן, כן תהיה הופעת קהלכם כלפי חוץ הופעה של קדושה לה'. גוי אחד ויחיד הוא יהיה בין הגויים אשר אינו חי למען תהילת עצמו, גדולת עצמו ותפארת עצמו, אלא למען כינון מלכות שמים ותפארתה עלי אדמות. גוי זה לא יבקש גדולה בעוצמתו, אלא בממשלתו המוחלטת של חוק המוסר האלוהי-והלוא זה משמעה של 'קדושה' "

** ד"ר משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה בר אילן והמכון ע"ש שוורץ, בית מורשה ירושלים

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /07 /14
ב -21:46

האמת והשלום אהבו

הכהונה נקשרת עם השלום, מעצם אישיותו של אהרן הכהן הגדול, אוהב שלום ורודף שלום במהותו. אך אם נעיין בתכונה מיוחדת זו של אהרן הכהן, נוכל להבחין גם בחסרון מרכזי המופיע בה…

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון – 7/22/2005

לאחר המעשה הנועז של פנחס, שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית שאיתו, מקבל פנחס בדיעבד את ברכתו של הקב"ה: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כד, יב-יג). מה בדיוק מקבל פנחס מאת ה'? חז"ל מלמדים ש"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי" (ילקוט שמעוני ויקרא, רמז תקלא), דהיינו שמתחילה לא היה פנחס כהן, שכן לכהונה נתמנו רק אהרן וארבעת בניו, והצאצאים שיוולדו להם מכאן ולהבא, ופנחס נולד עוד קודם לכן. מכאן ואילך, איפוא, זכה פנחס לברית כהונת עולם.

מתנת הכהונה שזכה לה פנחס נקראת כאן גם "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". הכהונה נקשרת עם השלום, מעצם אישיותו של אהרן הכהן הגדול, אוהב שלום ורודף שלום במהותו. אך אם נעיין בתכונה מיוחדת זו של אהרן הכהן, נוכל להבחין גם בחסרון מרכזי המופיע בה. חז"ל מספרים על תכונה זו בשני סגנונות שונים, אך בשניהם עולה נקודה אחת משותפת.

התוספתא המפורסמת המופיעה במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה יח), מספרת כך: "מלמד שכשהיה [אהרן] רואה שני בני אדם שונאין זה את זה, הולך אצל אחד מהם ואומר לו, למה אתה שונא לפלוני? כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי: "חטאתי לפלוני, לך ופייס עלי!"; ומניח לזה והולך אצל השני, ואומר לו כמו שאמר לראשון, והיה משים שלום ואהבה ורעות בין אדם לחברו, ועל זה נאמר ורבים השיב מעוון".

אגדה נאה זו משובבת את הנפש. אנו מציירים לעצמנו את אהרן הכהן הולך ומרצה לאחד, בטענה שהשני כבר התרצה, ואחר כך שב אל השני ומרצה אותו, שהרי הראשון באמת כבר מחל ורוצה להתפייס, עד ששניהם נופלים זה על צוואר זה ומתפייסים. אך נקודה אחת מטרידה את מנוחתנו בסיפור: לפחות כלפי האדם הראשון שאהרן הכהן הולך אליו, הוא אומר שקר! שהרי הוא מספר לו שחברו כבר נשתטח לפניו וביקש להתפייס, ודבר זה איננו נכון כלל וכלל! אמנם מקולבנו ש"משנים מפני השלום" – מותר לשקר כדי לשים שלום בין אדם לחברו, ובכל זאת תמוה הדבר שחז"ל בוחרים ללמדנו את מידת השלום של אהרן הכהן דווקא במציאות כזו שהדבר בא על ידי שקר.

השאלה מתחדדת כאשר אנו בוחנים את המקור השני שבו חז"ל מתארים את מידתו של אהרן הכהן, בגמרא מסכת סנהדרין דף ו ע"ב, העוסקת בשאלה האם מותר "לבצוע" – לעשות פשרה בין שני בעלי הדין:

"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י') "בוצע ברך נאץ ה'", אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים א') "כי המשפט לאלהים הוא", וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב'): "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".

משה רבנו מתנגד לפשרה באופן עקרוני – ייקוב הדין את ההר. משה אמת ותורתו אמת, ואין הוא מוכן לקבל שיסטו מהאמת של שורת הדין, אף אם הדבר נעשה בהסכמת שני הצדדים, שהרי אם על פי הדין לא כך צריך להיות, הרי שפשרה זו איננה אמיתית. והנה שוב מוצג אהרן רודף השלום כמי שהחתירה שלו לשלום עומדת בסתירה לבקשת האמת של משה רבנו.

האם האמת והשלום הם שני הפכים? הדבר ברור שגם אם שלום איננו שקר, פעמים רבות הוא עומד בסתירה לאמת. בקשת השלום גורמת לאדם להעלים עין מפגמים מסויימים, להתפשר בדברים אחרים, לחפש את השלום ולא את הצדק…

כאשר האמת והשלום מתנגשים – "גדול השלום, שמשנים מפני השלום", האמת החדה נדחקת מעט ממקומה ומתרככת כדי לתת שלום בין אדם לחברו. כך למשל הנהיגו בית הלל (כתובות יז ע"א) לשבח את הכלה "כלה נאה וחסודה", אף אם אינה כזו, לעומת בית שמאי שקנאים לאמת ואומרים "כלה כמות שהיא" – אם היא נאה יש לשבחה בכך, ואם אינה נאה אסור לומר דבר שקר… אך השאיפה היא כמובן להגיע למצב שבו "האמת והשלום אהבו", נוכל גם לחיות בשלום, באהבה ובאחווה, וגם להביע את האמת הפנימית שלנו בכל עוז מבלי לחשוש.

פנחס יצא מתוך נקודת המוצא של אמת בלתי מתפשרת: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ופנחס הרגיש שהוא מקנא לה' ויצא לעשות מעשה של מלחמה והרג, ועל פי חז"ל הדבר גרם גם למחלוקת בין השבטים, שהייתה להם תרעומת על מעשהו החריף של פנחס.

אולם הקב"ה מברך אותו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". מעשה ההרג של פנחס בסופו של דבר הביא לחיי עם ישראל, "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". לכן, דווקא מתוך האמת הנחרצת הזו, מקבל פנחס "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – את ברית השלום, ברית הכהונה, שהיא במובן מסויים ההיפך הגמור ממידת האמת והקנאות שלו, ודווקא משום כך חשובה עבורו: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְקֹוָק יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה, יא-יג).

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5804

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5804

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /07 /21
ב -23:31

האמת והשלום אהבו

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון – 7/22/2005

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5804

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp

אני רוצה לאחל לכל בית ישראל שבת שלום וחודש מנחם אב הבעל"ט שיהיו מלווים בבטחון שלווה ושקט בכל מחוזותינו!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /07 /28
ב -19:27

מדוע לא נכנס משה לארץ/ לפרשת דברים

בפרשיית דברים מופיע פסוק תמוה מאוד בנוגע לסיבה שמשה לא נכנס לארץ, מה עושים?

ספי מרקוס – 8/13/2005

כידוע, ספר דברים נקרא בפי חז"ל (מגילה דף לא:, ב"ר ב:ה) 'משנה תורה'. המשמעות הפשוטה של שם זה היא שהספר כולל בתוכו את ארבעת הספרים הקודמים של התורה ומהווה מעין סיכום וחזרה על הנאמר בהם. דוגמא לכך אנו מוצאים כבר בראשית הפרשה שלנו, בנאומו הראשון של משה, שמהווה בעצם נאום היסטורי.

נאום זה, בו מזכיר משה אירועים רבים ממסעו של העם במדבר, הטריד רבות פרשנים שונים אשר מצאו בו סתירות למה שסופר לנו 'בפרשיות המקור'. חטא המרגלים המתואר כאן מפסוק כב' ואילך הוא דוגמא אחת לסתירה, כביכול, בין המסופר בפרשתנו ובין מה שסופר בפרשת 'שלח'. להלן נתמקד בפרט אחד בעייתי בפרשייה זו. לאחר תיאור החטא מביא משה את תגובתו של ה':

"וישמע ה' את קול דבריכם ויקצף, וישבע לאמור: אם יראה איש באנשים האלה, הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם. זולתי כלב בן יפונה…יען אשר מלא אחרי ה'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. יהושע בן נון העמד לפניך הוא יבא שמה…" (פס' לד- לח).

ניתן לשים לב כי תוך כדי הבאת דברי ה' מכניס משה אמירה משל עצמו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". ותמהו הפרשנים, הרי משה לא נכנס לארץ בגלל חטא מי מריבה! (במדבר כ'). מה הקשר לפרשת המרגלים?! בנוסף, לא ברור כלל מה היה חלקו של משה בחטא המרגלים.

הרמב"ן כאן באמת כתב, כי אין קשר ישיר ודבר זה הובא כבדרך אגב: "יאמר, הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור".

אולם על פניו אין זה פשטות הדברים ומשמע כאן כי חטא המרגלים עצמו הוא אשר גרם למשה שלא יכנס לארץ.

אברבנאל על אתר נדרש לשאלה זו ומעלה דרך מחודשת בהסבר הדברים. הוא מסביר כי משה אכן חטא גם בחטא המרגלים וחטאו היה בכך שהציג להם שאלות, מהם נמשך חטאם של המרגלים. אולם הוא מסביר כי חטא זה כשלעצמו לא היה מונע ממנו את הכניסה לארץ, אך לא יתכן שהוא יכנס לארץ כשהוא בעצם גרם בעקיפין לחטא של העם ומנע מהם את הכניסה לארץ.

ברצוני להציע כיוון דומה אך מעט שונה מדברי האברבנאל. לעניות דעתי לא נרמז בשום מקום כי משה חטא בחטא המרגלים. אולם אף על פי כן, משה הוא המנהיג של דור המדבר ולא יתכן שהדור כולו יישאר קבור במדבר ומשה מנהיגו יכנס לארץ. המנהיג מזוהה עם הדור ולא תתכן הפרדה כל כך חריפה בניהם. נראה כי זוהי כוונת משה בדבריו כאן, כאשר הוא מאשים את העם בעובדה שהוא לא נכנס לארץ ומקשר את זה לחטא המרגלים.

נדמה, כי רעיון זה כבר הובא ע"י חז"ל במדרש על פרשת 'מי מריבה':

"אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר ואת מכניס דור אחר?" (במדבר רבה יט: יג).

אולם מהלך זה אינו פותר את הבעיה כי בפרשת 'מי מריבה' נאמר במפורש כי דווקא חטא זה גרם לאי כניסתו של משה לארץ! כאן נשוב לדברי האברבנאל שמבאר יפה מדוע התורה תלתה את אי הכניסה בחטא מי מריבה – "כדי לשמור על כבודם, ושלא לערבם בכלל פושעי ישראל". אברבנאל מסביר כי ה' תלה את עונשם של משה ואהרון בחטא קל יחסית על מנת שלא יאמרו כי הם נטלו חלק בעצת המרגלים

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=5918

אני רוצה לאחל לכל בית ישראל שבת שלום שיהיו מלווים בבטחון שלווה ושקט בכל מחוזותינו!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /08 /04
ב -21:17

נחמו נחמו עמי

הנחמה הכפולה של הנביא ישעיה: "נחמו נחמו" אינה מתייחסת לסוף הגלות בלבד, כפי שמשתמע מהכתוב: "כי נרצה עוונה", אלא היא מתייחסת גם לשלבים הראשונים של הגאולה עצמה …

הרב יעקב הלוי פילבר – 8/19/2005

הנחמה הכפולה של הנביא ישעיה: "נחמו נחמו" אינה מתייחסת לסוף הגלות בלבד, כפי שמשתמע מהכתוב: "כי נרצה עוונה", אלא היא מתייחסת גם לשלבים הראשונים של הגאולה עצמה כדברי בנביא: "אמרו לערי יהודה". אמירה זו היא: מפני ש"אכן חציר העם", שרוחו של העם תתרופף מפני הקשיים הנערמים בדרכו. קשיים שיטילו בלב העם ספק בהתקיימות חזון נביאי ישראל, עד שנביא ירים קולו לומר: "ודבר אלקינו יקום לעולם" – שהבטחת הנביאים אכן תתקיים, "ודבר אחד מדבריהם אחור לא ישוב ריקם". כמה סיבות להתרופפות, והסיבה המרכזית היא – העדר המודעות האמיתית לתחיית האומה בארצה, כמו שהסביר אותה הראי"ה קוק: "אנו שואפים לתחיית האומה ותחיית הארץ כדי להחיות את מעמד הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה כדי לקלוט את רוחה ואוירהּ. על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלימה ולכח גופני חסון ואמיץ". סיבה נוספת להתרופפות הרוח היא התחושה כאילו תהליך הגאולה בנסיגה. גם לתופעה זו התייחס הראי"ה אחר פרעות תרפ"ט, כשעשרות יהודים נהרגו על ידי הפורעים הערבים, וישובים יהודיים רבים נעזבו מיושביהם. דבר זה הביא רבים לייאוש ולתהיות. בתגובה לכך פירסם הראי"ה מאמר בשם "שובו לבצרון" בו הוא מסביר: "כל מי שעוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא לראות בחוש שמכל ירידה שסבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה מכל משבר… כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בבחינת ההתכסות של הגואל וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בבחינת התגלותה". בהסתכלות האופטימית הזאת הקדים הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" את הראי"ה, שבו כתב: אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו. העניין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם – לא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב ובני אדם סובלים ענשי חטאתיהם. ועל כן, אילו היו התהליכים המתחוללים כיום בארץ ישראל פרי מעשה אדם בלבד, תוצאות של החלטות פוליטיקאים ושאר אנשי שררה בלבד, כי אז היה מקום לדאגה שמא חלילה המהלך עלול לקרוס, ועל כך כותב הראי"ה: "סבורים אנחנו שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום, ואנו שוכחים כי לולא יד בעל-מלחמות , זורע צדקות ומצמיח ישועות לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו שהיד הסודית (של ההשגחה העליונה) היא כל המפעל". הבה נקווה שגם מהצרות הפוקדות אותנו תצמח ישועה והתפתחות לטובה.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=6062

אני רוצה לאחל לכל בית ישראל שבת שלום שיהיו מלווים בבטחון שלווה ושקט בכל מחוזותינו!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /08 /11
ב -19:15

תיעול האנרגיות

הרב יובל שרלו – 8/25/2005

פרשת השבוע שלנו מזהירה מפני שני מצבים של סכנת שכחת א-לוהים. ישנו מצב אחד, בו המציאות כל קשה ומפחידה עד שעלול להיווצר מצב בו נשכח את מקור העוצמה שיש לנו – שכחה הנובעת מרוב פחד ("כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם"). פחד זה מביא לשיתוק, ועל כן התורה מצווה להתייצב מולה בעזרת זיכרון יציאת מצרים. אנו זוכרים כי ריבונו של עולם ליווה אותנו במצרים, וכי עשה עמנו מסות גדולות ופלאות במצרים. אנו שואבים עוצמה מהזיכרון ההיסטורי ומקבלים עוז וביטחון בדרכנו גם בשעה הקשה.

מצב שני הוא שכחת א-לוהים מרוב טוב ומרוב שפע. גם השפע מסוכן הוא, שכן הוא יכול להביא למצב בו נאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". התורה מצווה אותנו להיזהר מפני שיכרון הכוח והעוצמה, ואנו מחויבים להיזכר בימים הקשים של ההליכה במדבר, ובעובדה כי היינו תלויים בריבונו של עולם באופן מתמיד. זיכרון זה מציב בפני האדם את העובדה שהדברים יכולים להיות גם הפוכים, וכי ניתן גם ליפול ממרומי המעמד אליו הגענו. הזיכרון מבטיח כי לא יגבה לב האדם בהצלחתו.

אנו נמצאים כעת בימים שהם גם ימי קושי וגם ימי שפע גדולים. קשה לנו בימים אלה, לא בשל העובדה שעמדנו בפני אויב ולא יכולנו להוריש אותו, כי אם בשל העובדה שאנו עצמנו היינו בשני המחנות –במחנה המתיישבים ובמחנה מדינת ישראל –ולא ידענו את נפשנו מרוב קושי. קשה לנו בימים אלה לא בשל העובדה שמישהו מבחוץ הצליח להכריע אותנו כי אם בשל העובדה שאנו מצולקים כתוצאה מחודשים של מאבק פנימי. קשה לנו בימים אלה לא בשל העובדה שאויב הצליח להבריח את אנשי גוש קטיף, כי אם בשל העובדה שאנו עצמנו הכרתנו מעצמנו את אחד המקומות המופלאים ביותר בארץ ישראל –מקום של חיי תורה ועבודה, של פריחה ושגשוג, של עיסוק המשתף את ארץ ישראל ואת עם ישראל כאחד, וחי על פי תורת ישראל. בימים אלה אנו יכולים להיזכר בזמנים קשים שהתאוששנו מהם. התאוששנו אפילו מהאירועים הקשים פי אין ספור מונים מסוג זה של זמנים – החורבן – ואנו ניצבים היום על עומדנו בארץ ישראל. יש בנו את היכולת לשאוב מההיסטוריה את העוצמות שאנו נזקקים להם בשלב הזה כדי שלא להישבר. להפך.

ימי השפע הגדולים הם הימים בהם אנו מסתכלים על מה שכן הצלחנו להצמיח. הלב מתמלא שמחה פנימית בראותנו את האנרגיות הנמצאות בעולמם של ילדינו. רובם המוחלט הצליח להתוות דרך טהורה לאנרגיות אלה, ואנו ראינו אותם נרתמים לאתגר של מחאה והתנגדות בלי לפרוץ את המסגרות שאסור לפרוץ. אלה שמסרו את זמנם ומרצם להנהגת נוער מופלא זה בשעת משבר, ואלה שבמשך שנים מטפחים ומגדלים נוער זה, בנים ובנות, יכולים לראות בעין טובה ומבשרת את העתיד הצפוי לנו.

פרשת השבוע מלמדת אותנו כי גם שפע טוב צריך זהירות. עתה אנו ניבחן את נדע זקנים וצעירים כאחד להוביל את האנרגיות האלה למקומות נוספים בהם הם נדרשים. המציאות זועקת כי כל העוצמות תופנינה לאתגרים העצומים שהיא מציבה. תורת ישראל מצפה לאנרגיות הולכות וגוברות של לומדיה, מקיימיה בדביקות ומלמדיה לעם ישראל; ארץ ישראל זקוקה לכוחות מיישבים ומפתחים; האומה הישראלית חייבת להתנער עוד ועוד מאותה פינה אטומה שהיא הגיעה אליה בתחומי הצדק החברתי וחלוקת ההון, וילדינו יכולים להיות כוח משימה עליון שיוביל מהלך זה יחד אתנו; העם היהודי בתפוצות הולך ונכחד ומשמיד את עצמו, ותודעת השליחות לחובת הצלת העם היהודי תחלחל לנפשות ילדינו ותרתום אותם למשימה זו. לא כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה כי אם חסד אלוקים השורה בנו ובמעשינו, ועתה אנו נעשה חיל ונרומם את המציאות יותר ויותר. עלה נעלה.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=6194

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /08 /18
ב -07:02

אל תפרוש מן הצבור

"לא תתגדדו" – האם כולם מקשה אחת? האם אין לגיטימיות להבדלים בין המרכיבים השונים בחברה?

ירחם שמשוביץ – 8/13/2004

"בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". הפסוק הראשון מבטא מצוה לא תעשה מתרי"ג מצוות. מנהגי האבל בישראל מבוססים על המקרא אשר ממנו לומדים את ההתנהגויות השונות של הקריעה ושל השבעה והשלושים אבל העניינים עצמם אינם שייכים לתרי"ג מצוות.

פירוש הדבר הוא שהתנהגות של אבל היא התנהגות טבעית הקיימת באופן ספונטני אצל בני אדם ואין צורך לתורה לחדש מצוה בנדון, כמו שאין התורה מצווה על אכילה או זיווג אלא על הדרכים המיוחדות לישראל כדי ליישמם.

אבל כאן אנו לומדים באופן ישיר כלל נוסף. לא זו בלבד שהתורה אינה מצווה על אבל, היא אוסרת התנהגויות של אבל בלתי רצויות. ובמילים אחרות, התורה אוסרת התנהגות של אבלות כגון זו המובאת בפסוק. משמעותן של התנהגויות אלו היא שהמת – מת. מיתה שאין לה תקנה. אמנם כמעת בכל האמונות והדתות קיימות דעות על חיי הנפש אחר המוות. אבל המת מת. והמקוננות מקוננות על המת. התורה מלמדת אותנו שהאבל אינו בא לבטא אלא את הכאב של הפרידה. המיתה גורמת למצב של אלמנות ויתומים ועל זה ראוי להתאבל.

יחד עם הדרישות של הכבוד לגוף המת. גם בגלל שהגוף היה הנרתיק של הנשמה ולכן שייכים בו העניינים של תשמישי קדושה. וגם ויתכן וזה העיקר בגלל שהגוף הוא בעצמו נברא בידי הקב"ה כמו שכתוב "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה". בתור שכזה, גופו של האדם הוא לא רק כלי המשמש את המטרה אלא דוקא חלק מהמטרה עצמה. זה גם המשמעות של המושג "מצוות מעשיות" ואין מעשה אלא בגוף. נוכחותו של האדם בעולם הזה נבחנת הודות לגופו. היות והעולם הזה הוא העולם הניתן לתיקון, אשר ברא אלקים לעשות, אנו שייכים לעולם הזה על ידי הגוף שלנו. הנימוק של הפסוק הוא "בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱלֹהֵיכֶם". כלומר הוא אבינו ולכן אין לאמיתו של דבר מקום לאבל של ממש, אלא רק לתהליכי פרידה תוך כדי מתן ביטוי הולם לרגשות ולכאב. הלכות אבלות בישראל הן בעצם ההלכות של היציאה ההדרגתית מן האבלות, זאת אומרת כביכול שלילת רגשי האשמה על כך שהיתומים והאלמנה ממשיכים לחיות, וזאת בגלל שלאמיתו של דבר גם המת ממשיך לחיות אלא שפשט צורה אחת השייכת לעולם הזה ולבש צורה אחת השייכת לעולם הבא, עד אשר יבא עת שבו העולם הזה והעולם הבא ייפגשו וגם לגוף יהיה בו חלק.

והיות וחוויית המיתה היא חוויה של פרידה ופירוד והתפוררות, היפך היחוד, שלילת הבחינה האחדותית של גוף ונשמה ביחד, הגמרא במסכת יבמות משתמשת באותו הביטוי עצמו של "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" כדי לבטא את האיסור של הפירוד בתוך החברה הישראלית: "לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות!" היינו שכל אגודה כפשוטה של המילה מאגדת את חבריה, אבל יחד עם זאת היא מפרידה את האגודות השונות אלו מאלו בטענה שכביכול מי שאינו שייך לאגודה שלי, ספק אם הוא עדיין שייך לישראל. (על סמך זה היה רבנו הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל אומר עד כמה מוזר שהתנועה שהוקמה בזמנו כדי להתנגד לציונות בחרה לה שם כה משמעותי "אגודת ישראל". כמובן שהכוונה היא שכל ישראל יעשו אגודה אחת. אבל כתוצאה, היות ולא כל ישראל שייכים לאותה תנועה, זה כאילו אותה תנועה רואה בעצמה את הישראל האמיתי. ומה עם האחרים? הם שייכים לאגודות אחרות. ולכן חזרנו לאזהרה: "לא תעשו אגודות אגודות".

נשאלת אם כן השאלה: האם כולם מקשה אחת? האם אין לגיטימיות להבדלים בין המרכיבים השונים בחברה? לכן יש צורך בהבנת העניין: אגודות אגודות, פירושו המיתה של החברה. הגוף לחוד והנשמה לחוד, זו המיתה. וגם הלב לחוד והמוח לחוד זה לא חיי הגוף אלא חיים מלאכותיים של האיברים.

אגודות אגודות, היא הנטיה לכתות, כשכל כת רואה בעצמה את הישות האמיתית ובאחרות כופרים ופושעים. לכן דנה הגמרא בתנאים אשר בהם הבדלי או שינויי מקום או אופי קבוצתי מצדיקים הבדלים הלכתיים, מבלי שזה יצדיק טענה שכולם היו צריכים להתנהג באותה צורה. מגילה נקראת פה בי"ג ושם בי"ד אבל כולם קיימו את המצוה כמו שהם – כל קבוצה לעצמה – היו חייבים לקיים אותה. וא"ו החיבור היא האות המשמעותית ביותר: לא אלו בצד אלו, וכולם לחוד (היינו שהכוליות חסרה, בחינת ה"כל" שלהם נשארת לחוד), אלא גם זה וגם זה וכולם יחד

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4284

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום-וחודש טוב לחודש אלול שהוא חודש הסליחות הבעל"ט שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /08 /25
ב -07:16

סופה של מחלוקת לשם שמים

הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת – 6/22/2006

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /08 /25
ב -07:17

סופה של מחלוקת לשם שמים

הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת – 6/22/2006

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4320

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /09 /02
ב -14:08

המעקה היהודי

בפרשתנו (כב, ח) אנו מצווים מהתורה לעשות מעקה – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", ולאור זאת ישנן כמה הלכות והנהגות, המייחדות את עם ישראל מכל העמים.

עו"ד אורי שטינמץ ** – 8/26/2004

א. מה עדיף? לקנות דירה בקומה עליונה או בקומה נמוכה? משיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין (בספרו "טובך יביעו") כי עדיפה קומה עליונה, שבה ניתן לקיים מן התורה באופן תמידי את מצוות המעקה, על פני הקומה הנמוכה שבה ניתן להדליק בחוץ נרות חנוכה, שהם מדרבנן שמונה ימים.

ב. לאור זאת, אין לעשות דברים שאינם צנועים לנוכח המעקה, אם כי מותר לשטוח עליו כביסה (שם, בשם הגאון הרב חיים קנייבסקי, ומקורו מ'שבולי לקט').

ג. מה גובה המעקה? במחלוקת הידועה על שיעורי התורה בין החזון איש זצ"ל לבין רבי חיים נאה זצ"ל, נקטו הפוסקים בכללים הבאים: "חמירא סכנתא מאיסורא" ו"ספק דאורייתא לחומרא", ולכן הולכים בשיעור החזון-איש.

ד. היות ומצוות מעקה היא מן התורה, מותר לבנותו גם בתשעה באב (רבי חיים פלאגי ב"רוח חיים"), וכן בחול-המועד, אבל לא במעשה אומן, אלא מעשה הדיוט.

ה. לשיטת רוב הפוסקים, ניתן לברך על עשיית המעקה, והשאלה היא רק האם לברך בתחילת בניית המעקה (כמו שעושים בתחילת בדיקת חמץ) או שמא רק במכוש האחרון, שהרי עד אז אין מעקה וייתכן שישנו היסח הדעת. והאריכו בכך החת"ם סופר, השדה חמד ועוד.

ו. מכיוון שזוהי מצווה מן התורה, הרי שאין ליתן לפועל גוי לבנות את המעקה ושהיהודי יברך עליו, שהרי אין שליחות לגוי; או שמא "יד הפועל כיד העל הבית". לצאת ידי כל השיטות נהגו גם גדולי הרבנים להשתתף בבניית המעקה בסיומו.

ז. גם נשים חייבות במצווה זו (החינוך, מצווה תקמו).

ח. תעשה ולא מן העשוי במעקה – הגאון רבי שמעון גרינפלד זצ"ל דן בעשיית מחיצות לבור קודם שחפיר את הבור (שו"ת מהרש"ג, יו"ד, סימנים נז, סג), ומבאר שוודאי כיוון שעשה מקודם המחיצות – יצא ידי מצווה ואין צריך להורידם ולחזור לקובעם משום שנפתר מהמצווה אך באמת ידי מצווה לא יצא משום שכתוב "תעשה" והוא לא עשה אחרי שנתחייב, ונפקא מינה לעניין ברכה שאינו מברך על העשייה הקודמת.

ט. האם כופים על מצוות מעקה? רבי יחיאל אברהם זילבר, מביא (בספרו "ביאור הלכה", חושן משפט סימן תכז, מספר "מלאכת קודש" על התורה (בפרשתנו)), כי אנו רואים בזמננו ברוב הבתים והחצרות פרוצות ללא מעקה ואין אחד מהבתי-דין שלפננו ושל היום שיגזרו אומר וישמיתו הבעלים, משום שבמעקה תחילת בניית הבית הייתה בהיתר ואין על בית הדין להכריח אדם לעשות מעקה לאור דברי חז"ל בשלהי מסכת חולין, שכל מצוות עשה שמתן שכרן בצידן, אין בית דין מוזהרין עליה. וכן פירש"י בד"ה "כי תבנה בית חדש": אם קיימת מצוות מעקה – תגיע לכרם ושדה ובגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו. והרב זילבר השאיר דברים אלו של "מלאכת הקודש" בצריך עיון.

י. לסיכום: הפוך בה והפוך בה דכולה בה. מאות נושאים ונושאי משנה ותת-נושאי משנה נידונים בספרות ההלכתית העצומה ביחס למצוות המעקה, ואידך זיל גמור.

** עו"ד אורי שטינמץ – לשעבר יועץ משפטי לבתי הדין הרבניים בישראל

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

	tipid חבר\הרשום מ :2004 /04 /08 1595 הודעותההודעה נכתבה ב : 2006 /09 /08 ב -19:49
		תשס"ו "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" הרב משה צוריאל נערך על ידי הרבמוקדש לעלוי נשמת אשר בן חיים "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט). מה פירוש "היום הזה"? ודאי אין הכוונה ליום יציאת מצרים או ליום מתן תורה, שהרי פסוק זה נאמר לבני ישראל רק בסוף ארבעים שנה במדבר. רש"י כותב כאן: 'בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". מובן מאליו שאין אלו אלא דברי דרשה אמיתית, שחז"ל (בברכות סג:) הוסיפו. אבל אנו רוצים לדעת מה הוא פשוטו של מקרא אני רוצה לאחל לכל בית ישראל שבת שלום שיהיו מלווים בבטחון שלווה ושקט בכל מחוזותינו! —————– תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /09 /15
ב -07:21

מחוטב עציך עד שואב מימיך

פרשת ניצבים נקראת דרך כלל בשבת הסמוכה לראש השנה, ולא בכדי. ראשיתה מבטאת אחד מתכניו המרכזיים של היום, שבו "כל העולם" עובר לפני הקדוש ברוך הוא "כבני מרון", כחיילים במסדר, והוא יוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם.

ד"ר עו"ד אביעד הכהן – 9/29/2005

פרשה זו מבטאת גם את הכלל הגדול בעולמה של יהדות שאין מוקדם ומאוחר, לא בתורה ולימודה ולא לפני הקב"ה. הכל יכולים, זכאים וחייבים לעסוק בתורה, ולכל אחד – לא רק לתופשי תורה "מקצועיים", רבנים וראשי ישיבות, חכמים ופוסקים, ניתנה הזכות להתייצב לפני הקב"ה ולשפוך לפניו שיח ותפילה, ללא צורך בשדכנים, או חיוב בתשלום דמי תיווך. הכל יכולים להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובלבד ש"יקראוהו באמת", מתוך מעמקי הלב ולא מן הפה ולחוץ.

לאחר פירוט הפירמידה האליטיסטית של "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", בא תורם של המון העם, "כל איש ישראל, טפכם, נשיכם" ואפילו "גרך אשר בקרב מחניך". אכן, בחתימת הרשימה, במקום שבו ביקש הכתוב לכלול את הכל, "כל איש ישראל", מובאת דוגמא שנראית לא מוצלחת בעליל, "מחוטב עציך עד שואב מימיך".

לכאורה ביטוי זה מוקשה מתוכו: שניהם, גם חוטב העצים גם שואב המים, מצויים בתחתית הסולם, ומה מקום לומר "מ… ועד….", וכי לא היה ראוי יותר לומר מ"העשיר והנשיא ועד שואב המים וחוטב העצים"? פרשני המקרא לדורותיהם התחבטו בשאלה זו והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, הספורנו שדרך כלל אוחז בפשוטו של מקרא, מציע לומר שהירארכיה קיימת בכל חברה שהיא, אפילו נחותת הדרגה ביותר. וממילא הכוונה היא מהראשון שבחוטבים, ראש ממשלת החוטבים, ועד אחרון השואבים. אחרים, דוגמת רש"י והרמב"ן, הלכו בעקבות חז"ל וניסו לזהות "חוטבי עצים ושואבי מים" אלה עם כנענים שבאו להתגייר בימי משה, כדרך שבאו הגבעונים בימי יהושע (אלא שעדיין צריכה המילה "ועד שואב מימיך" ביאור). ללמדנו, שאפילו הגר, הזר וה"אחר", האויב הכנעני מיום אתמול, אם בא הוא לעבור בברית ה', מקבלים אותו ויכול הוא להתייצב עם כל איש ישראל לפני ה' אלוקינו.

פירוש מעניין לקושי זה, מקורי כדרכו, הציע דודי הרב שמואל אבידור ז"ל, בספרו "לקראת שבת": "אם נתבונן במעשה של כל אחד מן השניים", כתב, "נבחין כי אינה דומה מלאכתו של חוטב העצים לזו של שואב המים. חוטב העצים עוקר, כורת וגודע עצים חיים, פוגע בנוף ובטבע. מלאכתו נעשית בקרדום, בגרזן, משחית ומכלה. פעמים רבות נזקו מרובה מתועלתו. לא כן שואב המים. להפך: הוא מעלה את המים ממעמקי הבאר. עם שאיבתו מגביר המעיין את פעימותיו. המים שנשאבים על ידיו מרווים את האדם, החי והצומח".

והוסיפו חסידים ואמרו: אם תתבונן כיצד השניים עושים מלאכתם, תכיר בהבדל שביניהם. חוטב העץ מתרחק מן העץ כאשר הוא מניף עליו את גרזנו, וככל שהוא רוצה להגביר את עצמת המכה על העץ כך הוא מכופף את עצמו לאחור. לא כן שואב המים. כאשר הוא בא לשאוב מים, הוא מתכופף לעבר המעיין או הבור. ככל שהוא מבקש לשאוב יותר, כך הוא מכופף את גוו, מוכן להשפיל את עצמו כדי להביא ברכה לעולם, מים חיים.

עתה מובן מדוע נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימיך", שהרי הבדל גדול יש ביניהם. לא הבדלי מעמדות אלא הבדלי מהות. חוטבי העצים מסמלים את הגורם הנחות ביותר בחברה, שנראה כורת וגודע, משחית ומכלה. ואילו שואבי המים מהווים סמל לאנשי המופת, המחיים אחרים ופועלים לפיתוח העולם. אלו ואלו, מתייצבים לפני ה' ביום הדין, וצריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם, מתוך תקווה שיסלח לכל עוונם, ויכתבם בספר חיים, ברכה ושלו

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=7049

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /09 /29
ב -21:59

הבריחה הגדולה

במבט ראשון, נראה ספר יונה כאגדת ילדים דמיונית וקסומה. מעין "הארי פוטר" במהדורה ישנה. לא ייפלא אפוא, שסיפורו של יונה הנביא, על תהפוכותיו ומוזרויותיו, שבה את דמיונם וכושר יצירתם של חכמים ופרשנים בכל הדורות.

ד"ר עו"ד אביעד הכהן – 9/28/2006

במבט ראשון, נראה ספר יונה כאגדת ילדים דמיונית וקסומה. מעין "הארי פוטר" במהדורה ישנה. איש שהוכרז כ"נביא נמלט", נתפס "על חם" בבטן האוניה. סערה שמאיימת לכלות את הספינה על יושביה. קזינו מלחים שבו נעצרת הרולטה על הנביא הישן בירכתי הספינה. דג גדול שבולע אותו ולאחר זמן מקיא אותו אל היבשה, לא לפני שהנביא פוצח בתפילה מרגשת ורבת עוצמה. עץ קיקיון שפורח ביום אחד ולמחרתו קמל כלא היה. לא ייפלא אפוא, שסיפורו של יונה הנביא, על תהפוכותיו ומוזרויותיו, שבה את דמיונם וכושר יצירתם של חכמים ופרשנים בכל הדורות. אלה הפכו בו והפכו בו בניסיון לגלות בו פנים חדשות.

עם קצת מאמץ, לא יקשה עלינו לדמיין מה ראה יונה כשהגיע לראשונה ליפו, עיר נמל טיפוסית. מלחים שיכורים ושרירניים, עטורי קעקועים, מסעדות דגים מדיפות ניחוח פירות ים, מועדוני לילה, סבלים אימתניים המקללים איש את רעהו, שוק פשפשים שסוחרי סמים ושאר מרעין בישין מאכלסים את סביבותיו. דווקא מכאן, מה"שטח הגדול" ביפו, בין עג'מי ובאסה למזח הקטן, יוצאת הקריאה הגדולה לתשובה. קול התשובה צריך לבקוע ולעלות דווקא משאון העולם, מהמולת חיי המעשה, ולא רק מבתי מדרשות ובתי כנסיות שבהם, בדרך כלל (אם לא תמיד) נחיצותה פחותה יותר.

קריאת הספר כולו, בשלמותו – תופעה נדירה כשלעצמה – כהפטרת מנחת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום הכיפורים, מוסיפה לתהייה ולתמיהה. במבט ראשון, נתפס יונה כדמות מסתורית למדי. מלבד שם אביו, איננו יודעים הרבה על קורותיו עד הנה. על אף שלכאורה תפקידו העיקרי של הנביא הוא לדבר (והלוא נבואה, לשון ניב-שפתיים היא), שומר הוא, ובמשך זמן רב ובאדיקות רבה על "זכות השתיקה". בניגוד לנביאים אחרים – דוגמת משה רבנו או ירמיהו – יונה שותק גם כאשר הקב"ה מטיל עליו את משימת הנבואה. אין הוא מגיב, ולא מנסה להפציר בבוראו על מנת לשנות את ההחלטה, אלא פשוט בורח. גם כאשר האוניה כמעט ונטרפת בגלי הסערה, ולשמע זעקות המלחים, נותר יונה באילמותו. אפילו כאשר רב החובל מתריס בו, "מה לך נרדם" יונה אינו מגיב. כך גם כאשר המלחים אומרים איש אל רעהו "לכו ונפילה גורלות" ממשיך יונה להתעטף בשתיקתו. רק כאשר הם פונים אליו ישירות ותובעים ממנו "הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת" הוא משיב להם בקצרה.

במדרשים השונים העצימו את דמותו. לדברי חז"ל, "נביא אמת" היה, תואר שלא רבים זכו לו וזיהו אותו כבן האלמנה הצרפתית שהחיה אליהו הנביא (מל"א יז, ט). מכאן קצרה הדרך לקביעה שלפיה יונה שקול כאליהו הנביא. אשתו הייתה מחמירה במצוות ועלתה לרגל (עירובין צו, ע"א), ואף הוא, "מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש" (סוכה ה, ע"א). יתר על כן: לדעת חז"ל, בריחתו מהקב"ה נבעה ממניעים טהורים, של רצון לסנגר על ישראל, ולא חלילה מתוך רצון להימלט מאחריות: "ולמה ברח? יונה דן דין בינו לבין עצמו: יודע אני שהגויים קרובי תשובה הם, עכשיו עושים תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל" (על שלא למדו מהגויים ועשו גם הם תשובה).

במישור הפשט, מכל מקום, יונה מייצג את הבריחה הגדולה. הוא אדיש לקריאה הגדולה שמפנה אליו הקב"ה, ונותר סביל, פסיבי, גם בשעת הסערה הגדולה. לכאורה, דווקא הדמויות האנונימיות בספר מגלות אחריות ואכפתיות. המלחים (הגויים!) זועקים בתפילה איש אל אלוהיו, ושם שמים שגור על פיהם ("ויזעקו איש אל אלוהיו", "קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו"). הם יראים את ה' וקוראים אליו. גם אנשי נינווה ממהרים לתקן את דרכם בהגיע אליהם הקריאה, ומלכם לוקח אחריות ומראה דוגמא אישית, מעביר אדרתו מעליו, מתכסה בשק, מתפלש באפר ומכריז על יום צום כללי.

במידה רבה, סיפורו של יונה הוא סיפורו של האדם המודרני. אדם הדוגל באינדבידואליזם, במימוש עצמי, בחירויות הפרט, אדם המבקש לעצמו שקט ושלווה בירכתי הספינה. גם כאשר גלי הים מסביב רועשים וגועשים, הוא עוצם את עיניו ומסתגר בפינתו שלו. העיקר לברוח. לברוח מייעודו, לברוח מאלוקיו, לברוח ממורשתו, לברוח מאחריותו, לברוח ממחויבותו. מבקש הוא "לעשות לביתו", ואינו מוכן ליטול על עצמו את משימת "תיקון העולם" (קל וחומר, כאשר זו נועדה להיטיב עם האויבים, הגויים שבנינווה!).

עיקרה של התשובה הוא בהתעוררות. בשמיעת הקריאה הגדולה של "מה לך נרדם", במודעות לצורכי הכלל, הציבור, במחויבות לנעשה בעולם, ובעיקר בנטילת אחריות. אחריות של אדם למעשיו-שלו, ואחריות של אדם ליטול על עצמו את המשימה והאתגר שב"תיקון עולם" – כל העולם, ולא רק עולמו שלו ושל אנשי ביתו, קרוביו וחבריו – "במלכות ש-די".

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=14761

אני רוצה לאחל לכל בית ישראל שבת שלום וגמר חתימה טובה שיהיו מלווים בבטחון שלווה ושקט בכל מחוזותינו!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /10 /20
ב -17:19

המצאת המאה

אנשים נולדים, חיים שבעים, שמונים שנה, ומתים אחר כך, מבלי שיש טעם וסיבה שבשבילה הם חיים.

הרב ידידיה שילה ר"מ בישיבת מעלה אפרים – 10/16/2006

פרופסור גוגינסקי נכנס למעבדה. כבר הרבה זמן הוא עובד על המכונה החדשה שהוא המציא. הוא היה מוציא ברגים, מכניס ברגים, מביא עוד ברזלים, חוטי חשמל וחומרי גלם. כך היה יושב שעות במעבדה ולפעמים לא יוצא ממנה במשך שבוע שלם.

"מתי המכונה תהיה מוכנה"? היו השכנים שואלים את גוגינסקי.

"יש עוד הרבה עבודה", ענה פרופסור גוגינסקי.

"אבל אתה עובד על זה כבר שנתיים"? שאל אפרים, השכן מהקומה למעלה.

"מה לעשות"? השיב הפרופסור. "יש כאן עבודה קשה, זה הולך להיות משהו ענק".

כעבור כמה שבועות הופיע כותרת גדולה בעיתון: "פרופסור גוגינסקי עובד על המצאת המאה" בכתבה הצבעונית צולם הפרופסור במעבדה המיוחדת שלו. בין המכשירים והארונות ניצב הפרופסור, כשהוא מסתכל במיקרוסקופ. סביבו היו מונחים באי סדר, כלי עבודה, מכשירי חשמל, חוטי חשמל ולוחות מתכת.

"כמה זמן אתה כבר עובד על הפטנט שלך"? שאל הכתב.

"חמש שנים. שלוש שנים חשבתי עד שמצאתי את הרעיון, ועוד שנתיים אני עובד כדי לבנות את המכשיר".

"מה המכשיר הזה שאתה בונה? אם מותר לשאול".

"המכשיר הזה הוא סודי ביותר. אני לא יכול לאמר לך מה הוא יעשה. אני רק מבטיח הצלחה של מאה אחוזים, ברגע שהוא יהיה מוכן". ענה הפרופסור.

"עוד כמה זמן הוא יהיה מוכן"? שאל הכתב.

"אני מקווה שבתוך שנתיים". ענה הפרופסור.

"השכנים אומרים שאתה לא יוצא מהמעבדה שבוע שלם. מדוע אתה עובד כל כך קשה"?

"כשמתמסרים לרעיון גדול, לפטנט שישנה את חיי האנושות, קשה להפסיק באמצע".

הכתבה עוררה עניין רב. עיתונים רבים ניסו לנחש איזו מכונה בונה הפרופסור גוגינסקי. בהתחלה נענה הפרופסור לבקשת העיתונאים לראיין אותו, אולם כשגבר זרם העיתונאים, ניתק גוגינסקי את מכשיר הטלפון במעבדה, ועל הדלת כתב שלט: "אין כניסה לעיתונאים".

בינתיים התעניינו אנשי עסקים גדולים בעבודתו של גוגינסקי. הם התחרו ביניהם מי יהיה המשקיע של המכונה, על מנת להתחלק ברווחים עליה. לבסוף קיבל גוגינסקי את הצעתו של איש העסקים, שמעון ביזנס. מר ביזנס נתן לגוגינסקי עשרה מליון שקלים, על מנת להתחלק איתו בחמישים אחוזים מן הרווחים.

כשקיבל גוגינסקי את הסכום הגדול ממר ביזנס, נכנסה העבודה לתנופה חדשה. מכוניות היו פורקות ציוד חדיש ליד המעבדה, מחשב משוכלל עם מסך ענק הוכנס אל המעבדה, וארגזים של חומרי גלם גדשו כל פינה במעבדה, עד שבקושי אפשר היה לזוז. מר ביזנס עצמו ניסה להכנס למעבדה, כדי לראות כיצד מתקדמת העבודה. כשהגיע למקום ונתקל בארגזים הגדולים, העדיף לשוב על עקבותיו. הוא היה שבע רצון מאוד מן הרצינות שבה מתרחשים הדברים.

עוד שנתיים עברו, והרגע הגדול עמד להגיע. מן העיתונים נמסר שבעוד שבועיים יציג הפרופסור גוגינסקי את המצאתו לציבור.

עיתונים התחרו ביניהם מי יסקר את הטקס. צלמי טלביזיה, מן הארץ ומן העולם, התמקמו ליד המעבדה של גוגינסקי, כדי לצלם את המכונה יוצאת מן המעבדה בשידור חי. הכל ניסו לתפוס את גוגינסקי לראיון, אולם גוגינסקי סירב להתראיין בנימוק שאין לו פנאי.

"חכו ותראו בעצמכם", אמר גוגינסקי.

והנה הגיע היום הגדול. נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי האוצר, המסחר והתעשיה, הודיעו שהם באים להשתתף בטקס. כיוון שכך, הכל הגיעו לטקס. שרי הממשלה, ראש העיר, חברי כנסת ואנשי עסקים מן הארץ ומן העולם.

ברגע האחרון נוצרה תקלה חמורה. התברר שהמכונה יותר גדולה מן הדלת, ואי אפשר להוציא אותה מן המעבדה. איש העסקים, שמעון ביזנס, הזמין פועלים לשבור את הקיר ולהרחיב את הדלת.

והנה יצאה המכונה לקול תשואות הקהל.

"גוגינסקי", "גוגינסקי", הריע הקהל בהתלהבות. איש העסקים, מר ביזנס, התחבק עם הפרופסור. כל המכובדים עמדו בתור ללחוץ את ידו. נשיא המדינה וראש הממשלה נאמו נאום. כל הטקס הועבר בשידור חי. והנה הגיע הרגע הגדול, בו תוצג הפעולה של המכונה. שקט מתוח השתרר, הכל עמדו סקרנים, ודומה היה שגם הציפורים בשמיים הפסיקו לעוף, והזבובים הפסיקו לזמזם.

מר גוגינסקי מילא את המיכל הימני בשני דליים של מים.

"מעניין מה יקרה", אמר ראש הממשלה.

"אולי הוא המציא פטנט להפוך מים לדלק", אמר שר האנרגיה.

"אולי הוא המציא פטנט להכפיל פי כמה את כמות המים, כדי לפתור את בעיית המחסור במים", אמר שר החקלאות.

"איש העסקים, המיליונר, מר מנחם ביזנס, מוזמן ללחוץ על כפתור ההפעלה של המצאת המאה", אמר הכרוז.

מר ביזנס התקרב בצעדים בטוחים ולחץ על הכפתור. המכונה התחילה לעבוד. המים שבמיכל נשאבו לתוך המכונה, והמכונה החלה לנוע בקצב מטורף. גלגלי שיניים סובבו זה את זה, רעש של ברזלים החובטים זה בזה נשמע, ולבסוף השתררה דממה. ואז בבת אחת פרץ קילוח גדול של מים, ויצא אל המיכל השמאלי הגדול.

"מה הפטנט"? שאל מר ביזנס. "נכנסו מים, ויצאו מים. מה קרה להם במכונה"?

"המכונה טחנה את המים", הכריז גוגינסקי. "סוף סוף יוכלו אזרחי העולם לשתות מים טחונים".

"נוכל שכמותך", זעק מר ביזנס. "ביבזתי עליך עשרה מיליון שקלים כדי לטחון מים".

ראש הממשלה, הנשיא, ושאר אורחי הכבוד מיהרו לעזוב את המקום בבושת פנים. העיתונאים המשיכו לצלם כיצד באים השוטרים ומעלים את גוגינסקי לניידת המשטרה. הפסיכולוג הראשי של המשטרה בדק את גוגינסקי, וגילה שהאיש אינו שפוי בדעתו. הוא ציווה לאשפז את הפרופסור בבית חולים לחולי נפש. גם שם פתח לו גוגינסקי מעבדה, והמשיך לפתח "המצאות" חדשות…

בפרשת בראשית אנחנו פותחים בהכרזה: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". העולם הזה אינו מכונה לטחינת מים. הטבע הוא מכונה מדוייקת להפליא שעובדת ביעילות רבה. בכל יצור שיש בעולם, ישנם מערכות נפלאות ששום אדם לא מסוגל להמציא. אולם, יש בני אדם שחושבים שהעולם נברא על מנת שנטחון מים. אנשים נולדים, חיים שבעים, שמונים שנה, ומתים אחר כך, מבלי שיש טעם וסיבה שבשבילה הם חיים. המטרה בחיים, לדעתם, היא להנות הנאות גשמיות ותו לא. עובדים בשביל לחיות, וחיים בשביל לעבוד.

אולם, הקב"ה ברא את העולם בשביל קיום התורה.

בראשית = בשביל התורה שנקראה ראשית. כך דורשים חז"ל.

על ידי קיום התורה, אנחנו מתחברים אל הקב"ה ונהנים מזיו השכינה, הנאה רוחנית אמיתית ונצחית. באמת הנצחית הזו אנחנו צריכים להזכר בכל פעם שאנחנו מתחילים את השנה, ופותחים את ספר בראשית. כל הבריאה היא לשם המטרה הזו. הקב"ה לא ברא את העולם סתם. הכופרים שאומרים שהעולם נברא לבד, אומרים כך בכוונה, כדי שנחשוב שאין שום מטרה בבריאת העולם, ואיש הישר בעיניו יעשה. אולם אנו שקוראים: "בראשית ברא אלוקים", יודעים שד' ברא את העולם בשביל מטרה נעלה, ואנו צריכים להגשים אותה.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=15022

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /10 /27
ב -23:21

"אחרי המבול" – לפרשת נח

מי שאינו עומד בדיבורו, שמתחייב בהווה ללא כוונה לעמוד בכך בעתיד – מצטרף בכך לאנשי דור המבול. המביט אל ההווה בלבד – הרי הוא כאנשי דור המבול. לדורות עולם נזכרים אנשי אותו דור בגישתם השלילית לעולם וליישובו. לפרשת נח.

הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות – 10/15/2004

בשנה זו נשתדל לעסוק במדרש הראשון בכל פרשה. במדרש הראשון לפרשת נח עסקנו בשיחה "צדיק יסוד עולם" (תשס"ג), ובשנה זו נעסוק במדרש הבא.

מהו עיקר חטאו של אנשי דור המבול?

חז"ל במדרש עוסקים בשאלה זו:

דבר אחר 'אלה תולדות נח' כתיב (איוב כד) 'קל הוא על פני המים תקולל חלקתם בארץ לא יפנה דרך כרמים'. 'קל הוא על פני המים' גזרה שנגזרה עליהם שיאבדו במים. 'תקולל חלקתם בארץ', כלומר מי שפרע מדור המבול. כל כך למה, 'לא יפנה דרך כרמים', שלא היתה כוונתן למטעת כרמים אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נח.

להבנת המדרש, המעמיד את אנשי דור המבול כנגד נח, נעיין בפסוק אותו דורש המדרש – באיוב:

קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים.

פרק כ"ד באיוב עוסק באנשים שאינם עוסקים ביישובו של עולם, אלא מזיקים לחברה:

(ג) חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה…

(יד) לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב.

(טו) וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים.

גזל, רצח וניאוף – הם המאפיינים של אנשים אלה, שאינם חיים בצורה המסודרת המיישבת את העולם – משפחה, פרנסה וכדומה.

פסוק י"ח ממשיך את העניין, וכפי שמפרש המלבי"ם:

אחר שספר מעשי השודדים והגנבים והרוצחים ביבשה ובמדבריות, מתחיל לספר מן שודדי הים, שגם אלה מתרחקים מבני אדם והם מחריבי הישוב, אם הוא קל על פני מים – אם אומנותו הוא לעבור בכלי גומא על פני מים לשודד את עוברי הים, אז תקולל חלקתם בארץ – החלקה שלהם בארץ שהם שדותיו וכרמיו מקוללים לגמרי, כי לא יפנה דרך כרמים – הוא לא יבא בשום פעם לישוב במקום שיש שדות וכרמים, באופן שהם רחוקים מבני אדם עוד יותר מן שודדי המדבר, והם תמיד רחוקים מן הישוב.

אלו אנשים שעיסוקם הוא בשוד בים, ואין להם כל קשר למקום ישוב, אינם נוטעים כרמים וכדומה, כי כל חייהם בים – בשוד ובגזל.

חז"ל בדורשם פסוק זה על אנשי דור המבול, ראו את בעייתם העיקרית ביחסם ליישובו של עולם. אנשי דור המבול לא עסקו בנטיעה ובמסחר כדרך העולם, אלא עסקו בחמס ובגזל, שעניינם ההווה, ולא בנין יציב הקיים לדורות הבאים. אף חיי המשפחה שלהם לא כוונו להעמדת תולדות והמשכיות. כל חייהם היו מרוכזים בהווה בלבד.

כנגדם עומד נח, שעניינו עולה מתוך הפסוקים המסיימים את פרשת בראשית ופותחים את פרשת נח:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

ה' החליט למחות את דור המבול כולו, אולם נח – מצא חן בעיני ה'. מדוע? מה עשה נח שגרם לכך? "אלה תולדות נח… ויולד נח…". נח העמיד דור המשך.

סיסמתם של אנשי דור המבול היא: "אַחֲרַי המבול". אני חי את ההווה בצורה מקסימלית וכלל לא מענייני לדאוג לעתיד האנושות והעולם.

זוהי ראיה עכשווית, הגורמת להשחתת הארץ. השחתת הארץ על ידי המבול היא תוצאה טבעית של השחתת הארץ על ידי האנשים, שראו רק את ההווה.

תיאורו של נח מופיע בין תיאור מעשיהם של דור המבול, ובין תגובתו של ה', ללמדנו כי גישתו של נח, הרואה ערך בהעמדת תולדות, במחשבה על העתיד ועל בנין העולם – היא הניגוד המלא לגישה שהובילה למבול.

במדרש מובא:

'תקולל חלקתם בארץ' כלומר מי שפרע מדור המבול.

בכל הדורות יקללו בשמם של דור המבול:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

מי שאינו עומד בדיבורו, שמתחייב בהווה ללא כוונה לעמוד בכך בעתיד – מצטרף בכך לאנשי דור המבול. המביט אל ההווה בלבד – הרי הוא כאנשי דור המבול.

לדורות עולם נזכרים אנשי אותו דור בגישתם השלילית לעולם וליישובו.

אנשי דור המבול לא נטעו כרמים. כרם איננו גודל מעצמו. ללא עבודה והתעסקות מתמדת בכרם – הרי הוא מעלה קמשונים וחרולים.

כרם דורש מבט אל העתיד, ועל כן אנשי דור המבול רחקו ממנו.

בכל עניין היה מבטם אל ההווה. חיי המשפחה נועדו למילוי תאוותיהם בלבד, ולא להמשכיות הדורות. הממון הושג בדרכים הפוגעות ביכולת ליצור חיי חברה וכלכלה תקינים. העתיד לא היה כלל מעניינם.

התיקון לדור זה הוא בהבנה כי חיינו מכוונים אל העתיד. תפקידו של כל דור הוא להעמיד את הדור הבא ולהכשיר את העולם להמשיך התקדמותו והתפתחותו.

הסתכלות על ההווה בלבד, אמירת "אַחֲרַי המבול" – מביאה את המבול…

בראשית רבה פרשה ל', ב'.

במדרש מובא כאן 'אלא למטעת…', אבל המפרשים מעירים שאין לגרוס 'אלא'.

כ"ד, כ"ח.

בראשית ו', ה'-י"ב.

בבא מציעא פ"ד מ"ד.

עי' משלי כ"ד, ל' והלאה.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4452

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=15244

ברכת שבת שלום ומבורך!…

	LuckyHunch מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב : 2006 /10 /28 ב -12:08
		שבת שלום גם לך, תמר! מעניין שהשבת הזאת שתינו נמצאות בהלך מחשבה דומה—————– *LuckyHunch*

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /03
ב -16:46

קיבוץ גלויות

עלינו, בני ארץ ישראל, להיות מודעים לקשיים המרובים שנתקלים בהם העולים לארץ. קשיים תרבותיים, כלכליים ומנטליים.

הרב יגאל יהב ר"מ בישיבת מעלה אפרים – 11/2/2006

בראשית התגלותו לאברהם מצוה עליו הקב"ה לעזוב את מולדתו וללכת לארץ ישראל. זה אחד מעשרת הנסיונות שנוסה אברהם. קשה מאוד לעזוב סביבה משפחתית, תרבותית שמכירים . קשה לעזוב ארץ מוכרת ולעבור לארץ בלתי נודעת "אל הארץ אשר אראך".

נוסף לכך קשיי הדרך: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" (שם ב'). אומר רש"י: "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: א. ממעטת פריה ורביה, ב. ממעטת את הממון, ג. ממעטת את השם, לכך הוזקק לשלוש ברכות הללו."

גם בדורנו הקב"ה קורא לכל יהודי לך לך מארצך אל ארץ ישראל, יהודים רבים שמעו את הקריאה ועלו.

יש סיפורים מופלאים על נסיונות יהודים לעלות לארץ ישראל. לדוגמא: יוסף מנדלביץ. חי ברוסיה מעבר לקירות הברזל, כשאין שום אפשרות לעלות לארץ ישראל. יחד עם קבוצה של חברים ניסו לחטוף מטוס ולעלות לארץ. הם נתפסו והוא ישב 11 שנים בכלא הרוסי וכל זה למען א"י. כידוע הכלא הרוסי קשה מאוד.

בזכות המאבק של רבים, למען אסירי ציון ברוסיה, ולמען 'יהדות הדממה', נבקעה החומה ורבים עלו ארצה.

פה המקום לציין שלדעתי אחד החטאים החמורים של המדינה זה שהעלו עולים גויים לארץ ויש להלחם בכך בכל דרך.

עלינו, בני ארץ ישראל, להיות מודעים לקשיים המרובים שנתקלים בהם העולים לארץ. קשיים תרבותיים, כלכליים ומנטליים. עלינו להשתדל בכל כוחנו להקל על העולים את קליטתם בארץ.

שנזכה להתקיימות דבר הכתוב: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלוהיך ומשם יקחך' (דברים ל', ד').

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4540

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /10
ב -21:05

"כל אדם קורא כדרכו" – לפרשת וירא

בכל עת ובכל מצב יכול האדם לקבל עול מלכות שמים ופני שכינה, ועליו לחיות כך שדרכו תהיה ראויה למעלה זו. הדרך שסלל אברהם אבינו ומופיעה בדברי בית הלל, קוראת לאדם מישראל להופיע שם שמים בכל דרכיו ומעשיו, ולחיות כך שדרכו תהיה ראויה להופעת שם שמים. לפרשת וירא.

הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות – 10/28/2004

המדרש הראשון של הפרשה דורש:

'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל' כתיב (תהלים יח) 'ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני'. 'ותתן לי מגן ישעך' זה אברהם, 'וימינך תסעדני' בכבשן האש ברעבון ובמלכים, 'וענותך תרבני' מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדא הוא דכתיב 'וירא אליו ה".

המפרשים מפנים לאגדת בראשית, שם הנוסח ברור יותר:

התחיל אברהם לקלס ואומר 'ותתן לי מגן ישעך' כשרדפתי את המלכים שנאמר 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' (בראשית טו א). 'וימינך תסעדני' כשאחזת בימיני והייתי חותך את הערלה 'וענותך תרבני' שאני יושב ואתה עומד.

נראה, שהמדרש מתמקד בביטוי "והוא יושב פתח האוהל", ועומד על העובדה שאברהם יושב בעת התגלות ה' אליו.

ננסה לבאר ענין זה, על פי מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.

בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר (דברים ו') 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'. אם כן, למה נאמר 'ובשכבך ובקומך', בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

בצורה פשוטה, "כל אדם קורא כדרכו", הכוונה היא שקורא באיזו דרך שרוצה. אולם, אם כך קשה, מדוע אמרו חכמים לר' טרפון שהוא עבר על דברי בית הלל, הרי הם בית הלל אינם אוסרים לקרוא בשכיבה, אלא מתירים דרכים נוספות?!

נראה, שיש להעמיק במחלוקת זו.

לדעת בית שמאי, אין אדם יכול לקרוא קריאת שמע כדרכו. דרכו של אדם, שגרת החיים שהוא מצוי בה, מנוגדת לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע. יש לצאת מן המצב הרגיל, ולהיות במצב מיוחד – עמידה או שכיבה – כדי לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה.

בית הלל סוברים, ש"כל אדם קורא כדרכו". אין צורך במעשים מיוחדים וחריגים וביציאה מן הדרך הרגילה בה הולך האדם. ניתן להיות בדרך – וכך לקבל עול מלכות שמים. אף שגרת החיים של האדם היא חלק מיחוד ה', וקריאת שמע כדרכו מגלה את הקדושה שבחיים. זהו עומק הפסוק:

והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים – מקיפה את כל חייו של האדם.

לדעת בית שמאי יש לצאת מן החיים כדי להתקדש ולקבל עול מלכות שמים, ולדעת בית הלל יש לקבל עול מלכות שמים בתוך החיים ובתוך הדרך, שגם בהם יש יכולת לגלות את מלכותו יתברך.

נראה, שדרכם של בית הלל מתאימה להבנת ישיבתו של אברהם. לאחר ברית המילה היה אברהם בדרגה כזו, שלא היה צריך לצאת מן החיים כדי לקבל פני שכינה, אלא בתוך מהלך החיים הרגיל היתה השכינה מופיעה. אברהם אינו עושה מעשה חריג כדי לזכות לכך שה' יתגלה אליו. בכל עת ובכל מצב הוא ראוי לכך, שכן כל חייו הם במדרגה עליונה זו.

זהו השיא שאליו הגיע אברהם, לאחר המדרגות הרבות שעבר עד לברית המילה. בתחילה נאמר: "ותתן לי מגן ישעך" – "אנכי מגן לך" – אברהם מקבל הגנה מפני הכוחות המתנגדים לו, שלא יפריעו לו בדרכו. בשלב הבא מקבל אברהם סיוע – "וימינך תסעדני" – "חסד ה' משפיע עליו טובה ועזרה. השלב הבא כולל לא רק הגנה בזמנים מיוחדים, ולא רק סיוע בזמנים הנצרכים לכך, אלא החיים עצמם בכל מהלכם מקושרים אל הקב"ה.

על כן אין אברהם עומד או יוצא מהאוהל, אלא נשאר במקומו – וזוכה לקבל פני שכינה.

אף הפסוק "וענוותך תרבני" מובן, שכן גישה זו גורמת לריבוי של הופעת שם ה' בעולם.

שם ה' אינו מופיע רק בזמנים מסוימים ובמצבים מסוימים, אלא "כדרכו" בכל דרך ובכל מצב. דבר זה מלמד על דרכו של האדם, שכולה ראויה להופעת שם ה'.

בכל עת ובכל מצב יכול האדם לקבל עול מלכות שמים ופני שכינה, ועליו לחיות כך שדרכו תהיה ראויה למעלה זו.

הדרך שסלל אברהם אבינו ומופיעה בדברי בית הלל, קוראת לאדם מישראל להופיע שם שמים בכל דרכיו ומעשיו, ולחיות כך שדרכו תהיה ראויה להופעת שם שמים.

בראשית רבה פרשה מ"ח, א'. בשנה זו אנו משתדלים לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.

פרק י"ט.

ברכות פ"א מ"ג.

דברים ו', ו'-ז'.

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /17
ב -20:27

בשדה החלומות

הו, אברהם אברהם, אני עוקב אחריך כבר זמן רב, מסתכל עליך מן הצד, במבט מלא רחמים. אני רואה את הנחישות בפניך, את תעצומות הנפש שלך שלא להיכנע, שלא לוותר. מן תמימות ילדותית שכזו? או – תסלח לי – איזה שגעון של דיבוק אחז בך?

הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון – 11/25/2005

הו, אברהם אברהם. האם לא הגיעה השעה לפקוח את עיניך?…

אני עוקב אחריך כבר זמן רב, מסתכל עליך מן הצד, במבט מלא רחמים. אני רואה את הנחישות בפניך, את תעצומות הנפש שלך שלא להיכנע, שלא לוותר. מן תמימות ילדותית שכזו? או – תסלח לי – איזה שגעון של דיבוק אחז בך?

הלא מראש כבר הכל נועד לכשלון. הכתובת היתה על הקיר.

בהתחלה עוד האיר לך המזל פנים. הופעת כרוח סערה, מלא אמונה וחזון. אודה על האמת, גם אני, בפעם הראשונה ששמעתי עליך, נסחפתי אחר דמיונותיך. אולי כן יש משהו בתוכניותיך? אולי בכל זאת יש סיכוי?

אבל אווירת הימים הראשונים התפוגגה כלא היתה. גילית את המציאות. הרעב, הירידה למצרים, התקרית הלא-נעימה עם המלך המצרי… פתאום הבנת שהדברים אינם כה פשוטים, שהפער בין החזון למציאות גדול ביותר, תהום שאיננה ניתנת לגישור.

והתהום הלכה והעמיקה. בעיית הממשיך האפשרי הטרידה אותך עוד בחרן. כבר אז היית צריך למצוא תחליף. בחרת בבן-משפחתך, לוט – בחירה שנראתה בזמנה הגיונית ונוחה למימוש. אבל אז, כשחזרת ממצרים, התחילו המהומות. עניין של תפיסות עולם. וכשהנתק היה גדול גם ככה הגעת למסקנה שדרככם תתפצל. לא, לוט איננו האדם הנכון.

אני זוכר היטב את היום שהגעת אלינו. הייתי הראשון שאירח אותך בביתי. אז שמעתי לראשונה את סיפורך. דיברת במין להט שכזה, שלא יכולתי שלא לגחך. למעם השם, על איזו אומה אתה מדבר, אברהם? אבל מידת הכנסת האורחים שבי הדריכה אותי לנהוג בך בכבוד. לא אמרתי לך כלום, הנהנתי כשדיברת על העתיד המובטח, התעטפתי בשתיקה. "מסכן" – אמרתי לאשתי כשיצאת – "הוזה בהקיץ. מי יודע לאן יגיע עם החלומות האלו שלו…"

אבל היא השקיטה את דאגתי. "אל תדאג" – אמרה – "הוא עוד יתפקח".

מאז גזרתי על עצמי שתיקה. ראיתי עד כמה הדברים נוגעים לליבך, ולא רציתי לייאש אותך. אני שתקתי, אבל אנשים מסביב התלחשו. ידעת זאת היטב בדיוק כמוני. אפילו פעם, אחרי המלחמה, סיפרת לי ששאלת את אלוהיך על כך. "נו" – התעניינתי – "ומה הוא ענה?" ציפיתי שסוף סוף תבין, שאפילו בן אין… אבל התשובה רק חיזקה אותך, הגבירה את שאיפותיך, הפחיתה את סיכוייך לחזור אל חיק המציאות.

הפכת לבן-בית אצלנו. קיווינו שתתאקלם, שתתאחד עמנו, שתהיה אחד מאיתנו…

את הסימנים הראשונים גילינו אצלך כשנשאת את הגר. ואם אתה הצלחת לעטות ארשת קפואה על פניך, הרי שסימני האכזבה ניכרו בכל קמט שנוסף על פניה של שרה האומללה. שרה המסכנה, עד כמה ביקשה להאמין…

והריון – והפלה (האם יד שרה היתה בכך?). ובריחה – וחזרה. ושוב הריון. רציתי לצעוק אליך: אברהם, אינך רואה מה אתה עושה למשפחתך? איזה עולם הפוך! מהו הדבר הזה שנכנס לראשך ומסרב לצאת משם, מכה בלא רחם בכל נימה של שפיות בחייך?

שרה… ליבי נקרע למראֶהָ. האם לא צדק אבימלך? האם לא יכול היה להבטיח לה עתיד טוב יותר, מאשר חיי העקרות ההזויים איתך?

ואז נולד ישמעאל. כמה שמחת עליו! ליטפת אותו, נישקת אותו, הצבעת עליו בגאווה, כאומר: רואים? עוד יש תקוה, הסיפור לא נגמר! שמחתי איתך, אבל בליבי ידעתי היטב: כל שתועיל הנחמה המעטה שמצאת בו הוא לסמא את עיניך לפרק זמן נוסף.

וכשנולד יצחק הגיעה הסערה. בוקר אחד ראינו את הגר עוזבת את ביתך עם ישמעאל על שכמה. מבטי נתקל במבטך בשעה שליווית אותה בדרכה אל המדבר. לא ייאוש היה בו, גם לא עצבות. מבט קפוא, שפתיים קפוצות, כתמיד. אברהם, אני בכיתי במקומך באותו היום…

ויום אחד קמת והלכת לך למסע עם יצחק, איש לא ידע לאן. ההשערות, כרגיל, פרחו. אמרו שראו בידיך עצים ואש, דיברו על מזבח, עולה… אני נושך את שפתיי… אברהם! מה היה לך באותם ימים ערפיליים?!

לא הייתי מעז לומר לך את כל זה, אברהם, אלמלא היום. סלח לי שאני מתפרץ כך ביום אסונך, באמת התנהגותי אינה הולמת, אבל היום כבר הגדשת את הסאה.

אברהם! פקח עיניך! הסתכל סביבך! האם אינך רואה שהכל כבר נגמר, נגמר לחלוטין?! הו, כל כך הרבה שנים רציתי לצעוק זאת לך, והחרשתי; היום אין בי כח יותר להבליג. אברהם, התעורר!

את משפחתך עזבת, נדדת לבדך אל ארץ לא נודעת. מִלוֹט נפרדת, את הגר שילחת, את ישמעאל הרחקת, ואתה כבר בא בימים, ויצחק עודנו ילד, והיום שרה נפטרה… מה נשאר ממך, אברהם יקירי?

אבל אתה ממשיך עם העקשנות הלא-הגיונית הזאת שלך, אובססיביות לא-נורמלית. מה פתאום לקנות? בנפרד מאיתנו?!

אברהם אחי. כנעני אתה, כנעני בדיוק כמוני, כמו כולנו… אין זו השעה להתעקש, מתך מונח לפניך. עזוב את הדמיונות, נטוש כבר את החלומות, התעשת! בבקשה ממך!

השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה. לעיני בני עמי נתתיה לך – קבור, קבור כבר את מתך!

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=8484

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /24
ב -07:40

ויגדלו הנערים…

אנשי החינוך יודעים היום שככל שנתאים שיטות וכלים חינוכיים לנוער הגדל בתוכנו, כן נזכה לראות פרי בעמלנו. חינוך מתוך קשיחות והקפדה ללא שימוש באהבה, בכבוד, בחיוך, בעידוד, בדברי שבח, בהענקת כבוד וביחס הוגן לא ישפיע על הנוער. עלינו לשתף אותם בחשיבה ובעשייה…

ד"ר יחיאל שרמן – 11/12/2004

חנוך לנער על פי דרכו נאמר (במשלי כ"ב, י'). תפיסת עולם חינוכית זו מלווה אותנו במהלך כל השנים בעיצוב פני הדור. עלינו להכיר את אפיוני הדור ואת תכונותיו כדי שנוכל למצוא את הדרך והכלים המתאימים דווקא לדור זה. על פי הרב קוק זהו מתכון חשוב ואיתן להצלחה. זה הכיוון הנכון כדי לחנך נער שיהא מאושר, מצליחן ובעל הישגים. אנשי החינוך יודעים היום שככל שנתאים שיטות וכלים חינוכיים לנוער הגדל בתוכנו, כן נזכה לראות פרי בעמלנו. חינוך מתוך קשיחות והקפדה ללא שימוש באהבה, בכבוד, בחיוך, בעידוד, בדברי שבח, בהענקת כבוד וביחס הוגן לא ישפיע על הנוער. עלינו לשתף אותם בחשיבה ובעשייה, לתת להם תחושה של שייכות למוסד בו עליהם לרכוש מיומנויות, כלים והישגים.

הרש"ר הירש בפירושו ל"ויגדלו הנערים" מדהים בעוצמת דבריו. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות וגדולות במעשי אבותינו הגדולים, ודווקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות. מדגיש הרש"ר הירש, כי הניגוד העמוק בין שני נכדיו של אברהם – יעקב ועשו, מקורו העיקרי לא רק תכונותיהם אלא בגלל חינוכם הלקוי (בראשית רבה ס"ג, י"ד). כל עוד היו קטנים לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרים. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ"ב, ו'). יש לכוון הנער בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו. וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ומגוונות, כריבוי תכונות האדם ורבגוניות דרכי חייהם.

ברית יעקב לבניו הוכיחה לנו תיזה חינוכית אמיתית זו. יעקב לא ראה, כדברי הרש"ר הירש, רק כהנים ומורי הוראה עמדו שם עם ישראל לגווניו, שבט כהונה ושבט לוויה, שבט מלוכה ושבט סוחרים, שבט איכרים ושבט לוחמים. העם כולו ניצב בפניו על כל סגולותיו הרב-גוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. יעקב בירך כל אחד מבניו איש איש כברכתו הראויה לו, איש איש כסגולותיו המיוחדות לו.

חנוך לנער על פי דרכו – פירושו חנכהו על פי דרכו המיוחדת לו. אומר הרש"ר הירש – המושיב את יעקב ואת עשו על ספסל לימודים האחד, באותם הרגלי חיים, מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח שאת אחד מהם הוא מקלקל. אי אפשר לחנך, ללמד את שניהם באותה הדרך – הדרך צריכה להיות שונה ומתאימה לכל אחד.

אילו הקדימו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו למדו כיצד האומץ, הכוח, הגמישות הרדומים בנפש עשו היו יכולים להטות שכם לעבודת ד'. כי אז הגיבור לעתיד לא היה הופך לגיבור ציד אלא גיבור לפני ד'. רק משגדלו הנערים והיו לגברים הופתעו לראות כי שני אחים תאומים שיצאו מבטן אחת, שגדלו, נתחנכו ולמדו באותו בית היו כה שונים ומנוגדים במעשיהם. החינוך שעשו קיבל לא התאים לאיש שדה – איש חוץ. התאים מאוד לאיש תם יושב אוהלים – ליעקב.

רגשות ההורים היו גם הם חלוקים ביחס לבנים, עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. צריך להקנות אהבה שווה לכל הבנים. הרש"ר הירש מפגין ידע רב-עצמה ואומץ בניתוח נפלא ועדכני בדרכי חינוך נכונים ואיכותיות. מהם נוכל ללמוד כולנו כי יש להאהיב תורה, ללמד ולחנך כל אדם בהתאם לאופיו, ליכולתו ולדרכו. כך בבית הספר וכך כל הורה עם ילדיו.

http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4574
בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /01
ב -08:04

סופה של מחלוקת לשם שמים

הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת – 6/22/2006

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=15892

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /08
ב -07:55

המחיר הכבד של המעשה הנכון

האם ייתכן שלמרות שיעקב פעל נכון בכך שרימה את יצחק, יהיה עליו לשלם על כך מחיר כבד? תוך ניסיון לפענח את מסכת הרמאויות המסובבות את חייו של יעקב ננסה להבין מדוע גם למעשים נכונים יש מחיר…

11/28/2006 – איתן פינקלשטיין

כל אותו הלילה קרא יעקב ללאה – 'רחל', והיא עונה לו. בבוקר – "והנה היא לאה" (בראשית כ"ט, כה). אמר לה: רמאית בת רמאי! לא בלילה הייתי קורא לרחל – ואת עונה לי?! אמרה לו: האם יש מורה ללא תלמידים? לא כך היה, שאביך קורא לך 'עשו' – ואתה עונה לו?!בראשית רבה ע', יט, בתרגום לעברית.

נראה שדרשה זו באה להפנות את תשומת ליבנו, לשורה הארוכה של ההקבלות שבין רמאותו של יעקב לרמאות לאה: יעקב התחזה לאחיו – ולאה לאחותה; יעקב ביצע את הרמאות בפקודת אימו – ולאה בפקודת אביה; יעקב פעל בניגוד ל"ויאהב יצחק את עשו" (בר' כ"ה, כח), ולאה בניגוד ל"ויאהב יעקב את רחל" (בר' כ"ט,יח); יעקב המיר בכור בצעיר – ולאה צעירה בבכורה; שניהם השתמשו בחוסר הראיה של המרומה (בשל עוורונו או בשל הלילה), ושניהם השתמשו ברמאות כאמצעי לקידום מעמדם המשפחתי, קידום שבסופו של דבר בנה את עם ישראל.

דרשתנו מדגישה הקבלות אלה, ואף מעצימה אותן באמצעות השלמת ההקבלה בסיפור קריאתו של יעקב לרחל ומענה לאה – סיפור שאינו מופיע בפשט הפסוקים. יש שראו בדרשה זו ראיה לכך שחז"ל סברו שיעקב חטא בכך שרימה את אביו – ודרשתנו באה להדגיש את עונשו במידה כנגד מידה, ואף להשוות את מעשיו של יעקב למעשי לבן הרמאי.

ברם, נראה שעצם העובדה שאדם נדרש לשלם מחיר על מעשיו – אינה ראיה לכך שמעשיו הינם בגדר חטא. לדוד המלך, לדוגמא, נאמר שלא לבנות את בית המקדש כי "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דהי"א כ"ב, ח) – אך אין ספק שהמקרא מתייחס למלחמותיו כאל פעולה חיובית והכרחית – אלא שהיא גבתה ממנו את מחירה הרוחני. באופן קיומי, אדם ששפך דמים – עם כל ההצדקה המוסרית והערכית לפעולותיו – אינו יכול לבנות את הבית שתפקידו להשכין שלום בעולם.

יש לציין שבנוסף לרמאותה של לאה, סבל יעקב מרמאויות רבות מצד בניו במהלך חייו: שמעון ולוי רימו את אנשי שכם וסיכנו בכך את יעקב ומשפחתו, ראובן ניסה לרמות את אחיו בניסיונו הכושל להצלת יוסף – אך לבסוף הביא בעקיפין למכירתו, בני יעקב רימו את אביהם על ידי בגדי יוסף הטבולים בדם, תמר רימתה את יהודה, ולבסוף גם יוסף רימה את אחיו והתנכר להם במשך תקופה ארוכה, ובכך בעקיפין התנכר גם לאביו.

ואכן, יתכן שאך טבעי הוא שבנים הגדלים על סיפוריהם של אביהם ואימם כיצד הצליחו להשיג את מטרותיהם הנעלות על ידי רמאות, ישתמשו באותו אמצעי בעייתי לקידום מטרותיהם שלהם – שיראו נעלות – לפחות בעיניהם. מובן, שהסכנה בכך היא שכאשר האדם עצמו הוא שצריך להכריע האם מטרתו מספיק נעלה בכדי לקדש את האמצעי – פעמים רבות נוגע בעדותו הוא, והוא יטה להשתמש בדרכי הרמייה גם למטרות בעייתיות.

בעיוננו בשבוע שעבר, עמדנו על התועלת שבמעשה הרמאות של יעקב, ומניתוחנו עלה שאכן לא היתה ברירה אלא להשתמש באמצעי זה, בכדי לפקוח את עיני יצחק שיבחין ברמאותו הקבועה על ידי עשו. לפיכך נראה שדרשתנו באה ללמדנו שלמרות שייתכן ורמאותו של יעקב היתה הכרחית לשעתה, היה לה מחיר כבד.

דחייתו (המוצדקת) של עשו מקהל ה', כפי שטוען השפת-אמת בפרשנותו לדרשה זו, הביאה באופן טבעי לכך שלאה שהייתה אמורה ליפול בחלקו, תיפול בחלקו של יעקב. המתח בין בניו של יעקב הוא תוצאה עקיפה של נישואי יעקב לשתי האחיות, והוא שהביא למעשי הרמאות הבעייתיים של דור הבנים – שהושפעו גם ממורשת מעשי הרמיה (המוצדקים) של דור ההורים.

לעקרון זה, לפיו פעמים נכון שהאדם יבצע מעשה מורכב – אך למרות נכונות המעשה יהא עליו לשלם מחיר על הצד השלילי שבו, יש משמעות רוחנית עמוקה. יש לדעת שמחיר זה מהווה גם תיקון של הצד הבעייתי שבמעשה המורכב, וגם חסם שתפקידו למנוע מצב שבו תהיה יד קלה על הדק השימוש באמצעים בעייתיים, והשימוש בהם יהיה מצומצם ככל שניתן.

איתן פינקלשטיין הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

	LuckyHunch מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב : 2006 /12 /09 ב -14:42
		שבת שלום גם לך תמר, שבת של שלווה ובטחון לתושבי הצפון, עם תפיסתו שלבני סלע אמש, שבת מוארת של עונג וברכה לכולנו!—————– *LuckyHunch*

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /22
ב -07:48

כלכלה ש'זוכרת' וכלכלה ש'שוכחת'

ההיסטוריה של עם ישראל רצופה סיפורים דומים לסיפורו המופלא של יוסף, היועץ הכלכלי שעלה לגדולה בזכות הניהול הכלכלי המבריק והצלת העם המצרי מחרפת רעב. כשרון יהודי זה התגלה עוד פעמים רבות בתחום הניהול הפיננסי של חברות ומדינות, ולא פעם גם היווה מושא לקנאה ולשנאה כלפי העם היהודי כולו…

כ"ז כסליו ה´תשס"ה – הרב איתיאל אריאל – בית שמש

ההיסטוריה של עם ישראל רצופה סיפורים דומים לסיפורו המופלא של יוסף, היועץ הכלכלי שעלה לגדולה בזכות הניהול הכלכלי המבריק והצלת העם המצרי מחרפת רעב. כשרון יהודי זה התגלה עוד פעמים רבות בתחום הניהול הפיננסי של חברות ומדינות, ולא פעם גם היווה מושא לקנאה ולשנאה כלפי העם היהודי כולו.

קשה שלא להתפעל מן החזון של יוסף, מחריצותו, יושרו וכושר הארגון שלו. תכונות אלו אפיינו יהודים רבים שעמדו בראשן של מערכות כלכליות ושלטוניות, וקידשו את שם השמים שהיה שגור בפיהם בזכות נאמנותם וכשרונם. אך תכונות אלו אינן שייכות בהכרח דווקא לעם היהודי, ויש לחפש את סוד ההצלחה של יוסף וכל ההולכים בדרכו דווקא בגישה האמונית לחיי הכלכלה.

המפרשים התעכבו על אחד הפרטים בחלומו של פרעה, פרט שהודגש על ידי פרעה בעת סיפור חלום הפרות ליוסף, והוא תופש מקום מרכזי בפתרונו. הפרות השמנות והשיבולים הבריאות מסמלות בחלום פרעה את שבע השנים הטובות, ואילו הפרות הרעות והשיבולים הדקות העולות אחריהן מסמלות את השנים הרעות הבאות אחריהן, זה ביחס לתיאור האובייקטיבי של האירועים. אך התורה מדגישה גם את היחס הסובייקטיבי אל השנים הרעות בהשוואה לשנים הטובות, ומוסיפה לתאר בחלום כיצד הפרות הרעות בלעו את הפרות הטובות "ולא נודע כי באו אל קירבנה".

באופן פשוט, תיאור זה אינו מתייחס לעובדות או לסדר האירועים הכרונולוגי כלשעצמם, אלא עוסק בתודעה המלווה את מי שחווה על בשרו את שנות השובע והרעב. מבחינתו, עוצמת הרעב של השנים הרעות היתה גדולה עד כדי כך, שהן השכיחו מלבו לגמרי את השפע של השנים הטובות והשבעות, וכפי שפתר יוסף: "ונשכח כל השבע בארץ מצרים…ולא יודע השבע בארץ" (מא, ל-לא).

שכחה זו מבטאת את חוסר האונים המוחלט של המצרי, שאינו יודע כיצד לקחת את ימי ההצלחה והטובה ולהשתמש בהם כמנוף לימים פחות מוצלחים. אמנם גם המצרים ניסו לחקות את הפעולה הטכנית של אגירת התבואה, אולם התבואה שאגרו בכוחות עצמם לא השתמרה כתבואתו של יוסף (רש"י שם, נה), משום שבמהותם הם חסרים את כוח השימור של הברכה. גישתו הבסיסית של הרשע מביאה אותו בהכרח למצב שעושרו "לא נודע" לו, וכשם שלא נודע לו מקורה האלוקי של ברכתו כך לא נודעת לו דרך השימור הראויה של ממונו, גם כאשר הוא חוסך אותו (עיין 'שפת אמת', תרנ"ג).

המהר"ל (נתיב העושר, פ"ב) עמד על תכונתו הבוגדנית של העושר החומרי, כאשר האדם אינו מייעד אותו לצרכי הרוח אלא לצרכי החומר בלבד. וכפי שדרשו חכמים את הלשון "נכסים" – שנכסים מזה ונגלים לזה, "זוזים" –שזזים מזה לזה, ו"ממון" – מה אתה מונה (-הרי אין בו חשיבות), ללמדך שאין לאדם אחיזה מוחלטת בממונו מן הצד החומרי אלא רק כשהוא משמש אותו לעמלו הרוחני.

מרן הרב קוק (עין אי"ה שבת פ"ב, א) השתמש בדיני נר שבת וחנוכה כדי לבטא רעיון זה. שאיפת העושר החומרי כשלעצמה היא בבחינת הקיקיון של יונה "שבן לילה היה ובן לילה אבד", משום שהיא חיצונית לבעליו ואינה מחוברת כדבעי עם אישיותו ושאיפותיו הרוחניות. שמנה של הצלחה זו פסול להדלקת הנר, מפני שהוא אינו נמשך יפה אחר הפתילה ואורו הנשמתי של האדם אינו נאחז בו יפה. ולעומתו, השמן הכשר להדלקה מפני שהוא נמשך יפה אחר הפתילה היא רק אותה ההצלחה החומרית, שקשורה באופן הדוק עם שאיפותיו הרוחניות של האדם ומשמשת כאמצעי למימושן.

גישה זו מאפיינת את הצדיקים "שממונם חביב עליהם יותר מגופם" משום שהם מייחסים לו את הערך האמיתי. הם בבחינת "צפנת פענח" המגלה את התוכן האמיתי שברכת ה' צופנת בקרבה, ויודעים כיצד לשמר אותה משום שהם זוכרים את מקורה ואת ייעודה.

בדור שבו ה'אמצעי' הממוני הפך ל'תכלית', והגישה החומרנית השלטת בעולם מתיימרת "להשכיחם תורתך" ולהשליט בו את אלילי הכסף והזהב, נדע לזכור את מקורה של ברכת ה' ואת ייעודה הראוי.

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4653

היום נר שמיני של חנוכה נאחל חג אורים שמח ושבת שלום וחודש טבת מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

	tipid חבר\הרשום מ :2004 /04 /08 1595 הודעותההודעה נכתבה ב : 2006 /12 /29 ב -19:03
		פנינים לפרשת "ויגש" על מריבות, שותפות בגורל , הגיון ועוד – בפנינים לפרשת ויגש. ד´ אלול ה´תשס"ג -מדבר אל ההגיון "ויגש אליו יהודה…דבר באזני אדוני" רבי שמשון רפאל הירש מפרש: יהודה פנה אל הגיונו ואל שיקול דעתו של יוסף "דבר באזני" ולא ביקש לדבר ל רגשותיו ודעותיו הקודמות, אל ליבו. ופרשן אחר פרש, שבגלל שהתכוון לומר ליוסף דברים קשים, הקרב יהודה לאוזנו של יוסף, כדי שאחרים לא ישמעו את הדברים, שכן אם אחרים ישמעו שהוא מזלזל בכבודה של מלכות, הוא עשוי להיענש על כך. והרב מנחם הכהן מביא ב"תורה לעם" הסבר מעניין נוסף: לאחר שיוסף גילה כלפי האחים ידידות מופגנת ("וישתו וישכרו עמו"), התקשה יהודה להאמין שיוסף בעצמו עומד מאחרי עלילת גניבת הגביע, והתעורר אצלו החשד, שמא המתרגם "המליץ בינותם", כלומר, מסלף דבריהם. לכן אמר: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – בוא נדבר ישירות, בלי מתווכים שונאי ישראל המעונינים לחבל ביחסים הידידותיים שנרקמו בינינו ובינך. "כי כמוך כפרעה" – הלוא תזכור את החרטומים והחכמים, שעמדו בינך ובין פרעה וניסו לחבל ביחסים שביניכם.שותפות גורל"אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני" אומר על כך סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטש'ב: הקב"ה אומר לראשי שבטי ישראל – "אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם" – אם לא תיקחו אתכם את אחיכם הקטנים תחת חסותכם, תדאגו לפרנסתם, לחינוכם ולקרבם לתורה, אזי "לא תוסיפון לראות פני" – אין לי חפץ בכם. רבי מאיר מפרמישלאן אמר על "כי איך אעלה אל אבי" – איך יכולים מורי הדור לעלות ולהתייצב בפני אבינו שבשמים, במצב של "והנער איננו אתי" – כשהדור הצעיר מנותק ולא הולך בדרכי אבותיו. שהרי "כי עבדך ערב את הנער" – אנו אחראים וערבים לחינוך הנוער.ההתגלות"ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף" שתי המלים האלה "אני יוסף" חוללו את השינוי הגדול. יוסף, אותו שר מצרי עוין ןמתנכל, התגלה כיוסף האח הטוב והסולח. ללמדנו, שבמצבים קשים ומסובכים יש בכוחן של מלה אחת או שתיים לחולל מהפכות ולשנות מצבים לטובה או חלילה להיפך. (הרב מנחם הכהן, ב"תורת עם"). ומביא מדברי ה"חפץ חיים": כאשר שמעו האחים את שתי המלים" "אני יוסף", סרו תמיהותיהם, נתרצו שאלותיהם, והוברר להם הכל. כך, גם באחרית הימים, אומר ה"חפץ חיים", כאשר נשמע את שתי המלים: "אני ה'", ייתרצו מאליהן כל התמיהות, הקושיות והספיקות על הנהגת העולם.לא לריב בדרך "אל תרגזו בדרך" רש"י פירש: "אל תתעסקו בדבר הלכה" – שכך דרכו של ויכוח שלא לשמה, תחילתו התנצחות בהלכה בין מקילים למחמירים, וסופו האשמות שווא, ריב ומדון. פירוש נוסף: בידוע, ששנאה/אוייב משותף – גורם להתלכדות. כשהשנאה המשותפת נעלמת – מתחילים לריב ולהטיח האשמות זה בזה. לכן הזהיר יוסף את אחיו "אל תרגזו בדרך"ף היו צמודים להודאתכם אצלי "אבל אשמים אנחנו", ואל תחזור לדון ולעסוק עוד בפרשת מכירתי למדיינים, שכן זה רק יעורר ריב ומדנים ביניכם.http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=935אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!—————– תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /01 /05
ב -21:31

ברכת הבנים

פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההסטוריה.

ד´ אלול ה´תשס"ג – ירחם שמשוביץ

פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההסטוריה. זאת ועוד, הוא חותם תקופה שנראית כ"תור הזהב" וכאשר יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, יתחילו השיעבוד, הגלות והגאולה השזורים בדברי ימיהם של ישראל. לכן מהוות ברכות אלו גם "צידה לדרך" לעם היודע שמסלול חייו יהיה מרכב מגלויות וגאולות. אך לפני ברכותיו של יעקב לבניו, מגיע יוסף אל מיטת אביו עם בניו שנולדו לו במצרים. אך לאחר שיחת פתיחה וברכה ליוסף, המתבטאת בעצם בברכת נכדיו, בניו של יוסף, שהרי אין ברכה גדולה יותר לאב מלדעת שבניו ימשיכו וישלימו את מיטתו, פונה יעקב אל יוסף בראותו את בניו בשאלה שנראית לנו מופלאה, אף נוראה ושואל "מי אלה?" ואין זה משום שכבדו עיניו מזוקן, שהרי על כך יסופר רק לאחר מעשה זה. והרי נמצא יעקב במצרים כבר י"ז שנה ולבטח כבר ראה את בני יוסף, אם כן מה פשר שאלתו "מי אלה?"
ומופלאה אולי עוד יותר תשובתו של יוסף: "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" ולאחר תשובה זו, שקט יעקב ויכל לומר "קחם נא אלי ואברכם". לכאורה לא חידש יוסף כלום לאביו. אם כן מה בעצם היו שאלת יעקב ותשובת יוסף?
צריך לזכור באיזו מציאות אנו מדברים: בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם. לבושיהם היו כשל בני שלטון מצרים, להבדיל מיתר נכדיו של יעקב. ורצה יעקב לדעת האם בפנימיותם, בהורדת בגדיהם (כפי שנתגלה אצל יוסף כאשר "עזב בגדו בידה" שהינו נער עברי) הם נצר לבית יעקב ולבני ישראל ורק בבגדיהם הם שונים. כדוגמת מה שאמר יהודה ליוסף בגישתו אליו: "כי כמוך כפרעה": בבגדיך אתה כפרעה המצרי האם בתוכך אתה עדיין שייך לבני ישראל? וזה מה שהבדיל את ישראל ושימרם לאורך גלותם שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם. שהרי הקושי הגדול ביותר בהיותנו בגלות הוא להיות יהודי אף בלבוש גוי.
על כך עונה יוסף בני הם, לא רק ביולוגית הם בני, אלה כפי שאני לבוש אחרת משאר אחי (וזאת לא רק בגלל היותי במצרים, אלא בגלל שאתה אבא הלבשת אותי אחרת עם כתונת הפסים. וכפי שאני לבוש אחרת, כך גם הם – אך בכל זאת בני הם, כי בפנימיותם הם ראוים וממשיכים את תולדות ישראל. ומרמז יוסף שמצטרפים הם לי"ב שבטים בכך שאומר "נתן לי אלקים בזה" בגמטריא 12 (כפי שכבר נאמר לפנים "נסעו מזה" רעיון האחוה של י"ב שבטים וכן יאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה" להשלמת האחוה בין י"ב שבטי י-ה). בשמעו זאת מבין יעקב שראוים הם להיות חלק מי"ב שבטי י-ה ולכן "קחם נא אלי ואברכם".
ודבר זה שמברך יעקב את נכדיו, בעוד רגילים אנו רק לברכת האב לבנו, בא לבטא את קישור הדורות הקיים בעם ישראל, ועל קדושת המשפחה הממשיכה מאב לבנו ולנכדו, דבר שלא קיים ולא מתקיים במצרים שאין בן יודע מי אביו. וזו הסיבה שלא יכול יוסף לאמר לפרעה כפי מה שאמר לו אביו "אל נא תקברני במצרים, קברו אתי אל אבותי וגו'" אלא אומר יוסף לפרעה שאביו ביקש "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען" כי דבר זה של תולדות ברורות ומתמשכות וקבר אבות הינו דבר שיהיה בלתי נסבל למצרים (שאף מאוחר יותר תהיה עצתו של בלעם שהיה ע"פ רז"ל מחרטומיו של פרעה, לנתק את עם ישראל מקדושת "מה טבו אהליך יעקב" ולהזנותו אחרי הבעל, כך שלא ידע בן מיהו אביו) על כן מסתיימת הפרשה ומסתיים כל ספר בראשית בתמונה האידילית של "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" כל המאמץ שהתחיל באדם הראשון של העמדת התולדות ובעיקר הצלחת האחוה, מאפשר את המעבר לשלב הבא בתכנית תיקון העולם ע"י ישראל כעם קדוש אשר עתידו מובטח ע"י היכולת של העברת הזהות מהאב לנכדיו.

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=948

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /01 /12
ב -14:59

מפני מה נתמנה משה רבינו למנהיג האומה?

בחירתו של משה רבינו כמנהיג האומה אינה מנומקת בתורה. עובדה זו הניחה מקום נרחב לבעלי הדרוש לדרוש את הסיבות שהביאו לכך…

כ"א טבת ה´תשס"ד – הרב יובל שרלו

בחירתו של משה רבינו כמנהיג האומה אינה מנומקת בתורה. עובדה זו הניחה מקום נרחב לבעלי הדרוש לדרוש את הסיבות שהביאו לכך. שני המדרשים המפורסמים ביותר מציינים את ראייתו כמנהיג מלידה, עד כדי התמלאות הבית באורה עם לידתו ואי-היכולת להצפינו. מנהיגותו באה לידי ביטוי ביחסו הרחום אל הצאן בעת רעיית הצאן במדבר לקראת מעמד הסנה. שתי סיבות אלה אינן כתובות במפורש בפשוטו של מקרא, ובעלי המדרש הם שחידשו – הן את העובדות, והן את הקשר בינן לבין בחירת משה.

אולם, ניתן לתלות את הסיבה לבחירתו דווקא בעניינים המפורשים בתורה. עוד קודם שהפך משה למנהיג האומה, ומיד עם גמילתו, יצא אל אחיו ועשה שני מעשים. בראשון, הכה את המצרי שהתעלל באחד מבני ישראל וטמנו בחול. בשני, מחה כנגד אחד מישראל "למה תכה רעך", והציל עשוק מיד עושקו. בשני אלה באו לידי ביטוי שני התפקידים הגדולים של מנהיג בישראל.

שכן קבע הרמב"ם בהלכות מלכים, כי שני תפקידים למלך: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות 1) משפט 2) ומלחמות, שנאמר ושפטנו (1) מלכנו ויצא לפנינו ונלחם (2) את מלחמותינו." ואכן, משה היוצא אל אחיו פועל בשני התחומים גם יחד. ראשית, הוא נלחם את מלחמת המוכה, ואינו נרתע מלהתמודד עם המצרי הנוגש. שנית, הוא נוהג כשופט, החותר להציל עשוק מיד עושקו, ומגן על מי שמכים אותו. זהו מלך ב'זעיר אנפין', שאין בינו לבין מלך העם אלא סדרי גודל בלבד. משה רבינו מקפל במעשיו אלו את עתידו כמנהיג האומה, ועל כן הוא נבחר למלך.

בכך מורה התורה גם הלכה לדורות. אלה שני תפקידיו של המנהיג, המופנים כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ – עליו להגן על עמו מיד זה שמבקש להכותו, ולנהוג באומץ ובאחריות כלפי בני עמו הנתונים בצרה.

כלפי פנים צריך מנהיג האומה להרים קרן משפט, ולדאוג כי החזק לא ינצל את כוחו כדי להכות את החלש, דבר שיביא לביסוס האומה על יסודות הצדקה והמשפט. יש בשני עקרונות אלה גם הלכה לדורות, המעצבת את חוק היסוד של המנהיגות בישראל.

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3394

]

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום וחודש שבט מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /02
ב -15:36

ממצרים חמושים. מתבקשת השאלה, מדוע אם כן, שעה שעמדו על שפת ים-סוף, ומצרים מתקרבים מאחור, לא ציווה ה' אותם להילחם במצרים ולסייע שינצחו בדרך הטבע? אלא, כתב ה"חתם סופר", שמדרך המוסר אין זה יפה שישראל עצמם, שהתגוררו במצרים, ייצאו נגדם בחרב. לכן ציווה הקב"ה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' וכן 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. לכן ציווה ה' שישראל יילכו בתום הים שייהפך ליבשה, ולא יילחמו בעצמם במצרים.
וכדרכם של חז"ל, יש המשליכים מפסוק זה למוסר השכל לחיים. רבי יצחק מאיר, ה"חידושי הרי"ם" מגור אמר: "ה' יילחם לכם" – אם "ואתם תחרישון" ופירש: אם תקבלו את ייסורי הגאולה בשתיקה ובאהבה. והוסיף, "ה' יילחם לכם" – נגד יצר הרע, אם לא תדברו לשון הרע ורכילות. האדמו"רמפרמישלאן, רבי מאיר, אמר: 'ה' יילחם לכם' – מלשון לחם. יתן לכם לחם לאכול, אם 'ואתם תחרישון' – אם תחרשו ותוציאו לחם מן הארץ. תעבדו למחייתכם.

אמונה ושירה

"אז ישיר"
לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.

מזונותיו של אדם

"וברוח אפיך נערמו מים"
במסכת פסחים (קיח, א) נכתב: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". בזו נאמר "וברוח אפיך" בלשון רבים, כמו גם בעניין מזונותיו של אדם "בזיעת אפיך תאכל לחם", להבדיל מכל שאר מקומות בתורה, שם "אפך" מופיע ביחיד. מכאן הקשר שבין קריעת ים-סוף למזונותיו של אדם. (רבי זלמן מווילנא, מתלמידי הגר"א). ורבי שמה בונים מפשיסחה ממשיך באותו כיוון: כשעמדו ישראל לפני ים-סוף והמצרים מאחוריהם, התווכחו ביניהם מאין תבוא העזרה. היו שאמרו: המצרים יוכו בסנוורים. אחרים אמרו: הקב"ה יביא עליהם מגיפה וימותו. אבל אף אחד לא ציפה שהים ייקרע לשניים והם יעברו בתוכו. אף פרנסתו של אדם כך, היא באה לו ממקום שאין הוא מצפה לה כלל. (והוסיף, שלעולם יתפלל אדם שיהיו מזונותיו מידיו של הקב"ה, אפילו הם מצומצמים כ"קריעת ים סוף" – כמים שהיו להם חומה מימינם ומשמאלם – ולא תהיה פרנסתו על בשר ודם, ודאי שלא על הלוואתם).

להשלים את המלאכה

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך"
לא די להביא את העם לארץ ישראל, עליהם גם "תטעמו" – להכות בה שרשים.

רפואת הנפש ורפואת הגוף

"כי אני ה' רפאך"
עצם ההכרה כי "אני ה' רופאך" – היא הרפואה לכל המחלות. (הרב יעקב משה חרל"פ).

http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1017

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /09
ב -15:06

מה שמועה שמע?

יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו…התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?

י"ט שבט ה´תשס"ד – עו"ד אביעד הכהן

יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו. אכן, חכמים נחלקו בטיבה של "שמיעה" זו. למרות פשט הכתובים, המפרש זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים – "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?

"מה שמועה שמע ובא? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (זבחים קטז, ע"א).

מחלוקת משולשת זו מבטאת הבדלי גישות מהותיים בדבר סגולתו של עם ישראל בעיני העמים. לדעת רבי יהושע, ייחודם של ישראל בעיני הגויים הוא בכוחם הצבאי. לוויינים מרקיעי שחקים עד חלל, טנקי "מרכבות", יכולת גרעינית, תוכנית חלל. עם שזה עתה רק עמד על רגליו, וכבר הפך והיה למעצמה צבאית בקנה מידה עולמי.

רבי אלעזר המודעי רואה את עיקר ייחודם של ישראל ב"מתן תורה", בגניוס היהודי, באותם חוכמה, בינה ודעת שהנחילו לעולם. על אף סדר המקראות, שלפיו יתרו בא לפני מתן תורה, גורס רבי אלעזר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". היכולת האינטלקטואלית היהודית, חתני פרס נובל, האומנים והמוזיקאים בעלי השם העולמי, הם שהקנו לעם היהודי את המוניטין, והם שמשכו את שימת לב האומות אליהם.

לדעת רבי אליעזר, הנסים שמלווים את העם הם עיקר ייחודו. עם שסבל רדיפות וגזרות, שמדות ומסעי צלב ויכול להם. עם שנכנס לכבשני הדם, והאש ותימרות העשן והגז של טרבלינקה ומיידאנק וקם לתחייה. עבר בים הצרות, ויצא הימנו.

ואפשר, כמובן, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא הדגשים שונים של הייחוד והייעוד היהודי. רבי מנדלי מקוצק, שביקש לתת טעם במדרש זה, הדגיש לא את ראשו – "מה שמועה שמע", אלא את סופו, את ה"ובא". הרבה עמים שמעו, "שמעו עמים ירגזון", אך רק יתרו "בא". הוא תירגם את ה"שמועה" לא רק לקנאה ושנאה, אלא לבניין וליצירה. "ביאתו" של יתרו לא הייתה רק לשם סקרנות, מן הפה ולחוץ, אלא ניסיון כן ואמיץ לחבור לעם שרידי החרב, שניצל בעור שיניו מגזרות פרעה, ולתרום לשיקומו ולבניינו.

יתרו לא "בא" להיות סרח עודף, נטל על שכם חתנו, אלא להפך: הוא מסייע לו בעצה טובה, שתכליתה הקלת הנטל שרובץ על כתפי משה והפניית המשאבים למשימות הגדולות שעוד נכונו לו.

נכון, יתרו שייך ל"משפחה". אחרי הכל הוא חותנו של משה. ועם זאת, הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף: בעצותיו הטובות, מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו.

חז"ל למדו מכאן לקח גדול. לא חשוב רק "מה" אדם שומע, אלא גם "כיצד" הוא שומע. בשירת הים מתוארים העמים ששמעו, אך מה הייתה התוצאה? "שמעו עמים וירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". עמלק "שמע", אך תגובתו הייתה רוויית שנאה ומשטמה: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". יתרו היה היוצא מן הכלל. אך שמע, מיד "בא", התייצב לעזרת ישראל, והיה הראשון שקרא בקול גדול: "ברוך ה' ".

לפיכך זכה יתרו, ו"יִיתר" פרשה אחת בתורה. פרשה שבה נכללו "עשרת הדברות", עקרונות היסוד של האומה היהודית, שמהם יתד מהם פינה לבניינו של העם היהודי לשעה ולדורות

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /09
ב -15:09

מה שמועה שמע?

יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו…התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?

י"ט שבט ה´תשס"ד – עו"ד אביעד הכהן

לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!

—————–
תמר לפיד

	LuckyHunch מנהל הקהילהרשום מ :2003 /08 /30 4033 הודעותההודעה נכתבה ב : 2007 /02 /10 ב -13:03
		שבת שלום ועונג לכולם!—————– **LuckyHunchאמצע הדרך – הידברותבמקום שאין אנשים – היה אדם! וגם את! ואתה!**

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /17
ב -13:37

שבט תשס"ז

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א

סוכם על ידי תלמידיםמוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל

בסוף הפרשה נקרא שמשה רבנו יורד מהר סיני ואומר לעם ישראל (שמות כד, ג) "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" ונשמע.

אחר כך כתוב (שם פסוק ד'): "ויכתב משה את כל דברי ה'". ובפסוק ה' נאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט' ע"א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם ! נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת" ושינו כמה דברים, ואנחנו נעמוד על שניים מהם.

במקום "בראשית ברא אלוקים" הם כתבו "אלקים ברא בראשית", והסביר רש"י שם: שלא יאמר 'בראשית' שֵם הוא ושתי רשויות הן, וראשון ברא את השני, היינו ח"ו בראשית ברא את האלוקים. ויש לשאול, אם אפשר לטעות מדוע התורה כתבה כן, הרי אפשר לכתוב בהתחלה 'ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' ולא יבואו לטעות.

זאת ועוד, חכמי ישראל שינו גם את הפסוק המובא בסוף הפרשה "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" וכו', ובמקום 'נערי' הם כתבו 'זאטוטי'. ופירש רש"י: "זאטוטי לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות". שלא יאמר (תלמי המלך) "גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"?!

וגם כאן נשאלת השאלה, מדוע לא כתבה התורה מתחילה "זאטוטי" ? אלא, אין הקב"ה מתחשב מה יאמרו האומות (והטעם שנכתב כן כדלהלן).

בשביל ישראל ובשביל התורה
כתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'", הקב"ה ברא את העולם בשביל ב' ראשית – בשביל שני דברים שנקראו "ראשית": א. התורה שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" ב. עם ישראל שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (עיין רש"י בראשית א, א).

דבר נוסף, כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" – אצלנו החינוך של הילדים חשוב מאד, אצלנו " בנערינו ובזקנינו נלך" (שמות י, ט), וידוע שאם אין גדיים אין תיישים, אם אין נערים הלומדים תורה, אין זקנים, ועל כן כתוב " נערי בני ישראל".

אין לתת מאכל אסור לקטן
החינוך שהאב או האם נותנים לבן שונה מהחינוך שהרב או המורה נותנים לתלמידם. כי האב והאם מצווים למנוע את בנם מאכילת איסור או עשיית איסור (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).

למשל: הלכה פסוקה היא שאין לאכול ביצה שיש עליה דם (שו"ע יו"ד סי' סו ס"ג). על כן, נהוג בכל בית ישראל לפתוח את הביצה ולבודקה, ואם יש בה דם זורקים אותה ואם לאו, היא מותרת באכילה. יש אנשים שחושבים שאם יש על הביצה דם, מותר לתת אותה לקטן לאכול במקום לזרוק אותה, וטעות חמורה היא בידם, שכן אסור להאכיל לקטן כל מאכל האסור באכילה לגדול. ואיסור זה, לא חל רק על ילד גדול בעל שכל, אלא אפילו על תינוק קטן בן יומו, ואין להאכיל קטן בידיים דבר האסור אפי' מדרבנן.

מעיקר הדין אין לאסור ביצה אלא אם הדם נמצא על החלמון, אבל אם נמצא על החלבון, מותר, שכן האפרוח מתהווה מן החלמון ולא מן החלבון. אבל למעשה, אנו מחמירים כדעת הרמ"א שכל דם שנמצא בין על החלמון ובין על החלבון אסור (עיין לשו"ע שם).

תקופת קום המדינה ידועה כתקופה של עוני ומחסור, והיו מחלקים לכל נפש מספר ביצים המספיקים לשבוע שלם. ואם נמצא דם בתוך הביצה היו מניחים צמר גפן רטוב על גבי הדם, ואם הדם היה מתנתק בקלות, הביצה מותרת, ואם לא, היא אסורה.

כיום יש כל מיני קולות בענין דם הנמצא בביצה, ויש אומרים על הביצה "ספנא מארעא" (עיין ביצה דף ז' ע"א), היינו: "קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע" (רש"י שם). אך אנו סוברים כדלעיל להחמיר בכל דם בכל מקום שנמצא.

יש מפרשים שאין הכוונה שהביצה מתחממת על ידי הקרקע, אלא הכוונה שהיא כבר סרוחה ומקולקלת (עיין לבא"ח ש"ש טהרות אות ז').

איסור אכילת דם – התורה מזכירה כמה פעמים את איסור אכילת דם, ואת העובדה כי הוא מאוס. ויש לשאול, מדוע אנו זקוקים לאסור דבר שבאופן טבעי הוא מאוס? אלא אומרים חז"ל, שהאלוה של המצרים היו הבהמות, ואם היתה בהמה נפצעת היו המצרים מוצצים את דמה שלא יפול לארץ.

חלב עכו"ם לתינוק
אסור לתת לתינוק אפילו בן יומו, חלב עכו"ם. ורק אם חלב ישראל אינו בריא לתינוק – מותר לתת לו חלב עכו"ם (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).

חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
כשנולד משה רבנו לששה חודשים ויום, ולא יכלה יותר אמו להצפינו, היא הניחה אותו בתבה על פני היאור, ומרים עמדה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו. והנה באה בת פרעה עם שפחותיה לרחוץ ביאור, והיא רואה דבר מוזר, שיש תבה על היאור, ואע"פ שהגלים חזקים, מסביב לתיבה הם רגועים ואינם נוגעים בתיבה, והבינה בת פרעה שיש דבר מיוחד בתבה זו, "ותשלח את אמתה ותקחה" – אומרים חז"ל שנמשכה ידה ונתמתחה וכך הגיעה לתיבה (עיין שמות רבה פרק א' אות כ"ז). והנה היא פותחת את התיבה ורואה בתוכה ילד בוכה, והבחינה שהוא מן העברים כי נולד מהול. ולמרות צוואת אביה היא לא השליכה אותו ליאור, כי כשהיא באה ליאור היא היתה מצורעת, והנה כשנגעה בתבה מיד נתרפאה. וכתוב "והנה נער בוכה" אומרים חז"ל במדרש: שהיה קולו כנער. ויש לשאול, וכי נעשה משה רבנו בעל מום שנהפך קולו לקול של נער? אלא אמרו חז"ל, שהנער הכוונה לאהרן אחיו שעמד מנגד וראה את בת פרעה לוקחת את התיבה והוא התחיל לבכות.

הביאה בת פרעה את התינוק לארמון פרעה, ואמר לה פרעה להשליך אותו ליאור, אך היא אמרה לו שהוא ילד מיוחד וסיפרה לו כל הקורות אותה. עוד אמרה לו, שהיא הביאה נשים מצריות שיניקו את הילד, אך הוא לא רצה לינוק מהם, אבל כשבאה נערה (מרים אחותו) והציעה לה מינקת מן העבריות, הסכים לינק.

ואם מקטנותו היה משה כבר מבין, כיצד כתוב שהביאו מניקות מצריות להניקו ולא רצה, לכאורה מותר לו לשתות חלב גויה, שהרי הוא במצב של פיקוח נפש, שהיה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים ?

אלא אמר משה רבנו: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה ?!
ובארנו זאת כך: אמר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה דף י"ב). ועל משה רבנו כתוב (במדבר יב, ח) "פה אל פה אדבר בו", וזו היתה מעלתו הגדולה.

קטן היודע לדבר – אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה"
כתוב בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

אומרים חז"ל במסכת סוכה (מב ע"א): קטן היודע לנענע, אביו קונה לו לולב. "יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא ? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

ופירש רש"י (דברים לג, ד): " תורה – אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב אחזנוה ולא נעזבנה". וכתב הרמב"ן (שם): לא כתובמורשה בית יעקב, או זרע יעקב, אלא אמר קהלת יעקב לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו.

וזה כמו שאנו עושים עתה ב"ה נקהלים ונאספים במקום הזה, ואנו מצטערים שאין מקום לכולם, ואשרי העומדים והיושבים. ובפרט ששיעור זה משודר בלווין לכל תפוצות עם ישראל בארץ ובגולה, וכן באינטרנט – זוהי "קהלת יעקב".

מאמתי חייב האב ללמד את בנו תורה?
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת הל' ו'): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות".

כל איש מישראל חייב ללמוד תורה
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רמב"ם שם הל' ח').
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ט'): " גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".

ואומרת הגמרא במסכת יומא (דף ל"ה ע"ב): "ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין.לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?! אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת (והביאור הוא: שהיו החכמים יכולים לטעון: הרי אדם זה עשה מעשה כביכול פזיז ולא מחושב, וכל מה שעשה מתוך חסידות עשה, וכי אנחנו חייבים לחלל עליו את השבת ?! לכך אמרו "ראוי זה", כי כשמדובר בלימוד התורה, אין טענה של חסידות, אלא מסירות הנפש שלו ללימוד תורה הביאתו שלא להתחשב בסביבתו כלל, ולא היתה זו "חסידות" בעלמא אלא מסירות אמיתית לתורה, ולכן ראוי לחלל עליו את השבת).

עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה (הכוונה לשכונות), וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו (שאם ירד גשם ימצא אוכל למחייתו) ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (הוא ישב לפוש בפרדס שהיה שלו, ולא הכירו אותו עבדיו לפי שהיה טמון בבית המדרש ולא נראה אליהם מעולם, וחשבו שהוא גנב והיו מכים אותו, שכך היתה דרך הגנבים להכנס לפרדסים וללקוט פירות מבלי לשלם) אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף?! אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי, אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים. (אמרה לו) הריני כופפת קומתך, (אמר לה) ה' זוקף כפופים. (אמרה לו) הריני מסמא את עיניך, (אמר לה) ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב (כשמאן יוסף לשמוע לאשת פוטיפר כתובה בתורה המילה "וימאן" בטעם שלשלת ופסק. אמר לה יוסף: דעי לך שבעולם הבא קושרים בשלשלאות של ברזל מי שבא על הנוכרית ומכים אותו, ואמר לו שהוא איננו שוטה להשמע לה שכך יעשו לו בעולם הבא). נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים", עכ"ל הגמרא.

וכתוב בשו"ע (יו"ד רמו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה. ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".

עד אימתי חייב ללמוד תורה ?
" עד אימתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" (רמב"ם שם הל' י', וראה בשו"ע יו"ד רמו, ג).

זמן הלימוד – מחולק לשלש
"וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא. כיצד ? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (רמב"ם שם הל' יא – יב).

תחילת דינו של אדם על לימוד תורה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הל' ה'): "תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

כך היא דרכה של תורה
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ו'): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער".

לפום צערא אגרא
המשנה באבות (פ"ו מ"ד) אומרת על חובת לימוד התורה בכל מצב ואפילו בעוני גמור: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ביאר חכם אחד, שבזמן קדום היו דולים מים מהבאר, אבל היום המים עוברים דרך צינורות לבתים. אמר אותו חכם, עדיף לחזור לתקופת ה"מסורה" ולשתות מים בעמל על ידי דלייה מהבאר, ולעמול בתורה ביותר, ששכר העמל גדול ועצום. היצר הרע אורב לאדם להכשילו ולמנוע ממנו מללמוד תורה בכל דרך, ומדרכי פעולתו היא "להעמיס" על האדם עבודות ועול פרנסה כך שיהיה טרוד ולא יוכל לשבת ללמוד תורה במנוחה, על זה צווח התנא באבות (פ"ב מ"ד), "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", והביאור בזה הוא שאם יאמר אדם שילמד רק לכשיתפנה, הרי שהיצר הרע בודאי יגרום לכך שלעולם לא יתפנה. עיקר ההצלחה בלימוד התורה היא לעמול בתורה ביותר עד כדי לקיים בו את דברי הפסוק "אדם כי ימות באוהל", ואם יעשה אדם כן, מובטח לו שיזכה לכתרה של תורה.

אל תאמר לכשאפנה אשנה
"שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (רמב"ם שם הל' ז').

רמז לחלוקת היום
אמרו דרך רמז, היום מחולק ל – 24 שעות. 8 שעות – ללימוד תורה, 8 שעות – לאכול, לשתות ולישון, 8 שעות – לעבוד לפרנסה. ודבר זה נרמז בתפלת 'יעלה ויבא' בה אנו אומרים:
"זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה , ופקדנו בו לברכה והושיענו בו לחיים טובים ".

"בו" בגימטריא = 8. "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה " – 8 שעות ללימוד תורה, אין טוב אלא תורה. "ופקדנו בו לברכה " – 8 שעות לעבוד ויהיה לו ברכה בפרנסה. "והושיענו בו לחיים טובים " – 8 שעות לאכול לנוח ולישון.

זהירות מגזל זמנו של המעביד
אסור לשכיר העובד אצל בעל הבית, לבטל זמנו באמצע העבודה, כגון: בדיבורים וכדו' שלא יגזול את בעל הבית, אלא אם כן בעל הבית אינו מקפיד.

הנהגות של אבא חלקיה
הגמרא בתענית אומרת (כג ע"א וע"ב): "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (היה נכדו של חוני המעגל), וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא (כשהיתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים והיה נענה). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו אליו חכמים שיבקש רחמים וירד גשם). אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק (לא מצאוהו בביתו אלא בשדה בשעה שהיה עובד באדמה). יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה (נתנו לו 'שלום' אך הוא אפילו לא הפנה את פניו לכיוונם – והתפלאו על כך). בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא (בערב אחרי עבודתו, הרים את גלימתו על כתף אחת, ואת המעדר וכלי העבודה על הכתף השניה – וגם על זה התפלאו מדוע אינו מניח את כלי העבודה הכבדים על הגלימה כדי שלא תפצע הכתף). כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא – סיים מסאניה (כל הדרך היה הולך יחף, וכשהגיע למים נעל את מנעליו – והתפלאו על כך שהרי במים עלולים הנעליים להתקלקל ואילו בדרך היה צריך לנעול כדרך כל הארץ). כי מטא להיזמי והיגי – דלינהו למניה (כשהיה מגיע לדרך קוצים, היה מרים את בגדיו במקום להורידם). כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא (כשהגיע לעיר, אשתו יצאה לקראתו מקושטת – והתפלאו אף על כך לפי שלא היה זה דרך ארץ). כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן (כשהגיע לביתו נכנסה אשתו ראשונה, ואחריה נכנס הוא, ורק אחרי כן כיבד את הרבנים להכנס) יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו (ישב לאכול לחם, ולא הזמין את הרבנים לאכול עמו). פלג ריפתא לינוקי, לקשישא – חדא, ולזוטרא – תרי (חילק לחם לבניו, לגדולים חילק מנה קטנה ואילו לקטנים חילק מנה גדולה). אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין (אמר לאשתו אני יודע שבאו החכמים לבקש ממנו להתפלל על הגשם, ועל כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממנו שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה). כי נחית, אמר להו אמאי אתו רבנן – אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא (כשירד מהגג, והתחיל לרדת גשם, שאל את החכמים לשם מה באו אליו, ואמרו לו שבאו לבקש ממנו להתפלל על הגשם). אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה, ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (אמרו לו אנחנו יודעים שהגשם בא בזכות תפלתך ותפלת אשתך, אבל בכל אופן ללמוד תורה אנו צריכים ותסביר לנו כמה הנהגות מוזרות שנהגת מאז שפגשנו אותם בשדה).

זהירות מגזל זמנו של מעביד: מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה (מדוע לא הפנית פניך אלינו כשאמרנו לך שלום?) – אמר להו, שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר (אמר להם שהוא שכיר יום ואם יפנה אליהם נמצא שהוא גוזל את מעבידו). מזה עלינו ללמוד כמה צריך זהירות שלא לגזול את זמנו של המעביד, בפרט שיש שמנצלים הרבה מזמנו של המעביד כדי לסדר את כל ענייני הבית, ומצלצלים על חשבון המשרד וגוזלים מחיר השיחה, ובזמן שמדברים לא עובדים. שמירת חפצים שאולים: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (מדוע לא הניח מר את כלי העבודה על הגלימה שלא ייפצע?). אמר להו, טלית שאולה היתה, להכי – שאלי, ולהכי – לא שאלי (הגלימה איננה שלי אלא שאולה ללבוש ולא להניח עליה עצים).

זהירות מהשחתת חפצים: מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה (מדוע הלכת יחף ורק במים נעלת נעליך?). אמר להו, כולה אורחא חזינא, במיא – לא קא חזינא (בדרך רגילה אני יכול להמנע מלדרוך על מכשולים ואילו במים איני יכול – והוא היה עני ורצה לשמר את מנעליו). מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה (מדוע הגביה בגדיו במקום של קוצים במקום להגן על ידי הבגדים על רגליו) – אמר להו, זה מעלה ארוכה וזה – אינה מעלה ארוכה (הבגד עלול להקרע מהקוצים, ואילו שריטה על הרגל מתרפאת). קדושת עיניים ומחשבה: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מדוע אשתך יצאה מקושטת?) אמר להו, כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן (מדוע אשתך נכנסה ראשונה לבית ואתה אחריה ואנחנו בסוף?) – אמר להו, משום דלא בדקיתו לי (לא רציתי שתכנסו והיא בדירה לבד). התחשבות צודקת: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו (מדוע לא הזמנת אותנו לאכול עמך?) – משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם (אני עני ואין לי מספיק לחם לאורחים ותכירו לי טובה בחינם). מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי (מדוע חלקת לקטן מנה גדולה, ולגדול קטנה?) – אמר להו, האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא (הגדול בבית ויכול לאכול במשך היום, ואילו הקטן חזר מבית המדרש ולא אכל שם כל היום והוא רעב יותר). מעלות הצדקה: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצידה?) – משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה (זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה, ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים). תפלה על הרחוקים: אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו] (בגלל עוד עניין זכתה לכך, לפי שהיתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותינו שישובו בתשובה ואילו אני התפללתי עליהם שימותו) עכת"ד הגמרא.

–>


		אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך וברכת חודש טוב לחודש אדר הבא לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות עלינו לטובה ואיך נאמר משנכנס אדר מרבין בשמחה תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /23
ב -13:51

אפילו המשכן – ירוק!

עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם?

ל´ שבט ה´תשס"ז – איתן פינקלשטיין

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כ"ו, טו) – למה עצי שטים? לִמֵד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומֵר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן – אמר: 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם – על אחת כמה וכמה! שמות רבה ל"ה, ב.

השאלה עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם, היא שאלה שהולכת ותופסת מקום חשוב בחיים המודרניים. החברה המתועשת הגיעה לשיאים של שיעבוד הטבע לצרכי האדם, עד כדי סיכון האיזון העדין שבין אדם לאדמה. כבר היום מתחילים אנו לחוש את התוצאות האקלימיות והסביבתיות של כמויות הפסולת והגזים המזהמים, של כריתת העצים הסיטונאית, ושל התדלדלות המאגרים הטבעיים של החומרים שעליהם מושתת קיומנו.

נראה שבדרשתנו קיים מפתח חשוב להבנת היחס הראוי בין צרכי האדם ולבין שמירת הטבע. יש לזכור כי המסגרת של הדרשה היא פרשת תרומה, פרשה בה מצווים ישראל לקחת חומרים שונים ומגוונים מכל מרחבי הבריאה, מהחי מהצומח ומהדומם, לעַבְּדָם ולהשתמש בהם לצרכי עבודת ה'. פרשתנו איננה 'טבעונית' או 'צמחונית': לא רק שהיא איננה מתנגדת לשימוש ב"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" אלא היא אף מצווה להשתמש ב"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".

התורה אינה רואה פגם בכך שהאדם משתמש במשאבי הטבע לצרכיו, בוודאי לא לצרכיו הנעלים יותר, כעבודת ה'. השימוש בחי ובצומח לבניית המשכן, כמו גם לשם הקרבת קורבנות בו, נתפסת כהעלאת קדושתם וכמימוש היותר עליון של תעודתם. עולם הטבע נברא על מנת שהאדם ישתמש בו, יעַבְּדוֹ, ויפיק ממנו את המירב.

אך עם זאת, על האדם לעמול ולהבחין באילו מקרים השימוש בטבע אכן מעלה את חומרי הגלם למדרגה מרוממת יותר, ובאילו מקרים הוא משחית אותם, וכך למעשה האדם חוטא בפגימת יופיה הטבעי של הבריאה לשם מילוי צרכיו החולפים. בניין האב שנותנת דרשתנו לשימוש משחית שכזה, הוא השימוש בעצי פרי, כעצים לבניין. אדם הכורת עץ שעשוי לתת פרי לעוד דורות רבים, בשעה שלשם בניית ביתו היה יכול להשתמש בעץ סרק, אינו אדם המעוניין להעלות ולרומם את הטבע, אלא איש אטום המשעבד את הטבע, וממילא גם את העתיד, לטובת נוחותו בהווה.

לא במקרה הדוגמא שנתנו חז"ל בנויה על פרשיית המשכן. דווקא כאשר אדם עוסק בעניינים גדולים וחשובים, בחומר וברוח, נוטה הוא 'לשכוח' את ההיבטים הסביבתיים של מעשיו. דרשתנו פונה אל האדם וקוראת לו: אפילו כשאתה עוסק בענייני ציבור נישאים וחשובים, אפילו כאשר אתה בונה משכן, אל תשכח כי למרות שמותר ואף ראוי שתשתמש בחומרי הגלם שבטבע – לעולם אל תשכח לבדוק האם יש דרך יותר 'ירוקה', 'ידידותית' ומאוזנת, שתקדם את האנושות בלי לפגוע פגיעה חמורה בעולם שסביבנו.

על מנת להדגיש מסר מורכב זה, שמו אותו חז"ל בפי הבורא כאחד הציוויים הראשונים לאדם. "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…" (קהלת רבה ז', א', יג). מן הצד האחד – 'כל מה שבראתי – בשבילך בראתי' ומותר ואף ראוי שתשתמש בו, אך מן הצד השני – תמיד עליך לתת את דעתך שבמעשיך אכן תקדם את הבריאה, ושחס וחלילה 'לא תקלקל ותחריב את עולמי'!

הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילןאני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /23
ב -14:18

אפילו המשכן – ירוק!

עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם?

ל´ שבט ה´תשס"ז – איתן פינקלשטיין

הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /03
ב -14:01

לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

רצה הקב"ה לזכות את ישראל

י"א אדר ה´תשס"ז – הרב כרמיאל כהן

(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(פרק כז)

כתוב במדרש תנחומא (תצוה ז):

באהל מועד מחוץ לפרוכת, שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך לאורה, לא היתה המנורה צריכה אלא להנתן לפנים מן הפרוכת אצל הארון והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מטה ושלחן נותן את המנורה משמאלו, אבל בית המקדש המנורה נתונה מימינו של שלחן שנאמר (שמות כו) 'ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן' להודיעך שאינו צריך לאורה שלך אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבא חשכה לאומות העולם שנאמר (ישעיהו ס) 'כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'.

הנרות שמדליקים בבית המקדש אינם מיועדים להאיר לקב"ה אלא כדי לזכות את ישראל לזכותם לעולם הבא.

ובמדרש שמות רבה כתוב (פרשה לו, ד):

הקב"ה משמר עולמו שנאמר (תהלים קכא) 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ה' שומרך', ואמר לישראל שישמרוהו שנאמר (במדבר ג) 'והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה', ומאיר לעולם דכתיב (יחזקאל מג) 'והארץ האירה מכבודו' ואמר לישראל 'ויקחו אליך שמן זית זך' הוי 'למעשה ידיך תכסוף' (איוב יד).

המצוות לישראל לשמור על המשכן וכן להאירו אינן נובעות מצורך בשמירה או באור שהרי הקב"ה הוא אשר משמר את עולמו והוא אשר מאיר לו, אלא היא נובעת מכוסף ("ואין תכסוף אלא תאוה" – המדרש שם) שהקב"ה כוסף למעשה ידיו.

את משמעותם העמוקה של מדרשים אלו מבאר האלשיך הקדוש:

הנה תשוקתו יתברך לקרב מעשיו אליו לקדשם ולהאיר להם ולרוותם מכל טוב העולם הבא כי חלקי ה' אמרה נפשם. אך חפצו יתברך שיהיה על ידי מעשיהם. על כן יצוה עלינו מצות מעין האושר, לא כמלך בשר ודם הצריך למעשה עבדיו, כי הלא אם צָדַקנו מה ניתן לו, אך הוא כי תרי"ג מצוות הן תלויות בתרי"ג אורות עליונים נאצלים ונאחזים בו יתברך. וחשב מחשבות לצוות עלינו המצוות האלו, עם שאינו צריך לנו, כדי שעל ידן נדבק באורות שדוגמתן למען זכותנו להעלותנו בהן עדיו. וזהו 'למעשה ידיך תכסוף', כי יכסוף לקרב ולדבק מעשה ידיו אליו. על כן למען על ידי מעשיהם יזכו לישמר מכל רע ולקרבה אליו, על כן הטוב ההוא אשר יחפוץ להיטיב לנו יצוה עלינו דבר דוגמתו שנעשה לפניו, למען על ידי כן בטוב ההוא הוא יטיב לנו. כי על ידי המצוה ההיא נאחז ונדבק באור אשר למעלה דוגמתה. כענין השמירה סביב למשכן, כי למען זַכּוֹת את עמו לשומרם מכל כחות חצונים בל יעכבום מליקרב אל קדושתו יתברך, על כן יצונו נעשה דוגמתו לשמור משכנו, אף על פי שאינו צריך רק לזַכּוֹתם בדומה לו.

חפצו של הקב"ה הוא שיהיו בני ישראל דבקים בו ועל ידי זה יזכו לקדושה ולאורה. וזהו "למעשה ידיך תכסוף" – "כי יכסוף לקרב ולדבק מעשה ידיו אליו". אולם אין שפע אלוהי זה ניתן כמתנת חינם אלא כפרי מעשיהם של ישראל. כל מצווה ומצווה מקדשת את מקיימיה וגורמת להשפיע עליהם שפע טובה וברכה הקשור למצווה. מצות הדלקת אור משפיעה אורה, מצות שמירה משפיעה שמירה. נמצא שמתוך עיון במצווה ניתן לדעת איזה שפע יושפע על מקיימי המצווה, ובלשון אחר: ניתן לדעת מהו חפצו של הקב"ה להשפיע על בריותיו. הקב"ה חפץ "זַכּוֹת את עמו לשומרם מכל כחות חצונים בל יעכבום מליקרב אל קדושתו יתברך", ולכן "יצונו נעשה דוגמתו לשמורמשכנו", וקיום מצות השמירה ישפיע שמירה אלוהית. והמטרה היא שעל ידי השמירה האלוהית יזכו ישראל לידבק בהקב"ה.

על פי זה מבאר האלשיך הקדוש גם את מצות הדלקת הנרות בפרשתנו:

ובזה נבא אל עניינינו. כי רצה הקב"ה להאיר לנו לעולם הבא, על כן צוה לנו נאיר לפניו, אף על פי שאינו צריך הוא לאורנו, למען נזכה על ידה יאיר לנו את נפשותינו הארה יתירה על הראוי להן מאתו יתברך.

הקב"ה חפץ להאיר לישראל לעולם הבא, וכדי שיזכו לכך על ידי מעשיהם ציוה שיאירו לפניו. אין הקב"ה זקוק לאור, אבל על ידי קיום מצות ההארה לפניו זוכים ישראל להשפעת אורו יתברך.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /09
ב -22:25

פנינים לפרשת "כי תשא"

על צדקה, תשובה, עבודה זרה, מנהיגות ועוד בפנינים לפרשת "כי תשא"

י´ שבט ה´תשס"ג –

ראשם של ישראל

"כי תשא את ראש בני ישראל"
אמר הקב"ה למשה: כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזאת – ישראל – רומם אותה וכאילו אותי אתה מרומם, שנאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל" – ואין ראשם של ישראל אלא הקב"ה. (פסיקתא רבתי י).

שני צדי המטבע

"כי תשא…ונתנו איש כופר נפשו"
הראה לו (הקב"ה למשה) מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו: 'זה יתנו' (רש"י). מדוע נתקשה להבין מחצית השקל מהי? וכי לא הכיר משה צורת מטבע? וכן, מה עניין אש אצל מחצית השקל, וכי התכוון הקב"ה שבני ישראל יתנו מטבעות של אש?. ומפרש הרב מנחם הכהן ב"תורה לעם", שאכן, משה לא נתקשה בצורת המטבע, כי אם בסגולת הכסף – אם כל חטאת – לשמש "כופר נפש". הראה לו הקב"ה מטבע של אש לומר לו: אין העולם יכול להתקיים בלי אש ואין העולם יכול בלעדי הכסף.אלא שהכסף, כמו האש, נתון בידי האדם שיהפכנו לברכה או לקללה. האש, שתי סגולות לה: אחת, שהיא שורפת ומכלה, ומשאירה אחריה אדמה חרוכה. שנייה, היא מאירה ומחממת, ואוצרת בתוכה כוח של עשייה ויצירה. ביד האדם הבררה להשתמש באש לרעה או לטובה – להתיך בה את הברזל ולהפכו לכלי מלחמה ושפיכות דמים, או לעשות מהברזל שהותך על-ידי האש מחרשה ומעדר להוציא לחם מן הארץ, ועץ עושה פרי מן האדמה. וכאש כן הכסף, שני צדדים לו למטבע: יש כסף הגורם לחורבנו של עולם – לגנבה, להונאה, לסיפוק יצרים אפלים ותאוות ממון המדרדרת עד לרציחה, ויש כסף שהוא "פדיון נפש" המביא ליישובו של עולם ולתיקונו – צדקה וחסד, כסף המסייע לסמוך נופלים ולרפא חולים, להגדיל תורה ולהאדיר מעשים טובים. על כסף מסוג זה אמרה תורה: "ונתנו איש כפר נפשו". ורבי מנחם מנדל מקוצק אמר בהקשר זה: כאשר תמה משה, שמטבע פשוט יכול לשמש כופר נפש, "הראה לו הקב"ה מטבע של אש"- כאשר אדם נותן לקב"ה משלו באש ובהתלהבות, אפילו רק מחצית השקל, אין תיקון גדול מזה לפדיון נפשו. ורבי מאיר מפרמישלאן אמר על כך: כאשר 'תשא את ראש בני ישראל' – ותוציאם מחשכת הגלות, או אז "ונתנו איש כפר נפשו" – אפילו איש כופר, ייתן את נפשו בשביל הקב"ה.

בור המתמלא מחולייתו

"זה יתנו"
"הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש..ואמר לו: זה יתנו" (רש"י). ללמדנו, שצדקה כמוה כאש. כמה שתיקח ממנה, אין הדבר גורע ממנה כהוא זה. אין מחסרים אותה. כך גם הנותן צדקה, אינו מחסר מממונו כלום, כיוון שהקב"ה ממלא את חסרונו בכפל כפליים.

צדקה המאחדת

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"
התורה חייבה את כולם לתרום באופן שווה, ללא הבדל מעמדו של התורם, זאת כי מטרת המפקד הייתה לאחד את העם. לו חויבו לתת כל אחד עפ"י מעמדו ועושרו, הדבר היה גורם לנאה ולפירוד, וכל אחד היה מחפש כמה תרם חברו, העשיר ממנו, על-מנת שהוא יצטרך לתרום פחות. (עפ"י הרב משה חפץ).

תשובה ושכר גשמי בצידה

"זה יתנו"
אמר אדם אחד לרבי אברהם מסוכטשוב: שמעתי שיש בידכם "סגולה" להצלחה בעסקים ולעשיית הון. אם יגלה לי הרב מה טיבה של סגולה זו, אגמול ביד רחבה. השיב לו רבו: הסגולה מופיעה בדברי חז"ל (פסיקתא רבתי טז), שכאשר נתקשה משה בהבנת הציווי של מחצית השקל, "הוציא הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד, הראהו למשה ואמר לו: זה יתנו". מכאן אתה למד, שמתחת לכסא הכבוד יש כסף. חז"ל הוסיפו "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.), מכאן שעליך לעשות תשובה שלמה עד שתגיע לכסא הכבוד ושם תוכל לצבור כסף לרוב.

ירידה לצורך עליה

"קום עשה לנו אלהים"
דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים, ואילו דורות אחרונים מתפרקים מאלקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף).

הקשר עם המנהיג

"קום עשה לנו אלהים, אשר ילכו לפנינו"
עפ"י המדרש, אמרו בני ישראל לאהרן: המצרים היו נושאים את אלוהיהם, והיו משוררים ומזמרים לפניו ורואים אותו לפניהם. עשה לנו כאלוהי מצרים ונראה אותו לפנינו (פרקי דרבי אליעזר מה). התבודדותו של משה הרחיקה אותו מהעם, וגרמה את הקלקול שהביא את העם לחטא העגל. בתקופת שעבוד מצרים שקעו בני ישראל במ"ט שערי טומאה של פולחן אלוהי כסף וזהב. יציאת מצרים שחררה אותם מן העבדות הפיזית, אך התרבות האלילית המצרית הוסיפה לחלחל בקרב העם. כל עוד חי משה בתוך העם, מנעו נוכחותו והשפעתו עליהם את שובם לפולחן האלילי. כאשר עלה משה למרום ונעלם לעם, ניתק הקשר בינם לבינו, גברה השפעת התרבות האלילית המצרית ואז עשו את העגל. ללמדך, כמה חשובה נוכחותו של מנהיג בקרב העם. ("אבני נזר")

הכסף כמחסום בפני הע"ז

"ויאמר אליהם אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי"
אהרן, שהיה מעורב בין הבריות והכיר את תכונותיהם, ידע כי אנשים רבים מבקשים את קרבת אלוקים, כל עוד הדבר אינו נוגע לכיסם. לכן, כאשר ראה לאיזה כיוון שלילי הם הולכים, חשב לעצמו שאם ישמעו אותו קורא להם "פרקו נזמי הזהב", תצטנן התלהבותם של רבים מהנקהלים, והם יחזרו בהם מכוונתם הרעה ומתביעתם "עשה לנו אלוהים". אלא שבפועל, יצר העבודה הזרה היה טבוע בהם כל כך עמוק, וגבר על תאוות הממון שבלבם. (הרב מנחם הכהן, שם).

הערכה מאוחרת

בני ישראל נקהלו על אהרן ודרשו: 'קום עשה לנו אלוהים'. למה ביקשו אלוהים במקום משה, וכי משה היה אלוהים? אלא, כך דרכם של יהודים, כאשר המנהיג חי בתוכם, הם מלינים עליו ויורדים לחייו. אך כאשר הוא עוזב אותם, או כאשר הוא מסתלק מן העולם, הוא הופך בעיניהם כאלוהים, שרק אלוקים בעצמו יכול למלא את מקומו.

יד מקרבת ויד אחרת מרחקת

"ויחל משה את פני ה' אלוהיו"
לא הניח משה זווית ברקיע שלא נתחבט בה עד שאמר: "חטא העם הזה חטאה גדולה", ועשה עצמו כאילו כעוס מאוד על ישראל. כיוון שראה הקב"ה כך, אמר לו: משה, שתי הפנים בכעס? אני ואתה שנינו כועסים על ישראל? לא יהיו שתי הפנים בכעס! אלא, כשאני נותן רותחים, הווי אתה צוננין. אמר לו משה: ריבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהם סנגוריה, מיד "ויחל משה את פני ה' אלהיו". (ילקוט שמעוני).

לא ללכלך בחוץ

"ויחל משה…למה יחרה אפך בעמך"
כאשר עמד לפני הקב"ה, לימד משה סנגוריה על בני ישראל והעלה לפניו את זכות האבות שלהם. אך כאשר ירד מההר, הוכיח משה את בני ישראל על חטאם הנורא והטיח בהם דברים קשים. אומר רבי נפתלי מרופשיץ: כאשר מנהיג מדבר אל היהודים, צריך הוא להוכיחם ומותר לו להטיח את פשעיהם בפנים. אבל כאשר מדבר הוא על יהודים, אפילו אם הוא מדבר על יהודים עם הקב"ה, עליו ללמד זכות עליהם ולסנגר עליהם, אפילו חטאו. וסניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב אמר לרב אחד שהוכיח את בני קהילתו: לאחר שייסרת את היהודים על העבירות שלהם לאביהם שבשמים, מן הדין והיושר שעכשיו תוכיח גם את אביהם שבשמים, על עברות לכאורה שלו כלפיהם, מדוע מסרב הוא לגאול אותם, וממשיך לייסרם בגלות קשה ומרה

בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /16
ב -22:40

פנינים לפרשת "ויקהל"

על דיבור של אהבה, קדושת ישראל, שבת ועוד בפנינים לפרשת ויקהל..

כ"ה אדר א´ ה´תשס"ג –

משכן על יסוד חדש

לאחר שקיבלו מחדש את לוחות העדות, נצטוו שוב בני ישראל על הקמת משכת העדות, כדי שיקימו את המשכן על יסודות חדשים שלמדו מן הניסיון שעבר עליהם. העם והכהנים למדו להכיר את עצמם על חולשותיהם ועל כך שהם זקוקים להשתלמות מתמדת, להתעלות ולכפרה. לאחר שנתנסו בכל דירוגי היחסים בין העם לבין ה', למן שפל המדרגה כאשר נדחו מפני ה' ועד לרום מעלת חסד התשובה, הם נוכחו לדעת כי ה' בעל הדין החמור, הוא גם בעל הרחמים הגדולים. המשכן שנצטוו להקים נועד להיות המקום למען הפרט ולמען הכלל, שבו ימצאו תמיד, בכל מצב של תעייה ורפיון, כוח לשוב ולעלות את על, וברכת ה' למימוש כוונתם הרצויה (על פי רש"ר הירש).

הרם קרן ישראל

"ויקהל משה"
נסמכה פרשת "ויקהל" לפרשת "כי תשא את ראש בני ישראל", לומר לך: אימתי תישא את ראש בני ישראל? בשעת קהילה ואחדות, כשהם "כל עדת בני ישראל" – כולם יחדיו מאוחדים כאחד (על התורה).

דיבור של אהבה

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
"עדת" מלשון עדי – תכשיט, כל אחד מישראל היה בעיני משה יקר כעדי וכתכשיט, נכנסו דבריו אל לבותיהם ויכול היה לאסוף אותם "על פי דיבורו" (בשם הבעש"ט).
"ויקהל משה" – רש"י: "נאספים על פי דיבורו". אומר רבי שלמה מססוב: המקדש את דיבורו השכינה מדברת מתוך גרונו, ובדיבורו הקדוש מסוגל הוא לאסוף את כל ישראל אליו.
רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. רק דברים החוזרים ונכנסים אל הלב שיצאו ממנו, היינו, דברי תוכחה ומוסר הפועלים גם על המוכיח עצמו – רק הם יכולים להשפיע.

קדושת ישראל באחדותם

"ויקהל משה"
אומר רבי שמואל ירושלמי: שורש הטומאה הוא הפירוד, ושורש הקדושה – האחדות. הפירוד גרם לעם ישראל לחטוא בעגל. עכשיו כאשר ביקש הקב"ה להכניסם אל הקדושה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – הביאם אל האחדות ואמרה תורה מיד: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – ה' ציווה את "ויקהל" לדורות, כדי שראשי עם בדורות הבאים ילמדו שאין לעשות דבר שבקדושה קודם שמביאים לאחדות תחילה.

מי לה' אליי

"ויקהל משה…אלה הדברים"
מפרש רש"י: "שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הם נאספים על פי דיבורו". אומר רבי יואל טייטלבוים מסטמר: הרי פשוט ומובן הוא שמשה לא אסף אנשים בידיו, למה אם כן הוצרך הכתוב להודיענו זאת? אלא, ב"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" גרם משה להתלכדותם של כל שלומי אמוני ישראל, כדי שיתאחדו ביניהם במאבקם נגד הערב רב. המטרה של "ויקהל" לא הייתה "אספה לשם אספה" – לאסוף אנשים ולהקהילם במקום אחד, שהרי כל עוד יש פירוד בין הנאספים לא תפעל האספה כשלעצמה מאומה. "אלא הם נאספים על פי דיבורו" – הדברים שאמר משה הם שאיחדו את כולם ומכוחם ועל פיהם התאספו כל היראים לדבר ה', רק על ידי אספה שכזו – דבקות ב"אלה הדברים" של משה, עלה בידם להיפרד ולפרוש מן הערב רב, ולגשת להקמת המשכן (על פי טללי אורות).

נשמע ונעשה

"ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"
רבי קופל רייך מבודפסט היה אומר: יהודים רגילים לשמוע את דרשתו של הרב, ולאחר מכן להעיר הערות ולהתווכח ביניהם האם יפה דרש או לא, אם צדק בדבריו אם שהדברים אינם נכונים. אך, לעולם לא יעלה על דעתם של יהודים "בעלי בתים" שגם צריך לקיים את דברי המוסר של הרב. לכן נאמר אצל משה רבנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – לעשות אותם, ולא רק לשמוע.

מנוחה כפולה
"וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'"
"שבת שבתון" – שתי שביתות: מנוחת הגוף מעבודה וממלאכה, ומנוחת הנפש מדאגות הפרנסה והכלכלה (הכתב והקבלה).
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום וחודש ניסן מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /23
ב -07:45

פנינים לפרשת "ויקרא"

על הדבש ועל העוקץ, על הקרבה , קורבן ועוד בפנינים לפרשת ויקרא

ט"ו שבט ה´תשס"ג –

הקרבה שהיא חיבה

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"

למה הקדים קריאה ("ויקרא") לדיבור (וידבר")? – לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קוראהו". (כדי שזה יכין עצמו לדברים). (יומא ד, ב). וב"שפת אמת" מסביר על ההבדל, מדוע כאן נאמר "ויקרא אל משה", בשונה מכל הפעמים בהם נכתב "וידבר ה' אל משה", ואומר שעד שקם המשכן, כל אדם מישראל יכל לשמוע את קול ה' ואף מסוגל היה להתגלות השכינה יותר מהנביאים, כמאמר המכילתא (על בשלח ג) "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים". אך משכונן אוהל מועד, יכול כל אדם מישראל לדעת את ה' רק על פי מידת הבנתו והתנהגותו.

ובימים קשים אלה לישראל, ראוי להביא מדברי רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנה, בספר "אש קודש", שכתב בזמן השואה, ונתגלה בהריסות גיטו ורשה, על הפסוק דלעיל: הרב שואל, הרי גם בהתגלות ה' למשה בהר סיני נאמר: "ויקרא אליו האלוקים", וכן בקבלת התורה: "ויקרא אליו ה' מן ההר". אז מדוע דווקא כאן, בפרשת הקורבנות, מפרש רש"י: "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה?" – ותשובתו, כדי שנדע ונאמין שגם כל דיבור, אמירה וציווי שיקריב 'מכם' – מעצמו ומדמו, גם היא קריאה של חיבה מהקב"ה.

גודל אות

"ויקרא"

בספרי-התורה, במלה הפותחת את פרשתנו, מופיעה האות א ב"ויקרא" קטנה בגודלה מגודל האותיות ה"סטנדרטי". פרשנים רבים נותנים לכך טעמים. מקצתם להלן: "בעל הטורים" מפרש, שמשה לא רצה שייכתב "ויקרא" שהוא לשון חשיבות, אלא "ויקר" – כאילו התגלות ה' אליו הייתה במקרה. הקב"ה הורה לו לכתוב גם את האות א' – לשון קריאה ולא מקרה, ומשה הצנוע כתבה באות א' זעירה. בזוהר על "ויחי" ניתן ההסבר, לפי שקריאתו זו של ה' למשה הייתה חסרה, שכן אין שלמות אלא בארץ ישראל.

וב"תורת עם" מביא הרב מנחם הכהן, שאלף זעירה באה לומר למבקשים את קרבת ה', שלא יטפסו מיד במדרגות התלולות של חכמת הנסתר והמופלא, אלא יתחילו מ"אלף זעירה", ויעלו דרגה אחר דרגה.

ושם מביא מדברי רבי ישראל מרוז'ין: כתב משה "ויקרא" באל"ף זעירה-מזהירה, להזהיר מפני אותם צדיקים המדמים לעצמם שהם קרובים לקב"ה יותר מכלל ישראל, ומאמינים בעצמם שהם בעלי רוח הקודש. הם והגאווה שבהם דוחקים את רגלי השכינה והופכים את 'ויקרא', שהוא לשון של התקרבות והתגלות, ל"ויקר" לשון טומאה והתרחקות. כמאמר חז"ל (פסחים סו, ב): "כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".

ועל המחזיקים מעצמם כדלעיל, מסופר, שבדורות הקודמים היו הרבנים מוסיפים לפני חתימתם את המלה "הקטן", ולא האמינו להם כי ידעו שהם גדולים. בימנו, הם מוסיפים לפני שמם את המלה "הגאון", ושוב אין מאמינים להם. והרב קוק זצ"ל, לשעבר רבה הראשי של ארץ ישראל, היה מקדים לחתימתו: "עבד לעם קודש על אדמת הקודש", וחותם: "אברהם יצחק הכהן קוק".

קורבן ראוי

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"

אמרה תורה: "אדם כי יקריב מכם" ולא אמרה: "אדם מכם כי יקריב", לומר לך, שאם רצונך להקריב קורבן, יהא זה קורבן הראוי לכם, לפי כוחכם. ("על התורה"). וב'ויקרא רבה' מפרש: אמר לו הקב"ה לאדם: יהא קורבנך דומה לקורבנו של אדם הראשון, שהיה הכל ברשותו, ולא הקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים. אף אתה אל תקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים".

על הדבש ועל העוקץ

"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו"

יש בני אדם שהם 'נופת צופים' – מתוקים כדבש, אך טובה לזולת לעולם לא תצמח מהם. יש כאלה שכאשר מבקשים מהם דבר, הם מחמיצים פנים ו"מצטערים" שאין הם יכולים לעזור. על זה ועל זה – על הדבש והשאור אמרה תורה "לא תקטירו ממנו אשה לה'" – אין הם רצויים לה'. (בשם רבי שמואל מליובוויטש). רבי יוסף נתנזון הסביר, "שאור" ו"דבש" הם שני קצוות, ולפי מהותם וטעמם אלו שני הפכים. הקצוות מזיקים הם, וראוי לאדם שיתרחק משניהם. צריך אדם שילך בדרך האמצע. ויש המפרשים "שאור" – המתנפח – בעל הגאווה, ה"דבש" – המתוק וממתיק, זה בעל החנופה – לגביהם אמרה תורה: "לא תקטירו ממנו". ופירוש נוסף: האומרים "מצוות ליהנות נתנו" והם מקיימים רק מצוות נוחות, ולעומתם אלה המציגים את התורה כעולם שכולו חמוץ – כולו איסורים – "לא תקטירו ממנו" – אינם ראויים להיות לא קרובים ולא קרבים למזבח ה'. ("תורת עם").

—————–
תמר לפיד

LuckyHunch
מנהל הקהילהרשום מ :2003 /08 /30
4033 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /23
ב -09:34

ואני אומרת – שבת שלום ומבורך לכווולם –

לקרוב ולרחוק,

לשומ"צ ולשמו"צ

לאמצעי הנאות

ולקצה המתוק

למבעירי השאור החמוץ

שבת עונג אביבית וחמימה לכם

מלאת חיוכים, נחת וקורת רוח!

ו………………..

להתראות באמצע הדרך!

—————–
LuckyHunch

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /30
ב -22:54

פנינים לפרשת "צו"

על גאווה , מה בין ציווי לדיבור, על בגדים, עבודה ועוד בפנינים לפרשת צו..

ט"ו שבט ה´תשס"ג –

בין ציווי לדיבור
"צו את אהרן ואת בניו לאמר"
בפרשה הקודמת כתוב: "וערכו בני אהרן", "וזרקו בני אהרן", "ונתנו בני אהרן", ואילו כאן, כאשר מגיעים לאהרן עצמו, לשון הכתוב הוא ציווי. אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבים? חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, שנאמר: 'כלהעצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן', ולאהרן אין אתה חולק כבוד בשביל בניו? השיב לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים. (עפ"י ויקרא רבה ז, א). הרשב"ם מסביר את ההבדל בין הסיגנון בכך, שבפרשת "ויקרא", כל הנאמר בעניין הקורבנות נאמר לבני ישראל, שעליהם לדעת את הדברים. הקב"ה לא רצה לצוות את העם בכללו על הקורבנות, שלא יאמרו שה' זקוק כאילו לחלב מראים ולדם פרים. לפיכך, רק "דיבר אליהם", שמי מהם שיביא קורבן, שיעשה כך וכך. ואילו אצלנו, הדינים נאמרו כלפי הכוהנים עצמם. משרתי בית ה'. אליהם דיברה התורה בלשון "צו את אהרן ואת בניו". ובעניין הציווי, בהסתמך על רש"י האומר כי "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות", אומר רבי יהודה לייב אלטר מגור, כי הצו "לדורות" מכוון לגלויות של הזמן הזה. ומסביר, ששונאי ישראל מקפחים את פרנסתם של ישראל ומכלים את פרוטותיהם מהכיס. בימים כאלה, שוקעים יהודים בייאוש של "חסרון כיס", אמונתם מתרופפת והם מתרשלים בקיום מצוות. לכן חייבים הכוהנים – מנהיגי העדה – זירוז, לעודד את רוח העם, לחזק את כוחות הנפש שלו לעמוד בנסיון, שהרי אחד מסימני חבלי המשיח הוא "חסרון כיס", שאמרו חכמים (סנהדרין לח, א): "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" (מתוך: "תורת עם", הרב מנחם הכהן).

קצת גאווה – מותר
"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").

בגדים ומשמעותם

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

אין עבודה בזויה

"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב…הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".

אש רוחנית

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

כל הארץ דגלים דגלים – לפרשת במדבר

ברכת שבת שלום ומבורך!…

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /04 /06
ב -12:14

זבח השלמים – מלחמה ושלום – לפרשת צו

אם תופס האדם את החיים כמקור להנאה ולזכויות, וחושב שזכותו כאדם היא לשחוט בהמה ולהנות מבשרה מעשהו אינו רצוי. אך אם מבין האדם שהחיים הם חובה – אף כי נעימה – ובאנו לעולם למלא שליחותו של מקום, יכול הוא כחלק מן החובה גם לאכול בשר, על פי מצוותו של מקום. לפרשת צו.

י"ז אדר ב´ ה´תשס"ג – הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות

בפרשת השבוע מפורטים דיני הקרבנות, ובכללם קרבן השלמים.
הספרא מבאר את עניינם של השלמים:'ואם זבח שלמים קרבנו'. ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם… דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן – הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלין.שתי דעות מובאות במדרש זה בעניינו של השלמים: האם הם מביאים שלום או שהשלום נמצא בהם.
לדעת ר' יהודה, העולם נמצא בפירוד. האדם לחוד, הבהמה לחוד, המזבח לחוד – כל דבר נפרד מחבירו. השלמים באים לאחד את כל הדברים הללו על ידי הקרבן, ומן המקדש מוקרן השלום לכל העולם כולו.
הדעה השניה במדרש, רואה את הדברים אחרת. העולם הוא אחדותי – האדם והבהמה, המזבח והבעלים כולם משולבים בשלום ובהרמוניההמתבטאים בקרבן השלמים.כינויו של קרבן השלמים בתורה הוא "זבח השלמים". בולט הדבר בפסוק הסיכום של הקרבנות "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואיםולזבח השלמים". השלמים הם הקרבן היחיד שצורפה לשמו המילה "זבח".
ביטויים מעין אלו מלמדים אותנו על הצורך להקשיב לדקות הלשון וההתבטאות של דברי תורה ודברי חכמים, ולדלות מהם פנינים.
צירוף המילים זבח ושלמים הוא דבר מיוחד שכן ישנה בצירוף זה סתירה פנימית. זבח – שחיטה, הרג, מוות. שלמים – שלום ושלמות.
דוקא בקרבן השלמים מדגישה התורה כי השלמים אינם באים לבד. פעמים שאנו מחויבים לעבור את המורכבות של "זבח שלמים", ואין דרך להגיע לשלום בלא מלחמה שקדמה לו. המנסה להגיע לשלמים בלא הזבח – גם השלמים לא יעלו בידו. המרחם על אכזרים, ומנסה לנהוג בשלום עם אויבים, סופו שיתאכזר על רחמנים, שגם כשצריך שלום – הוא יהיה עסוק בזבח, אך בהקשר הלא נכון. הרוצה לחיות ללא "זבח" – ומגן ביתר שאת על בעלי חיים, פעמים שמביא הדבר לזלזול בבני אדם, וגם "שלמים" אין לו.
עלינו לדעת שיש צורך בזבח כדי להגיע לשלמים, וזו דרכו של עולם. אין בכך פסול, כל עוד נעשים הדברים מתוך רצון טוב ולשם שמים. בימים אלו של מלחמה נגד כוחות הרע עלינו לזכור כי המאבק ברע הוא הדרך לשלום. לא ניתן להגיע לשלום בלא הכרתת הרע מן העולם.ענין זה מאיר באור נוסף תוך עיון בפסוק מיוחד בפרשת השבוע:דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו.מה משמעות הפסוק? על מה באה הכפילות ושינוי מיקומה של המילה "לה'"?
שחיטת בהמה לאכילת אדם היא דבר שיש בו בעיה. וכי מה יתרון לאדם מן הבהמה המתיר לו להשתמש בה למזונו. מדוע מילוי תאוותו של האדם צריך להיות על חשבון עולם החי?
ואמנם בתורה בפרשת אכילת בשר מצאנו גערה מסותרת לאוכל בשר:כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוהנפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך.בהיות עם ישראל במדבר אכילת הבשר היתה באמצעות קרבן השלמים.
נראה שבעיה זו היא הרקע ל"מקריב את זבח שלמיו לה'". רוצה הוא לאכול בשר ואינו רוצה לאכלו מתוך התנשאות גזענית על הבהמה. על כן מקריב הוא קרבן לה' על פי צוויו של מקום ומן הקרבן הזה הוא אוכל.
אם תופס האדם את החיים כמקור להנאה ולזכויות, וחושב שזכותו כאדם היא לשחוט בהמה ולהנות מבשרה מעשהו אינו רצוי.
אך אם מבין האדם שהחיים הם חובה – אף כי נעימה – ובאנו לעולם למלא שליחותו של מקום, יכול הוא כחלק מן החובה גם לאכול בשר, על פי מצוותו של מקום.
"המקריב זבח שלמיו לה'" – הרוצה ששלמיו יהיו שייכים גם לה', צריך להבין שזה יתכן רק אם "קרבנו לה' מזבח שלמיו", רק אם יבין שה' הוא מקור הכל, ממנו הכל בא ואליו הוא שב, והוא אשר צוה אותנו ושלח אותנו להקריב ולקיים מצות אכילת קדשים.
אין זו התנשאות על פני הבהמה כאילו לכך נוצרה, לפרנס את בטננו, אלא שליחות וחובה שהאכילה היא חלק ממנה.נקודה זו מבארת את דבריו של ר' שמעון בספרא:ואמר ר' שמעון כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. אמר ר' שמעון לא זו בלבד אלא יציקות ובלילות ופתיתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטות ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ, תלמוד לומר 'מבני אהרן' כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.
וכן היה ר' שמעון אומר הרי הוא אומר 'מי גם בכם ויסגור דלתיים ולא תאירו מזבחי חנם אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם' (מלאכי א', י'). שני דברים המשמשים את הגוף אין נמנעים לעשותן ואין נוטלים עליהם שכר, שאומר אדם לחבירו הדליק לי את הנר הזה ואגף לי את הדלת אחריך אין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר, לא עשיתם עמי שכר והלא דברים קל וחומר אם דברים שאין נוטלים עליהם שכר לא עשיתם עמי חנם דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה.שני דברים אומר ר' שמעון: א. רק מי שמאמין בעבודת הכהנים יש לו חלק במתנות הכהונה. ב. גם על דברים שבדרך כלל עושים בחינם – הכהנים מקבלים שכר.
נראה, שעומק הדברים קשור למה שראינו לעיל.
מי שמאמין בעבודה – מי שמאמין שהעולם ניתן לעבודה, שהעולם הוא שליחות ומילוי חובות – רק הוא מקבל את שכר הכהונה.
מי שרוצה לאכול את זכויות הכהנים ומוכן גם לעבוד בשבילם – זו הסתכלות מוטעית. צריך להאמין ולהודות בעבודה. זוהי תפיסת עולם. הכהנים הם שלוחי דרחמנא או דידן, אך מכל מקום הם שלוחים, הם צריכים למלא שליחות, ומתוך כך גם קבלת חלק הכהונה היא חלק מתפקידם.הבנה זו חשובה בכל מישורי החיים. עלינו להפנים שהעולם הוא מקום מילוי חובות, ורק מתוך כך ישנה אפשרות להנות מהזכויות שהעולם מזמן לנו.אם כך נראה את החיים, נבין טוב יותר משמעות הזבח, לא רק בבית המקדש כי אם גם במלחמות.חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים כיזבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום.אך לא זבח מתוך התנשאות וחיפוש הנאות, כי אם מתוך שליחות של ביעור הרע מן העולם, מתוך ההבנה שגדול השלום עד כדי כך שראוי להלחםלמענו. יתן ה' שנזכה לראות מהרה בשלום העולמי.

דבורא דנדבא, פרשתא י"ג, פרק ט"ז, א' – ב'.

ויקרא ז', ל"ו.

בתנ"ך מצאנו ביטויים רבים כאלו, המכילים שתי מילים הסותרות זו לזו, וחז"ל דרשו אותם, למשל: "מסמרות נטועים" (קהלת י"ב, י"א) המסמר קבוע והנטיעה מתפתחת, ועי' חגיגה דף ג' ע"ב: "…אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין". דוגמא נוספת: "חכו ממתקים" (שיר השירים ה', ט"ז) ובמדרש רבה על פסוק זה דרשו מלשון תוכחה, ההפוכה ממתיקות.

ויקרא ז', כ"ט.

דברים י"ב, כ'-כ"א. ועי' "חזון הצמחונות והשלום" למרן הראי"ה קוק זצ"ל.

צו, פרשתא י"א, פרק ט"ז, ט'.

נדרים ל"ה ע"ב.

ישעיהו ל"

מאחלת לכל משפחת הפורום הרבה בריאות אושר נחת עםחום ואור מעומק הלב! תמר.

דבורא דנדבא, פרשתא י"ג, פרק ט"ז, א' – ב'.

ויקרא ז', ל"ו.

ויקרא ז', כ"ט.

דברים י"ב, כ'-כ"א. ועי' "חזון הצמחונות והשלום" למרן הראי"ה קוק זצ"ל.

צו, פרשתא י"א, פרק ט"ז, ט'.

נדרים ל"ה ע"ב.

ישעיהו ל"ד, ו'.

ד, ו'.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /04 /27
ב -19:11

פנינים ל"אחרי-מות – קדושים"

על שנאה ומצוות, דוגמה אישית ועוד בפנינים לפרשות אחרי-מות קדושים

ט"ו שבט ה´תשס"ג –

עד כמה להתקרב
"בקרבתם לפני ה' וימתו"
נדב ואביהוא, בני אהרן, ביקשו לעבוד את ה' מתוך התבטלות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש, עד ש"וימתו". אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כי זהו היה גוף החטא שלהם. ההתקרבות האמיתית אל ה' צריכה להיות ע"י קיום המצוות בעולם גשמי ובגוף גשמי. ב"מי שילוח" מביא המחבר, רבי מרדכי יוסף, את ה"נוסחא" כיצד צריכה להיות אותה קרבה אל ה'. זו, לדבריו, צריכה להיות מאוזנת. איזון בין יראת ה' לבין אהבת הבורא. בניו של אהרן הפריזו, לשיטתו, באהבתם את ה', ובכך הביאו כלייה על עצמם. באופן שונה מסביר רבי שמשון רפאל הירש. לשיטתו, חטאם היה בכך שחשבו את עצמם קרובים לה' יותר מכפי שהיו במציאות, ומתוך זה הם האמינו שהם יודעים מה רוצה ה', ועשו את המעשה בלי שיורה להם לעשות כן.

כהן לדוגמא

"וכפר בעדו ובעד ביתו"
מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.

עם יד על הלב

"וסמך אהרן את שתי ידו והתודה"
מכאן המנהג להכות עם היד על הלב בעת אמירת הווידוי: "על חטא" וב"אשמנו". יש אומרים שמקור המנהג מבוסס על הפסוק: "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ועוד אמרו: היד היא המעידה על חטאיו של האדם ככתוב (דברים יז, ז): "יד העדים תהיה בו בראשנה". גם בתפילת "כל נדרי" אנו אומרים: "וחותם יד כל אדם בו" – כל אדם רושם במו ידיו את חטאיו, ועל כן, אותן ידיים שחטאו, הן המענישות ומכות על לב האדם. ועל ההכאות האלה אמר פעם ה"חפץ חיים", שלא מי שמכה על לבו ה' סולח לו, אלא ה' סולח למי שלבו נקפו ומכהו על חטא שחטא. לו ה' סולח. (הרב מנחם הכהן, "תורת עם").

שלא להטעות

"ושפך את דמו וכסהו בעפר"
אומר השד"ל, "וכסהו בעפר", כדי שלא יישאר דם, שכן לו נשאר דם על הקרקע, עשויים לטעות ולחשוב שדם אדם הוא, ועלולים גם לחשוב, שבארץ ישראל הקדושה, נשפך ח"ו דם נקי. היו ימים.

מה לא לעשות

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"
ה"כלי יקר" מפרש, שהדגש הוא על "אשר ישבתם בה". הקב"ה ציווה על ישראל להיות גרים במצרים, אך הם הפכו את ישיבתם שם לעניין של קבע. לכן מזהירה אותם עכשיו התורה: גם אם תצטרכו להיות במדינות הגלות לתקופות קצרות או ארוכות – אל תהפכו זאת לעניין של קבע, אל תהפכו עצמכם לאזרחים שם. הרב מנחם הכהן מפרש: לא תעשו עוד כמעשה שעשיתם במצרים – בשעה שפרעה העביד את ישראל בפרך והמית את ילדיהם, מצאו חלק מהם זמן לעסוק בריב פנימי ובערעור על הנהגת משה. זאת, מורה עתה הכתוב, לא תעשון עוד. רבי יהודה אריה לייב מגור פרש: על עבירות ממש, אסרה התורה במפורש. כאן מוזהרים ישראל על מעשים מותרים. גם את המותר, אל להם ליהודים לעשות כמו מצרים וכנען. יהודי צריך להתלבש כיהודי, לאכול כיהודי, לשמוח כיהודי, וכדומה. על כגון זה אמר ה"כלי יקר", אם רוצה אתה לדעת כיצד צריך יהודי להתנהג, ראה איך מתנהג גוי – ועשה ההפך.

מצווה לכל גיל

"אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"
"וחי בהם" – אומר הרבי מקוצ'ק – מצוות יש לקיים "אשר יעשה אתם האדם וחי" – בעודנו חי, צעיר ויצריו עמו. כאשר מחכים עם קיום המצווה לעת זקנה, כאשר כבר תש כוחו של אדם, כאשר כבר אין כוח לחטוא, יוצאת גם המצווה עייפה.

שנאה הדדית

"ולא תקיא הארץ אתכם"
אומר רבי צבי הירש קלישר: מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, הארץ ממאיסה את עצמה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. אין הוא ידוע , שלא שנאתו שלו לארץ, אלא ששנאת הארץ אותו, מדברת מתוך גרונו. ("תורת עם").

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /05 /18
ב -21:39

"איש על דגלו באותות". אותות הם, בעצם, אותיות. אותיות התורה אינן רק סמל לעיצורים ותנועות מסוימות. בכל אות מקופלים עולמות שלמים, האותיות אינן מתות, אלא יש בהן חיות המקופלת בהן. כך גם הדגלים. כל דגל מקפל בתוכו עולם רוחני המופיע דרך הסמל המיוחד, הצבע המיוחד והשבט המיוחד המחזיק בו. לפרשת במדבר.

כ"ח אייר ה´תשס"ג – הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות

ספר במדבר, כשמו כן הוא, מתאר את חייהם של ישראל במדבר. אחד הדברים המאפיינים תקופה זו, מופיע בפרשת השבוע: סידור מחנה ישראל לדגלים.
כך אומרת התורה:איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו.מעיון בדברי חכמינו עולה, כי סידור זה איננו טכני בלבד, כדי להצליח להתמצא בין האהלים הרבים. לסידור הדגלים ישנו משמעות עמוקה, וננסה לדלות מעט ממשמעות זו.
המדרש אומר:הדא הוא דכתיב (שיר השירים ו') 'מי זאת הנשקפה וגו" קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים 'מי זאת הנשקפה וגו". אומרים להם האומות 'שובי שובי השולמית' הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין. 'שובי שובי ונחזה בך' ואין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה (שמות י"ט) 'ואתה תחזה וגו" 'שובי שובי ונחזה בך'. וישראל אומר 'מה תחזו בשולמית' מה גדולה אתם נותנים לנו שמא 'כמחולת המחנים', שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר, 'דגל מחנה יהודה', 'דגל מחנה ראובן', 'דגל מחנה דן', 'דגל מחנה אפרים', יכולים אתם לעשות לנו כך.תשובתם של ישראל תמוהה, לכאורה. וכי הגויים אינם יכולים לעשות דגלים?
מובן, אם כן, שאין הכוונה לסידור הטכני מסביב למשכן, אלא למשהו עליון יותר.
חז"ל מספרים לנו, שלא רק עם ישראל מסודר לפי דגלים:לפי שראו ישראל את המלאכים במתן תורה עשוים דגלים דגלים שנאמר 'רכב אלהים רבותים' התחילו מתאוין לדגלים לכן הוא אומר 'ודגלו עלי אהבה', וכן הוא אומר 'ובשם אלהינו נדגול', אמר הקב"ה חייכם שאני עושה משאלותיכם שנאמר 'ימלא ה' כל משאלותיך'.אם גם המלאכים מסתדרים בדגלים, כנראה שיש בזה עניין מעבר למסדר צבאי יפה.
נראה, שההבדל בין דגלי ישראל לדגלים סתם הוא – מהו המקור שממנו מגיע הדגל.
בדרך כלל, דגל נובע מרצון של קבוצת אנשים להתאחד – עם, יחידה צבאית, תנועת נוער וכדו'. האיחוד סביב רעיון מסוים מתבטא בדגל, שסמלו מבטא את הרעיון.
דגלי ישראל אינם כן. מקורם הוא עליון, ומשם הם יורדים לעולם ומופיעים בו. הדגל איננו רק ביטוי לרעיון מסוים, אלא הטבעה אלוקית, המוציאה אל הפועל את תכונות השבט על פי הדגל.
"איש על דגלו באותות". אותות הם, בעצם, אותיות. אותיות התורה אינן רק סמל לעיצורים ותנועות מסוימות. בכל אות מקופלים עולמות שלמים, האותיות אינן מתות, אלא יש בהן חיות המקופלת בהן. כך גם הדגלים. כל דגל מקפל בתוכו עולם רוחני המופיע דרך הסמל המיוחד, הצבע המיוחד והשבט המיוחד המחזיק בו.דרשות נוספות של חז"ל, מאירות את עניין הדגלים מכיוון נוסף:ומהו 'הביאני אל בית היין' אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים ובאהבה גדולה קבלתי אותם. רבי אבא בשם ר' יצחק אמר אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני, ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא מנין 'ודגלו' ומאהבה גדולה קבלתיה, שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'. רבי יונה אמר שני חברים שעוסקין בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה אמר הקב"ה 'ודגלו עלי אהבה'. אמר ר' אחא עם הארץ שקורא ל"אהבה" "איבה" כגון "ואהבת" "ואייבת" אמר הקב"ה 'ודילוגו עלי אהבה'.הדגלים הופיעו בעת שהיו ישראל במדבר, ולא לחינם. חלוקה מסודרת זו של ישראל לדגלים, כשכל אחד עומד על מקומו המתאים לו בהתאם לשורשו בעולמות העליונים, מתאימה היא למדבר. במדבר היה האידיאל נמשך אל תוך המציאות וכל שבט הכיר את מקומו ותכונתו.
עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל, נפגש האידאל עם מציאות מורכבת ומסובכת ואינו מופיע בשיא תפארתו. פעמים שעלינו "להוריד את הדגל לחצי התורן" וההליכה המופתית והמסודרת אינה מתאימה. מלחמות ומאבקים, התנחלות והורשת הארץ, הם מעשים המורידים לשעה את התכונות והכשרונות ומעלים על נס את הכוחניות ואת כשרון ההשרדות.
במציאות שכזו אנו זקוקים למ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ועוד יותר אנו זקוקים ל"דילוגו עלי אהבה"…
במציאות המורכבת מתברר שכל שבט וכל אדם יש בו הרבה תכונות טובות והרבה כשרונות והמציאות חושפת דברים שלא האמנו שקיימים בנו.
אז אנו מגלים שגם תכונותיהם של שבטי ישראל מגוונות הן ומורכבות:… מלמד כשבירך יעקב אבינו את בניו והיה מושלן בחיות, משל יהודה באריה (שם) 'גור אריה יהודה', משל דן בנחש 'יהי דן נחש וגו", נפתלי באילה 'נפתלי אילה שלוחה' וגו" בנימין בזאב 'בנימין זאב יטרף', אף על פי כן חזר וקרא כולם אריות כולם נחשים כולם אילות כולם זאבים, תדע לך שהוא כן, שהרי דן שקראו נחש חזר וקראו אריה 'דן גור אריה וגו" הא למדת שחזר וכלל ראובן ושמעון ולוי בברכת אחיהם לקיים מה שנאמר 'כולך יפה רעיתי וגו".יש לכל שבט את עניינו המיוחד, אך כל שבט כלול מכולם, וכל אחד יכול לגלות ערכים שישנם בשבטים אחרים. חלוקת השבטים אינה מוחלטת ויש אפשרות להרכבה.
חלוקת השבטים לדגליהם ולתכונותיהם וכשרונותיהם יש בה גם בחינה של חסרון. החלוקה עלולה להפוך למחלוקת.
הרב קוק זצ"ל מוצא ברכה שמופיעה אף בשכחת יחוס השבטים ועניינם המיוחד:שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם על ידי השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפילות המיוחדות וראויות לכל שבט ושבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אף על פי שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית.עם כל הבעייתיות שבשכחת הייחוס המיוחד והענין המיוחד שבכל שבט, ישנה בכך ברכה של גילוי אחדות האומה. ישנם ערכים פנימיים המשותפים לכל ישראל, ופעמים שהם מטושטשים כאשר כל שבט מדגיש את ייחודו. יש דור כדור המדבר, בו כל שבט על דגלו, ויש דור שבו נשכחים השבטים ומתגלה הצד האחדותי שבעם ישראל ופעמים שגם באותו הדור יש בו בחינות של שכחת היחוס והיחוד ויש בו בחינה של הדגשת המיוחד שבכל אחד.

במדבר ב', ב'.
במדבר רבה פרשה ב', ד'.
ילקוט שמעוני תהילים רמז תרפ"א.
שיר השירים רבה פרשה ב', פס' ד'.
גם במדבר אנו מוצאים אחר פרשת "ויהי בנסוע" – שראה להפסיק בין פורענות לפורענות – שהעם נפל וירד ממרום האידאל.
במדבר רבה פרשה י"ג, ח'.
אורות, ישראל ותחייתו כ"ז.בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /06 /01
ב -21:43

מאספסוף לאסיפת זקנים – התנהגות בעת משבר – לפרשת בהעלותך

מטיפולו של ה' בענין "קברות התאוה", ניתן ללמוד רבות על דרך ההתמודדות עם בעיות וקשיים המתעוררים בחייו של עם ישראל. מהפתרון המיידי, דרך הפתרון לטווח הארוך ועד למציאת שורש הבעיה. לפרשת בהעלותך

כ"ז סיון ה´תשס"ג – הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות

בתחילת פרשת השבוע מתואר מסע המחנות. לקול תרועת החצוצרות נוסעים כל המחנות לסדריהם ובתוכם ארון ה'.
אולם, מיד לאחר תיאור מרומם זה באה נפילה קשה:ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'.הפסוקים לא מתארים לנו מה היה החטא, ויש להבין ענין זה. בולטת בפסוקים ההפרדה בין טפולו של ה' בענין, המופיע בפסוק א', לטיפולו של משה, המופיע בפסוק ב'. נראה כי דברים אלא עמדו בפני חז"ל בדרשתם:ואמר רבי אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר 'ויתפלל משה אל ה"- אל תקרי 'אל' ה' אלא 'על' ה', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין.המהרש"א במקום שואל:יש לעיין בזה דזה הלשון 'ויתפלל אל ה" נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם ומי הכריח לר' אלעזר לומר לגבי משה אל תקרי 'אל' אלא 'על' ושהטיח דברים וכו', וגם לא מצינו שום קרא 'ויתפלל אל ה' וגו" גבי משה, ואם נגיה 'ויתפלל משה אל ה' וגו" והיינו קרא דפרשת מתאוננים לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם?!המהרש"א שואל כיצד ראה ר' אלעזר בפרשת המתאוננים שמשה הטיח דברים כלפי מעלה, והרי משה בסך הכל התפלל אל ה' והאש שקעה?
נראה לפי פשט הפסוקים, כי המתאוננים התאוננו "באוזני ה'", ורק ה' שמע את טענתם. משה רואה את הסדר הנפלא של מחנה ישראל, ולפתע בוערת אש ה' במחנה. תפילתו היא תמיהה כלפי מעלה: על מה ולמה באה האש, והרי הכל כל כך נפלא ומסודר?
מהי משמעות הדברים?
נראה, שאכן רק ה' שמע את המתאוננים. פירוש הדבר הוא, שכלפי חוץ אכן הכל היה בסדר גמור, ולא היתה כל בעיה, אולם במבט אלוקי ניתן היה לראות כבר כאן שורש לבעיות שהתעוררו אחר כך. כבר בתוך המחנה המסודר נמצא שורש הבעיה של קברות התאוה, המרגלים ושאר הנפילות שבאו בהמשך.
הלקח הוא ברור. בעיות המתעוררות בעולם אינן רק בעיות מקומיות. שרשי הבעיות נשמעים "באזני ה'", ושם גם צריך לחפש את הפתרון. הפתרון הרוחני הוא הפתרון האמיתי לבעיה.
מטיפולו של ה' בענין "קברות התאוה", ניתן ללמוד רבות על דרך ההתמודדות עם בעיות וקשיים המתעוררים בחייו של עם ישראל.
העם מתלונן – אין בשר – בעיות כלכליות, "למשפחותיו" – על עסקי משפחותיו – בעיות מוסריות וחברתיות. כיצד פותרים את הבעיה?
התורה מתארת פתרון בשלוש רמות.
א. ה' נותן לעם ישראל בשר – השלו מגיע אל סביבות המחנה.
ב. ה' מצוה את משה לאסוף שבעים זקנים שיצטרפו להנהגת העם.
ג. אלדד ומידד מתנבאים במחנה.ניתן לראות כאן שלושה סוגים של פתרון, שכולם נצרכים:
ראשית, יש לפתור את הבעיה ברמה המיידית והמקומית. אין בשר – יש להביא בשר. יש בעיות כלכליות – צריך לקצץ. אי אפשר להימלט מהפתרון המיידי.
אולם, יחד עם זאת צריך לדאוג לטווח הארוך. אסור להסתפק רק בפתרון העכשוי ויש לדאוג לחינוך העם שימנע התעוררות בעיות כאלה בעתיד. לשם כך נאספים שבעים הזקנים שילמדו את העם תורה ומוסר.
אלדד ומידד מבינים שגם זה איננו פותר לגמרי את הבעיה. הם אינם מוכנים כלל לעסוק בצרכי ציבור ולצאת מן המחנה. הם רוצים להישאר באהלה של תורה, להתנבא ולהתחבר אל שרשי המציאות, ומשם לפתור ולתקן את הפגמים.
שלושת רמות הפתרון האלה מופיעות גם בנבואתם של אלדד ומידד. הגמרא מביאה שלוש דעות לגבי נבואתם:ומה נבואה נתנבאו, אמרו משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ.
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים "עלי שליו עלי שליו".
רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין…ברמה הראשונית, התנבאו אלדד ומידד על פתרון מיידי לבעיה – "עלי שלו" – וכמו שאומר רש"י – "צורך שעה היתה".
ברמה נוספת – "משה מת, יהושע מכניס" – הם מבינים כי שורש הבעיה נעוץ ברמה גבוהה יותר – בהבנת מצב הדור. דור זה הוא דור של מעבר. כבר בשלב זה מתחיל עם ישראל להיפרד מהנהגת המדבר המלווה אותו, המופיעה במחנה המסודר לשבטיו, ועובר להנהגת ארץ ישראל, שם הדברים מורכבים ומסובכים הרבה יותר.
דור מעבר, הוא דור מסובך ביותר. חלק מן הציבור נמצא כבר בהויה המתחדשת, חלקו עדין בדור בקודם, וחלק נמצא באמצע ומנסה לחבר בין העולמות. פערים אלה גורמים קשיים רבים ונפילות רבות, ויש צורך בהנהגה תורנית וחינוכית שתעסוק בהתמודדות עם הבעיות. גם נקודה זו מאירים אלדד ומידד.
בנבואה השלישית הם מתנשאים עד לחזון אחרית הימים – "עסקי גוג ומגוג".
מה המיוחד בגוג ומגוג?
על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". מספר המדרש:ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה מטון חד בית חקלא אמר ר' יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא מטון חד בית כרם ואמר ר' יוחנן הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא מטון חד בית זיתא ואמר כמו כן שרי ר' חייא בר אבא בכי אמר ליה מה את בכי אמר ליה בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה ימים שנאמר (שמות כ') 'כי ששת ימים עשה ה" אבל התורה ניתנה לארבעים יום שנאמר (שמות ל"ד) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום' וכתיב (דברים ט') 'ואשב בהר ארבעים יום' כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו'.
תרגום: ר' יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי והיה רבי חייא בר אבא סומכו (תומכו) לר' יוחנן. הגיעו לשדה אחד, אמר ר' יוחנן שדה זה היה שלי ומכרתי אותו כדי שאוכל לעסוק בתורה. הגיעו לבית כרם אחד ואמר ר' יוחנן בית כרם זה היה שלי ומכרתי אותו כדי שאוכל לעסוק בתורה. הגיעו לכרם זיתים ואמר כן, התחיל ר' חייא בוכה, אמר לו ר' יוחנן מפני מה אתה בוכה, אמר אני בוכה שלא השארת לזקנתך כלום, אמר לו חייא בני וקל בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר (=השדה הכרם והזיתים) שניתן לששה ימים, שנאמר (שמות כ') 'כי ששת ימים עשה ה" אלא בתורה ניתנה לארבעים יום שנאמר (שמות ל"ד) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום' וכתוב (דברים ט') 'ואשב בהר ארבעים יום'. כשמת רבי יוחנן היה דורו קורא עליו 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו'. ר' יוחנן נתן את כל הון ביתו בשביל התורה, כיון שלא יכול היה לעסוק בתורה וברכוש יחד. ר' יוחנן ראה סתירה בין הרכוש ובין אהבת התורה שהיתה בו, ובחר בתורה על פני הרכוש.
התרגום על פסוק זה מתרגם:ואילולי יהב גבר כל ממון ביתיה למקני חוכמתא בגלותא אנא מהדר ליה כפיל לעלמא דאתי וכל ביזתא דיבזון מן משריתיה דגוג יהי דיליה.
תרגום: ואם יתן איש כל ממון ביתו לקנות חכמה בגלות אני מחזיר לו כפול לעולם הבא, וכל הביזה שיבוזו ממחנה גוג תהיה שלו.הנותן את הון ביתו באהבת התורה – יזכה לביזת גוג ומגוג. שם יתברר כי אין סתירה בין התורה ובין הון ביתו, וכי ניתן לעסוק בשניהם יחד. הביזה איננהבזיון.
אין סתירה אמיתית בין אהבת ה' ובין עולם החומר. הסתירה נמצאת רק בעולם שלנו, אולם לעתיד לבוא יתברר כי שניהם שלובים יחד ומשניהם יחד ניתן להגיע לאהבת ה' ולאהבת התורה. ר' יוחנן יזכה לביזת גוג ומגוג ולא יצטרך למכור את כל רכושו כדי להגיע לאהבת התורה.שלושת רמות הפתרון צריכות ללוות אותנו גם בימים אלה. אנו מתמודדים עם בעיות קשות – מצב כלכלי ירוד, פינוי מאחזים, "מפת דרכים" ועוד.
ברמה הראשונית יש לנסות ולפתור את הבעיות המיידיות – אם ניתן למנוע פינוי מאחז או למנוע אישור התוכנית בממשלה – יש לעשות הכל כדי למנוע זאת.
יחד עם עיסוק בפתרונות לטווח ארוך, כפי שנראה בהמשך, אסור להתעלם מהבעיות המיידיות. יש לחוש בכאב ובקושי ולנסות לפתור זאת.
עם זאת, יש להשקיע בטווח הארוך. יש להוסיף בשיעורי תורה, בהקמת בתי מדרש בערים, במבצעי "פנים אל פנים" ובדוכני הסברה ברחובות הערים. כל אלה ועוד נועדו לרומם את העם אל מדרגה שבה לא יתעוררו הבעיות.
אולם, גם בזאת אין די. עלינו לעסוק גם, ובעיקר, בשורש הפנימי ביותר של הדברים, בפתרון הבעיה אשר "באזני ה'". הוספה בלימוד התורה ובעיקר תיקון בתכני הלימוד – עיסוק בנשמת התורה, בלימוד אמונה, בהבנה פנימית של דברי התורה, בבירור עניינה ומהותה של "תורת ארץ ישראל" – כאן נעוץ הפתרון הפנימי ביותר שיקרין על שאר הרמות ויתקן את הבעיה בשורשה.
רק עיסוק בשלוש רמות הפתרון, מבטיח כי הבעיה המתעוררת תבוא על פתרונה המלא.

במדבר י"א, א' – ג'.
ברכות ל"ב ע"א.
סנהדרין י"ז ע"א.
שיר השירים ח', ז'.
שיר השירים רבה פרשה ח', ח'

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /06 /08
ב -18:43

–>

מאספסוף לאסיפת זקנים – התנהגות בעת משבר – לפרשת בהעלותך

מטיפולו של ה' בענין "קברות התאוה", ניתן ללמוד רבות על דרך ההתמודדות עם בעיות וקשיים המתעוררים בחייו של עם ישראל. מהפתרון המיידי, דרך הפתרון לטווח הארוך ועד למציאת שורש הבעיה. לפרשת בהעלותך

כ"ז סיון ה´תשס"ג – הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות

בתחילת פרשת השבוע מתואר מסע המחנות. לקול תרועת החצוצרות נוסעים כל המחנות לסדריהם ובתוכם ארון ה'.
אולם, מיד לאחר תיאור מרומם זה באה נפילה קשה:ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'.הפסוקים לא מתארים לנו מה היה החטא, ויש להבין ענין זה. בולטת בפסוקים ההפרדה בין טפולו של ה' בענין, המופיע בפסוק א', לטיפולו של משה, המופיע בפסוק ב'. נראה כי דברים אלא עמדו בפני חז"ל בדרשתם:ואמר רבי אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר 'ויתפלל משה אל ה" – אל תקרי 'אל' ה' אלא 'על' ה', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין.המהרש"א במקום שואל:יש לעיין בזה דזה הלשון 'ויתפלל אל ה" נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם ומי הכריח לר' אלעזר לומר לגבי משה אל תקרי 'אל' אלא 'על' ושהטיח דברים וכו', וגם לא מצינו שום קרא 'ויתפלל אל ה' וגו" גבי משה, ואם נגיה 'ויתפלל משה אל ה' וגו" והיינו קרא דפרשת מתאוננים לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם?!המהרש"א שואל כיצד ראה ר' אלעזר בפרשת המתאוננים שמשה הטיח דברים כלפי מעלה, והרי משה בסך הכל התפלל אל ה' והאש שקעה?
נראה לפי פשט הפסוקים, כי המתאוננים התאוננו "באוזני ה'", ורק ה' שמע את טענתם. משה רואה את הסדר הנפלא של מחנה ישראל, ולפתע בוערת אש ה' במחנה. תפילתו היא תמיהה כלפי מעלה: על מה ולמה באה האש, והרי הכל כל כך נפלא ומסודר?
מהי משמעות הדברים?
נראה, שאכן רק ה' שמע את המתאוננים. פירוש הדבר הוא, שכלפי חוץ אכן הכל היה בסדר גמור, ולא היתה כל בעיה, אולם במבט אלוקי ניתן היה לראות כבר כאן שורש לבעיות שהתעוררו אחר כך. כבר בתוך המחנה המסודר נמצא שורש הבעיה של קברות התאוה, המרגלים ושאר הנפילות שבאו בהמשך.
הלקח הוא ברור. בעיות המתעוררות בעולם אינן רק בעיות מקומיות. שרשי הבעיות נשמעים "באזני ה'", ושם גם צריך לחפש את הפתרון. הפתרון הרוחני הוא הפתרון האמיתי לבעיה.
מטיפולו של ה' בענין "קברות התאוה", ניתן ללמוד רבות על דרך ההתמודדות עם בעיות וקשיים המתעוררים בחייו של עם ישראל.
העם מתלונן – אין בשר – בעיות כלכליות, "למשפחותיו" – על עסקי משפחותיו – בעיות מוסריות וחברתיות. כיצד פותרים את הבעיה?
התורה מתארת פתרון בשלוש רמות.
א. ה' נותן לעם ישראל בשר – השלו מגיע אל סביבות המחנה.
ב. ה' מצוה את משה לאסוף שבעים זקנים שיצטרפו להנהגת העם.
ג. אלדד ומידד מתנבאים במחנה.ניתן לראות כאן שלושה סוגים של פתרון, שכולם נצרכים:
ראשית, יש לפתור את הבעיה ברמה המיידית והמקומית. אין בשר – יש להביא בשר. יש בעיות כלכליות – צריך לקצץ. אי אפשר להימלט מהפתרון המיידי.
אולם, יחד עם זאת צריך לדאוג לטווח הארוך. אסור להסתפק רק בפתרון העכשוי ויש לדאוג לחינוך העם שימנע התעוררות בעיות כאלה בעתיד. לשם כך נאספים שבעים הזקנים שילמדו את העם תורה ומוסר.
אלדד ומידד מבינים שגם זה איננו פותר לגמרי את הבעיה. הם אינם מוכנים כלל לעסוק בצרכי ציבור ולצאת מן המחנה. הם רוצים להישאר באהלה של תורה, להתנבא ולהתחבר אל שרשי המציאות, ומשם לפתור ולתקן את הפגמים.
שלושת רמות הפתרון האלה מופיעות גם בנבואתם של אלדד ומידד. הגמרא מביאה שלוש דעות לגבי נבואתם:ומה נבואה נתנבאו, אמרו משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ.
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים "עלי שליו עלי שליו".
רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין…ברמה הראשונית, התנבאו אלדד ומידד על פתרון מיידי לבעיה – "עלי שלו" – וכמו שאומר רש"י – "צורך שעה היתה".
ברמה נוספת – "משה מת, יהושע מכניס" – הם מבינים כי שורש הבעיה נעוץ ברמה גבוהה יותר – בהבנת מצב הדור. דור זה הוא דור של מעבר. כבר בשלב זה מתחיל עם ישראל להיפרד מהנהגת המדבר המלווה אותו, המופיעה במחנה המסודר לשבטיו, ועובר להנהגת ארץ ישראל, שם הדברים מורכבים ומסובכים הרבה יותר.
דור מעבר, הוא דור מסובך ביותר. חלק מן הציבור נמצא כבר בהויה המתחדשת, חלקו עדין בדור בקודם, וחלק נמצא באמצע ומנסה לחבר בין העולמות. פערים אלה גורמים קשיים רבים ונפילות רבות, ויש צורך בהנהגה תורנית וחינוכית שתעסוק בהתמודדות עם הבעיות. גם נקודה זו מאירים אלדד ומידד.
בנבואה השלישית הם מתנשאים עד לחזון אחרית הימים – "עסקי גוג ומגוג".
מה המיוחד בגוג ומגוג?
על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". מספר המדרש:ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה מטון חד בית חקלא אמר ר' יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא מטון חד בית כרם ואמר ר' יוחנן הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא מטון חד בית זיתא ואמר כמו כן שרי ר' חייא בר אבא בכי אמר ליה מה את בכי אמר ליה בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה ימים שנאמר (שמות כ') 'כי ששת ימים עשה ה" אבל התורה ניתנה לארבעים יום שנאמר (שמות ל"ד) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום' וכתיב (דברים ט') 'ואשב בהר ארבעים יום' כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו'.
תרגום: ר' יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי והיה רבי חייא בר אבא סומכו (תומכו) לר' יוחנן. הגיעו לשדה אחד, אמר ר' יוחנן שדה זה היה שלי ומכרתי אותו כדי שאוכל לעסוק בתורה. הגיעו לבית כרם אחד ואמר ר' יוחנן בית כרם זה היה שלי ומכרתי אותו כדי שאוכל לעסוק בתורה. הגיעו לכרם זיתים ואמר כן, התחיל ר' חייא בוכה, אמר לו ר' יוחנן מפני מה אתה בוכה, אמר אני בוכה שלא השארת לזקנתך כלום, אמר לו חייא בני וקל בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר (=השדה הכרם והזיתים) שניתן לששה ימים, שנאמר (שמות כ') 'כי ששת ימים עשה ה" אלא בתורה ניתנה לארבעים יום שנאמר (שמות ל"ד) 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום' וכתוב (דברים ט') 'ואשב בהר ארבעים יום'. כשמת רבי יוחנן היה דורו קורא עליו 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו'. ר' יוחנן נתן את כל הון ביתו בשביל התורה, כיון שלא יכול היה לעסוק בתורה וברכוש יחד. ר' יוחנן ראה סתירה בין הרכוש ובין אהבת התורה שהיתה בו, ובחר בתורה על פני הרכוש.
התרגום על פסוק זה מתרגם:ואילולי יהב גבר כל ממון ביתיה למקני חוכמתא בגלותא אנא מהדר ליה כפיל לעלמא דאתי וכל ביזתא דיבזון מן משריתיה דגוג יהי דיליה.
תרגום: ואם יתן איש כל ממון ביתו לקנות חכמה בגלות אני מחזיר לו כפול לעולם הבא, וכל הביזה שיבוזו ממחנה גוג תהיה שלו.הנותן את הון ביתו באהבת התורה – יזכה לביזת גוג ומגוג. שם יתברר כי אין סתירה בין התורה ובין הון ביתו, וכי ניתן לעסוק בשניהם יחד. הביזה איננהבזיון.
אין סתירה אמיתית בין אהבת ה' ובין עולם החומר. הסתירה נמצאת רק בעולם שלנו, אולם לעתיד לבוא יתברר כי שניהם שלובים יחד ומשניהם יחד ניתן להגיע לאהבת ה' ולאהבת התורה. ר' יוחנן יזכה לביזת גוג ומגוג ולא יצטרך למכור את כל רכושו כדי להגיע לאהבת התורה.שלושת רמות הפתרון צריכות ללוות אותנו גם בימים אלה. אנו מתמודדים עם בעיות קשות – מצב כלכלי ירוד, פינוי מאחזים, "מפת דרכים" ועוד.
ברמה הראשונית יש לנסות ולפתור את הבעיות המיידיות – אם ניתן למנוע פינוי מאחז או למנוע אישור התוכנית בממשלה – יש לעשות הכל כדי למנוע זאת.
יחד עם עיסוק בפתרונות לטווח ארוך, כפי שנראה בהמשך, אסור להתעלם מהבעיות המיידיות. יש לחוש בכאב ובקושי ולנסות לפתור זאת.
עם זאת, יש להשקיע בטווח הארוך. יש להוסיף בשיעורי תורה, בהקמת בתי מדרש בערים, במבצעי "פנים אל פנים" ובדוכני הסברה ברחובות הערים. כל אלה ועוד נועדו לרומם את העם אל מדרגה שבה לא יתעוררו הבעיות.
אולם, גם בזאת אין די. עלינו לעסוק גם, ובעיקר, בשורש הפנימי ביותר של הדברים, בפתרון הבעיה אשר "באזני ה'". הוספה בלימוד התורה ובעיקר תיקון בתכני הלימוד – עיסוק בנשמת התורה, בלימוד אמונה, בהבנה פנימית של דברי התורה, בבירור עניינה ומהותה של "תורת ארץ ישראל" – כאן נעוץ הפתרון הפנימי ביותר שיקרין על שאר הרמות ויתקן את הבעיה בשורשה.
רק עיסוק בשלוש רמות הפתרון, מבטיח כי הבעיה המתעוררת תבוא על פתרונה המלא.

במדבר י"א, א' – ג'.
ברכות ל"ב ע"א.
סנהדרין י"ז ע"א.
שיר השירים ח', ז'.
שיר השירים רבה פרשה ח', ח'

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /06 /15
ב -19:47

סופה של מחלוקת לשם שמים

צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים – אזי סופה להתקיים…

כ"ו סיון ה´תשס"ו – הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום מבורכת שתהיה מלאה בבריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.
.

—————–
תמר לפיד

	Shlomos1 חבר\הרשום מ :2007 /02 /25 8 הודעותההודעה נכתבה ב : 2007 /06 /16 ב -18:51
		שבת שלום וסוף שבוע נעים לך יהודית ולכל חברי הקהילה.—————– מנהל קהילת :"החיים על פי מרפי" פורום חדש בקהילה :"ציטוטיישן" כל מה שרציתם לדעת על בריאות חבר בקהילת – שלושים ומשהו חבר בקהילת – יש חיים אחרי גיל ארבעים. שוקי האושר הוא כמו פרפר:אתה יכול להתבונן ביופיו ולתת לו לעוף,או- לשמור אותו לעצמך ולחזות במותו…

	LuckyHunch מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב : 2007 /06 /17 ב -19:22
		תודה לכם תמר ושוקי. מקווה שגם עליכם עבר סופשבוע נעים עם עונג שבת—————– **LuckyHunchאמצע הדרך – הידברותבמקום שאין אנשים – היה אדם! וגם את! ואתה!**

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /06 /22
ב -21:09

סניגוריה על ישראל

על הקשר שבין כיבוד הורים למצוות פרה אדומה, בפרשת השבוע. פרשת חוקת.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה במדבר יט, ב

מובא בתלמוד (קידושין לא.): שאלו לו לרב עולא: עד היכן (חייב אדם במצוות) כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמא בן נתינא שמו. ביקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר… והיה מפתח (של הארגז של האבנים הטובות) מונח תחת מראשותיו של אביו (שהיה ישן) ולא ציערו (לעוררו משנתו). לשנה אחרת, נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני

כ´ טבת ה´תשס"ג – הרב נועם צחור

בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אני מבקש מכם רק את אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.
מה הקשר בין שכר כיבוד אב ואם לבין פרה אדומה?
משיב על כך בעל חידושי הרי"ם: כשעשה דמא בן נתינא מעשה גדול זה, התעורר קטרוג בשמים, והייתה מידת הדין אומרת: גוי זה נזהר במצוות כיבוד הורים יותר מעמך ישראל. לכן סיבב הקב"ה ונתן לגוי פרה אדומה בעדרו, והביא לכך, שאותו גוי עצמו הודה בשבחם של ישראל, שאמר: "יודע אני בכם שאם אני מבקש כל ממון שבעולם אתם נותנים לי". דבר זה הוא סנגוריה גדולה על ישראל שמוכנים לשלם הרבה כסף כדי לקיים מצוות, ואפילו מצווה זו של פרה אדומה, שלכאורה אין לה טעם והגיון (על פי תפיסתנו המצומצמת), מוכנים ישראל לתת עבורה "כל ממון שבעולם".
ומפרושו של בעל חידושי הרי"ם למדים אנו עד כמה קשה היא מידת הקטגוריה ובפרט על ישראל, ולבטח על ילדי ישראל. לא לשווא הדגיש הוא את הרעיון של לימוד הזכות והסנגוריה, וגם ובפרט כאשר נראה שאין סיבה לכך, וממחשבה למעשה מוטלת עלינו החובה ללמד זכות תמידית ללמד זכות,סנגוריה חיובית על ילדנו חניכינו, וכמו שהביא הרב קוק זצ"ל מתוך אהבה גלויה ובתוכחה מוסתרת , כי רק בדרך זו נדע אל נכון לקרב את המתרחק אל תוכיות נשמתו פנימה,אל אביו שבשמים

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

ברית שלום וברית כהונת עולם

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /07 /06
ב -19:31

"…פרשתנו מתחילה בברית שלום הניתנת לפנחס כאשר ד' בעצמו מפרט לשבח את ייחוסו. לפני כן הוא היה כמעט אלמוני, קרוב משפחה מהסוג שהיה יותר ראוי להקרא רחוק משפחה, שלא זכה לכהונה שהרי נולד קודם שאהרן ובניו נמשחו לכהונה המה ותולדותיהם והוא לא נמשח איתם…"

ט"ז תמוז ה´תשס"ג – ירחם שמשוביץ

פרשת בלק הסתיימה בגבורת הקנאה לשם השם של פינחס בראותו המגפה הפוקדת את בני ישראל ובעוד היא נמשכת בא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ועשה ביד רמה לעיני משה ולעיני העדה. ופרשתנו מתחילה בברית שלום הניתנת לו כאשר ד' בעצמו מפרט לשבח את ייחוסו. לפני כן הוא היה כמעט אלמוני, קרוב משפחה מהסוג שהיה יותר ראוי להקרא רחוק משפחה, שלא זכה לכהונה שהרי נולד קודם שאהרן ובניו נמשחו לכהונה המה ותולדותיהם והוא לא נמשח איתם. הרי הוא אם כן הכהן היחיד שהגיע לכהונה בזכות עצמו כפשוטו. ולא זו בלבד, אלא שמעשה פינחס הוא מעשה של עימות ואלימות ותמורתה ניתנת לו ברית שלום ומן הרמז של הוי"ו הקטועה לומדים על שלמות הברית והשלום.

וי"ו קטיעה זו ("ו") רומזת גם על כך שהאות וי"ו במהותה היא יו"ד אשר רגלה נמשך כלפי מטה. בתהליך של ירידת העולמות עד לדרגה של עולם הזה התחתון, הולך ומתגבר המקום לטעויות ולעבירות בהתגברות כח היצר. השאיפה לחיים מזהה בצורה פשוטה וקרובה יותר את החיים הארציים המוכרים ופחות מבינה את משמעות חיים חולפים לעומת חיי נצח באשליה של תפסת מועט תפסת. כאן ועכשיו היא הסיסמה! חיי העולם הבא הבהירים נראים כחזון עמום והמציאות המעורפלת של עולמנו כאור גלוי. לא שיש חלילה סירוב לטוב ובחירה ברע, אלא שיש ערבוב מושגים. ידוע כבר שלא מספיק לדעת מהו הטוב אלא שצריך גם להאמין בו. ולא די באמונה אלא שצריך גם רצון לעשותו.

ברמזים הדקים של דברי חז"ל המגלים את הנסתרות לד' אלוקינו כדי שיהיו גלויים לנו ולבנינו אנו מוצאים שאחת הכוונות בעשיית המצוות היא "ליחד שם יו"ד ק"ה בוי"ו ק"ה". שם יו"ד ק"ה הינו החלק העליון של שם בן ארבע, שתי אותיותיו הראשונות. שם וי"ו ק"ה הוא החלק התחתון של השם, שתי אותיותיו האחרונות. החלק העליון מבטא את היחס לעולמות העליונים, בחינת עולם הבא, כאשר האותיות התחתונות מבטאות את היחס לעולם הזה, בחינת "שמים וארץ", כאשר הכוונה של המצוות היא לייחד את המציאות של העולם הזה עם האמת של העולם הבא, היינו לתקן ולהתאים את העולם לרצונו של השם. החלק הראשון והעליון נקרא גם "הוא" והחלק התחתון נקרא גם "שמו" ואנו אומרים "ביום ההוא, יהיה ד' אחד ושמו אחד", שלא כמו היום.

בכהונתו של פינחס מתווספת ברית שלום על הכבוד והתפארת וגם הציווי של האמירה לישראל. לא רק "לכן הנני נותן לו את בריתי שלום", אלא "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" שיש לפרסם ולהודיע את הדבר. כמובן שאפילו אם לא היה הקב"ה אומר כך היה משה אומר את הדברים לאהרן ולבניו וללויים ולבסוף לכל ישראל, אבל בצורה סתמית, ולא כמצווה לומר. והמצווה לומר היא כדי לגלות שמי שלא היה כהן בזכות אבותיו השיג את הכהונה בזכות מעשיו. היינו שבמדרגתו האישית הוא יישם את פגישת ההווה עם העתיד והתגבר ע"י זה על העבר. הוא גילה שבאמת ההווה לא רק מושפע בצורה בלתי פוסקת ע"י העבר עד כדי שייראה כנגרם כולו בסיבה ומסובב ע"י העבר, אלא שיש גם בחינה המסורה כולה בידי האדם ובחירתו החופשית שבה הוא יכול להשפיע מן העתיד על ההווה. הבחינה של "יהיה" שהיא שמו ית' לעתיד, בחינה אשר בה הוי"ו נשתווה ליו"ד, כבר קיימת בפועל ממש אם רק רוצים לתת לה להתבטא.

מעשה זמרי נטה לשלול את העתיד ולבטל ע"י כך את הצו של העתיד לגבי ההווה. לשחרר את ה"כאן ועכשיו" ממחויבות למטרה ולסגור את המציאות כולה במסגרת של העצמים החומריים בעלי ששה קצוות כמו קוביה בעולמנו המוחשי. מעשי פינחס מפוצץ את המסגרת ופותח את העתיד לכל אפשרות שרצונו של האדם נותנת לו להשיג בבחירתו החופשית. הוא כביכול קוטע את הוי"ו ומגלה בכך את שני ממדיו, העליון והתחתון ומאפשר בכך עשיית שלום וברית ביניהם שלום וברית בין התחתון לעליון ובין ההווה לעתיד וזו היא ברית כהונת עולם המבשרת ישועה ובא לציון גואל, בב"א.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /07 /13
ב -22:34

מלחמות הבנים ולקחיהן

"…אולם, על דור האבות נגזר לגווע במדבר בגלל חטא המרגלים. הוכח כי העבדות עדיין נטועה בהם עמוקות. הפחד מפני עמי כנען הרתיע אותם והם לא היו מסוגלים להלחם ולהורישם… לא כן דור הבנים. אלה כבר בני חורין לחלוטין, העבדות אינה פועמת בם והכלים לכיבוש הארץ ולחיי קוממיות בה כבר קיימים…"

כ"א תמוז ה´תשס"ג – פרופ' קופל רבינוביץ – פיסיקאי

מתוך ארבעים שנות נדודים במדבר מתוארים במקרא קורות השנה הראשונה של דור יוצאי מצרים וקורות שנת הארבעים של דור הבנים בלבד. בשנה הראשונה הספיק משה להכין את העם ולהעניק לו את הכלים להכנס לארץ, לכבשה ולחיות בה חיי קוממיות. האבות משוחררים מעבדות, מקבלים חוסן רוחני בהר סיני, תורה ומצוות חוקים ומשפטים בין אדם למקום ובין אדם לחברו ולחברה, בניה של צבא למלחמות במדבר ובכיבוש הארץ ללא הסתמכות על נסים, החניה והמסע במדבר. אולם, על דור האבות נגזר לגווע במדבר בגלל חטא המרגלים. הוכח כי העבדות עדיין נטועה בהם עמוקות. הפחד מפני עמי כנען הרתיע אותם והם לא היו מסוגלים להלחם ולהורישם. בדרך הטבע העם לא היו מסוגל לנצח. לא כן דור הבנים. אלה כבר בני חורין לחלוטין, העבדות אינה פועמת בם והכלים לכיבוש הארץ ולחיי קוממיות בה כבר קיימים.

לאחר שתם דור יוצאי מצרים, פותח דור הבנים במסע לכיבוש הארץ. הבנים נלחמו בשלושה סוגי מלחמות. המלחמות בעבר הירדן המזרחי מטרתן למנוע את עיכוב הכניסה לארץ לכן, בהתאם לנתונים, חלק מן הארצות עוקפים ובחלק נלחמים. המלחמה במדיין מטרתה נקמה. מדיין לא הייתה מאוימת ע"י ישראל, כי היא לא הפריעה להם במסלולם לארץ. המדיינים שונאי ישראל בגלל דתם בהדיחם את העם לעבודה זרה לפעור, ובכך הם מסמלים את האנטישמיות. כתוצאה מכך היתה מגיפה בעם וה' מצווה את משה לנקום בהם. לא בכדי סובר ר' עקיבא, כמובא בספרי (במדבר פיסקא קנז), כי שבט לוי היה שותף למלחמה זו, בניגוד לאחרות שלא שותף בהן. נגד האנטישמיות ועבודה זרה הכל נלחמים. הבנים הכריעו את המדיינים ללא קורבנות ונלקח שלל רב. משה מצוה על חלוקת השלל לפי הצדק התורני בו יוצאי הצבא מקבלים יותר מהאחרים היושבים על הכלים. האין זה לקח לימינו שיש להעניק זכויות יתר ליוצאי הצבא לעומת אלה שלא שרתו בו?

נסתיימו המשימות בעבר הירדן ופנויה הדרך להכנס לארץ. בשלב זה מתעוררים בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה, המעדיפים את רכושם וממונם, ומבקשים להתבדל מיתר העם ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי מבלי להמשיך במילוי המשימות הלאומיות והחיים המשותפים של חיי קוממיות בארץ המובטחת. בעל ה"כלי יקר" מצטט את הפסוק כמובא במדרש (במדבר רבה פרשה כב,ח): "זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים…". ואומר כי הממון עלול להלקח מהעשיר והוא יושפל ואילו העני יתרומם. ומסיים את דבריו: "והסמכנו כל דרוש פסוק זה אל בני גד וראובן שנמצא בהם הרדיפה אחר העושר עד שמאסו בארץ חמדה בעבור העושר. ודי בהערה קטנה זו ליודעי דעת והמשכיל ישמע ויוסיף לקח". מבחינה היסטורית, נענשו שבטים אלה בהיותם הראשונים מבין שבטי ישראל שהוגלו ע"י מלך אשור, התבוללו ואבדו לעם ישראל. במשמעות לימינו ניתן לומר כי עיקר העלייה לארץ תהיה עליית מצוקה והמעט, כמנין המשכילים ויודעי דעת, יבואו מארצות הרוחה והנותרים בארצות הרוחה יתבוללו במהלך השנים.

הסוג השלישי היא המלחמה בארץ שמטרתה כיבוש וירושה כדי להתיישב בה לצמיתות ולכן גם אופייה שונה. התורה מגדירה בפרוטרוט את גבולות הארץ ואומרת לבנים: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָה…". רש"י מפרש: והורשתם – וגרשתם ("טרנספר"). או"ח מתיחס למלים "כל יושבי הארץ" ואומר כי מדובר גם באלו שאינם מז' עממין הנמצאים בארץ, שהרי לגבי שבעת העמים נאמר לא תחיה כל נשמה (הוא כנראה התנגד לעובדים זרים). קיימת מחלוקת בין רש"י והרמב"ן על פירוש: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. לפי רש"י: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". לדעתו, תנאי הכרחי לאפשרות הקיום בארץ הוא להוריש אותה מיושביה. הרמב"ן חולק על רש"י ואומר: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'… ". לדעתו, כבוש הארץ והישיבה בה היא מצוות עשה המחייבת לדורות, למרות שהכיר את מאמר חז"ל (כתובות קיא,א) ששלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל וביניהן שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות העולם.

פרשנים עוסקים בישוב הדברים. התורה מזהירה ואומרת: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ." אומר או"ח: "לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא… וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו…". אכן הגמ' (סנהדרין צא,א) מספרת לנו שבאו בני כנען לאלכסנדר מוקדון לדון עם ישראל בטענה שארץ כנען שייכת להם כי הם גרו בה קודם, ואילו בני ישמעאל טענו לפניו שהארץ משותפת להם ולבני ישראל משום שהם וישראל צאצאי אברהם. כיום טוענים בני ישמעאל בנוסף גם את טענת בני כנען.

פעולת הבנים הראשונה במדבר היתה שליחת מלאכים לאדום בקריאה לעבור בשלום בארצם. כ- 300 שנים קודם לכן גם יעקב בדרכו ארצה מלבן שלח מלאכים לעשיו. הבנים חזקים מאדום, בניגוד ליעקב שפחד מעשיו, ולמרות זאת הם מבליגים, כי תקוות שלום בליבם ועוקפים אותם. צאצאיו של עשיו לא ויתרו על ארץ ישראל כיורשי יצחק ואברהם אביהם להיות אדוני הארץ, רק כוחם לא עמד להם לכך. האם פשרה עם עשיו וישמעאל תביא לשלום? הפשרה יכולה להיות במימד המרחב או במימד הזמן כי הפרט והחברה פעילים במרחב על ציר הזמן. או שמתחלקים במרחב כך שלכל אחד חלק מהמרחב לאורך כל הזמן, או שכל המרחב שייך לאחד בפרק זמן מסוים ובפרק זמן אחר כולו שייך לשני. מבחינה מקראית, פשרה במרחב אינה ראויה משתי סבות. אין הדבר מתיישב עם הוראת משה לבנים להוריש את יושבי הארץ. הסבה השניה, עשיו בבקשו ברכה מאביו לא מובטחת לו פשרה על המרחב, את ברכת אברהם מעביר יצחק ליעקב, ולעשיו אומר: "עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּו" כלומר, הפשרה היא במימד הזמן – או עשיו או יעקב. ראה זאת בלעם הגוי באומרו לגבי העתיד: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל". כך ניתן להבין את דברי רש"י בפתיחת פירושו לתורה: "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם… ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם… אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא… ונתנה לנו". החודש הזה לכם – זו מצות קידוש החודש. מצוה זו קובעת כי הלוח והזמן נתון לישראל והם האדונים לפעול לאורך על מימד הזמן. שאלת רש"י היא אפוא, מדוע פתחה התורה במימד המרחב ולא במימד הזמן, ותשובתו – כדי להנציח שא"י כולה נתונה לעם ישראל ע"י הקב"ה.

בערוב ימיו משה כורת את ברית מואב בין ה' לדור הבנים והצאצאים. על השאלה כיצד ניתן לחייב בברית את אלה שטרם נולדו, התשובה היא כי קיום הברית הוא תנאי לזכיתם בארץ ישראל, לשבת ולחיות בה בקוממיות, ובהפרת הברית הם יגלו מהארץ. קיים אפוא יחס גומלין בין עבודת ה' והישיבה בארץ, לומר לך כי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל הוא חוט משולש שיתקיים לעדי עד.

אני רוצה לאחל לחברי הפורום שבת שלום מלאה בשקט ושלווה בטחון בריאות הצלחה תוך כדי שמירה על זהירות בדרכים כדי למנוע קטל בדרכים

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /07 /27
ב -19:59

מה שעש יכול לעשות… – לפרשת ואתחנן

העש, שחיבל בחמדתו של משה, איננו נראה, והוא פועל בקטן. לאט לאט, יום אחר יום, והנה הבגד אכול כולו ומלא חורים. הדברים הקטנים, המעשיים, ההתמודדויות שאיתם מתמודד האדם הפשוט שבארץ ישראל, אינם מתיישבים תמיד עם הדמיון והחלום על ארץ הקודש. לפרשת ואתחנן.

י´ אב ה´תשס"ג – הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות

דבר אחר 'ואתחנן אל ה". זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט): 'בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם'. מהו 'בתוכחות על עון', על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ') 'שמעו נא המורים' יסרת אותו והוכחת אותו. ואין איש אלא משה שנאמר (במדבר י"ב) 'והאיש משה עניו מאד'. מהו 'ותמס כעש חמודו', כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן. ואין חמודו אלא ארץ ישראל כענין שנאמר (ירמיה ג') 'ואתן לך ארץ חמדה'. ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין 'אך הבל כל אדם' אמר ר' אחא שנעשה אלוה, שנאמר (שמות ז) 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' עכשיו הוא מתחנן ומתחבט 'ואתחנן אל ה".

המדרש מבאר את המילים "בתוכחות על עוון", שהעוון של משה הוא התוכחות שהוכיח את ישראל, ובשל כך לא נכנס לארץ. יש להבין עניין התוכחה, ומדוע העונש עליה הוא דוקא לא להיכנס לארץ ישראל.

נראה, שהסיבה לתוכחתו של משה נעוצה בגדלותו העצומה. משה, המדבר עם ה' פנים בפנים, בכל עת אשר ירצה, אינו יכול להבין כיצד ישראל מתלוננים על מים. קשייהם ובעיותיהם של ישראל נראות כה קטנוניות ויומיומיות מנקודת מבטו של משה, ובשל כך הן אינן לגיטימיות בעיניו, והוא כועס ומוכיח את ישראל על קטנותם.

אולם, כפי שכבר ביארנו מספר פעמים, ישנו הבדל גדול בין הנהגת עם ישראל קודם הכניסה לארץ, לבין הנהגת עם ישראל בארץ ישראל.

ארץ ישראל היא ארץ חיים. ארץ שבה ישנו ערך לחיים, עם כל בעיותיהם וסיבוכיהם. בארץ ישראל אנשים עובדים לפרנסתם, בעבודת האדמה ובשאר עבודות שמקדמות יישובו של עולם, ודבר זה גורם למבט אחר על החיים, לבעיות אחרות ותלונות אחרות.

צורת החיים של ארץ ישראל מחייבת את המנהיג להתייחס אחרת לאנשים. אדם העמל בשדהו (או במשרדו) אשר בגליל או בנגב כל היום, ועולה לרגל שלוש פעמים בשנה להתעלות ברוחניות ולהראות לפני ה', מחייב התייחסות שונה לחלוטין מההתייחסות לאדם השקוע באוהלה של תורה, השומע את דבר ה' מפיו של משה רבינו בכל עת אשר יחפוץ.

אין מקום לכעס על דרגתו ורמתו של אדם מישראל בארץ ישראל. יש צורך לרומם אותו מן המקום בו הוא נמצא, תוך הבנת עולמו והקשיים הגשמיים והרוחניים העומדים בפניו.

על המנהיג בארץ ישראל לרדת אל העם ולדבר איתו בשפתו, ולא רק לדרוש מהעם לעלות אליו, אל המקום הגבוה בו הוא נמצא.

תורת החסידות פיתחה רעיונות אלה והעמידה אותם ביסוד משנתה. הרב קוק זצ"ל מסביר, שתורת החסידות היתה, במובן מסוים, הכנה לחיים בארץ ישראל, ועל כן ערכים רבים של תורת החסידות מובנים לאור הבנת עניינה של ארץ ישראל.

הבעש"ט חיזק מאוד עניין זה שאנו עוסקים בו, כפי שעולה מכמה סיפורים אודותיו, ואנו נביא שניים מהם:

הבעש"ט לא סבל את אותם המגידים שבדרישותיהם היו עומדים ומונים חטאים בישראל.

מוכיח אחד, שהבעש"ט העיר לו על כך, הצטדק וטען, שאף התורה מוכיחה את בני ישראל על חטאיהם, כפי שמצינו במוקמות רבים.

השיב לו הבעש"ט כך:

אכן, אמת הדבר, הקב"ה מייסר אותנו פעמים רבות ומביא עלינו עונש, ואף על פי כן בשעה שאמר משה: "שמעו נא המורים" נגזר עליו בשל כך, שלא יבוא אל הארץ. לו, כביכול, מותר. בניו הם. אבל לבשר ודם, אפילו הוא משה רבינו – אסור.

פעם אחת שבת רבי ישראל בעל שם טוב את שבתו בעיירה אחת בווהלין, עיירה שכולה חסידים. לאותה שבת נזדמן להתם גם דרשן אחד, מאותם הדרשנים שהיו מחזרים בעיירות בימים ההם ומתפרנסים בדוחק מדרשנותם.

רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה משתתף בצערו של כל אחד מישראל, הלך יחד עם חסידיו בשבת אחר הצהרים לשמוע דרשתו של הדרשן. עלה הדרשן לבמה והחל להוכיח בקול צווחה את השומעים על שממעטים הם ללמוד, על יראת שמים שלהם שהיא פגומה מאד, על תפילתם שלא בזמנה ושלא בכוונה.

כששמע הבעש"ט דברי כיבושים אלה – יצא מבית המדרש וחזר לאכסניה שלו. השומעים כשראו את הבעש"ט עוזב את בית המדרש התחילו גם הם להישמט אחד אחד, עד שהדרשן נותר יחידי. במוצאי שבת בא הדרשן להבעש"ט בטרוניה על שבגללו נשאר יחידי בבית המדרש ולא הספיק לסיים את דרשתו, ומי יודע אם יקבל שכר על הדרשה. עמד הבעש"ט על רגליו ובדמעות שוטפות נזף בדרשן ואמר לו:

אתה שהרשית לעצמך לדבר בגנותם של ישראל ברבים, עדיין יש לך טענות וטרוניות כנגדי? ידוע תדע, כי כשאדם מישראל סובב כל היום בשוק ומחפש פרנסה לו ולביתו, ולפנות ערב, אחרי שהוא כבר עייף וייגע, שבור ורצוץ ובידו עדיין אין פרוטה לפורטה, הוא נזכר שכמעט עבר זמן מנחה והוא נכנס לבית המדרש ומתפלל תפילה חטופה בלא כוונה ואולי גם אינו משמיע לאוזנו מה שהוא מוציא מפיו, מיד נעשה רעש בפמליה של מעלה ושרפי קודש מתכנסים מסביב לכסא הכבוד וקוראים זה אל זה ואומרים: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – ואתה, בשר ודם, מעיז לבוא ולקטרג עליהם בתוכחה שלך?…

התוכחה הנכונה איננה מצפה מהאדם להיות כמו המוכיח, אלא להיות הוא עצמו, עם אורח חייו ועיסוקו, אך ברמה רוחנית גבוהה יותר.

נראה שכך יש להבין את המשך המדרש.

ארץ ישראל נקראת ארץ חמדה. דבר שחומדים אותו הוא דבר הנמצא בדמיונו של האדם, בצורה יפה ושלמה, אך לא בהכרח כך הם פני הדברים במציאות העולם המעשית. משה התאוה לארץ ישראל כפי שראה אותה בדמיונו, כארץ שכולה אידיאל רוחני עליון. במציאות המעשית יורד ומתפרט אידיאל זה לפרטים קטנים, לחיי יום יום, לעבודות ועיסוקים, לאנשים שונים עם כל בעיותיהם, וכך צריך המנהיג להתייחס לארץ ולאנשים אשר בה.

העש, שחיבל בחמדתו של משה, איננו נראה, והוא פועל בקטן. לאט לאט, יום אחר יום, והנה הבגד אכול כולו ומלא חורים. הדברים הקטנים, המעשיים, ההתמודדויות שאיתם מתמודד האדם הפשוט שבארץ ישראל, אינם מתיישבים תמיד עם הדמיון והחלום על ארץ הקודש, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, אך יש להבין כי זהו המצב, וצריך לדעת כיצד לרדת אל האנשים, ולהעלות אותם עם כל קשיי החיים והעיסוקים הקטנים לכאורה.

דברים רבה פרשה ב', ב'.

אורות התחיה ל"ה (עמ' פ"א).

'מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב', ר' שמחה רז, עמ' 137.

אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום מבורכת שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /08 /10
ב -19:41

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ"ג אב ה´תשס"ז – הרב כרמיאל כהן

(כט) כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: (פרקים יב-יג)

האזהרה שלא לדרוש לאלהיהם של הגויים שיכרית ה' מפני ישראל נראית מיותרת לחלוטין. "כי אדרבה בראותם כי הוא יתברך הורישם מפניהם יכירו כי הבל המה ואין בם מועיל וסחי ומאוס יהיו אלוהיהם בעיני כל ישראל, ואיך יאמר 'פן תנקש אחרי השמדם כו", כי אדרבה מאשר השמידם ה' יגעלו באלהיהם שלא הועיל למו" (לשון האלשיך הקדוש). "אלהים" שהפסידו לכאורה אינם מהוים כל סכנה שיטעו אחריהם, ומה טעם להזהיר את ישראל על כך?

לבעיה זו מצטרפת בעיה נוספת: לדעת האלשיך הקדוש מתייחסת אזהרה זו למצוה המופיעה בתחילת פרק יב (פסוקים ב-ג): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"; והחשש הוא שאם לא יקיימו את מצות איבודם של האלילים יטעו אחריהם. אלא שההגיון לכאורה מורה הפוך, דווקא ההתעלמות מהאלילים היא העדיפה; ובלשונו של האלשיך הקדוש:

הלא תאמר האם בער אנכי מאיש שאם לא אאבד את אלהיהם אטעה אחריהם, ואדרבה מאשר אחשיבם יראה כאילו יש ממש בהם שאתקוטט בהם והלא הבל המה.

כל ההתעסקות באיבודם של האלילים לכאורה מעידה על חשיבות מסוימת שיש להם, וההתעלמות מהם מעידה על אי החשבתם.

אלא שהחשש אינו אמור כלפי הזמן הקרוב, בו אכן אין כל חשש שיטעו אחרי "אלהים מפסידים"; החשש הוא לעתיד. כותב האלשיך הקדוש:

הנה סמוך להשמד אשר יכריתם ה' לפניך לא תכשל בם כי בעיניך תביט כי לא הועילו לעובדיהם. אך 'השמר לך' אם לא תעשה רק לרשת את הגוים וישבת בארצם, ולא תאבד את אלהיהם 'פן תנקש אחריהם' של הגוים לעשות כמעשיהם. והן אמת ידעתי כי סמוך אל השמדך אותם לא תנקש אחריהם, אך ירא אני על אחר המשך הזמן וישכח או יתיישן הדבר, וזהו 'אחרי השמדם', והוא, כי כל 'אחרי' מופלג, כלומר בהתאחר ויופלג זמן השמדם מפניך.

סמוך להכרתת הגוים וירושת ארצם אין כל חשש שיטעו אחרי אלוהיהם. זכרון הנצחון עדיין טרי ואין כל הגיון לנטות אחרי "האלהים המפסידים". אולם החשש הוא לזמן של "אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ", "בהתאחר ויופלג זמן השמדם מפניך", הזמן עשוי להשכיח את העובדות שהיו, וברבות הימים עלולים ישראל לטעות אחרי אלוהי גויי הארץ. כדי למנוע זאת באה המצוה לאבד את האלילים.

אלא שעלולים ישראל לשאול, האם לא דיה לצרה בשעתה? לשם מה להכביד עלינו כעת מחשש עתידי? האם לא כדאי לפעול כעת בהתאם לנסיבות העכשוויות, ולכשתתרגש הצרה העתידה, לטפל בה אז? תשובה לשאלה זו ניתנת בתחילת פרק יג: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"; כותב האלשיך הקדוש:

אם תאמרו אם אין פחדך על הזמן הזה רק על מה שאחרי מופלג… אם כן למה תכבידו עלינו עתה בעוד שלבבינו שלם עם ה'. על כן דעו לכם כי הכל תלוי על העת הזאת, כי אם עתה את כל הדבר הזה אתם מקבלים בעצם שתשמרון בלבכם לעשותם ולקיימם אחרי כן, כל כך תשקע הדבר בלבבכם שלא תמוט ממך ולא תחטא. ולא בלבד שלא יחטאו רבים, כי אם אפילו יחיד, וזהו 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'. וזהו אומרו זה לשון יחיד. וגם הורה שעל ידי מה ש'את כל הדבר כו' תשמרו לעשות'. מעתה אין צריך לומר בדברים רבים כי אם אפילו בדבר אחד 'לא תוסף עליו ולא תגרע' כי יושקע עשות רצון קונך בלבך שלא ינתק, ומה גם עתה שלא תלך אחרי אלהים אחרים חלילה.

היחס העתידי נקבע על פי היחס העכשווי. קבלה עכשווית של הדברים תועיל להשרשתם בלב – "כי יושקע עשות רצון בלבך שלא ינתק". ובמצב כזה של הכנה טובה לכתחילה, תימנענה נפילות אפשריות בעתיד – "כל כך תשקע הדבר בלבבכם שלא תמוט ממך ולא תחטא". תרופה קודמת למכה, ומועילה לכל יחיד ויחיד ובכל מצוה ומצוה.

(כט) כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: (פרקים יב-יג)

הלא תאמר האם בער אנכי מאיש שאם לא אאבד את אלהיהם אטעה אחריהם, ואדרבה מאשר אחשיבם יראה כאילו יש ממש בהם שאתקוטט בהם והלא הבל המה.

כל ההתעסקות באיבודם של האלילים לכאורה מעידה על חשיבות מסוימת שיש להם, וההתעלמות מהם מעידה על אי החשבתם.

הנה סמוך להשמד אשר יכריתם ה' לפניך לא תכשל בם כי בעיניך תביט כי לא הועילו לעובדיהם. אך 'השמר לך' אם לא תעשה רק לרשת את הגוים וישבת בארצם, ולא תאבד את אלהיהם 'פן תנקש אחריהם' של הגוים לעשות כמעשיהם. והן אמת ידעתי כי סמוך אל השמדך אותם לא תנקש אחריהם, אך ירא אני על אחר המשך הזמן וישכח או יתיישן הדבר, וזהו 'אחרי השמדם', והוא, כי כל 'אחרי' מופלג, כלומר בהתאחר ויופלג זמן השמדם מפניך.

אם תאמרו אם אין פחדך על הזמן הזה רק על מה שאחרי מופלג… אם כן למה תכבידו עלינו עתה בעוד שלבבינו שלם עם ה'. על כן דעו לכם כי הכל תלוי על העת הזאת, כי אם עתה את כל הדבר הזה אתם מקבלים בעצם שתשמרון בלבכם לעשותם ולקיימם אחרי כן, כל כך תשקע הדבר בלבבכם שלא תמוט ממך ולא תחטא. ולא בלבד שלא יחטאו רבים, כי אם אפילו יחיד, וזהו 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'. וזהו אומרו זה לשון יחיד. וגם הורה שעל ידי מה ש'את כל הדבר כו' תשמרו לעשות'. מעתה אין צריך לומר בדברים רבים כי אם אפילו בדבר אחד 'לא תוסף עליו ולא תגרע' כי יושקע עשות רצון קונך בלבך שלא ינתק, ומה גם עתה שלא תלך אחרי אלהים אחרים חלילה.

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה וברכת חודש טוב לחודש אלול הבעל"ט שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /09 /28
ב -13:23

סוכות: חג של אמונה

לילה, שקט, אתה שוכב על המיטה בסוכה ומביט מבעד לכפות התמרים כלפי מעלה לשמיים. חושך, דומיה ואלפי כוכבים מנצנצים. ודווקא אז, באותו הרגע, אתה קולט שבתוך כל הטירוף של החיים יש מישהו אחד שמשגיח ושומר עליך, ריבונו של עולם.

י"ג תשרי ה´תשס"ח – רבקי גולדפינגר

בתקופה האחרונה מסתובבים רבים מאיתנו ,יש להודות, עם תחושת מועקה. אחמדיניג'אד שליט איראן משקיע את כל הונו וזמנו בבניית נשק גרעיני להשמדה המונית. בגבול לבנון מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, עומד ונואם נאומים מאיימים ומתחמש בעוד ועוד נשק, קסאמים נופלים בעומק ישראל ועזה החמאסית הופכת באופן רשמי ל'יישות עויינת' (כמה מפתיע). כאילו כל זה לא מספיק ועכשיו חושפים בפנינו שסוריה, השכנה מהצפון, מפתחת במלוא המרץ כלי נשק גרעיניים. ואז, כשאנו בשיא ההיסטריה, מגיעים להם שבעת ימי חג הסוכות "זמן שמחתנו". ימים בהם אנו מצווים לצאת מהבית החוצה,לסוכה ולהיות מלאי שמחה. "ושמחת בחגך והיית אך שמח" מצווה התורה. להיות בשמחה כאשר עוזבים את הבית המוכר והיציב? לחוות אושר כאשר אין תחת ראשנו קורת גג? האם נוכל לחוש באמת את "זמן שמחתנו"? ובכלל ימים אלו של יציאה לסוכה מעוררים למחשבה: כיצד יתכן שדווקא כיום כאשר אנו חיים בבתי אבן עם חדרי בטחון (הממ"דים) המוקפים בטון עבה ובכל קרן רחוב ניצבים מאבטחים, דווקא אז אנו חשים חסרי בטחון ומלאי חששות? איך למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמודרניזציה המואצת אנו חיים בפחד ומתח יומיומי? ובתןך כל זה, איך בכלל ניתן לשמוח?

תמרור עצור!
בעידן המודרני נמצא האדם במרוץ בלתי נגמר אחר החומר. במשך רוב שעות היממה האדם טרוד בעבודתו ובהתחייבויותיו השונות מתוך מטרה לצבור עוד ועוד כסף לצרכיו הגשמיים ולנוחותו האישית (רכב חדיש יותר, בית מרווח יותר , מחשב משוכלל יותר…) וכך למעשה, האדם כלוא, מרצונו או שלא מרצונו, במערבולת יומיומית של צבירת רכוש ורדיפה אין סופית אחר החומר. חג הסוכות מהווה מעין תמרור 'עצור!' בסוכות אנו מצווים לצאת לדירת ארעי , לנשום עמוק, להתבונן סביב ולהתמקד מחדש במבט אמיתי על החיים :לזכור מהו באמת ארעי ומהו הקבע, מה מקנה בטחון אמיתי ומה מוביל לשמחה אמיתית. במהלך חיינו אנו צריכים מדי פעם תזכורת לכך שהבטחון היחסי שהבית נותן הוא בגדר אשליה אופטית בלבד. דווקא החיים בעולם מודרני ומתקדם יוצרים בקרבנו בלבול ומשכיחים מאיתנו את אותה אמת קיומית של האדם המאמין. כל זמן שהאדם קשור בכבלי החומר הוא מתקשה להתרומם אל מעבר לעולם הגשמי. תפקיד הסוכה הוא להכניס אותנו לפרופורציה הראויה. בעזיבתנו את הבית הבטוח אל דירת הארעי, הסוכה, המוקפת רק בכמה חתיכות בד (או לוחות עץ) וגג חשוף אנו מעמידים את עצמנו תחת חסותו של ריבון העולם. כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. הניתוק הזמני מהבית מזכיר לנו שהקדוש ברוך הוא היחידי השומר עלינו.

אחמדיניג'אד ונסראללה

מהותה של הסוכה היא להתחבר לאותה אמונה בסיסית בבורא העולם. אמונה קיומית שלא אחמדיניג'אד ולא חסן נסראללה, בשאר אל-אסד ויתר חבריהם יהיו מסוגלים לערער. הסוכה מכונה "צילא דמהימנותא" – 'צל האמונה' כיוון שבאמצעותה אנו מפנימים את הידיעה בכוחו המוגבל של האדם ותלותו בבורא העולם. ביציאתנו בחג הסוכות מהבית המוגן והנוח החוצה אל הסוכה הרעועה והצפופה, אנו דוחים את ההנחה שבעזרת אמצעים פיזיים בלבד נזכה לבטחון והגנה בחיינו ומבינים את הנאמר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". כשאנו יושבים בסוכה, מתחת לשמים מלאי הכוכבים, אנו מסוגלים לחוש שאנו לא לבד בעולם המאיים ורווי הסכנות. ישנה תחושה ממשית של נוכחות אלוקית בעולם וכתוצאה מאותה אמונה אין גבול לשמחתנו.

אני מאחלת לפורום שהחג והשבת יהיו מלאים שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

	LuckyHunch מנהל הקהילהרשום מ :2003 /08 /30 4033 הודעותההודעה נכתבה ב : 2007 /09 /28 ב -16:09
		שבת שלום גם לך, תמר היקרה!וחג שמח באמת לכולכם, חברים יקרים – וסופשבוע נעים!—————– **LuckyHunchאמצע הדרך – הידברותבמקום שאין אנשים – היה אדם! וגם את! ואתה!**

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /10 /05
ב -07:42

והארץ היתה תהו ובהו… ורוח אלוקים מרחפת…

מה הוא הקשר בין ה"תוהו ובהו" ובין "רוח האלוקים המרחפת"? מדוע לא נברא העולם מסודר, מה היא מטרת הבריאה הבלתי-מסודרת?

א´ חשון ה´תשס"ד – נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קוה

הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, פותחת בשלושים ואחד פסוקים המתארים את בריאת העולם על כל מערכות הפיסיקה, הכימיה, והביולוגיה שבו. אלו פסוקים עמוקים שעוררו פולמוס במשך דורות רבים בין מפרשי המקרא, וזכו לאחרונה להתייחסות גם מן הצד המדעי.

ברצוני להתעכב על פסוק שנראה כמנותק מהשטף התיאורי של הבריאה: "והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". מה משמעותו של פסוק זה. ומה הוא בא ללמדנו? מה הוא הקשר בין ה"תוהו ובהו" ובין "רוח האלוקים המרחפת"? מדוע לא נברא העולם מסודר, מה היא מטרת הבריאה הבלתי-מסודרת? נראה לי, כי בכך מוסרת התורה לעם היהודי מסר ייחודי שגלומה בו חכמה רבה,אשר במדע העכשווי הולכת ונעשית מוכרת לאחר שנות מחקר רבות.

אחת המסקנות העולות ממקצועות המחקר השונים של הטבע, היא שרוב המערכות בעולם הן מערכות לא מסודרות. דהיינו, בכל חלקי מערכת שבטבע מתרחשים תהליכים שלא ניתנים לניבוי. תהליכים אלו נקראים תהליכים סטוכסטיים. משמעותם היא שידיעת העבר וההווה לא מספקת אינפורמציה על עתידו של תהליך זה. למרבה הפלא, המערכת הכוללת במקרו היא יעילה להפליא ופועלת לפי חוקי יעילות, כגון חסכון גלובלי באנרגיה (בפיסיקה) או זיכרון גנטי (שהשכפול התאי שלו כמיקוד הוא תהליך סטוכסטי). מתברר, אפוא, היום שהיעילות הגלובלית במערכות פיסיקליות או ביולוגיות לא נשפטת מנקודת המבט של מיקרו המערכת, משום שמנקודת מבט זו המערכת יכולה לפעול באופן אקראי ולא מסודר.

הדוגמא המאלפת ביותר היא מוח האדם. מוח האדם הוא ה"מכשיר" המתוחכם ביותר הקיים כיום. ואף מחשב, ולו המשוכלל ביותר, אינו מצליח לחקות (ולו במעט) את יכולת הפעולה של המוח. והנה מתברר כי המוח בנוי במערכת לא-מסודרת. כל "נוירון" במערכת פועל באופן אקראי, וכל המערכת במקרו היא מאוד מתוחכמת ויעילה.

ממצא מדעי זה התגלה רק בעשרים השנים האחרונות, ומה רבה הפתעתנו בקראנו לאחר מכן את הפסוק השני בתורה המצביע על כך בפירוש. העולם נברא אפוא במצב בלתי מסודר ("תוהו ובהו"). מתברר כי היעילות במקור הנה הרבה יותר גדולה במצב זה של בריאת העולם. והנה הפסוק מלמדנו שאין בכך פגם או חוסר השגחה, אלא שלמידת המוגבלות של האדם שפירש שנים רבות את אי הסדר כחוסר השגחה אלוקית מדגיש הפסוק שמעל ל"תוהו ובהו" יש סדר גובלי כלל-עולמי, וכי "רוח אלוקים מרחפת".

דברים אלו עמוקים יותר בתחום הפילוסופיה האמונית, כאשר האדם נתקל בתהליכים המעוררים שאלות אמוניות, כמו הגזירות הרבות שניתכו על עם ישראל במשך הדורות, הגלות הממושכת והשואה האיומה. כאן נתקל האדם בתהליך סטוכסטי, תהליך שנראה אקראי ובלתי מובן. הרבה יהודים התרחקו מאמונתם בגלל קשיים-אמוניים אלו, שנראו להם כבלתי ניתנים לתיאום עם הצדק האלוקי.

והנה בא הפסוק השני בתורה ומלמד אותנו שכמו במערכות מדעי-הטבע (שאליהן מכוונים שאר פסוקי בריאת העולם) שבמקרו יש סדר ויש יעילות, כך גם לגבי הצדק. למרות שבדברי הימים קיימים צמתים סטוכסטיים בלתי מובנים עם זאת, האדם מצווה להאמין בצדק הגלובלי שהקב"ה מכונן בעולם. למרות "התהו ובהו" המקומי חייב האדם לחפש את רוח האלוקים המרחפת בכל צומת בלתי מובנת שכזאת בחייו שלו בפרט ובחיי האומה בכלל, שאם לא כן עלול הוא לכפור בתורה כולה. אלישע בן אבויה נתקל בצומת סטוכסטית שכזאת בראותו אב המצווה את בנו לטפס על עץ ולקיים את מצוות שילוח הקן, שעל שתיהן הבטיחה התורה אריכות ימים. אריכות ימים כפולה זו עומדת בניגוד למציאות הנראית לאלישע בן אבויה כיצא נחש והכיש את הבן הנ"ל. או אז שאל אלישע בן אבויה היכן היא אותה אריכות ימים מובטחת של הילד? הזו תורה וזו שכרה? כך יצא בן-אבויה לתרבות רעה. הסקת מסקנות מאירוע בודד אינה נכונה. האדם המאמין חייב לזכור כי קיימים אירועים שהם בבחינת "תוהו ובהו", והתורה מודיעה לאדם המאמין: דע לך כי "רוח אלוקים מרחפת".

החיפוש אחר "רוח האלוקים" בתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה רצופת הקטסטרופות של הרג ושמד שימר את העם היהודי עד להקמת מדינת ישראל. המשך החיפוש אחר "רוח האלוקים" גם בתקופה הקשה הזו יעזור לנו כעם לעבור את תקופת "התוהו ובהו" העכשווית. מסיבה זו הפסיקה התורה בפסוק השני את תיאור בריאת העולם, כדי ללמדנו שקיים לעיתים "תוהו ובהו" ואפילו בבריאת היקום, ותפקידנו לזכור ש"רוח אלוקים מרחפת".

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך וברכת חודש טוב לחודש מרחשוון הבא עלינו לטובה ויוביל אותנו לסתו שיהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות .

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /10 /19
ב -22:13

פדיון שבויים

בימים ששליחיהם של עם ישראל יושבים בשבי. עלינו ללכת בדרכו של אברהם אבינו הפודה שבויים מכלאם ואינו מניח להם להישכח.

ו´ חשון ה´תשס"ח – הרב יובל שרלו

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן – בשעה ששמע אברהם אבינו כי לוט בן אחיו נפל בשבי, לא התחשב בשום גורם אחר: אברהם אבינו התגבר על העובדה שלוט נטש אותו ונפרד ממנו; אברהם אבינו התגבר על העובדה כי בהליכתו של לוט לסדום הוא הכריע כי טוב לו לשבת בין אנשים רעים וחטאים לד' מאוד ולעזוב את ביתו של עובד א-לוהים כאברהם אבינו; אברהם אבינו התגבר על העובדה כי לא רק לוט יינצל במרדפו כי אם גם העיר סדום הנפש הרכוש והמלך; אברהם אבינו התגבר על העובדה שהוא מבקש להתייצב מול ארבעת המלכים הגדולים ביותר בעולם שנמצאים בדרכם חזרה ממסע כיבוש מוצלח מבחינתם שהגיע עד שערי מצרים; אברהם אבינו התגבר על העובדה שלצורך מלחמה זו הוא מסכן את חניכיו ילידי ביתו; אברהם אבינו התגבר על העובדה שבכך הוא מסכן את כל עתידו ואת עתיד הבשורה שהוא מבקש לבשר בעולם – עובדה אחת בלבד עמדה לנגד עיניו: לוט בן אחיו נפל בשבי והוא חייב לצאת ולגאול אותו משביו.

במעשה זה חרט אברהם אבינו יסוד לדורות, שהתבטא בצורות שונות: לעתים הוא בוטא בעמדה החד משמעית ובחובה לפדות שבויים ממאסרם; בדורות אחרים הוא התבטא בכך שלא משאירים פצוע בשטח, ועושים הכל כדי ששבויים ישובו הביתה. בעיקר אמורים הדברים כאשר מדובר בשבויים שנפלו בשליחות האומה, שאז החובה המוסרית להשיב אותם הביתה חיונית הרבה יותר, או כשמדובר באלה שזיכו את האומה בתחומים מסוימים שהועילו מאוד והתקבלו ברצון על ידי האומה. זו החובה המוסרית החד-משמעית.

שליחים שלנו עצמנו יושבים בשבי – גלעד שליט בידי החמאס, ואלדד רגב ואהוד גולדווסר בידי חיזבאללה; רון ארד במקום לא ידוע; בכיוון אחר לחלוטין – יונתן פולארד בידי האמריקאים; זכריה באומל יהודה כץ וצבי פלדמן במקום שאף הוא לא ידוע, וישנם עוד נעדרים שאנו לא שוכחים. כממשיכי דרכו של אברהם אבינו אין אנו יכולים לישון כאשר מציאות זו מתרחשת לנגד עינינו, ואנו צריכים להמשיך את מורשתו של מייסד האומה הישראלית.

לעומדים מבחוץ, כמונו, קשה לדעת מה נעשה ומה לא נעשה, והאם העובדה שהם לא בתוכנו היום היא באמת בשל המציאות הבלתי אפשרית להשיב אותם, או בשל העובדה שהמופקדים על התחום לא עשו די, ולא העמידו את השבתם הביתה כיסוד המדיניות. עניינים שכאלה מתרחשים בחדרי חדרים, ואינם נחשפים לעין הציבור – וכך ראוי שייעשה. בשל כך, קשה מאוד לדעת האם הם נעשים כשורה, ואכן הם עומדים בראש סדר העדיפויות של הממשלה, או שמדובר בהכרעה מוסרית לקויה של האוחזים בהגה המנהיגות, אשר מעדיפים לנהל מדיניות בלתי מוסרית ובלתי צודקת מסיבות שלהם. אנו יודעים כי בשורה התחתונה הם לא נמצאים בביתם, ואנו ממשיכים את חיינו כרגיל.

מה בכל זאת יכול הציבור הרחב, הנמצא מבחוץ, לעשות? כממשיכי דרכו של אברהם אבינו, עלינו להקרין כלפי השלטון את התביעה המתמדת שלא להרפות, ושלא לנהוג בצורה לא מוסרית מול המציאות הנתונה; הציבור צריך להקרין כי הוא מוכן לתשלום מחיר כדי להשיב את הבנים הביתה, וכי הוא מסמיך את ממשלתו לעשות צעדים אמיצים לצורך כל, במסגרת המגבלות המוסריות האחרות; הוא צריך לתמוך במשפחות באופן מתמיד, ולהעניק להן את התחושה שהן לא לבד; הוא צריך להפעיל לחץ על ממשלת ארצות הברית שתשתחרר את יונתן פולארד ועוד ועוד. גם כאשר אין בכוחנו לעשות את הכל, אין אנו רשאים להיבטל מאותם דברים שאנו חייבים לעשות, כדי ללכת בדרכו של אברהם אבינו הפודה שבויים מכלאם ואינו מניח להם להישכח.

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך מלא בשלווה בריאות נחתבטחון ובשורות טובות .

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /11 /03
ב -10:51

חיי שרה (בראשית כג:א-כה:יח)
על בזבוז זמן ועל ניצול זמן"על החיים ועל המוות"אדון כהן צועד הלוך ושוב בעצבנות רבה, בחדר ההמתנה של מחלקת היולדות, בשעה שאישתו יולדת את ילדם הראשון. לפתע נפתחת הדלת, והרופא יוצא מן החדר ופונה לעברו בפנים חמורות. "אדון כהן, יש לי בשבילך חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שהלידה עברה 'חלק' ובקלות. החדשות הרעות הן שבנך שרוי במצב מסוים, שיגרום לו, עם הזמן, למוות בטוח".אדון כהן נכנס להלם גמור. "זה נורא! מה אפשר לעשות?""אני חושש שאין מה לעשות", עונה לו הרופא. "עדיין לא נמצאה תרופה לבעיה הזו. לצערי המדענים אפילו נטשו לגמרי את המחקר, משום שהם התייאשו לחלוטין ממציאת פתרון למצב שכזה. אני מצטער לומר לך שהמוות של הבן שלך הוא בלתי נמנע"."אוי לא…", אומר אדון כהן. "כיצד נקרא המצב הזה?""חיים", אומר לו הרופא. "מדובר בחיים".חיים מבוזבזיםיש פתגם שאומר: 'זמן שווה כסף'. אבל לו ניתנה לנו הברירה, מה באמת יותר חשוב לנו: חמש דקות או חמישה שקלים?ברור שהזמן יקר יותר מכסף. לכל אחד מאתנו כמות מוגבלת של זמן לחיות וככל שאנו מתבגרים, העובדה הזו הופכת יותר ויותר מוחשית עבורנו. מלכת אנגליה, לפני שנפטרה, אמרה: "הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".


"הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".

אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן. מובן שקיימות הדרכים הרגילות והמקובלות לבזבז אותו: רכילות. עיסוק בבדיחות טיפשיות. צפייה בתכניות חסרות תכלית בטלוויזיה וכו'.

אך קיימות גם דרכים הרבה יותר סמויות לבזבוז זמן. אני זוכר שראיתי פוסטר שהיה תלוי על הקיר בחנות בגדים מסויימת: "בגדים שיתאימו לאורח החיים העסוק שלכם". הפוסטר הזה פנה ישירות לנטייה האנושית להיות עסוקים כל הזמן. אם אנחנו עסוקים, אנחנו מרגישים חשובים. אבל מה אנו באמת מצליחים להשיג וליצור? דמיינו לעצמכם מצבה שעליה כתוב: "האדם הזה מילא מטלות רבות בחייו". האם משמעות החיים היא לא יותר מאשר "להיות עסוקים"?

המוות-הצדעה לחיים!

שמה של פרשת השבוע "חיי שרה"חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!

החיים הם כמו ספינה. בדרך כלל הספינות נחנכות לקראת השייט הראשון שלהן. אנו כולנו מלאים תקוות וציפיות שהספינה תשוט בבטחה ותשוב בשלום לנמל שלה. אך מה קורה לאחר שנים רבות, כאשר הספינה – חבולה וישנה – חוזרת אל הנמל ממנו יצאה? היכן נמצאות כל המצלמות, הקהל והשמפניה?

היהדות מלמדת, שזהו בדיוק הרגע המתאים לחגיגה האמיתית. זהו הזמן שבו אנו יכולים להעריך ולראות את ההצלחות הגדולות של הספינה הוותיקה. מסיבה זו ממש בחרה התורה להשתמש במותם של אברהם ושרה, לצורך תרועה והצדעה לחיים המיוחדים שהיו להם.

צמיחה תמידית

הצמיחה שמתרחשת בגופו של ילד ניתנת למדידה בטווח של חודשים ספורים. אצל מבוגר, הגדילה ניתנת למדידה רק בטווח של שנים. אך מדוע זה צריך להיות כך? בדיוק כמו שאנו מצפים מילד בן 10 שנים שלא יתנהג כפי שהתנהג בגיל 5, מדוע אדם בגיל 40 צריך להתנהג כפי שהתנהג בגיל 35?!

כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים: "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה:7). התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט.


צמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר.

לעיתים אנו עלולים לחשוב: "יכולתי לצמוח יותר, אילו חיי לא היו כל כך קשים ומסובכים". זוהי אמירה לא נכונה, משום שצמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר שאנו חווים. הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות והושלך אל תוך כבשן בוער!

הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה. וגם אנחנו, כצאצאיהם, נדרשים לנצל כל התנסות בחיים לצורך גדילה וצמיחה. החיים הם התרחשות רצופה של ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'.

18,000 שעות של חלומות בהקיץ

בואו ונביט בסגנון החיים המודרני. האדם הממוצע בעולם המערבי, מבלה בשנה 250 שעות בנסיעה לעבודה, ועוד 200 שעות בעמידה בתורים! במהלך קריירה של 40 שנה, מדובר בסך של 18,000 שעות.

אם בזמן הנהיגה אנחנו סתם חולמים בהקיץ – הבזבוז שלנו הוא עצום. במקום זאת, בואו ננסה ללמוד משהו! קיימים מאות שיעורים שניתן להשיג על גבי קלטות. קבעו לעצמכם מטרה. לימדו איך להיות אדם/בן-זוג/הורה יותר טוב. נסו להתעמק בסדרה שלימה של שיעורים העוסקים בהיסטוריה היהודית. האזינו לקלטות שמדברות על החגים והמועדים המתקרבים. אם באמת רוצים להפוך כל זאת למציאות, אין סוף להזדמנויות!

הנה אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר, שמדגים את הרעיון הזה: במאה ה-19 חי לו רב גדול באירופה, שמו היה החת"ם סופר. היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי – בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".

כעת אתם בטח חושבים לעצמכם: "כל זה נשמע יפה מאד בתיאוריה, אבל אני באמת זקוק לזמן מסוים בשביל סתם להירגע!". ברור שכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן. ראיתי פעם בתל אביב שלט-חוצות ענק שפרסם את הטיילת שעל חוף הים, והנוסח היה: "זה המקום ללכת אליו, כשאין לך שום דבר אחר לעשות".


הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו.

היהדות אומרת לנו לא לבזבז אף דקה. אין בכך כוונה שנעמיד מול העיניים ספר במשך 24 שעות ביממה. (הרי אנחנו צריכים גם לישון, לא?). אלא, הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו. כדאי שהרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ובעלת כיוון מוגדר. הירגעו, אבל אל תרחפו. כאשר אתם ישנים, זה צריך להיעשות במטרה לתת לגוף מנוחה אמיתית, כדי שיהיה לכם כוח לעשות מעשים משמעותיים ומועילים. בדרך זו, השינה עצמה הופכת לפעולה משמעותית. באופן דומה, אם אתם מבקרים חברים, במקום לפטפט סתם על החדשות, הספורט או מזג האוויר, מדוע שלא תנסו להעלות ביחד רעיונות כיצד לסייע לחברה שבה אתם חיים, או לדון בנושאים הרלוונטיים של פרשת השבוע.

כולנו צאצאים של אברהם ושרה וכתוצאה מכך ירשנו את הגנים הרוחניים שלהם. השעון מתקתק לו כל הזמן. בואו ננסה להפוך את הדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

"על החיים ועל המוות"

אדון כהן צועד הלוך ושוב בעצבנות רבה, בחדר ההמתנה של מחלקת היולדות, בשעה שאישתו יולדת את ילדם הראשון. לפתע נפתחת הדלת, והרופא יוצא מן החדר ופונה לעברו בפנים חמורות. "אדון כהן, יש לי בשבילך חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שהלידה עברה 'חלק' ובקלות. החדשות הרעות הן שבנך שרוי במצב מסוים, שיגרום לו, עם הזמן, למוות בטוח".

אדון כהן נכנס להלם גמור. "זה נורא! מה אפשר לעשות?"

"אני חושש שאין מה לעשות", עונה לו הרופא. "עדיין לא נמצאה תרופה לבעיה הזו. לצערי המדענים אפילו נטשו לגמרי את המחקר, משום שהם התייאשו לחלוטין ממציאת פתרון למצב שכזה. אני מצטער לומר לך שהמוות של הבן שלך הוא בלתי נמנע".

"אוי לא…", אומר אדון כהן. "כיצד נקרא המצב הזה?"

"חיים", אומר לו הרופא. "מדובר בחיים".

חיים מבוזבזים

יש פתגם שאומר: 'זמן שווה כסף'. אבל לו ניתנה לנו הברירה, מה באמת יותר חשוב לנו: חמש דקות או חמישה שקלים?

ברור שהזמן יקר יותר מכסף. לכל אחד מאתנו כמות מוגבלת של זמן לחיות וככל שאנו מתבגרים, העובדה הזו הופכת יותר ויותר מוחשית עבורנו. מלכת אנגליה, לפני שנפטרה, אמרה: "הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".


"הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".

המוות-הצדעה לחיים!

צמיחה תמידית


צמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר.

18,000 שעות של חלומות בהקיץ


הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

"על החיים ועל המוות"

אדון כהן נכנס להלם גמור. "זה נורא! מה אפשר לעשות?"

"אוי לא…", אומר אדון כהן. "כיצד נקרא המצב הזה?"

"חיים", אומר לו הרופא. "מדובר בחיים".

חיים מבוזבזים

יש פתגם שאומר: 'זמן שווה כסף'. אבל לו ניתנה לנו הברירה, מה באמת יותר חשוב לנו: חמש דקות או חמישה שקלים?


"הייתי מוותרת על כל העושר והתהילה שלי בתמורה לשעה אחת נוספת של חיים".

המוות-הצדעה לחיים!

צמיחה תמידית

כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים:"ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה:7). התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט.


צמיחתנו המשמעותית ביותר מגיעה, לא במשך התקופות הקלות שלנו, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר.

18,000 שעות של חלומות בהקיץ


הרעיון היהודי של "להירגע" הוא להיכנס לעומק ולהתרכז באספקט אחר של החיים שלנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך שתהיה מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות

—————–
תמר לפיד

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /11 /09
ב -19:28

אל נא נהיה כעשו

בשבועות האחרונים אנו נחשפים כמעט בכל יום לשפיכות דמים נוראה המתחוללת בתוכנו. רציחות במזיד, תאונות עבודה, טביעות, תאונות דרכים, התאבדויות – ארצנו הקדושה מתמלאת דם, וצלם א-לוהים שבאדם הולך ומתחלל

כ"ו חשון ה´תשס"ח – הרב יובל שרלו

איש יודע ציד איש שדה – זהו תיאורו של עשו. תיאור זה פותח בדברי חכמים לקשר בין היותו איש שדה להיות איש דמים. חז"ל הלבישו את עשו בבגדי נמרוד – שלדמותו מיוחסת תחילת שפיכות הדמים בתבל, וקישרו בין היותו אדמוני ובין צבע הדם. את יעקב אבינו הם הנגידו לו – יעקב אבינו הוא איש תם, יושב אוהלים, כשלאוהלים אלה משמעות כפולה: במישור הארצי הפשוט היה יעקב אבינו רועה צאן המתגורר באוהל, ובמישור הפנימי מדובר באוהלי שם ועבר בהם ישב יעקב ועסק בקשר המיוחד עם ריבונו של עולם – בתורה קודם נתינתה.

הנגדה זו אינה תיאור היסטורי בלבד. לאור אמונתנו העמוקה שמעשי אבות משמשים גם הוראה לבנים, וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אנו חייבים לפעול כל ימינו כדי ללכת בדרכם של האבות, ולהמשיך בהנגדה זו – בין תרבויות החיות על חרבן ובין תרבות ישראל היושבת אהלים. הנגדה זו קיימת במישור הלאומי. על בסיס הצו היסודי של הקיום – חייך קודמים לחיי חברך – ושמירה קפדנית על חיי האומה הישראלית וכל אזרחיה ותושביה, אנו מנסים בכל עת להפחית שפיכות דמים, ולא לאמץ את אומנותו של עשו. שבחה הגדול של מדינת ישראל הוא כשהיא מנסה להפחית את שפיכות הדמים, וכל זאת אחרי שבראש ובראשונה היא רואה את משימתה העיקרית בשמירה על חייה שלה עצמה. מדובר בהליכה בדרכי אבותינו שצר היה להם כשנאלצו להרוג אחרים, ובד בבד עם נכונותם להילחם על עצמם הם ביקשו למנוע שפיכות דמים מיותרת.

אומנותו של עשו נוגעת גם לחיים החברתיים והפרטיים. בשבועות האחרונים אנו נחשפים כמעט בכל יום לשפיכות דמים נוראה המתחוללת בתוכנו. רציחות במזיד, תאונות עבודה, טביעות, תאונות דרכים, התאבדויות – ארצנו הקדושה מתמלאת דם, וצלם א-לוהים שבאדם הולך ומתחלל. יסוד איסור שפיכות דמים הוא היחס הבסיסי לכל נברא בצלם כנושא את אייקונו של ריבונו של עולם, וכל שפיכות דמים המתחוללת בחברתנו מחללת את קדושת האומה.

בשפיכות דמים לא מתמודדים בעזרת המשטרה בלבד. מחשבה כאילו אכיפה וענישה בלבד יש בכוחם להתמודד עם ריבוי הדם היא מחשבה נאיבית, ויש בה הרבה מן ההפקרות. אין אנו מחפשים את המטבע מתחת הפנס דווקא. עם שפיכות דמים מתמודדים בכל מערכות החיים, ואנו חייבים להקדיש את מאמצנו בלבד. בין המחוזות בהם משתנה היחס לצלם א-לוהים שבאדם אנו מוצאים את התרבות ובעיקר הטלוויזיה, שחושפת את עצמנו ואת ילדינו לאלימות לגיטימית ולא לגיטימית בהיקפים שאין כדוגמתם; בשפה בה אנחנו מדברים: "אל תיכנס לשדה מוקשים"; "אני מסתער על היעד הכלכלי הזה"; אינני רוצה לפוצץ את השביתה"; "אלו כלי הנשק שלנו" – ועוד אין ספור ביטויים מילטריסטיים שאינם לשון נקיה; בהזנחת קבוצות המצויות בקצה החברה שגרות בישראל, ומוצאות את השפה האלימה כמוצא יחיד למצוקתן; בשיח הפוליטי ובויכוח הציבורי; במקומות בהם הפעלת הכוח חיונית אך לעתים מזומנות מידי היא גולשת לאלימות על ידי המשטרה והצבא; בתרבות הטוקבקים שבמקום להיות כלי עצום לקיומו של הדיון הציבורי ולמחלוקת נוקבת עם כותבי המאמרים הפך לפרץ אלימות כולל; על הכביש, כשאנו פוגשים מידי יום נהיגה אלימה וברוטאלית ועוד ועוד. כל אלה יוצרים אווירה תרבותית כללית, שמעצימה את תכונת עשו שבתוכנו.

אם חפצי חיים אנו והאדרת צלם א-לוהים שבאדם, זו המשימה שאנו חייבים להירתם אליה. מבין המקורות הכלליים המביאים את האלימות לתוכנו יכול כל אחד למצוא את מה שהוא יכול לתקן. מתנועות הנוער שתחבקנה את הגרים בשולי החברה ועד למעצבי התרבות שיפחיתו את השפה האלימה. בשעה שאנו מתווכחים על עניינים שברומו של עולם אנו כורתים את הענף עליו אנו יושבים בסכנת אלימות החוברת לסכנת שחיתות. אל נא נהי כעשו.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית

tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /11 /23
ב -22:04

בין שכם לאמנון

דרשה אשר שמה בפיה של דינה את מילותיה של תמר, מדגישה את ההקבלה הניגודית בין שתי פרשיות האונס. אך מדוע בעוד שכם מחזר אחרי הסכמת יעקב לנישואיו לדינה – אמנון משליך את תמר מביתו למרות כל תחנוניה?

ט´ כסליו ה´תשס"ח – איתן פינקלשטיין

"[וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר…] וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית ל"ד, כה-כו) – ר' יודן אמר: גוררים בה ויוצאים… אמר ר' הונא: אמרה "וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי" (שמואל ב' י"ג, יג) – עד שנשבע לה שמעון שנוטלה [ונושאה לאשה]. בראשית רבה פ', כו.

מדוע שם המדרש בפיה של דינה, פסוק אותו אמרה מאות שנים לאחריה תמר, בעת שנאנסה על ידי אמנון? מה ראה הדרשן להשוות בין שתי הדמויות ולקבוע כי דינה, כמו תמר, העדיפה להישאר בבית האנס (שמ"ב י"ג, טז-יז)? נראה שהתשובה לשאלות אלו, טמונה בכך שדרשתנו משתייכת לאותן הדרשות שמגמתן היא העצמת המקבילות המקראיות הקיימות בין שתי הפרשיות.

כשם ששכם בן חמור, שביצע את האונס היה בנו הבכיר של השליט המקומי – כך היה אמנון אמור להיות יורש העצר של המלך דוד. דינה היא הבת היחידה של יעקב המוזכרת בכתובים, ואף תמר היא הבת היחידה ממשפחת המלוכה של דוד, שהמקרא נוקב בשמה. אבי הנערה יעקב, כמו דוד, לא מגיב לאונס בצורה פעילה, כך שלבסוף אחיה פועלים. בשני המקרים האחים מן האם בוחרים להרוג כנקמה, תוך מעשה רמאות המציג אותם כמי שמעוניינים להשלים עם האנס: מתוך ברית רמיה שמעון ולוי הורגים את שכם (האדם והעיר), וגם אבשלום הורג את אמנון, לאחר שהזמין אותו כידידו לחוג עמו את גזיזת הצאן.

בשתי הפרשיות המקרא מתאר רגש המכונה 'אהבה' של האונס כלפי הנאנסת – "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ג) אל מול "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמ"ב י"ג, א). עם זאת, בשני המקרים גם מתוארת האכזריות של האונס, המכונה 'עינוי' – "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית ל"ד, ב) אל מול "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמ"ב י"ג, יד). בשני המקרים המקרא משתמש בלשון כמעט זהה לגינוי המוסרי של המעשה: נראה שהמקרא ממש שם את מילות הפסוק "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית ל"ד, ז), בפיה של תמר, המתחננת בפני אמנון: "כִּילֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (שמ"ב י"ג, יב).

אך נראה שדרשתנו שמעבה את ההקבלות הללו כאשר היא קובעת שדינה ביקשה להישאר בבית האנס – מעצימה לא רק את ההקבלה בין שתי הפרשות, אלא גם את ההנגדה בין שתיהן. אל מול השתוקקותו ומאמציו הגדולים של שכם להשארת דינה בביתו ולהסדרת הנישואין עמה – עומדים תחנוניה של תמר להישאר בבית אמנון, ותגובתו האכזרית של אמנון: "וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" (שם יז). בעוד שתמר התחננה בפני אמנון "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שם יג) אך נתקלה בסירוב מר – דווקא שכם ניגש לאבי הנערה והיה מוכן לשלם מחיר כבד בכדי לשאת את דינה לאישה.

נראה כי הסיבה לכך נעוצה בהבדל המרכזי שבין שכם לאמנון: בעוד שבמעשה שכם מתואר קודם כל האונס – ורק בעקבותיו אוהב שכם את דינה ומעוניין בה, במעשה אמנון מתוארת ה'אהבה' של אמנון לתמר לפני האונס (מתוך הנחה שגם רגש רדוד של משיכה גופנית, ניתן לכנותו 'אהבה') – אך לאחריו: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד – כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמ"ב י"ג, טו).

על רקע תחנוניה של תמר להישאר בבית אמנון, ניתן להבין את הרקע של מצוות התורה במקרה של אונס בתולה "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כ"ב, כט). ציווי זה הנראה תמוה מנקודת מבט מודרנית, מובן יותר על רקע המציאות התרבותית-חברתית בה כנראה האפשרות הטובה ביותר מבחינת הנאנסת, היא להישאר בביתו של האנס כאשתו. ציווי התורה ודבריה המפורשים של תמר לפיו גירושה הוא "הָרָעָה הַגְּדוֹלָה" – אף יותר מעצם אינוסה, מורים על כך שהתנהגותו של אמנון היתה לכאורה עוד פחות מוסרית ממעשיו של שכם.

עם זאת, נראה שניתן להסביר את ההבדל בין שני האישים דווקא על רקע השתייכותו של אמנון לזרע ישראל. שכם לא חש תחושה של בושה על מעשיו, ואף לא ראה סתירה בין מעשיו לבין הצעתו ה'מהוגנת' ליעקב להתחתן עם ביתו. פתיחת מערכת היחסים הזוגית באונס אכזרי, לא היתה נראית לו בעייתית באופן שיגרום לו לוותר על אותה האשה שליבו נמשך אחריה. כפי שניכר מהמשך הפרשיה, התרבות שבה חי וגדל שכם לא ראתה במעשיו מעשים של דופי – ואולי זו גם ההצדקה לענישה הקולקטיבית בה נקטו שמעון ולוי.

לעומת זאת, ניתן להסביר את שנאתו של אמנון לתמר, כבבואה לשנאתו לעצמו על שנפל בחטא – שכן אף הוא ידע ש"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל". בכל פעם שהביט אמנון על תמר, נאלץ בעל כורחו להיזכר עד כמה שפל וחוטא הוא, עד כמה היה עבד ליצריו האפלים. ייתכן שכדרכם של חוטאים, אף נטה להאשים אותה בחטאיו – ולראות ביופיה את הסיבה לחטאיו ולנפילותיו. בין כך ובין כך, לא יכל לסבול את נוכחותה, ובמקום לשנוא את עצמו על מה שהינו – העדיף לשנוא אותה על שלכאורה הביאה אותו לידי כך.

נראה כי דרישתה של התורה "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" – לא נועדה לאנשים כשכם, שכלל לא חשים בושה על חטאיהם. דרישה זו מופנית דווקא לאותם אנשים שתגובתם הטבעית לחטא הנוראי – היא רצונם להתנער מן החטא ולהתנתק ממנו. לאותם אנשים פונה התורה בתביעה קשה: למרות רצונך המצטדק להתרחק מרגעיך השפלים ביותר ולהטילם אל תהום הנשיה – הדרך האמיתית לתיקון חייבת לעבור דרך פיצוי מקסימלי של נפגעי רגעים אלו (והשווה להשארתה של בת-שבע בביתו של דוד לאחר תשובתו – ואף להבטחתו להקים את זרע המלוכה דווקא ממנה). דווקא מחטא נוראי שכזה, נוכל גם אנחנו ללמוד שתשובה אמיתית איננה השלכת העבר מאחורי גבך תוך האשמת האחר בחטאיך – אלא לקיחת אחריות אישית תוך עמידה כנה אל מול טעויותך.

הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן. המדור מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'

אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות תמר.

—————–
תמר לפיד

מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית