|
LuckyHunch
מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב :
2006 /10 /28
ב -12:08 |
|
שבת שלום גם לך, תמר! מעניין שהשבת הזאת שתינו נמצאות בהלך מחשבה דומה—————–
LuckyHunch |
|
tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /03
ב -16:46 |
|
קיבוץ גלויות
|
עלינו, בני ארץ ישראל, להיות מודעים לקשיים המרובים שנתקלים בהם העולים לארץ. קשיים תרבותיים, כלכליים ומנטליים.
הרב יגאל יהב ר"מ בישיבת מעלה אפרים – 11/2/2006
|
|
|
בראשית התגלותו לאברהם מצוה עליו הקב"ה לעזוב את מולדתו וללכת לארץ ישראל. זה אחד מעשרת הנסיונות שנוסה אברהם. קשה מאוד לעזוב סביבה משפחתית, תרבותית שמכירים . קשה לעזוב ארץ מוכרת ולעבור לארץ בלתי נודעת "אל הארץ אשר אראך".
נוסף לכך קשיי הדרך: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" (שם ב'). אומר רש"י: "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: א. ממעטת פריה ורביה, ב. ממעטת את הממון, ג. ממעטת את השם, לכך הוזקק לשלוש ברכות הללו."
גם בדורנו הקב"ה קורא לכל יהודי לך לך מארצך אל ארץ ישראל, יהודים רבים שמעו את הקריאה ועלו.
יש סיפורים מופלאים על נסיונות יהודים לעלות לארץ ישראל. לדוגמא: יוסף מנדלביץ. חי ברוסיה מעבר לקירות הברזל, כשאין שום אפשרות לעלות לארץ ישראל. יחד עם קבוצה של חברים ניסו לחטוף מטוס ולעלות לארץ. הם נתפסו והוא ישב 11 שנים בכלא הרוסי וכל זה למען א"י. כידוע הכלא הרוסי קשה מאוד.
בזכות המאבק של רבים, למען אסירי ציון ברוסיה, ולמען 'יהדות הדממה', נבקעה החומה ורבים עלו ארצה.
פה המקום לציין שלדעתי אחד החטאים החמורים של המדינה זה שהעלו עולים גויים לארץ ויש להלחם בכך בכל דרך.
עלינו, בני ארץ ישראל, להיות מודעים לקשיים המרובים שנתקלים בהם העולים לארץ. קשיים תרבותיים, כלכליים ומנטליים. עלינו להשתדל בכל כוחנו להקל על העולים את קליטתם בארץ.
שנזכה להתקיימות דבר הכתוב: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלוהיך ומשם יקחך' (דברים ל', ד').
|
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=15244 |
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
—————–
תמר לפיד
מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית
וקלאסיקה ישראלית
חדשות מחשבים
די לאלימות |
|
tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /10
ב -21:05 |
|
"כל אדם קורא כדרכו" – לפרשת וירא
|
בכל עת ובכל מצב יכול האדם לקבל עול מלכות שמים ופני שכינה, ועליו לחיות כך שדרכו תהיה ראויה למעלה זו. הדרך שסלל אברהם אבינו ומופיעה בדברי בית הלל, קוראת לאדם מישראל להופיע שם שמים בכל דרכיו ומעשיו, ולחיות כך שדרכו תהיה ראויה להופעת שם שמים. לפרשת וירא.
הרב יהושע ויצמן – ראש ישיבת מעלות – 10/28/2004
|
|
|
המדרש הראשון של הפרשה דורש:
'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל' כתיב (תהלים יח) 'ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני'. 'ותתן לי מגן ישעך' זה אברהם, 'וימינך תסעדני' בכבשן האש ברעבון ובמלכים, 'וענותך תרבני' מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדא הוא דכתיב 'וירא אליו ה".
המפרשים מפנים לאגדת בראשית, שם הנוסח ברור יותר:
התחיל אברהם לקלס ואומר 'ותתן לי מגן ישעך' כשרדפתי את המלכים שנאמר 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' (בראשית טו א). 'וימינך תסעדני' כשאחזת בימיני והייתי חותך את הערלה 'וענותך תרבני' שאני יושב ואתה עומד.
נראה, שהמדרש מתמקד בביטוי "והוא יושב פתח האוהל", ועומד על העובדה שאברהם יושב בעת התגלות ה' אליו.
ננסה לבאר ענין זה, על פי מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.
בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר (דברים ו') 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'. אם כן, למה נאמר 'ובשכבך ובקומך', בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.
בצורה פשוטה, "כל אדם קורא כדרכו", הכוונה היא שקורא באיזו דרך שרוצה. אולם, אם כך קשה, מדוע אמרו חכמים לר' טרפון שהוא עבר על דברי בית הלל, הרי הם בית הלל אינם אוסרים לקרוא בשכיבה, אלא מתירים דרכים נוספות?!
נראה, שיש להעמיק במחלוקת זו.
לדעת בית שמאי, אין אדם יכול לקרוא קריאת שמע כדרכו. דרכו של אדם, שגרת החיים שהוא מצוי בה, מנוגדת לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע. יש לצאת מן המצב הרגיל, ולהיות במצב מיוחד – עמידה או שכיבה – כדי לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה.
בית הלל סוברים, ש"כל אדם קורא כדרכו". אין צורך במעשים מיוחדים וחריגים וביציאה מן הדרך הרגילה בה הולך האדם. ניתן להיות בדרך – וכך לקבל עול מלכות שמים. אף שגרת החיים של האדם היא חלק מיחוד ה', וקריאת שמע כדרכו מגלה את הקדושה שבחיים. זהו עומק הפסוק:
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.
קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים – מקיפה את כל חייו של האדם.
לדעת בית שמאי יש לצאת מן החיים כדי להתקדש ולקבל עול מלכות שמים, ולדעת בית הלל יש לקבל עול מלכות שמים בתוך החיים ובתוך הדרך, שגם בהם יש יכולת לגלות את מלכותו יתברך.
נראה, שדרכם של בית הלל מתאימה להבנת ישיבתו של אברהם. לאחר ברית המילה היה אברהם בדרגה כזו, שלא היה צריך לצאת מן החיים כדי לקבל פני שכינה, אלא בתוך מהלך החיים הרגיל היתה השכינה מופיעה. אברהם אינו עושה מעשה חריג כדי לזכות לכך שה' יתגלה אליו. בכל עת ובכל מצב הוא ראוי לכך, שכן כל חייו הם במדרגה עליונה זו.
זהו השיא שאליו הגיע אברהם, לאחר המדרגות הרבות שעבר עד לברית המילה. בתחילה נאמר: "ותתן לי מגן ישעך" – "אנכי מגן לך" – אברהם מקבל הגנה מפני הכוחות המתנגדים לו, שלא יפריעו לו בדרכו. בשלב הבא מקבל אברהם סיוע – "וימינך תסעדני" – "חסד ה' משפיע עליו טובה ועזרה. השלב הבא כולל לא רק הגנה בזמנים מיוחדים, ולא רק סיוע בזמנים הנצרכים לכך, אלא החיים עצמם בכל מהלכם מקושרים אל הקב"ה.
על כן אין אברהם עומד או יוצא מהאוהל, אלא נשאר במקומו – וזוכה לקבל פני שכינה.
אף הפסוק "וענוותך תרבני" מובן, שכן גישה זו גורמת לריבוי של הופעת שם ה' בעולם.
שם ה' אינו מופיע רק בזמנים מסוימים ובמצבים מסוימים, אלא "כדרכו" בכל דרך ובכל מצב. דבר זה מלמד על דרכו של האדם, שכולה ראויה להופעת שם ה'.
בכל עת ובכל מצב יכול האדם לקבל עול מלכות שמים ופני שכינה, ועליו לחיות כך שדרכו תהיה ראויה למעלה זו.
הדרך שסלל אברהם אבינו ומופיעה בדברי בית הלל, קוראת לאדם מישראל להופיע שם שמים בכל דרכיו ומעשיו, ולחיות כך שדרכו תהיה ראויה להופעת שם שמים.
בראשית רבה פרשה מ"ח, א'. בשנה זו אנו משתדלים לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.
פרק י"ט.
ברכות פ"א מ"ג.
דברים ו', ו'-ז'.
|
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4540 |
לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /17
ב -20:27 |
|
בשדה החלומות
|
הו, אברהם אברהם, אני עוקב אחריך כבר זמן רב, מסתכל עליך מן הצד, במבט מלא רחמים. אני רואה את הנחישות בפניך, את תעצומות הנפש שלך שלא להיכנע, שלא לוותר. מן תמימות ילדותית שכזו? או – תסלח לי – איזה שגעון של דיבוק אחז בך?
הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון – 11/25/2005
|
|
|
הו, אברהם אברהם. האם לא הגיעה השעה לפקוח את עיניך?…
אני עוקב אחריך כבר זמן רב, מסתכל עליך מן הצד, במבט מלא רחמים. אני רואה את הנחישות בפניך, את תעצומות הנפש שלך שלא להיכנע, שלא לוותר. מן תמימות ילדותית שכזו? או – תסלח לי – איזה שגעון של דיבוק אחז בך?
הלא מראש כבר הכל נועד לכשלון. הכתובת היתה על הקיר.
בהתחלה עוד האיר לך המזל פנים. הופעת כרוח סערה, מלא אמונה וחזון. אודה על האמת, גם אני, בפעם הראשונה ששמעתי עליך, נסחפתי אחר דמיונותיך. אולי כן יש משהו בתוכניותיך? אולי בכל זאת יש סיכוי?
אבל אווירת הימים הראשונים התפוגגה כלא היתה. גילית את המציאות. הרעב, הירידה למצרים, התקרית הלא-נעימה עם המלך המצרי… פתאום הבנת שהדברים אינם כה פשוטים, שהפער בין החזון למציאות גדול ביותר, תהום שאיננה ניתנת לגישור.
והתהום הלכה והעמיקה. בעיית הממשיך האפשרי הטרידה אותך עוד בחרן. כבר אז היית צריך למצוא תחליף. בחרת בבן-משפחתך, לוט – בחירה שנראתה בזמנה הגיונית ונוחה למימוש. אבל אז, כשחזרת ממצרים, התחילו המהומות. עניין של תפיסות עולם. וכשהנתק היה גדול גם ככה הגעת למסקנה שדרככם תתפצל. לא, לוט איננו האדם הנכון.
אני זוכר היטב את היום שהגעת אלינו. הייתי הראשון שאירח אותך בביתי. אז שמעתי לראשונה את סיפורך. דיברת במין להט שכזה, שלא יכולתי שלא לגחך. למעם השם, על איזו אומה אתה מדבר, אברהם? אבל מידת הכנסת האורחים שבי הדריכה אותי לנהוג בך בכבוד. לא אמרתי לך כלום, הנהנתי כשדיברת על העתיד המובטח, התעטפתי בשתיקה. "מסכן" – אמרתי לאשתי כשיצאת – "הוזה בהקיץ. מי יודע לאן יגיע עם החלומות האלו שלו…"
אבל היא השקיטה את דאגתי. "אל תדאג" – אמרה – "הוא עוד יתפקח".
מאז גזרתי על עצמי שתיקה. ראיתי עד כמה הדברים נוגעים לליבך, ולא רציתי לייאש אותך. אני שתקתי, אבל אנשים מסביב התלחשו. ידעת זאת היטב בדיוק כמוני. אפילו פעם, אחרי המלחמה, סיפרת לי ששאלת את אלוהיך על כך. "נו" – התעניינתי – "ומה הוא ענה?" ציפיתי שסוף סוף תבין, שאפילו בן אין… אבל התשובה רק חיזקה אותך, הגבירה את שאיפותיך, הפחיתה את סיכוייך לחזור אל חיק המציאות.
הפכת לבן-בית אצלנו. קיווינו שתתאקלם, שתתאחד עמנו, שתהיה אחד מאיתנו…
את הסימנים הראשונים גילינו אצלך כשנשאת את הגר. ואם אתה הצלחת לעטות ארשת קפואה על פניך, הרי שסימני האכזבה ניכרו בכל קמט שנוסף על פניה של שרה האומללה. שרה המסכנה, עד כמה ביקשה להאמין…
והריון – והפלה (האם יד שרה היתה בכך?). ובריחה – וחזרה. ושוב הריון. רציתי לצעוק אליך: אברהם, אינך רואה מה אתה עושה למשפחתך? איזה עולם הפוך! מהו הדבר הזה שנכנס לראשך ומסרב לצאת משם, מכה בלא רחם בכל נימה של שפיות בחייך?
שרה… ליבי נקרע למראֶהָ. האם לא צדק אבימלך? האם לא יכול היה להבטיח לה עתיד טוב יותר, מאשר חיי העקרות ההזויים איתך?
ואז נולד ישמעאל. כמה שמחת עליו! ליטפת אותו, נישקת אותו, הצבעת עליו בגאווה, כאומר: רואים? עוד יש תקוה, הסיפור לא נגמר! שמחתי איתך, אבל בליבי ידעתי היטב: כל שתועיל הנחמה המעטה שמצאת בו הוא לסמא את עיניך לפרק זמן נוסף.
וכשנולד יצחק הגיעה הסערה. בוקר אחד ראינו את הגר עוזבת את ביתך עם ישמעאל על שכמה. מבטי נתקל במבטך בשעה שליווית אותה בדרכה אל המדבר. לא ייאוש היה בו, גם לא עצבות. מבט קפוא, שפתיים קפוצות, כתמיד. אברהם, אני בכיתי במקומך באותו היום…
ויום אחד קמת והלכת לך למסע עם יצחק, איש לא ידע לאן. ההשערות, כרגיל, פרחו. אמרו שראו בידיך עצים ואש, דיברו על מזבח, עולה… אני נושך את שפתיי… אברהם! מה היה לך באותם ימים ערפיליים?!
לא הייתי מעז לומר לך את כל זה, אברהם, אלמלא היום. סלח לי שאני מתפרץ כך ביום אסונך, באמת התנהגותי אינה הולמת, אבל היום כבר הגדשת את הסאה.
אברהם! פקח עיניך! הסתכל סביבך! האם אינך רואה שהכל כבר נגמר, נגמר לחלוטין?! הו, כל כך הרבה שנים רציתי לצעוק זאת לך, והחרשתי; היום אין בי כח יותר להבליג. אברהם, התעורר!
את משפחתך עזבת, נדדת לבדך אל ארץ לא נודעת. מִלוֹט נפרדת, את הגר שילחת, את ישמעאל הרחקת, ואתה כבר בא בימים, ויצחק עודנו ילד, והיום שרה נפטרה… מה נשאר ממך, אברהם יקירי?
אבל אתה ממשיך עם העקשנות הלא-הגיונית הזאת שלך, אובססיביות לא-נורמלית. מה פתאום לקנות? בנפרד מאיתנו?!
אברהם אחי. כנעני אתה, כנעני בדיוק כמוני, כמו כולנו… אין זו השעה להתעקש, מתך מונח לפניך. עזוב את הדמיונות, נטוש כבר את החלומות, התעשת! בבקשה ממך!
השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה. לעיני בני עמי נתתיה לך – קבור, קבור כבר את מתך!
|
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=8484
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הההודעה נכתבה ב :
2006 /11 /24
ב -07:40 |
|
ויגדלו הנערים…
|
אנשי החינוך יודעים היום שככל שנתאים שיטות וכלים חינוכיים לנוער הגדל בתוכנו, כן נזכה לראות פרי בעמלנו. חינוך מתוך קשיחות והקפדה ללא שימוש באהבה, בכבוד, בחיוך, בעידוד, בדברי שבח, בהענקת כבוד וביחס הוגן לא ישפיע על הנוער. עלינו לשתף אותם בחשיבה ובעשייה…
ד"ר יחיאל שרמן – 11/12/2004
|
|
|
חנוך לנער על פי דרכו נאמר (במשלי כ"ב, י'). תפיסת עולם חינוכית זו מלווה אותנו במהלך כל השנים בעיצוב פני הדור. עלינו להכיר את אפיוני הדור ואת תכונותיו כדי שנוכל למצוא את הדרך והכלים המתאימים דווקא לדור זה. על פי הרב קוק זהו מתכון חשוב ואיתן להצלחה. זה הכיוון הנכון כדי לחנך נער שיהא מאושר, מצליחן ובעל הישגים. אנשי החינוך יודעים היום שככל שנתאים שיטות וכלים חינוכיים לנוער הגדל בתוכנו, כן נזכה לראות פרי בעמלנו. חינוך מתוך קשיחות והקפדה ללא שימוש באהבה, בכבוד, בחיוך, בעידוד, בדברי שבח, בהענקת כבוד וביחס הוגן לא ישפיע על הנוער. עלינו לשתף אותם בחשיבה ובעשייה, לתת להם תחושה של שייכות למוסד בו עליהם לרכוש מיומנויות, כלים והישגים.
הרש"ר הירש בפירושו ל"ויגדלו הנערים" מדהים בעוצמת דבריו. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות וגדולות במעשי אבותינו הגדולים, ודווקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות. מדגיש הרש"ר הירש, כי הניגוד העמוק בין שני נכדיו של אברהם – יעקב ועשו, מקורו העיקרי לא רק תכונותיהם אלא בגלל חינוכם הלקוי (בראשית רבה ס"ג, י"ד). כל עוד היו קטנים לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרים. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ"ב, ו'). יש לכוון הנער בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו. וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ומגוונות, כריבוי תכונות האדם ורבגוניות דרכי חייהם.
ברית יעקב לבניו הוכיחה לנו תיזה חינוכית אמיתית זו. יעקב לא ראה, כדברי הרש"ר הירש, רק כהנים ומורי הוראה עמדו שם עם ישראל לגווניו, שבט כהונה ושבט לוויה, שבט מלוכה ושבט סוחרים, שבט איכרים ושבט לוחמים. העם כולו ניצב בפניו על כל סגולותיו הרב-גוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. יעקב בירך כל אחד מבניו איש איש כברכתו הראויה לו, איש איש כסגולותיו המיוחדות לו.
חנוך לנער על פי דרכו – פירושו חנכהו על פי דרכו המיוחדת לו. אומר הרש"ר הירש – המושיב את יעקב ואת עשו על ספסל לימודים האחד, באותם הרגלי חיים, מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח שאת אחד מהם הוא מקלקל. אי אפשר לחנך, ללמד את שניהם באותה הדרך – הדרך צריכה להיות שונה ומתאימה לכל אחד.
אילו הקדימו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו למדו כיצד האומץ, הכוח, הגמישות הרדומים בנפש עשו היו יכולים להטות שכם לעבודת ד'. כי אז הגיבור לעתיד לא היה הופך לגיבור ציד אלא גיבור לפני ד'. רק משגדלו הנערים והיו לגברים הופתעו לראות כי שני אחים תאומים שיצאו מבטן אחת, שגדלו, נתחנכו ולמדו באותו בית היו כה שונים ומנוגדים במעשיהם. החינוך שעשו קיבל לא התאים לאיש שדה – איש חוץ. התאים מאוד לאיש תם יושב אוהלים – ליעקב.
רגשות ההורים היו גם הם חלוקים ביחס לבנים, עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. צריך להקנות אהבה שווה לכל הבנים. הרש"ר הירש מפגין ידע רב-עצמה ואומץ בניתוח נפלא ועדכני בדרכי חינוך נכונים ואיכותיות. מהם נוכל ללמוד כולנו כי יש להאהיב תורה, ללמד ולחנך כל אדם בהתאם לאופיו, ליכולתו ולדרכו. כך בבית הספר וכך כל הורה עם ילדיו.
|
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4574
בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר
—————–
תמר לפיד
מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית
וקלאסיקה ישראלית
חדשות מחשבים
די לאלימות
עונש מוות
ישרים, ג’נטלמנים ועומדים במילה שלהם …
גם ילדים רוצחים בלי סיבה
סביבה ירוקה בתחבורה…
הנצחת איש it… |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /01
ב -08:04 |
|
סופה של מחלוקת לשם שמים
|
צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים – אזי סופה להתקיים…
הרב עזריאל אריאל ,רב היישוב עטרת – 6/22/2006
|
|
|
הלצה ידועה אומרת כי דווקא מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים כמחלוקת לנצח מבלי שאחד הצדדים הנצים יגיע לפשרה, בעוד שמחלוקת שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים, כי במוקדם או במאוחר תמצא את פתרונה. כל זמן שהוויכוח הוא על אינטרסים, אישיים או כיתתיים, יבוא יום שבו ייווכחו הצדדים לדעת כי המחיר שהם משלמים על המשך הריב גבוה מן התועלת שכל אחד מהם מקווה להפיק ממנו, ולכן הם ימצאו את הדרך לשתף פעולה ביניהם. צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים – אזי סופה להתקיים. הרי שני הצדדים אינם אינטרסנטים. כל אחד מהם חש אחריות עמוקה ביותר כלפי הערכים, כלפי האמונות, כלפי התפיסות שהוא מבטא. אי אפשר לקנותו בטובות הנאה ובשיקולים אינטרסנטיים. פשרה – במצב כזה – נתפסת במידה רבה של צדק כבגידה ברעיון ומעילה בשליחות. על כן תתקיים המחלוקת לאורך ימים ושנים…
אולם מחלוקת כזאת, יש בה יתרון גדול, בהיותה מביאה להעמקה ולהפריה. אלא שהסכנה הכרוכה בה היא, כאשר "תורה נעשית כשתי תורות", והציבור הרחב נשאר נבוך, ובמיוחד כאשר היא גולשת לתופעות שוליות שליליות. על כן יש לפעול כדי להשוות את המחלוקת. את דרך ההכרעה נוכל ללמוד מן המחלוקת המפורסמת ביותר בעם ישראל. "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי ניטשה במלוא עוזה במשך שנים רבות. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". אולם לא במקרה נפסקה ההלכה כמותם, ואף לא בזכות חריפותם ועוצמתם התורנית.
"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
בית מדרשם של בית הלל, פתוח היה. למדו בו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שדבר ה' האינסופי הוא כה מורכב, עד שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות. כל תלמיד חכם מביט על דבר ה' מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסוימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הסוגיא גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיון שנקודת מבטם של בית הלל היתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל, באר הגולה).
כאז, גם היום, קרוע בית המדרש שלנו במחלוקות. ומכיוון שמדובר במחלוקת לשם שמים, היא ממשיכה להתקיים. רבים שואלים במצוקה ובחרדה: מה לעשות לנוכח חילוקי דעות אלו? האם זוהי הדרך היחידה שבה מנהלים מחלוקת לשם שמים, עד הידרדרות לתופעות של ביזוי הדדי בשוליים? האם נגזר על ציבור ערכי ומאמין להיות קרוע כל ימיו במחלוקות שאין להן פתרון, עד כדי שיתוק וייאוש? האם ניאלץ להיות כל הזמן במצב בו "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה", כאשר התוצאה היא מבוכה ואנרכיה, עד כדי תחושה ש"לית דין ולית דיין"?
ובכן, עלינו ללכת בדרכם של בית הלל. אין טעם להוסיף עוד ועוד נימוקים מהם ישתכנעו המשוכנעים ממילא כי דרכם צודקת, אלא לעשות דבר אחר, בכמה שלבים:
א. לראות את כל הנחות היסוד המוסכמות. (ואז מגלים ש-95% מהרבנים מסכימים על 95% מהדברים).
ב. להגדיר במשותף את המטרות לטווח ארוך, עליהן כולם מסכימים.
ג. לאסוף כמה שיותר מידע מדויק על המציאות הנוכחית בעזרת מומחים לדבר.
ד. להציג את קווי הפעולה השנויים במחלוקת, ולהגדיר את נקודות המחלוקת.
ה. להכין רשימה של יתרונות וחסרונות לכל אחד מקווי הפעולה.
ו. לבקש מכל קבוצה לזהות נקודות של אמת שהיא יכולה לקבל מתוך השיטה של הקבוצה האחרת.
ז. להכין רשימה של אמות מידה להכרעה בין העמדות המנוגדות.
ח. לגלות שההקשבה לדעה החולקת יצרה הפריה גדולה של הדיון, ומה שנשאר שנוי במחלוקת לאחר תהליך כזה הוא מספיק קטן כדי לחיות אתו בשלום…
ט. ללחוץ ידיים באהבה, באחווה, בשלום וברעות, ולהתפלל ביחד לסייעתא דשמיא.
אסיים בסיפור מתוך הרצאת מבוא ששמעתי בקורס לגישור. שני אנשים התווכחו על עוגת קצפת. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. מכיוון שכל אחד ידע שאם יגיע לבית הדין יפסיד חצי מהעוגה ("יחלוקו"), החליטו ללכת למגשר. שאל המגשר את האחד: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – מפני שאני רעב. שאל את השני: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – האמת היא שאינני רעב, אבל אני אוהב את הקצפת. ואז שאל המגשר: מה דעתכם לחלק את העוגה לגובה, הבצק לאחד והקצפת לשני?…
אמנם "מחלוקת לשם שמים" – סופה להתקיים. אבל אם נכיר בכך שבכל דעה ישנה נקודת אמת שעלינו לקלוט אותה אלינו, יהיה סופה של המחלוקת דווקא "לקיים" את הדרך המשותפת. או אז יתקיימו בנו דברי חז"ל:
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך".
|
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=13289 |
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /08
ב -07:55 |
|
המחיר הכבד של המעשה הנכון
האם ייתכן שלמרות שיעקב פעל נכון בכך שרימה את יצחק, יהיה עליו לשלם על כך מחיר כבד? תוך ניסיון לפענח את מסכת הרמאויות המסובבות את חייו של יעקב ננסה להבין מדוע גם למעשים נכונים יש מחיר…
11/28/2006 – איתן פינקלשטיין
|
|
|
כל אותו הלילה קרא יעקב ללאה – 'רחל', והיא עונה לו. בבוקר – "והנה היא לאה" (בראשית כ"ט, כה). אמר לה: רמאית בת רמאי! לא בלילה הייתי קורא לרחל – ואת עונה לי?! אמרה לו: האם יש מורה ללא תלמידים? לא כך היה, שאביך קורא לך 'עשו' – ואתה עונה לו?!בראשית רבה ע', יט, בתרגום לעברית.
נראה שדרשה זו באה להפנות את תשומת ליבנו, לשורה הארוכה של ההקבלות שבין רמאותו של יעקב לרמאות לאה: יעקב התחזה לאחיו – ולאה לאחותה; יעקב ביצע את הרמאות בפקודת אימו – ולאה בפקודת אביה; יעקב פעל בניגוד ל"ויאהב יצחק את עשו" (בר' כ"ה, כח), ולאה בניגוד ל"ויאהב יעקב את רחל" (בר' כ"ט,יח); יעקב המיר בכור בצעיר – ולאה צעירה בבכורה; שניהם השתמשו בחוסר הראיה של המרומה (בשל עוורונו או בשל הלילה), ושניהם השתמשו ברמאות כאמצעי לקידום מעמדם המשפחתי, קידום שבסופו של דבר בנה את עם ישראל.
דרשתנו מדגישה הקבלות אלה, ואף מעצימה אותן באמצעות השלמת ההקבלה בסיפור קריאתו של יעקב לרחל ומענה לאה – סיפור שאינו מופיע בפשט הפסוקים. יש שראו בדרשה זו ראיה לכך שחז"ל סברו שיעקב חטא בכך שרימה את אביו – ודרשתנו באה להדגיש את עונשו במידה כנגד מידה, ואף להשוות את מעשיו של יעקב למעשי לבן הרמאי.
ברם, נראה שעצם העובדה שאדם נדרש לשלם מחיר על מעשיו – אינה ראיה לכך שמעשיו הינם בגדר חטא. לדוד המלך, לדוגמא, נאמר שלא לבנות את בית המקדש כי "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דהי"א כ"ב, ח) – אך אין ספק שהמקרא מתייחס למלחמותיו כאל פעולה חיובית והכרחית – אלא שהיא גבתה ממנו את מחירה הרוחני. באופן קיומי, אדם ששפך דמים – עם כל ההצדקה המוסרית והערכית לפעולותיו – אינו יכול לבנות את הבית שתפקידו להשכין שלום בעולם.
יש לציין שבנוסף לרמאותה של לאה, סבל יעקב מרמאויות רבות מצד בניו במהלך חייו: שמעון ולוי רימו את אנשי שכם וסיכנו בכך את יעקב ומשפחתו, ראובן ניסה לרמות את אחיו בניסיונו הכושל להצלת יוסף – אך לבסוף הביא בעקיפין למכירתו, בני יעקב רימו את אביהם על ידי בגדי יוסף הטבולים בדם, תמר רימתה את יהודה, ולבסוף גם יוסף רימה את אחיו והתנכר להם במשך תקופה ארוכה, ובכך בעקיפין התנכר גם לאביו.
ואכן, יתכן שאך טבעי הוא שבנים הגדלים על סיפוריהם של אביהם ואימם כיצד הצליחו להשיג את מטרותיהם הנעלות על ידי רמאות, ישתמשו באותו אמצעי בעייתי לקידום מטרותיהם שלהם – שיראו נעלות – לפחות בעיניהם. מובן, שהסכנה בכך היא שכאשר האדם עצמו הוא שצריך להכריע האם מטרתו מספיק נעלה בכדי לקדש את האמצעי – פעמים רבות נוגע בעדותו הוא, והוא יטה להשתמש בדרכי הרמייה גם למטרות בעייתיות.
בעיוננו בשבוע שעבר, עמדנו על התועלת שבמעשה הרמאות של יעקב, ומניתוחנו עלה שאכן לא היתה ברירה אלא להשתמש באמצעי זה, בכדי לפקוח את עיני יצחק שיבחין ברמאותו הקבועה על ידי עשו. לפיכך נראה שדרשתנו באה ללמדנו שלמרות שייתכן ורמאותו של יעקב היתה הכרחית לשעתה, היה לה מחיר כבד.
דחייתו (המוצדקת) של עשו מקהל ה', כפי שטוען השפת-אמת בפרשנותו לדרשה זו, הביאה באופן טבעי לכך שלאה שהייתה אמורה ליפול בחלקו, תיפול בחלקו של יעקב. המתח בין בניו של יעקב הוא תוצאה עקיפה של נישואי יעקב לשתי האחיות, והוא שהביא למעשי הרמאות הבעייתיים של דור הבנים – שהושפעו גם ממורשת מעשי הרמיה (המוצדקים) של דור ההורים.
לעקרון זה, לפיו פעמים נכון שהאדם יבצע מעשה מורכב – אך למרות נכונות המעשה יהא עליו לשלם מחיר על הצד השלילי שבו, יש משמעות רוחנית עמוקה. יש לדעת שמחיר זה מהווה גם תיקון של הצד הבעייתי שבמעשה המורכב, וגם חסם שתפקידו למנוע מצב שבו תהיה יד קלה על הדק השימוש באמצעים בעייתיים, והשימוש בהם יהיה מצומצם ככל שניתן.
איתן פינקלשטיין הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=15892
|
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
—————–
תמר לפיד |
|
LuckyHunch
מנהל הקהילהההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /09
ב -14:42 |
|
שבת שלום גם לך תמר,
שבת של שלווה ובטחון לתושבי הצפון, עם תפיסתו שלבני סלע אמש,
שבת מוארת של עונג וברכה לכולנו!—————–
LuckyHunch |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /22
ב -07:48 |
|
כלכלה ש'זוכרת' וכלכלה ש'שוכחת'
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה סיפורים דומים לסיפורו המופלא של יוסף, היועץ הכלכלי שעלה לגדולה בזכות הניהול הכלכלי המבריק והצלת העם המצרי מחרפת רעב. כשרון יהודי זה התגלה עוד פעמים רבות בתחום הניהול הפיננסי של חברות ומדינות, ולא פעם גם היווה מושא לקנאה ולשנאה כלפי העם היהודי כולו…
כ"ז כסליו ה´תשס"ה – הרב איתיאל אריאל – בית שמש
|
|
|
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה סיפורים דומים לסיפורו המופלא של יוסף, היועץ הכלכלי שעלה לגדולה בזכות הניהול הכלכלי המבריק והצלת העם המצרי מחרפת רעב. כשרון יהודי זה התגלה עוד פעמים רבות בתחום הניהול הפיננסי של חברות ומדינות, ולא פעם גם היווה מושא לקנאה ולשנאה כלפי העם היהודי כולו.
קשה שלא להתפעל מן החזון של יוסף, מחריצותו, יושרו וכושר הארגון שלו. תכונות אלו אפיינו יהודים רבים שעמדו בראשן של מערכות כלכליות ושלטוניות, וקידשו את שם השמים שהיה שגור בפיהם בזכות נאמנותם וכשרונם. אך תכונות אלו אינן שייכות בהכרח דווקא לעם היהודי, ויש לחפש את סוד ההצלחה של יוסף וכל ההולכים בדרכו דווקא בגישה האמונית לחיי הכלכלה.
המפרשים התעכבו על אחד הפרטים בחלומו של פרעה, פרט שהודגש על ידי פרעה בעת סיפור חלום הפרות ליוסף, והוא תופש מקום מרכזי בפתרונו. הפרות השמנות והשיבולים הבריאות מסמלות בחלום פרעה את שבע השנים הטובות, ואילו הפרות הרעות והשיבולים הדקות העולות אחריהן מסמלות את השנים הרעות הבאות אחריהן, זה ביחס לתיאור האובייקטיבי של האירועים. אך התורה מדגישה גם את היחס הסובייקטיבי אל השנים הרעות בהשוואה לשנים הטובות, ומוסיפה לתאר בחלום כיצד הפרות הרעות בלעו את הפרות הטובות "ולא נודע כי באו אל קירבנה".
באופן פשוט, תיאור זה אינו מתייחס לעובדות או לסדר האירועים הכרונולוגי כלשעצמם, אלא עוסק בתודעה המלווה את מי שחווה על בשרו את שנות השובע והרעב. מבחינתו, עוצמת הרעב של השנים הרעות היתה גדולה עד כדי כך, שהן השכיחו מלבו לגמרי את השפע של השנים הטובות והשבעות, וכפי שפתר יוסף: "ונשכח כל השבע בארץ מצרים…ולא יודע השבע בארץ" (מא, ל-לא).
שכחה זו מבטאת את חוסר האונים המוחלט של המצרי, שאינו יודע כיצד לקחת את ימי ההצלחה והטובה ולהשתמש בהם כמנוף לימים פחות מוצלחים. אמנם גם המצרים ניסו לחקות את הפעולה הטכנית של אגירת התבואה, אולם התבואה שאגרו בכוחות עצמם לא השתמרה כתבואתו של יוסף (רש"י שם, נה), משום שבמהותם הם חסרים את כוח השימור של הברכה. גישתו הבסיסית של הרשע מביאה אותו בהכרח למצב שעושרו "לא נודע" לו, וכשם שלא נודע לו מקורה האלוקי של ברכתו כך לא נודעת לו דרך השימור הראויה של ממונו, גם כאשר הוא חוסך אותו (עיין 'שפת אמת', תרנ"ג).
המהר"ל (נתיב העושר, פ"ב) עמד על תכונתו הבוגדנית של העושר החומרי, כאשר האדם אינו מייעד אותו לצרכי הרוח אלא לצרכי החומר בלבד. וכפי שדרשו חכמים את הלשון "נכסים" – שנכסים מזה ונגלים לזה, "זוזים" –שזזים מזה לזה, ו"ממון" – מה אתה מונה (-הרי אין בו חשיבות), ללמדך שאין לאדם אחיזה מוחלטת בממונו מן הצד החומרי אלא רק כשהוא משמש אותו לעמלו הרוחני.
מרן הרב קוק (עין אי"ה שבת פ"ב, א) השתמש בדיני נר שבת וחנוכה כדי לבטא רעיון זה. שאיפת העושר החומרי כשלעצמה היא בבחינת הקיקיון של יונה "שבן לילה היה ובן לילה אבד", משום שהיא חיצונית לבעליו ואינה מחוברת כדבעי עם אישיותו ושאיפותיו הרוחניות. שמנה של הצלחה זו פסול להדלקת הנר, מפני שהוא אינו נמשך יפה אחר הפתילה ואורו הנשמתי של האדם אינו נאחז בו יפה. ולעומתו, השמן הכשר להדלקה מפני שהוא נמשך יפה אחר הפתילה היא רק אותה ההצלחה החומרית, שקשורה באופן הדוק עם שאיפותיו הרוחניות של האדם ומשמשת כאמצעי למימושן.
גישה זו מאפיינת את הצדיקים "שממונם חביב עליהם יותר מגופם" משום שהם מייחסים לו את הערך האמיתי. הם בבחינת "צפנת פענח" המגלה את התוכן האמיתי שברכת ה' צופנת בקרבה, ויודעים כיצד לשמר אותה משום שהם זוכרים את מקורה ואת ייעודה.
בדור שבו ה'אמצעי' הממוני הפך ל'תכלית', והגישה החומרנית השלטת בעולם מתיימרת "להשכיחם תורתך" ולהשליט בו את אלילי הכסף והזהב, נדע לזכור את מקורה של ברכת ה' ואת ייעודה הראוי.
|
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4653
היום נר שמיני של חנוכה נאחל חג אורים שמח ושבת שלום וחודש טבת מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2006 /12 /29
ב -19:03 |
|
פנינים לפרשת "ויגש"
על מריבות, שותפות בגורל , הגיון ועוד – בפנינים לפרשת ויגש.
ד´ אלול ה´תשס"ג -מדבר אל ההגיון
"ויגש אליו יהודה…דבר באזני אדוני"
רבי שמשון רפאל הירש מפרש: יהודה פנה אל הגיונו ואל שיקול דעתו של יוסף "דבר באזני" ולא ביקש לדבר ל רגשותיו ודעותיו הקודמות, אל ליבו. ופרשן אחר פרש, שבגלל שהתכוון לומר ליוסף דברים קשים, הקרב יהודה לאוזנו של יוסף, כדי שאחרים לא ישמעו את הדברים, שכן אם אחרים ישמעו שהוא מזלזל בכבודה של מלכות, הוא עשוי להיענש על כך. והרב מנחם הכהן מביא ב"תורה לעם" הסבר מעניין נוסף: לאחר שיוסף גילה כלפי האחים ידידות מופגנת ("וישתו וישכרו עמו"), התקשה יהודה להאמין שיוסף בעצמו עומד מאחרי עלילת גניבת הגביע, והתעורר אצלו החשד, שמא המתרגם "המליץ בינותם", כלומר, מסלף דבריהם. לכן אמר: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – בוא נדבר ישירות, בלי מתווכים שונאי ישראל המעונינים לחבל ביחסים הידידותיים שנרקמו בינינו ובינך. "כי כמוך כפרעה" – הלוא תזכור את החרטומים והחכמים, שעמדו בינך ובין פרעה וניסו לחבל ביחסים שביניכם.שותפות גורל"אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני"
אומר על כך סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטש'ב: הקב"ה אומר לראשי שבטי ישראל – "אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם" – אם לא תיקחו אתכם את אחיכם הקטנים תחת חסותכם, תדאגו לפרנסתם, לחינוכם ולקרבם לתורה, אזי "לא תוסיפון לראות פני" – אין לי חפץ בכם. רבי מאיר מפרמישלאן אמר על "כי איך אעלה אל אבי" – איך יכולים מורי הדור לעלות ולהתייצב בפני אבינו שבשמים, במצב של "והנער איננו אתי" – כשהדור הצעיר מנותק ולא הולך בדרכי אבותיו. שהרי "כי עבדך ערב את הנער" – אנו אחראים וערבים לחינוך הנוער.ההתגלות"ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף"
שתי המלים האלה "אני יוסף" חוללו את השינוי הגדול. יוסף, אותו שר מצרי עוין ןמתנכל, התגלה כיוסף האח הטוב והסולח. ללמדנו, שבמצבים קשים ומסובכים יש בכוחן של מלה אחת או שתיים לחולל מהפכות ולשנות מצבים לטובה או חלילה להיפך. (הרב מנחם הכהן, ב"תורת עם"). ומביא מדברי ה"חפץ חיים": כאשר שמעו האחים את שתי המלים" "אני יוסף", סרו תמיהותיהם, נתרצו שאלותיהם, והוברר להם הכל. כך, גם באחרית הימים, אומר ה"חפץ חיים", כאשר נשמע את שתי המלים: "אני ה'", ייתרצו מאליהן כל התמיהות, הקושיות והספיקות על הנהגת העולם.לא לריב בדרך
"אל תרגזו בדרך"
רש"י פירש: "אל תתעסקו בדבר הלכה" – שכך דרכו של ויכוח שלא לשמה, תחילתו התנצחות בהלכה בין מקילים למחמירים, וסופו האשמות שווא, ריב ומדון. פירוש נוסף: בידוע, ששנאה/אוייב משותף – גורם להתלכדות. כשהשנאה המשותפת נעלמת – מתחילים לריב ולהטיח האשמות זה בזה. לכן הזהיר יוסף את אחיו "אל תרגזו בדרך"ף היו צמודים להודאתכם אצלי "אבל אשמים אנחנו", ואל תחזור לדון ולעסוק עוד בפרשת מכירתי למדיינים, שכן זה רק יעורר ריב ומדנים ביניכם.http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=935אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /01 /05
ב -21:31 |
|
ברכת הבנים
פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההסטוריה.
ד´ אלול ה´תשס"ג – ירחם שמשוביץ
|
|
|
פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההסטוריה. זאת ועוד, הוא חותם תקופה שנראית כ"תור הזהב" וכאשר יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, יתחילו השיעבוד, הגלות והגאולה השזורים בדברי ימיהם של ישראל. לכן מהוות ברכות אלו גם "צידה לדרך" לעם היודע שמסלול חייו יהיה מרכב מגלויות וגאולות. אך לפני ברכותיו של יעקב לבניו, מגיע יוסף אל מיטת אביו עם בניו שנולדו לו במצרים. אך לאחר שיחת פתיחה וברכה ליוסף, המתבטאת בעצם בברכת נכדיו, בניו של יוסף, שהרי אין ברכה גדולה יותר לאב מלדעת שבניו ימשיכו וישלימו את מיטתו, פונה יעקב אל יוסף בראותו את בניו בשאלה שנראית לנו מופלאה, אף נוראה ושואל "מי אלה?" ואין זה משום שכבדו עיניו מזוקן, שהרי על כך יסופר רק לאחר מעשה זה. והרי נמצא יעקב במצרים כבר י"ז שנה ולבטח כבר ראה את בני יוסף, אם כן מה פשר שאלתו "מי אלה?"
ומופלאה אולי עוד יותר תשובתו של יוסף: "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" ולאחר תשובה זו, שקט יעקב ויכל לומר "קחם נא אלי ואברכם". לכאורה לא חידש יוסף כלום לאביו. אם כן מה בעצם היו שאלת יעקב ותשובת יוסף?
צריך לזכור באיזו מציאות אנו מדברים: בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם. לבושיהם היו כשל בני שלטון מצרים, להבדיל מיתר נכדיו של יעקב. ורצה יעקב לדעת האם בפנימיותם, בהורדת בגדיהם (כפי שנתגלה אצל יוסף כאשר "עזב בגדו בידה" שהינו נער עברי) הם נצר לבית יעקב ולבני ישראל ורק בבגדיהם הם שונים. כדוגמת מה שאמר יהודה ליוסף בגישתו אליו: "כי כמוך כפרעה": בבגדיך אתה כפרעה המצרי האם בתוכך אתה עדיין שייך לבני ישראל? וזה מה שהבדיל את ישראל ושימרם לאורך גלותם שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם. שהרי הקושי הגדול ביותר בהיותנו בגלות הוא להיות יהודי אף בלבוש גוי.
על כך עונה יוסף בני הם, לא רק ביולוגית הם בני, אלה כפי שאני לבוש אחרת משאר אחי (וזאת לא רק בגלל היותי במצרים, אלא בגלל שאתה אבא הלבשת אותי אחרת עם כתונת הפסים. וכפי שאני לבוש אחרת, כך גם הם – אך בכל זאת בני הם, כי בפנימיותם הם ראוים וממשיכים את תולדות ישראל. ומרמז יוסף שמצטרפים הם לי"ב שבטים בכך שאומר "נתן לי אלקים בזה" בגמטריא 12 (כפי שכבר נאמר לפנים "נסעו מזה" רעיון האחוה של י"ב שבטים וכן יאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה" להשלמת האחוה בין י"ב שבטי י-ה). בשמעו זאת מבין יעקב שראוים הם להיות חלק מי"ב שבטי י-ה ולכן "קחם נא אלי ואברכם".
ודבר זה שמברך יעקב את נכדיו, בעוד רגילים אנו רק לברכת האב לבנו, בא לבטא את קישור הדורות הקיים בעם ישראל, ועל קדושת המשפחה הממשיכה מאב לבנו ולנכדו, דבר שלא קיים ולא מתקיים במצרים שאין בן יודע מי אביו. וזו הסיבה שלא יכול יוסף לאמר לפרעה כפי מה שאמר לו אביו "אל נא תקברני במצרים, קברו אתי אל אבותי וגו'" אלא אומר יוסף לפרעה שאביו ביקש "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען" כי דבר זה של תולדות ברורות ומתמשכות וקבר אבות הינו דבר שיהיה בלתי נסבל למצרים (שאף מאוחר יותר תהיה עצתו של בלעם שהיה ע"פ רז"ל מחרטומיו של פרעה, לנתק את עם ישראל מקדושת "מה טבו אהליך יעקב" ולהזנותו אחרי הבעל, כך שלא ידע בן מיהו אביו) על כן מסתיימת הפרשה ומסתיים כל ספר בראשית בתמונה האידילית של "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" כל המאמץ שהתחיל באדם הראשון של העמדת התולדות ובעיקר הצלחת האחוה, מאפשר את המעבר לשלב הבא בתכנית תיקון העולם ע"י ישראל כעם קדוש אשר עתידו מובטח ע"י היכולת של העברת הזהות מהאב לנכדיו.
|
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=948
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /01 /12
ב -14:59 |
|
מפני מה נתמנה משה רבינו למנהיג האומה?
בחירתו של משה רבינו כמנהיג האומה אינה מנומקת בתורה. עובדה זו הניחה מקום נרחב לבעלי הדרוש לדרוש את הסיבות שהביאו לכך…
כ"א טבת ה´תשס"ד – הרב יובל שרלו
|
|
|
בחירתו של משה רבינו כמנהיג האומה אינה מנומקת בתורה. עובדה זו הניחה מקום נרחב לבעלי הדרוש לדרוש את הסיבות שהביאו לכך. שני המדרשים המפורסמים ביותר מציינים את ראייתו כמנהיג מלידה, עד כדי התמלאות הבית באורה עם לידתו ואי-היכולת להצפינו. מנהיגותו באה לידי ביטוי ביחסו הרחום אל הצאן בעת רעיית הצאן במדבר לקראת מעמד הסנה. שתי סיבות אלה אינן כתובות במפורש בפשוטו של מקרא, ובעלי המדרש הם שחידשו – הן את העובדות, והן את הקשר בינן לבין בחירת משה.
אולם, ניתן לתלות את הסיבה לבחירתו דווקא בעניינים המפורשים בתורה. עוד קודם שהפך משה למנהיג האומה, ומיד עם גמילתו, יצא אל אחיו ועשה שני מעשים. בראשון, הכה את המצרי שהתעלל באחד מבני ישראל וטמנו בחול. בשני, מחה כנגד אחד מישראל "למה תכה רעך", והציל עשוק מיד עושקו. בשני אלה באו לידי ביטוי שני התפקידים הגדולים של מנהיג בישראל.
שכן קבע הרמב"ם בהלכות מלכים, כי שני תפקידים למלך: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות 1) משפט 2) ומלחמות, שנאמר ושפטנו (1) מלכנו ויצא לפנינו ונלחם (2) את מלחמותינו." ואכן, משה היוצא אל אחיו פועל בשני התחומים גם יחד. ראשית, הוא נלחם את מלחמת המוכה, ואינו נרתע מלהתמודד עם המצרי הנוגש. שנית, הוא נוהג כשופט, החותר להציל עשוק מיד עושקו, ומגן על מי שמכים אותו. זהו מלך ב'זעיר אנפין', שאין בינו לבין מלך העם אלא סדרי גודל בלבד. משה רבינו מקפל במעשיו אלו את עתידו כמנהיג האומה, ועל כן הוא נבחר למלך.
בכך מורה התורה גם הלכה לדורות. אלה שני תפקידיו של המנהיג, המופנים כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ – עליו להגן על עמו מיד זה שמבקש להכותו, ולנהוג באומץ ובאחריות כלפי בני עמו הנתונים בצרה.
כלפי פנים צריך מנהיג האומה להרים קרן משפט, ולדאוג כי החזק לא ינצל את כוחו כדי להכות את החלש, דבר שיביא לביסוס האומה על יסודות הצדקה והמשפט. יש בשני עקרונות אלה גם הלכה לדורות, המעצבת את חוק היסוד של המנהיגות בישראל.
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3394
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3394
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3394
]
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום וחודש שבט מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.
|
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /02
ב -15:36 |
|
ממצרים חמושים. מתבקשת השאלה, מדוע אם כן, שעה שעמדו על שפת ים-סוף, ומצרים מתקרבים מאחור, לא ציווה ה' אותם להילחם במצרים ולסייע שינצחו בדרך הטבע? אלא, כתב ה"חתם סופר", שמדרך המוסר אין זה יפה שישראל עצמם, שהתגוררו במצרים, ייצאו נגדם בחרב. לכן ציווה הקב"ה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' וכן 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. לכן ציווה ה' שישראל יילכו בתום הים שייהפך ליבשה, ולא יילחמו בעצמם במצרים.
וכדרכם של חז"ל, יש המשליכים מפסוק זה למוסר השכל לחיים. רבי יצחק מאיר, ה"חידושי הרי"ם" מגור אמר: "ה' יילחם לכם" – אם "ואתם תחרישון" ופירש: אם תקבלו את ייסורי הגאולה בשתיקה ובאהבה. והוסיף, "ה' יילחם לכם" – נגד יצר הרע, אם לא תדברו לשון הרע ורכילות. האדמו"רמפרמישלאן, רבי מאיר, אמר: 'ה' יילחם לכם' – מלשון לחם. יתן לכם לחם לאכול, אם 'ואתם תחרישון' – אם תחרשו ותוציאו לחם מן הארץ. תעבדו למחייתכם.
אמונה ושירה
"אז ישיר"
לישראל היו נסים גדולים בתקופת גלותם במצרים ובעת הליכתם במדבר. מדוע אמרו שירה רק על בקיעת הים ולא על נסים שקדמו לה? אלא, אומר רבי ישראל מרוז'ן, שבני ישראל אמרו שירה דווקא על נס זה, כיוון שדרכו הגיעו לאמונה שלמה בקב"ה.
מזונותיו של אדם
"וברוח אפיך נערמו מים"
במסכת פסחים (קיח, א) נכתב: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". בזו נאמר "וברוח אפיך" בלשון רבים, כמו גם בעניין מזונותיו של אדם "בזיעת אפיך תאכל לחם", להבדיל מכל שאר מקומות בתורה, שם "אפך" מופיע ביחיד. מכאן הקשר שבין קריעת ים-סוף למזונותיו של אדם. (רבי זלמן מווילנא, מתלמידי הגר"א). ורבי שמה בונים מפשיסחה ממשיך באותו כיוון: כשעמדו ישראל לפני ים-סוף והמצרים מאחוריהם, התווכחו ביניהם מאין תבוא העזרה. היו שאמרו: המצרים יוכו בסנוורים. אחרים אמרו: הקב"ה יביא עליהם מגיפה וימותו. אבל אף אחד לא ציפה שהים ייקרע לשניים והם יעברו בתוכו. אף פרנסתו של אדם כך, היא באה לו ממקום שאין הוא מצפה לה כלל. (והוסיף, שלעולם יתפלל אדם שיהיו מזונותיו מידיו של הקב"ה, אפילו הם מצומצמים כ"קריעת ים סוף" – כמים שהיו להם חומה מימינם ומשמאלם – ולא תהיה פרנסתו על בשר ודם, ודאי שלא על הלוואתם).
להשלים את המלאכה
"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך"
לא די להביא את העם לארץ ישראל, עליהם גם "תטעמו" – להכות בה שרשים.
רפואת הנפש ורפואת הגוף
"כי אני ה' רפאך"
עצם ההכרה כי "אני ה' רופאך" – היא הרפואה לכל המחלות. (הרב יעקב משה חרל"פ).
|
|
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1017
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /09
ב -15:06 |
|
יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו…התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?
י"ט שבט ה´תשס"ד – עו"ד אביעד הכהן
|
|
|
יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו. אכן, חכמים נחלקו בטיבה של "שמיעה" זו. למרות פשט הכתובים, המפרש זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים – "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?
"מה שמועה שמע ובא? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (זבחים קטז, ע"א).
מחלוקת משולשת זו מבטאת הבדלי גישות מהותיים בדבר סגולתו של עם ישראל בעיני העמים. לדעת רבי יהושע, ייחודם של ישראל בעיני הגויים הוא בכוחם הצבאי. לוויינים מרקיעי שחקים עד חלל, טנקי "מרכבות", יכולת גרעינית, תוכנית חלל. עם שזה עתה רק עמד על רגליו, וכבר הפך והיה למעצמה צבאית בקנה מידה עולמי.
רבי אלעזר המודעי רואה את עיקר ייחודם של ישראל ב"מתן תורה", בגניוס היהודי, באותם חוכמה, בינה ודעת שהנחילו לעולם. על אף סדר המקראות, שלפיו יתרו בא לפני מתן תורה, גורס רבי אלעזר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". היכולת האינטלקטואלית היהודית, חתני פרס נובל, האומנים והמוזיקאים בעלי השם העולמי, הם שהקנו לעם היהודי את המוניטין, והם שמשכו את שימת לב האומות אליהם.
לדעת רבי אליעזר, הנסים שמלווים את העם הם עיקר ייחודו. עם שסבל רדיפות וגזרות, שמדות ומסעי צלב ויכול להם. עם שנכנס לכבשני הדם, והאש ותימרות העשן והגז של טרבלינקה ומיידאנק וקם לתחייה. עבר בים הצרות, ויצא הימנו.
ואפשר, כמובן, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא הדגשים שונים של הייחוד והייעוד היהודי. רבי מנדלי מקוצק, שביקש לתת טעם במדרש זה, הדגיש לא את ראשו – "מה שמועה שמע", אלא את סופו, את ה"ובא". הרבה עמים שמעו, "שמעו עמים ירגזון", אך רק יתרו "בא". הוא תירגם את ה"שמועה" לא רק לקנאה ושנאה, אלא לבניין וליצירה. "ביאתו" של יתרו לא הייתה רק לשם סקרנות, מן הפה ולחוץ, אלא ניסיון כן ואמיץ לחבור לעם שרידי החרב, שניצל בעור שיניו מגזרות פרעה, ולתרום לשיקומו ולבניינו.
יתרו לא "בא" להיות סרח עודף, נטל על שכם חתנו, אלא להפך: הוא מסייע לו בעצה טובה, שתכליתה הקלת הנטל שרובץ על כתפי משה והפניית המשאבים למשימות הגדולות שעוד נכונו לו.
נכון, יתרו שייך ל"משפחה". אחרי הכל הוא חותנו של משה. ועם זאת, הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף: בעצותיו הטובות, מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו.
חז"ל למדו מכאן לקח גדול. לא חשוב רק "מה" אדם שומע, אלא גם "כיצד" הוא שומע. בשירת הים מתוארים העמים ששמעו, אך מה הייתה התוצאה? "שמעו עמים וירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". עמלק "שמע", אך תגובתו הייתה רוויית שנאה ומשטמה: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". יתרו היה היוצא מן הכלל. אך שמע, מיד "בא", התייצב לעזרת ישראל, והיה הראשון שקרא בקול גדול: "ברוך ה' ".
לפיכך זכה יתרו, ו"יִיתר" פרשה אחת בתורה. פרשה שבה נכללו "עשרת הדברות", עקרונות היסוד של האומה היהודית, שמהם יתד מהם פינה לבניינו של העם היהודי לשעה ולדורות
|
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /09
ב -15:09 |
|
יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו…התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?
י"ט שבט ה´תשס"ד – עו"ד אביעד הכהן
|
|
|
יתרו חותן משה קבע לו מקום של כבוד בתולדות ישראל. אך "שמע" את החדשות, וכבר רץ לפגוש את משה חתנו. אכן, חכמים נחלקו בטיבה של "שמיעה" זו. למרות פשט הכתובים, המפרש זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים – "וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", התלבטו כבר חז"ל מה היה אותו מאורע שהותיר על הנוכרי, יתרו, את הרושם הגדול ביותר?
"מה שמועה שמע ובא? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא" (זבחים קטז, ע"א).
מחלוקת משולשת זו מבטאת הבדלי גישות מהותיים בדבר סגולתו של עם ישראל בעיני העמים. לדעת רבי יהושע, ייחודם של ישראל בעיני הגויים הוא בכוחם הצבאי. לוויינים מרקיעי שחקים עד חלל, טנקי "מרכבות", יכולת גרעינית, תוכנית חלל. עם שזה עתה רק עמד על רגליו, וכבר הפך והיה למעצמה צבאית בקנה מידה עולמי.
רבי אלעזר המודעי רואה את עיקר ייחודם של ישראל ב"מתן תורה", בגניוס היהודי, באותם חוכמה, בינה ודעת שהנחילו לעולם. על אף סדר המקראות, שלפיו יתרו בא לפני מתן תורה, גורס רבי אלעזר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". היכולת האינטלקטואלית היהודית, חתני פרס נובל, האומנים והמוזיקאים בעלי השם העולמי, הם שהקנו לעם היהודי את המוניטין, והם שמשכו את שימת לב האומות אליהם.
לדעת רבי אליעזר, הנסים שמלווים את העם הם עיקר ייחודו. עם שסבל רדיפות וגזרות, שמדות ומסעי צלב ויכול להם. עם שנכנס לכבשני הדם, והאש ותימרות העשן והגז של טרבלינקה ומיידאנק וקם לתחייה. עבר בים הצרות, ויצא הימנו.
ואפשר, כמובן, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא הדגשים שונים של הייחוד והייעוד היהודי. רבי מנדלי מקוצק, שביקש לתת טעם במדרש זה, הדגיש לא את ראשו – "מה שמועה שמע", אלא את סופו, את ה"ובא". הרבה עמים שמעו, "שמעו עמים ירגזון", אך רק יתרו "בא". הוא תירגם את ה"שמועה" לא רק לקנאה ושנאה, אלא לבניין וליצירה. "ביאתו" של יתרו לא הייתה רק לשם סקרנות, מן הפה ולחוץ, אלא ניסיון כן ואמיץ לחבור לעם שרידי החרב, שניצל בעור שיניו מגזרות פרעה, ולתרום לשיקומו ולבניינו.
יתרו לא "בא" להיות סרח עודף, נטל על שכם חתנו, אלא להפך: הוא מסייע לו בעצה טובה, שתכליתה הקלת הנטל שרובץ על כתפי משה והפניית המשאבים למשימות הגדולות שעוד נכונו לו.
נכון, יתרו שייך ל"משפחה". אחרי הכל הוא חותנו של משה. ועם זאת, הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף: בעצותיו הטובות, מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו.
חז"ל למדו מכאן לקח גדול. לא חשוב רק "מה" אדם שומע, אלא גם "כיצד" הוא שומע. בשירת הים מתוארים העמים ששמעו, אך מה הייתה התוצאה? "שמעו עמים וירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". עמלק "שמע", אך תגובתו הייתה רוויית שנאה ומשטמה: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". יתרו היה היוצא מן הכלל. אך שמע, מיד "בא", התייצב לעזרת ישראל, והיה הראשון שקרא בקול גדול: "ברוך ה' ".
לפיכך זכה יתרו, ו"יִיתר" פרשה אחת בתורה. פרשה שבה נכללו "עשרת הדברות", עקרונות היסוד של האומה היהודית, שמהם יתד מהם פינה לבניינו של העם היהודי לשעה ולדורות
|
לכל חברי הפורום שלוחה ברכת שבת שלום מלווה בשלווה בריאות נחת בטחון אושר מתמר!
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /17
ב -13:37 |
|
שבט תשס"ז
הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א
סוכם על ידי תלמידיםמוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל
בסוף הפרשה נקרא שמשה רבנו יורד מהר סיני ואומר לעם ישראל (שמות כד, ג) "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" ונשמע.
אחר כך כתוב (שם פסוק ד'): "ויכתב משה את כל דברי ה'". ובפסוק ה' נאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".
אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט' ע"א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם ! נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת" ושינו כמה דברים, ואנחנו נעמוד על שניים מהם.
במקום "בראשית ברא אלוקים" הם כתבו "אלקים ברא בראשית", והסביר רש"י שם: שלא יאמר 'בראשית' שֵם הוא ושתי רשויות הן, וראשון ברא את השני, היינו ח"ו בראשית ברא את האלוקים. ויש לשאול, אם אפשר לטעות מדוע התורה כתבה כן, הרי אפשר לכתוב בהתחלה 'ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' ולא יבואו לטעות.
זאת ועוד, חכמי ישראל שינו גם את הפסוק המובא בסוף הפרשה "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" וכו', ובמקום 'נערי' הם כתבו 'זאטוטי'. ופירש רש"י: "זאטוטי לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות". שלא יאמר (תלמי המלך) "גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"?!
וגם כאן נשאלת השאלה, מדוע לא כתבה התורה מתחילה "זאטוטי" ? אלא, אין הקב"ה מתחשב מה יאמרו האומות (והטעם שנכתב כן כדלהלן).
בשביל ישראל ובשביל התורה
כתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'", הקב"ה ברא את העולם בשביל ב' ראשית – בשביל שני דברים שנקראו "ראשית": א. התורה שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" ב. עם ישראל שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (עיין רש"י בראשית א, א).
דבר נוסף, כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" – אצלנו החינוך של הילדים חשוב מאד, אצלנו " בנערינו ובזקנינו נלך" (שמות י, ט), וידוע שאם אין גדיים אין תיישים, אם אין נערים הלומדים תורה, אין זקנים, ועל כן כתוב " נערי בני ישראל".
אין לתת מאכל אסור לקטן
החינוך שהאב או האם נותנים לבן שונה מהחינוך שהרב או המורה נותנים לתלמידם. כי האב והאם מצווים למנוע את בנם מאכילת איסור או עשיית איסור (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).
למשל: הלכה פסוקה היא שאין לאכול ביצה שיש עליה דם (שו"ע יו"ד סי' סו ס"ג). על כן, נהוג בכל בית ישראל לפתוח את הביצה ולבודקה, ואם יש בה דם זורקים אותה ואם לאו, היא מותרת באכילה. יש אנשים שחושבים שאם יש על הביצה דם, מותר לתת אותה לקטן לאכול במקום לזרוק אותה, וטעות חמורה היא בידם, שכן אסור להאכיל לקטן כל מאכל האסור באכילה לגדול. ואיסור זה, לא חל רק על ילד גדול בעל שכל, אלא אפילו על תינוק קטן בן יומו, ואין להאכיל קטן בידיים דבר האסור אפי' מדרבנן.
מעיקר הדין אין לאסור ביצה אלא אם הדם נמצא על החלמון, אבל אם נמצא על החלבון, מותר, שכן האפרוח מתהווה מן החלמון ולא מן החלבון. אבל למעשה, אנו מחמירים כדעת הרמ"א שכל דם שנמצא בין על החלמון ובין על החלבון אסור (עיין לשו"ע שם).
תקופת קום המדינה ידועה כתקופה של עוני ומחסור, והיו מחלקים לכל נפש מספר ביצים המספיקים לשבוע שלם. ואם נמצא דם בתוך הביצה היו מניחים צמר גפן רטוב על גבי הדם, ואם הדם היה מתנתק בקלות, הביצה מותרת, ואם לא, היא אסורה.
כיום יש כל מיני קולות בענין דם הנמצא בביצה, ויש אומרים על הביצה "ספנא מארעא" (עיין ביצה דף ז' ע"א), היינו: "קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע" (רש"י שם). אך אנו סוברים כדלעיל להחמיר בכל דם בכל מקום שנמצא.
יש מפרשים שאין הכוונה שהביצה מתחממת על ידי הקרקע, אלא הכוונה שהיא כבר סרוחה ומקולקלת (עיין לבא"ח ש"ש טהרות אות ז').
איסור אכילת דם – התורה מזכירה כמה פעמים את איסור אכילת דם, ואת העובדה כי הוא מאוס. ויש לשאול, מדוע אנו זקוקים לאסור דבר שבאופן טבעי הוא מאוס? אלא אומרים חז"ל, שהאלוה של המצרים היו הבהמות, ואם היתה בהמה נפצעת היו המצרים מוצצים את דמה שלא יפול לארץ.
חלב עכו"ם לתינוק
אסור לתת לתינוק אפילו בן יומו, חלב עכו"ם. ורק אם חלב ישראל אינו בריא לתינוק – מותר לתת לו חלב עכו"ם (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).
חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
כשנולד משה רבנו לששה חודשים ויום, ולא יכלה יותר אמו להצפינו, היא הניחה אותו בתבה על פני היאור, ומרים עמדה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו. והנה באה בת פרעה עם שפחותיה לרחוץ ביאור, והיא רואה דבר מוזר, שיש תבה על היאור, ואע"פ שהגלים חזקים, מסביב לתיבה הם רגועים ואינם נוגעים בתיבה, והבינה בת פרעה שיש דבר מיוחד בתבה זו, "ותשלח את אמתה ותקחה" – אומרים חז"ל שנמשכה ידה ונתמתחה וכך הגיעה לתיבה (עיין שמות רבה פרק א' אות כ"ז). והנה היא פותחת את התיבה ורואה בתוכה ילד בוכה, והבחינה שהוא מן העברים כי נולד מהול. ולמרות צוואת אביה היא לא השליכה אותו ליאור, כי כשהיא באה ליאור היא היתה מצורעת, והנה כשנגעה בתבה מיד נתרפאה. וכתוב "והנה נער בוכה" אומרים חז"ל במדרש: שהיה קולו כנער. ויש לשאול, וכי נעשה משה רבנו בעל מום שנהפך קולו לקול של נער? אלא אמרו חז"ל, שהנער הכוונה לאהרן אחיו שעמד מנגד וראה את בת פרעה לוקחת את התיבה והוא התחיל לבכות.
הביאה בת פרעה את התינוק לארמון פרעה, ואמר לה פרעה להשליך אותו ליאור, אך היא אמרה לו שהוא ילד מיוחד וסיפרה לו כל הקורות אותה. עוד אמרה לו, שהיא הביאה נשים מצריות שיניקו את הילד, אך הוא לא רצה לינוק מהם, אבל כשבאה נערה (מרים אחותו) והציעה לה מינקת מן העבריות, הסכים לינק.
ואם מקטנותו היה משה כבר מבין, כיצד כתוב שהביאו מניקות מצריות להניקו ולא רצה, לכאורה מותר לו לשתות חלב גויה, שהרי הוא במצב של פיקוח נפש, שהיה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים ?
אלא אמר משה רבנו: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה ?!
ובארנו זאת כך: אמר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה דף י"ב). ועל משה רבנו כתוב (במדבר יב, ח) "פה אל פה אדבר בו", וזו היתה מעלתו הגדולה.
קטן היודע לדבר – אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה"
כתוב בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
אומרים חז"ל במסכת סוכה (מב ע"א): קטן היודע לנענע, אביו קונה לו לולב. "יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא ? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
ופירש רש"י (דברים לג, ד): " תורה – אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב אחזנוה ולא נעזבנה". וכתב הרמב"ן (שם): לא כתובמורשה בית יעקב, או זרע יעקב, אלא אמר קהלת יעקב לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו.
וזה כמו שאנו עושים עתה ב"ה נקהלים ונאספים במקום הזה, ואנו מצטערים שאין מקום לכולם, ואשרי העומדים והיושבים. ובפרט ששיעור זה משודר בלווין לכל תפוצות עם ישראל בארץ ובגולה, וכן באינטרנט – זוהי "קהלת יעקב".
מאמתי חייב האב ללמד את בנו תורה?
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת הל' ו'): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות".
כל איש מישראל חייב ללמוד תורה
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רמב"ם שם הל' ח').
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ט'): " גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".
ואומרת הגמרא במסכת יומא (דף ל"ה ע"ב): "ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין.לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?! אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת (והביאור הוא: שהיו החכמים יכולים לטעון: הרי אדם זה עשה מעשה כביכול פזיז ולא מחושב, וכל מה שעשה מתוך חסידות עשה, וכי אנחנו חייבים לחלל עליו את השבת ?! לכך אמרו "ראוי זה", כי כשמדובר בלימוד התורה, אין טענה של חסידות, אלא מסירות הנפש שלו ללימוד תורה הביאתו שלא להתחשב בסביבתו כלל, ולא היתה זו "חסידות" בעלמא אלא מסירות אמיתית לתורה, ולכן ראוי לחלל עליו את השבת).
עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה (הכוונה לשכונות), וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו (שאם ירד גשם ימצא אוכל למחייתו) ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (הוא ישב לפוש בפרדס שהיה שלו, ולא הכירו אותו עבדיו לפי שהיה טמון בבית המדרש ולא נראה אליהם מעולם, וחשבו שהוא גנב והיו מכים אותו, שכך היתה דרך הגנבים להכנס לפרדסים וללקוט פירות מבלי לשלם) אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.
רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף?! אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי, אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים. (אמרה לו) הריני כופפת קומתך, (אמר לה) ה' זוקף כפופים. (אמרה לו) הריני מסמא את עיניך, (אמר לה) ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב (כשמאן יוסף לשמוע לאשת פוטיפר כתובה בתורה המילה "וימאן" בטעם שלשלת ופסק. אמר לה יוסף: דעי לך שבעולם הבא קושרים בשלשלאות של ברזל מי שבא על הנוכרית ומכים אותו, ואמר לו שהוא איננו שוטה להשמע לה שכך יעשו לו בעולם הבא). נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים", עכ"ל הגמרא.
וכתוב בשו"ע (יו"ד רמו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה. ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".
עד אימתי חייב ללמוד תורה ?
" עד אימתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" (רמב"ם שם הל' י', וראה בשו"ע יו"ד רמו, ג).
זמן הלימוד – מחולק לשלש
"וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא. כיצד ? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (רמב"ם שם הל' יא – יב).
תחילת דינו של אדם על לימוד תורה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הל' ה'): "תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
כך היא דרכה של תורה
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ו'): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער".
לפום צערא אגרא
המשנה באבות (פ"ו מ"ד) אומרת על חובת לימוד התורה בכל מצב ואפילו בעוני גמור: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ביאר חכם אחד, שבזמן קדום היו דולים מים מהבאר, אבל היום המים עוברים דרך צינורות לבתים. אמר אותו חכם, עדיף לחזור לתקופת ה"מסורה" ולשתות מים בעמל על ידי דלייה מהבאר, ולעמול בתורה ביותר, ששכר העמל גדול ועצום. היצר הרע אורב לאדם להכשילו ולמנוע ממנו מללמוד תורה בכל דרך, ומדרכי פעולתו היא "להעמיס" על האדם עבודות ועול פרנסה כך שיהיה טרוד ולא יוכל לשבת ללמוד תורה במנוחה, על זה צווח התנא באבות (פ"ב מ"ד), "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", והביאור בזה הוא שאם יאמר אדם שילמד רק לכשיתפנה, הרי שהיצר הרע בודאי יגרום לכך שלעולם לא יתפנה. עיקר ההצלחה בלימוד התורה היא לעמול בתורה ביותר עד כדי לקיים בו את דברי הפסוק "אדם כי ימות באוהל", ואם יעשה אדם כן, מובטח לו שיזכה לכתרה של תורה.
אל תאמר לכשאפנה אשנה
"שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (רמב"ם שם הל' ז').
רמז לחלוקת היום
אמרו דרך רמז, היום מחולק ל – 24 שעות. 8 שעות – ללימוד תורה, 8 שעות – לאכול, לשתות ולישון, 8 שעות – לעבוד לפרנסה. ודבר זה נרמז בתפלת 'יעלה ויבא' בה אנו אומרים:
"זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה , ופקדנו בו לברכה והושיענו בו לחיים טובים ".
"בו" בגימטריא = 8. "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה " – 8 שעות ללימוד תורה, אין טוב אלא תורה. "ופקדנו בו לברכה " – 8 שעות לעבוד ויהיה לו ברכה בפרנסה. "והושיענו בו לחיים טובים " – 8 שעות לאכול לנוח ולישון.
זהירות מגזל זמנו של המעביד
אסור לשכיר העובד אצל בעל הבית, לבטל זמנו באמצע העבודה, כגון: בדיבורים וכדו' שלא יגזול את בעל הבית, אלא אם כן בעל הבית אינו מקפיד.
הנהגות של אבא חלקיה
הגמרא בתענית אומרת (כג ע"א וע"ב): "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (היה נכדו של חוני המעגל), וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא (כשהיתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים והיה נענה). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו אליו חכמים שיבקש רחמים וירד גשם). אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק (לא מצאוהו בביתו אלא בשדה בשעה שהיה עובד באדמה). יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה (נתנו לו 'שלום' אך הוא אפילו לא הפנה את פניו לכיוונם – והתפלאו על כך). בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא (בערב אחרי עבודתו, הרים את גלימתו על כתף אחת, ואת המעדר וכלי העבודה על הכתף השניה – וגם על זה התפלאו מדוע אינו מניח את כלי העבודה הכבדים על הגלימה כדי שלא תפצע הכתף). כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא – סיים מסאניה (כל הדרך היה הולך יחף, וכשהגיע למים נעל את מנעליו – והתפלאו על כך שהרי במים עלולים הנעליים להתקלקל ואילו בדרך היה צריך לנעול כדרך כל הארץ). כי מטא להיזמי והיגי – דלינהו למניה (כשהיה מגיע לדרך קוצים, היה מרים את בגדיו במקום להורידם). כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא (כשהגיע לעיר, אשתו יצאה לקראתו מקושטת – והתפלאו אף על כך לפי שלא היה זה דרך ארץ). כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן (כשהגיע לביתו נכנסה אשתו ראשונה, ואחריה נכנס הוא, ורק אחרי כן כיבד את הרבנים להכנס) יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו (ישב לאכול לחם, ולא הזמין את הרבנים לאכול עמו). פלג ריפתא לינוקי, לקשישא – חדא, ולזוטרא – תרי (חילק לחם לבניו, לגדולים חילק מנה קטנה ואילו לקטנים חילק מנה גדולה). אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין (אמר לאשתו אני יודע שבאו החכמים לבקש ממנו להתפלל על הגשם, ועל כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממנו שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה). כי נחית, אמר להו אמאי אתו רבנן – אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא (כשירד מהגג, והתחיל לרדת גשם, שאל את החכמים לשם מה באו אליו, ואמרו לו שבאו לבקש ממנו להתפלל על הגשם). אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה, ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (אמרו לו אנחנו יודעים שהגשם בא בזכות תפלתך ותפלת אשתך, אבל בכל אופן ללמוד תורה אנו צריכים ותסביר לנו כמה הנהגות מוזרות שנהגת מאז שפגשנו אותם בשדה).
זהירות מגזל זמנו של מעביד: מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה (מדוע לא הפנית פניך אלינו כשאמרנו לך שלום?) – אמר להו, שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר (אמר להם שהוא שכיר יום ואם יפנה אליהם נמצא שהוא גוזל את מעבידו). מזה עלינו ללמוד כמה צריך זהירות שלא לגזול את זמנו של המעביד, בפרט שיש שמנצלים הרבה מזמנו של המעביד כדי לסדר את כל ענייני הבית, ומצלצלים על חשבון המשרד וגוזלים מחיר השיחה, ובזמן שמדברים לא עובדים. שמירת חפצים שאולים: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (מדוע לא הניח מר את כלי העבודה על הגלימה שלא ייפצע?). אמר להו, טלית שאולה היתה, להכי – שאלי, ולהכי – לא שאלי (הגלימה איננה שלי אלא שאולה ללבוש ולא להניח עליה עצים).
זהירות מהשחתת חפצים: מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה (מדוע הלכת יחף ורק במים נעלת נעליך?). אמר להו, כולה אורחא חזינא, במיא – לא קא חזינא (בדרך רגילה אני יכול להמנע מלדרוך על מכשולים ואילו במים איני יכול – והוא היה עני ורצה לשמר את מנעליו). מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה (מדוע הגביה בגדיו במקום של קוצים במקום להגן על ידי הבגדים על רגליו) – אמר להו, זה מעלה ארוכה וזה – אינה מעלה ארוכה (הבגד עלול להקרע מהקוצים, ואילו שריטה על הרגל מתרפאת). קדושת עיניים ומחשבה: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מדוע אשתך יצאה מקושטת?) אמר להו, כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן (מדוע אשתך נכנסה ראשונה לבית ואתה אחריה ואנחנו בסוף?) – אמר להו, משום דלא בדקיתו לי (לא רציתי שתכנסו והיא בדירה לבד). התחשבות צודקת: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו (מדוע לא הזמנת אותנו לאכול עמך?) – משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם (אני עני ואין לי מספיק לחם לאורחים ותכירו לי טובה בחינם). מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי (מדוע חלקת לקטן מנה גדולה, ולגדול קטנה?) – אמר להו, האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא (הגדול בבית ויכול לאכול במשך היום, ואילו הקטן חזר מבית המדרש ולא אכל שם כל היום והוא רעב יותר). מעלות הצדקה: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצידה?) – משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה (זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה, ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים). תפלה על הרחוקים: אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו] (בגלל עוד עניין זכתה לכך, לפי שהיתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותינו שישובו בתשובה ואילו אני התפללתי עליהם שימותו) עכת"ד הגמרא.
|
–>
|
|
|
אני רוצה לאחל שבת שלום ומבורך וברכת חודש טוב לחודש אדר הבא לטובה יהיו מלווים בשלווה בריאות נחת בטחון ובשורות טובות עלינו לטובה ואיך נאמר משנכנס אדר מרבין בשמחה תמר. |
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /23
ב -13:51 |
|
עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם?
ל´ שבט ה´תשס"ז – איתן פינקלשטיין
|
|
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כ"ו, טו) – למה עצי שטים? לִמֵד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומֵר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן – אמר: 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם – על אחת כמה וכמה! שמות רבה ל"ה, ב.
השאלה עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם, היא שאלה שהולכת ותופסת מקום חשוב בחיים המודרניים. החברה המתועשת הגיעה לשיאים של שיעבוד הטבע לצרכי האדם, עד כדי סיכון האיזון העדין שבין אדם לאדמה. כבר היום מתחילים אנו לחוש את התוצאות האקלימיות והסביבתיות של כמויות הפסולת והגזים המזהמים, של כריתת העצים הסיטונאית, ושל התדלדלות המאגרים הטבעיים של החומרים שעליהם מושתת קיומנו.
נראה שבדרשתנו קיים מפתח חשוב להבנת היחס הראוי בין צרכי האדם ולבין שמירת הטבע. יש לזכור כי המסגרת של הדרשה היא פרשת תרומה, פרשה בה מצווים ישראל לקחת חומרים שונים ומגוונים מכל מרחבי הבריאה, מהחי מהצומח ומהדומם, לעַבְּדָם ולהשתמש בהם לצרכי עבודת ה'. פרשתנו איננה 'טבעונית' או 'צמחונית': לא רק שהיא איננה מתנגדת לשימוש ב"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" אלא היא אף מצווה להשתמש ב"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".
התורה אינה רואה פגם בכך שהאדם משתמש במשאבי הטבע לצרכיו, בוודאי לא לצרכיו הנעלים יותר, כעבודת ה'. השימוש בחי ובצומח לבניית המשכן, כמו גם לשם הקרבת קורבנות בו, נתפסת כהעלאת קדושתם וכמימוש היותר עליון של תעודתם. עולם הטבע נברא על מנת שהאדם ישתמש בו, יעַבְּדוֹ, ויפיק ממנו את המירב.
אך עם זאת, על האדם לעמול ולהבחין באילו מקרים השימוש בטבע אכן מעלה את חומרי הגלם למדרגה מרוממת יותר, ובאילו מקרים הוא משחית אותם, וכך למעשה האדם חוטא בפגימת יופיה הטבעי של הבריאה לשם מילוי צרכיו החולפים. בניין האב שנותנת דרשתנו לשימוש משחית שכזה, הוא השימוש בעצי פרי, כעצים לבניין. אדם הכורת עץ שעשוי לתת פרי לעוד דורות רבים, בשעה שלשם בניית ביתו היה יכול להשתמש בעץ סרק, אינו אדם המעוניין להעלות ולרומם את הטבע, אלא איש אטום המשעבד את הטבע, וממילא גם את העתיד, לטובת נוחותו בהווה.
לא במקרה הדוגמא שנתנו חז"ל בנויה על פרשיית המשכן. דווקא כאשר אדם עוסק בעניינים גדולים וחשובים, בחומר וברוח, נוטה הוא 'לשכוח' את ההיבטים הסביבתיים של מעשיו. דרשתנו פונה אל האדם וקוראת לו: אפילו כשאתה עוסק בענייני ציבור נישאים וחשובים, אפילו כאשר אתה בונה משכן, אל תשכח כי למרות שמותר ואף ראוי שתשתמש בחומרי הגלם שבטבע – לעולם אל תשכח לבדוק האם יש דרך יותר 'ירוקה', 'ידידותית' ומאוזנת, שתקדם את האנושות בלי לפגוע פגיעה חמורה בעולם שסביבנו.
על מנת להדגיש מסר מורכב זה, שמו אותו חז"ל בפי הבורא כאחד הציוויים הראשונים לאדם. "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…" (קהלת רבה ז', א', יג). מן הצד האחד – 'כל מה שבראתי – בשבילך בראתי' ומותר ואף ראוי שתשתמש בו, אך מן הצד השני – תמיד עליך לתת את דעתך שבמעשיך אכן תקדם את הבריאה, ושחס וחלילה 'לא תקלקל ותחריב את עולמי'!
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילןאני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
|
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /02 /23
ב -14:18 |
|
עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם?
ל´ שבט ה´תשס"ז – איתן פינקלשטיין
|
|
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כ"ו, טו) – למה עצי שטים? לִמֵד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומֵר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן – אמר: 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם – על אחת כמה וכמה! שמות רבה ל"ה, ב.
השאלה עד כמה מותר לאדם להשתמש בטבע לצרכיו החולפים, תוך שהוא פוגע בעתידו האקולוגי של העולם, היא שאלה שהולכת ותופסת מקום חשוב בחיים המודרניים. החברה המתועשת הגיעה לשיאים של שיעבוד הטבע לצרכי האדם, עד כדי סיכון האיזון העדין שבין אדם לאדמה. כבר היום מתחילים אנו לחוש את התוצאות האקלימיות והסביבתיות של כמויות הפסולת והגזים המזהמים, של כריתת העצים הסיטונאית, ושל התדלדלות המאגרים הטבעיים של החומרים שעליהם מושתת קיומנו.
נראה שבדרשתנו קיים מפתח חשוב להבנת היחס הראוי בין צרכי האדם ולבין שמירת הטבע. יש לזכור כי המסגרת של הדרשה היא פרשת תרומה, פרשה בה מצווים ישראל לקחת חומרים שונים ומגוונים מכל מרחבי הבריאה, מהחי מהצומח ומהדומם, לעַבְּדָם ולהשתמש בהם לצרכי עבודת ה'. פרשתנו איננה 'טבעונית' או 'צמחונית': לא רק שהיא איננה מתנגדת לשימוש ב"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" אלא היא אף מצווה להשתמש ב"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".
התורה אינה רואה פגם בכך שהאדם משתמש במשאבי הטבע לצרכיו, בוודאי לא לצרכיו הנעלים יותר, כעבודת ה'. השימוש בחי ובצומח לבניית המשכן, כמו גם לשם הקרבת קורבנות בו, נתפסת כהעלאת קדושתם וכמימוש היותר עליון של תעודתם. עולם הטבע נברא על מנת שהאדם ישתמש בו, יעַבְּדוֹ, ויפיק ממנו את המירב.
אך עם זאת, על האדם לעמול ולהבחין באילו מקרים השימוש בטבע אכן מעלה את חומרי הגלם למדרגה מרוממת יותר, ובאילו מקרים הוא משחית אותם, וכך למעשה האדם חוטא בפגימת יופיה הטבעי של הבריאה לשם מילוי צרכיו החולפים. בניין האב שנותנת דרשתנו לשימוש משחית שכזה, הוא השימוש בעצי פרי, כעצים לבניין. אדם הכורת עץ שעשוי לתת פרי לעוד דורות רבים, בשעה שלשם בניית ביתו היה יכול להשתמש בעץ סרק, אינו אדם המעוניין להעלות ולרומם את הטבע, אלא איש אטום המשעבד את הטבע, וממילא גם את העתיד, לטובת נוחותו בהווה.
לא במקרה הדוגמא שנתנו חז"ל בנויה על פרשיית המשכן. דווקא כאשר אדם עוסק בעניינים גדולים וחשובים, בחומר וברוח, נוטה הוא 'לשכוח' את ההיבטים הסביבתיים של מעשיו. דרשתנו פונה אל האדם וקוראת לו: אפילו כשאתה עוסק בענייני ציבור נישאים וחשובים, אפילו כאשר אתה בונה משכן, אל תשכח כי למרות שמותר ואף ראוי שתשתמש בחומרי הגלם שבטבע – לעולם אל תשכח לבדוק האם יש דרך יותר 'ירוקה', 'ידידותית' ומאוזנת, שתקדם את האנושות בלי לפגוע פגיעה חמורה בעולם שסביבנו.
על מנת להדגיש מסר מורכב זה, שמו אותו חז"ל בפי הבורא כאחד הציוויים הראשונים לאדם. "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…" (קהלת רבה ז', א', יג). מן הצד האחד – 'כל מה שבראתי – בשבילך בראתי' ומותר ואף ראוי שתשתמש בו, אך מן הצד השני – תמיד עליך לתת את דעתך שבמעשיך אכן תקדם את הבריאה, ושחס וחלילה 'לא תקלקל ותחריב את עולמי'!
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.
|
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום שקטה ומלאת בטחון ושלווה בכל אשר נפנה!
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /03
ב -14:01 |
|
רצה הקב"ה לזכות את ישראל
י"א אדר ה´תשס"ז – הרב כרמיאל כהן
|
|
(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(פרק כז)
כתוב במדרש תנחומא (תצוה ז):
באהל מועד מחוץ לפרוכת, שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך לאורה, לא היתה המנורה צריכה אלא להנתן לפנים מן הפרוכת אצל הארון והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מטה ושלחן נותן את המנורה משמאלו, אבל בית המקדש המנורה נתונה מימינו של שלחן שנאמר (שמות כו) 'ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן' להודיעך שאינו צריך לאורה שלך אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבא חשכה לאומות העולם שנאמר (ישעיהו ס) 'כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'.
הנרות שמדליקים בבית המקדש אינם מיועדים להאיר לקב"ה אלא כדי לזכות את ישראל לזכותם לעולם הבא.
ובמדרש שמות רבה כתוב (פרשה לו, ד):
הקב"ה משמר עולמו שנאמר (תהלים קכא) 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ה' שומרך', ואמר לישראל שישמרוהו שנאמר (במדבר ג) 'והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה', ומאיר לעולם דכתיב (יחזקאל מג) 'והארץ האירה מכבודו' ואמר לישראל 'ויקחו אליך שמן זית זך' הוי 'למעשה ידיך תכסוף' (איוב יד).
המצוות לישראל לשמור על המשכן וכן להאירו אינן נובעות מצורך בשמירה או באור שהרי הקב"ה הוא אשר משמר את עולמו והוא אשר מאיר לו, אלא היא נובעת מכוסף ("ואין תכסוף אלא תאוה" – המדרש שם) שהקב"ה כוסף למעשה ידיו.
את משמעותם העמוקה של מדרשים אלו מבאר האלשיך הקדוש:
הנה תשוקתו יתברך לקרב מעשיו אליו לקדשם ולהאיר להם ולרוותם מכל טוב העולם הבא כי חלקי ה' אמרה נפשם. אך חפצו יתברך שיהיה על ידי מעשיהם. על כן יצוה עלינו מצות מעין האושר, לא כמלך בשר ודם הצריך למעשה עבדיו, כי הלא אם צָדַקנו מה ניתן לו, אך הוא כי תרי"ג מצוות הן תלויות בתרי"ג אורות עליונים נאצלים ונאחזים בו יתברך. וחשב מחשבות לצוות עלינו המצוות האלו, עם שאינו צריך לנו, כדי שעל ידן נדבק באורות שדוגמתן למען זכותנו להעלותנו בהן עדיו. וזהו 'למעשה ידיך תכסוף', כי יכסוף לקרב ולדבק מעשה ידיו אליו. על כן למען על ידי מעשיהם יזכו לישמר מכל רע ולקרבה אליו, על כן הטוב ההוא אשר יחפוץ להיטיב לנו יצוה עלינו דבר דוגמתו שנעשה לפניו, למען על ידי כן בטוב ההוא הוא יטיב לנו. כי על ידי המצוה ההיא נאחז ונדבק באור אשר למעלה דוגמתה. כענין השמירה סביב למשכן, כי למען זַכּוֹת את עמו לשומרם מכל כחות חצונים בל יעכבום מליקרב אל קדושתו יתברך, על כן יצונו נעשה דוגמתו לשמור משכנו, אף על פי שאינו צריך רק לזַכּוֹתם בדומה לו.
חפצו של הקב"ה הוא שיהיו בני ישראל דבקים בו ועל ידי זה יזכו לקדושה ולאורה. וזהו "למעשה ידיך תכסוף" – "כי יכסוף לקרב ולדבק מעשה ידיו אליו". אולם אין שפע אלוהי זה ניתן כמתנת חינם אלא כפרי מעשיהם של ישראל. כל מצווה ומצווה מקדשת את מקיימיה וגורמת להשפיע עליהם שפע טובה וברכה הקשור למצווה. מצות הדלקת אור משפיעה אורה, מצות שמירה משפיעה שמירה. נמצא שמתוך עיון במצווה ניתן לדעת איזה שפע יושפע על מקיימי המצווה, ובלשון אחר: ניתן לדעת מהו חפצו של הקב"ה להשפיע על בריותיו. הקב"ה חפץ "זַכּוֹת את עמו לשומרם מכל כחות חצונים בל יעכבום מליקרב אל קדושתו יתברך", ולכן "יצונו נעשה דוגמתו לשמורמשכנו", וקיום מצות השמירה ישפיע שמירה אלוהית. והמטרה היא שעל ידי השמירה האלוהית יזכו ישראל לידבק בהקב"ה.
על פי זה מבאר האלשיך הקדוש גם את מצות הדלקת הנרות בפרשתנו:
ובזה נבא אל עניינינו. כי רצה הקב"ה להאיר לנו לעולם הבא, על כן צוה לנו נאיר לפניו, אף על פי שאינו צריך הוא לאורנו, למען נזכה על ידה יאיר לנו את נפשותינו הארה יתירה על הראוי להן מאתו יתברך.
הקב"ה חפץ להאיר לישראל לעולם הבא, וכדי שיזכו לכך על ידי מעשיהם ציוה שיאירו לפניו. אין הקב"ה זקוק לאור, אבל על ידי קיום מצות ההארה לפניו זוכים ישראל להשפעת אורו יתברך.
|
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /09
ב -22:25 |
|
על צדקה, תשובה, עבודה זרה, מנהיגות ועוד בפנינים לפרשת "כי תשא"
י´ שבט ה´תשס"ג –
|
|
|
ראשם של ישראל
"כי תשא את ראש בני ישראל"
אמר הקב"ה למשה: כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזאת – ישראל – רומם אותה וכאילו אותי אתה מרומם, שנאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל" – ואין ראשם של ישראל אלא הקב"ה. (פסיקתא רבתי י).
שני צדי המטבע
"כי תשא…ונתנו איש כופר נפשו"
הראה לו (הקב"ה למשה) מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו: 'זה יתנו' (רש"י). מדוע נתקשה להבין מחצית השקל מהי? וכי לא הכיר משה צורת מטבע? וכן, מה עניין אש אצל מחצית השקל, וכי התכוון הקב"ה שבני ישראל יתנו מטבעות של אש?. ומפרש הרב מנחם הכהן ב"תורה לעם", שאכן, משה לא נתקשה בצורת המטבע, כי אם בסגולת הכסף – אם כל חטאת – לשמש "כופר נפש". הראה לו הקב"ה מטבע של אש לומר לו: אין העולם יכול להתקיים בלי אש ואין העולם יכול בלעדי הכסף.אלא שהכסף, כמו האש, נתון בידי האדם שיהפכנו לברכה או לקללה. האש, שתי סגולות לה: אחת, שהיא שורפת ומכלה, ומשאירה אחריה אדמה חרוכה. שנייה, היא מאירה ומחממת, ואוצרת בתוכה כוח של עשייה ויצירה. ביד האדם הבררה להשתמש באש לרעה או לטובה – להתיך בה את הברזל ולהפכו לכלי מלחמה ושפיכות דמים, או לעשות מהברזל שהותך על-ידי האש מחרשה ומעדר להוציא לחם מן הארץ, ועץ עושה פרי מן האדמה. וכאש כן הכסף, שני צדדים לו למטבע: יש כסף הגורם לחורבנו של עולם – לגנבה, להונאה, לסיפוק יצרים אפלים ותאוות ממון המדרדרת עד לרציחה, ויש כסף שהוא "פדיון נפש" המביא ליישובו של עולם ולתיקונו – צדקה וחסד, כסף המסייע לסמוך נופלים ולרפא חולים, להגדיל תורה ולהאדיר מעשים טובים. על כסף מסוג זה אמרה תורה: "ונתנו איש כפר נפשו". ורבי מנחם מנדל מקוצק אמר בהקשר זה: כאשר תמה משה, שמטבע פשוט יכול לשמש כופר נפש, "הראה לו הקב"ה מטבע של אש"- כאשר אדם נותן לקב"ה משלו באש ובהתלהבות, אפילו רק מחצית השקל, אין תיקון גדול מזה לפדיון נפשו. ורבי מאיר מפרמישלאן אמר על כך: כאשר 'תשא את ראש בני ישראל' – ותוציאם מחשכת הגלות, או אז "ונתנו איש כפר נפשו" – אפילו איש כופר, ייתן את נפשו בשביל הקב"ה.
בור המתמלא מחולייתו
"זה יתנו"
"הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש..ואמר לו: זה יתנו" (רש"י). ללמדנו, שצדקה כמוה כאש. כמה שתיקח ממנה, אין הדבר גורע ממנה כהוא זה. אין מחסרים אותה. כך גם הנותן צדקה, אינו מחסר מממונו כלום, כיוון שהקב"ה ממלא את חסרונו בכפל כפליים.
צדקה המאחדת
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"
התורה חייבה את כולם לתרום באופן שווה, ללא הבדל מעמדו של התורם, זאת כי מטרת המפקד הייתה לאחד את העם. לו חויבו לתת כל אחד עפ"י מעמדו ועושרו, הדבר היה גורם לנאה ולפירוד, וכל אחד היה מחפש כמה תרם חברו, העשיר ממנו, על-מנת שהוא יצטרך לתרום פחות. (עפ"י הרב משה חפץ).
תשובה ושכר גשמי בצידה
"זה יתנו"
אמר אדם אחד לרבי אברהם מסוכטשוב: שמעתי שיש בידכם "סגולה" להצלחה בעסקים ולעשיית הון. אם יגלה לי הרב מה טיבה של סגולה זו, אגמול ביד רחבה. השיב לו רבו: הסגולה מופיעה בדברי חז"ל (פסיקתא רבתי טז), שכאשר נתקשה משה בהבנת הציווי של מחצית השקל, "הוציא הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד, הראהו למשה ואמר לו: זה יתנו". מכאן אתה למד, שמתחת לכסא הכבוד יש כסף. חז"ל הוסיפו "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.), מכאן שעליך לעשות תשובה שלמה עד שתגיע לכסא הכבוד ושם תוכל לצבור כסף לרוב.
ירידה לצורך עליה
"קום עשה לנו אלהים"
דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים, ואילו דורות אחרונים מתפרקים מאלקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף).
הקשר עם המנהיג
"קום עשה לנו אלהים, אשר ילכו לפנינו"
עפ"י המדרש, אמרו בני ישראל לאהרן: המצרים היו נושאים את אלוהיהם, והיו משוררים ומזמרים לפניו ורואים אותו לפניהם. עשה לנו כאלוהי מצרים ונראה אותו לפנינו (פרקי דרבי אליעזר מה). התבודדותו של משה הרחיקה אותו מהעם, וגרמה את הקלקול שהביא את העם לחטא העגל. בתקופת שעבוד מצרים שקעו בני ישראל במ"ט שערי טומאה של פולחן אלוהי כסף וזהב. יציאת מצרים שחררה אותם מן העבדות הפיזית, אך התרבות האלילית המצרית הוסיפה לחלחל בקרב העם. כל עוד חי משה בתוך העם, מנעו נוכחותו והשפעתו עליהם את שובם לפולחן האלילי. כאשר עלה משה למרום ונעלם לעם, ניתק הקשר בינם לבינו, גברה השפעת התרבות האלילית המצרית ואז עשו את העגל. ללמדך, כמה חשובה נוכחותו של מנהיג בקרב העם. ("אבני נזר")
הכסף כמחסום בפני הע"ז
"ויאמר אליהם אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי"
אהרן, שהיה מעורב בין הבריות והכיר את תכונותיהם, ידע כי אנשים רבים מבקשים את קרבת אלוקים, כל עוד הדבר אינו נוגע לכיסם. לכן, כאשר ראה לאיזה כיוון שלילי הם הולכים, חשב לעצמו שאם ישמעו אותו קורא להם "פרקו נזמי הזהב", תצטנן התלהבותם של רבים מהנקהלים, והם יחזרו בהם מכוונתם הרעה ומתביעתם "עשה לנו אלוהים". אלא שבפועל, יצר העבודה הזרה היה טבוע בהם כל כך עמוק, וגבר על תאוות הממון שבלבם. (הרב מנחם הכהן, שם).
הערכה מאוחרת
בני ישראל נקהלו על אהרן ודרשו: 'קום עשה לנו אלוהים'. למה ביקשו אלוהים במקום משה, וכי משה היה אלוהים? אלא, כך דרכם של יהודים, כאשר המנהיג חי בתוכם, הם מלינים עליו ויורדים לחייו. אך כאשר הוא עוזב אותם, או כאשר הוא מסתלק מן העולם, הוא הופך בעיניהם כאלוהים, שרק אלוקים בעצמו יכול למלא את מקומו.
יד מקרבת ויד אחרת מרחקת
"ויחל משה את פני ה' אלוהיו"
לא הניח משה זווית ברקיע שלא נתחבט בה עד שאמר: "חטא העם הזה חטאה גדולה", ועשה עצמו כאילו כעוס מאוד על ישראל. כיוון שראה הקב"ה כך, אמר לו: משה, שתי הפנים בכעס? אני ואתה שנינו כועסים על ישראל? לא יהיו שתי הפנים בכעס! אלא, כשאני נותן רותחים, הווי אתה צוננין. אמר לו משה: ריבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהם סנגוריה, מיד "ויחל משה את פני ה' אלהיו". (ילקוט שמעוני).
לא ללכלך בחוץ
"ויחל משה…למה יחרה אפך בעמך"
כאשר עמד לפני הקב"ה, לימד משה סנגוריה על בני ישראל והעלה לפניו את זכות האבות שלהם. אך כאשר ירד מההר, הוכיח משה את בני ישראל על חטאם הנורא והטיח בהם דברים קשים. אומר רבי נפתלי מרופשיץ: כאשר מנהיג מדבר אל היהודים, צריך הוא להוכיחם ומותר לו להטיח את פשעיהם בפנים. אבל כאשר מדבר הוא על יהודים, אפילו אם הוא מדבר על יהודים עם הקב"ה, עליו ללמד זכות עליהם ולסנגר עליהם, אפילו חטאו. וסניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב אמר לרב אחד שהוכיח את בני קהילתו: לאחר שייסרת את היהודים על העבירות שלהם לאביהם שבשמים, מן הדין והיושר שעכשיו תוכיח גם את אביהם שבשמים, על עברות לכאורה שלו כלפיהם, מדוע מסרב הוא לגאול אותם, וממשיך לייסרם בגלות קשה ומרה
|
בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /16
ב -22:40 |
|
על דיבור של אהבה, קדושת ישראל, שבת ועוד בפנינים לפרשת ויקהל..
כ"ה אדר א´ ה´תשס"ג –
|
|
משכן על יסוד חדש
לאחר שקיבלו מחדש את לוחות העדות, נצטוו שוב בני ישראל על הקמת משכת העדות, כדי שיקימו את המשכן על יסודות חדשים שלמדו מן הניסיון שעבר עליהם. העם והכהנים למדו להכיר את עצמם על חולשותיהם ועל כך שהם זקוקים להשתלמות מתמדת, להתעלות ולכפרה. לאחר שנתנסו בכל דירוגי היחסים בין העם לבין ה', למן שפל המדרגה כאשר נדחו מפני ה' ועד לרום מעלת חסד התשובה, הם נוכחו לדעת כי ה' בעל הדין החמור, הוא גם בעל הרחמים הגדולים. המשכן שנצטוו להקים נועד להיות המקום למען הפרט ולמען הכלל, שבו ימצאו תמיד, בכל מצב של תעייה ורפיון, כוח לשוב ולעלות את על, וברכת ה' למימוש כוונתם הרצויה (על פי רש"ר הירש).
הרם קרן ישראל
"ויקהל משה"
נסמכה פרשת "ויקהל" לפרשת "כי תשא את ראש בני ישראל", לומר לך: אימתי תישא את ראש בני ישראל? בשעת קהילה ואחדות, כשהם "כל עדת בני ישראל" – כולם יחדיו מאוחדים כאחד (על התורה).
דיבור של אהבה
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
"עדת" מלשון עדי – תכשיט, כל אחד מישראל היה בעיני משה יקר כעדי וכתכשיט, נכנסו דבריו אל לבותיהם ויכול היה לאסוף אותם "על פי דיבורו" (בשם הבעש"ט).
"ויקהל משה" – רש"י: "נאספים על פי דיבורו". אומר רבי שלמה מססוב: המקדש את דיבורו השכינה מדברת מתוך גרונו, ובדיבורו הקדוש מסוגל הוא לאסוף את כל ישראל אליו.
רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. רק דברים החוזרים ונכנסים אל הלב שיצאו ממנו, היינו, דברי תוכחה ומוסר הפועלים גם על המוכיח עצמו – רק הם יכולים להשפיע.
קדושת ישראל באחדותם
"ויקהל משה"
אומר רבי שמואל ירושלמי: שורש הטומאה הוא הפירוד, ושורש הקדושה – האחדות. הפירוד גרם לעם ישראל לחטוא בעגל. עכשיו כאשר ביקש הקב"ה להכניסם אל הקדושה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – הביאם אל האחדות ואמרה תורה מיד: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – ה' ציווה את "ויקהל" לדורות, כדי שראשי עם בדורות הבאים ילמדו שאין לעשות דבר שבקדושה קודם שמביאים לאחדות תחילה.
מי לה' אליי
"ויקהל משה…אלה הדברים"
מפרש רש"י: "שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הם נאספים על פי דיבורו". אומר רבי יואל טייטלבוים מסטמר: הרי פשוט ומובן הוא שמשה לא אסף אנשים בידיו, למה אם כן הוצרך הכתוב להודיענו זאת? אלא, ב"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" גרם משה להתלכדותם של כל שלומי אמוני ישראל, כדי שיתאחדו ביניהם במאבקם נגד הערב רב. המטרה של "ויקהל" לא הייתה "אספה לשם אספה" – לאסוף אנשים ולהקהילם במקום אחד, שהרי כל עוד יש פירוד בין הנאספים לא תפעל האספה כשלעצמה מאומה. "אלא הם נאספים על פי דיבורו" – הדברים שאמר משה הם שאיחדו את כולם ומכוחם ועל פיהם התאספו כל היראים לדבר ה', רק על ידי אספה שכזו – דבקות ב"אלה הדברים" של משה, עלה בידם להיפרד ולפרוש מן הערב רב, ולגשת להקמת המשכן (על פי טללי אורות).
נשמע ונעשה
"ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"
רבי קופל רייך מבודפסט היה אומר: יהודים רגילים לשמוע את דרשתו של הרב, ולאחר מכן להעיר הערות ולהתווכח ביניהם האם יפה דרש או לא, אם צדק בדבריו אם שהדברים אינם נכונים. אך, לעולם לא יעלה על דעתם של יהודים "בעלי בתים" שגם צריך לקיים את דברי המוסר של הרב. לכן נאמר אצל משה רבנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" – לעשות אותם, ולא רק לשמוע.
מנוחה כפולה
"וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'"
"שבת שבתון" – שתי שביתות: מנוחת הגוף מעבודה וממלאכה, ומנוחת הנפש מדאגות הפרנסה והכלכלה (הכתב והקבלה).
אני רוצה לברך את כל בית ישראל בברכת שבת שלום וחודש ניסן מבורכים שיהיו מלווים בריאות נחת בשלווה בטחון ובשורות טובות תמר.
|
—————–
תמר לפיד |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /23
ב -07:45 |
|
פנינים לפרשת "ויקרא"
על הדבש ועל העוקץ, על הקרבה , קורבן ועוד בפנינים לפרשת ויקרא
ט"ו שבט ה´תשס"ג –
|
|
הקרבה שהיא חיבה
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"
למה הקדים קריאה ("ויקרא") לדיבור (וידבר")? – לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קוראהו". (כדי שזה יכין עצמו לדברים). (יומא ד, ב). וב"שפת אמת" מסביר על ההבדל, מדוע כאן נאמר "ויקרא אל משה", בשונה מכל הפעמים בהם נכתב "וידבר ה' אל משה", ואומר שעד שקם המשכן, כל אדם מישראל יכל לשמוע את קול ה' ואף מסוגל היה להתגלות השכינה יותר מהנביאים, כמאמר המכילתא (על בשלח ג) "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים". אך משכונן אוהל מועד, יכול כל אדם מישראל לדעת את ה' רק על פי מידת הבנתו והתנהגותו.
ובימים קשים אלה לישראל, ראוי להביא מדברי רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנה, בספר "אש קודש", שכתב בזמן השואה, ונתגלה בהריסות גיטו ורשה, על הפסוק דלעיל: הרב שואל, הרי גם בהתגלות ה' למשה בהר סיני נאמר: "ויקרא אליו האלוקים", וכן בקבלת התורה: "ויקרא אליו ה' מן ההר". אז מדוע דווקא כאן, בפרשת הקורבנות, מפרש רש"י: "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה?" – ותשובתו, כדי שנדע ונאמין שגם כל דיבור, אמירה וציווי שיקריב 'מכם' – מעצמו ומדמו, גם היא קריאה של חיבה מהקב"ה.
גודל אות
"ויקרא"
בספרי-התורה, במלה הפותחת את פרשתנו, מופיעה האות א ב"ויקרא" קטנה בגודלה מגודל האותיות ה"סטנדרטי". פרשנים רבים נותנים לכך טעמים. מקצתם להלן: "בעל הטורים" מפרש, שמשה לא רצה שייכתב "ויקרא" שהוא לשון חשיבות, אלא "ויקר" – כאילו התגלות ה' אליו הייתה במקרה. הקב"ה הורה לו לכתוב גם את האות א' – לשון קריאה ולא מקרה, ומשה הצנוע כתבה באות א' זעירה. בזוהר על "ויחי" ניתן ההסבר, לפי שקריאתו זו של ה' למשה הייתה חסרה, שכן אין שלמות אלא בארץ ישראל.
וב"תורת עם" מביא הרב מנחם הכהן, שאלף זעירה באה לומר למבקשים את קרבת ה', שלא יטפסו מיד במדרגות התלולות של חכמת הנסתר והמופלא, אלא יתחילו מ"אלף זעירה", ויעלו דרגה אחר דרגה.
ושם מביא מדברי רבי ישראל מרוז'ין: כתב משה "ויקרא" באל"ף זעירה-מזהירה, להזהיר מפני אותם צדיקים המדמים לעצמם שהם קרובים לקב"ה יותר מכלל ישראל, ומאמינים בעצמם שהם בעלי רוח הקודש. הם והגאווה שבהם דוחקים את רגלי השכינה והופכים את 'ויקרא', שהוא לשון של התקרבות והתגלות, ל"ויקר" לשון טומאה והתרחקות. כמאמר חז"ל (פסחים סו, ב): "כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".
ועל המחזיקים מעצמם כדלעיל, מסופר, שבדורות הקודמים היו הרבנים מוסיפים לפני חתימתם את המלה "הקטן", ולא האמינו להם כי ידעו שהם גדולים. בימנו, הם מוסיפים לפני שמם את המלה "הגאון", ושוב אין מאמינים להם. והרב קוק זצ"ל, לשעבר רבה הראשי של ארץ ישראל, היה מקדים לחתימתו: "עבד לעם קודש על אדמת הקודש", וחותם: "אברהם יצחק הכהן קוק".
קורבן ראוי
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"
אמרה תורה: "אדם כי יקריב מכם" ולא אמרה: "אדם מכם כי יקריב", לומר לך, שאם רצונך להקריב קורבן, יהא זה קורבן הראוי לכם, לפי כוחכם. ("על התורה"). וב'ויקרא רבה' מפרש: אמר לו הקב"ה לאדם: יהא קורבנך דומה לקורבנו של אדם הראשון, שהיה הכל ברשותו, ולא הקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים. אף אתה אל תקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסים".
על הדבש ועל העוקץ
"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו"
יש בני אדם שהם 'נופת צופים' – מתוקים כדבש, אך טובה לזולת לעולם לא תצמח מהם. יש כאלה שכאשר מבקשים מהם דבר, הם מחמיצים פנים ו"מצטערים" שאין הם יכולים לעזור. על זה ועל זה – על הדבש והשאור אמרה תורה "לא תקטירו ממנו אשה לה'" – אין הם רצויים לה'. (בשם רבי שמואל מליובוויטש). רבי יוסף נתנזון הסביר, "שאור" ו"דבש" הם שני קצוות, ולפי מהותם וטעמם אלו שני הפכים. הקצוות מזיקים הם, וראוי לאדם שיתרחק משניהם. צריך אדם שילך בדרך האמצע. ויש המפרשים "שאור" – המתנפח – בעל הגאווה, ה"דבש" – המתוק וממתיק, זה בעל החנופה – לגביהם אמרה תורה: "לא תקטירו ממנו". ופירוש נוסף: האומרים "מצוות ליהנות נתנו" והם מקיימים רק מצוות נוחות, ולעומתם אלה המציגים את התורה כעולם שכולו חמוץ – כולו איסורים – "לא תקטירו ממנו" – אינם ראויים להיות לא קרובים ולא קרבים למזבח ה'. ("תורת עם").
|
בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר
—————–
תמר לפיד |
|
LuckyHunch
מנהל הקהילהרשום מ :2003 /08 /30
4033 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /23
ב -09:34 |
|
ואני אומרת – שבת שלום ומבורך לכווולם –
לקרוב ולרחוק,
לשומ"צ ולשמו"צ
לאמצעי הנאות
ולקצה המתוק
למבעירי השאור החמוץ
שבת עונג אביבית וחמימה לכם
מלאת חיוכים, נחת וקורת רוח!
ו………………..
להתראות באמצע הדרך!
—————–
LuckyHunch |
|
tipid
חבר\הרשום מ :2004 /04 /08
1595 הודעותההודעה נכתבה ב :
2007 /03 /30
ב -22:54 |
|
פנינים לפרשת "צו"
על גאווה , מה בין ציווי לדיבור, על בגדים, עבודה ועוד בפנינים לפרשת צו..
ט"ו שבט ה´תשס"ג –
|
|
בין ציווי לדיבור
"צו את אהרן ואת בניו לאמר"
בפרשה הקודמת כתוב: "וערכו בני אהרן", "וזרקו בני אהרן", "ונתנו בני אהרן", ואילו כאן, כאשר מגיעים לאהרן עצמו, לשון הכתוב הוא ציווי. אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבים? חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, שנאמר: 'כלהעצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן', ולאהרן אין אתה חולק כבוד בשביל בניו? השיב לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים. (עפ"י ויקרא רבה ז, א). הרשב"ם מסביר את ההבדל בין הסיגנון בכך, שבפרשת "ויקרא", כל הנאמר בעניין הקורבנות נאמר לבני ישראל, שעליהם לדעת את הדברים. הקב"ה לא רצה לצוות את העם בכללו על הקורבנות, שלא יאמרו שה' זקוק כאילו לחלב מראים ולדם פרים. לפיכך, רק "דיבר אליהם", שמי מהם שיביא קורבן, שיעשה כך וכך. ואילו אצלנו, הדינים נאמרו כלפי הכוהנים עצמם. משרתי בית ה'. אליהם דיברה התורה בלשון "צו את אהרן ואת בניו". ובעניין הציווי, בהסתמך על רש"י האומר כי "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות", אומר רבי יהודה לייב אלטר מגור, כי הצו "לדורות" מכוון לגלויות של הזמן הזה. ומסביר, ששונאי ישראל מקפחים את פרנסתם של ישראל ומכלים את פרוטותיהם מהכיס. בימים כאלה, שוקעים יהודים בייאוש של "חסרון כיס", אמונתם מתרופפת והם מתרשלים בקיום מצוות. לכן חייבים הכוהנים – מנהיגי העדה – זירוז, לעודד את רוח העם, לחזק את כוחות הנפש שלו לעמוד בנסיון, שהרי אחד מסימני חבלי המשיח הוא "חסרון כיס", שאמרו חכמים (סנהדרין לח, א): "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" (מתוך: "תורת עם", הרב מנחם הכהן).
קצת גאווה – מותר
"זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה"
אמרו חכמים: "כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" (ויקרא רבה ז, ו). ועוד אמרו חכמים: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (סוטה, ה,א) ומפרש רש"י: "צריך שיהיה בו מעט גאווה, שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם". וקבעו חכמים: "במקום שאין מכירים אותו, מותר לו לאדם להודיע על עצמו ולומר: 'אני תלמיד חכם צורבא-דרבנן, והקדימו את דיני לשל האחרים, בשביל כבוד תורתי". רמז לכך: "זאת תורת העולה" – במה יתגאה תלמיד חכם? ב"זאת התורה". (שם). והרבי מקוצ'ק אמר: חז"ל התירו לתלמיד חכם, שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאווה, הצרה היא, שהרבה תלמידי חכמים אינם יודעים חשבון. ועל אלה שמגזימים בניפוח עצמי נאמר בויקרא רבה (צו): "אין עולה באה לכפר אלא על גסי הרוח". לפיכך נאמר בהם: "צו את אהרן ואת בניו", ללמדנו, שבעיקר צריכים להיזהר בזה אנשים גדולים וחשובים, הם ובניהם. (עפ"י ה"כתב סופר").
בגדים ומשמעותם
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו"
"כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. (הספרי). וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.
אין עבודה בזויה
"והרים את הדשן"
ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב…הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים.ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים, ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך".
אש רוחנית
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
אמרו חכמינו: "המוריד גחלת מעל גבי מזבח וכיבה – חייב" (זבחים צא, ב). אם מכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר בלאוו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר למכבה גחלת רוחנית עליונה, מעל המזבח הרוחני. אדרבא, צריך להוסיף "אש מן ההדיוט" – בטוב טעם ובשכל טוב, באור תורה ונר מצווה, כדי שתהא עולה ומוסיפה כוח וגבורה, בכל דרגות החיים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק).
|
בפרוס השבת הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לפורום שהשבת תהיה מלא שקט ומלא בריאות אושר נחת וחיוך על שפתותינו עם הרבה חום ואהבה מעומק הלב תמר
—————–
תמר לפיד
מנהלת קהילות גיבורי ישראל והיסטוריה יהודית
וקלאסיקה ישראלית
חדשות מחשבים
די לאלימות |
|